פרשת כי תשא – משה רבינו מלמד זכות על ישראל אף בחטא העגל

יום חמישי י״ג אדר א׳ ה׳תשע״ד
כל יהודי יודע שעבודה זרה אין בה ממש. יהודי יודע שאין עובדים לעץ ואבן ואינו מחשיב כלל עבודה זרה, וגם כשהוא חוטא הוא מחובר לקב"ה, שהרי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ואינו יכול להינתק מה' כלל לעולם אפילו כשהוא חוטא – גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך. ומה שאמרו עם ישראל: "אלה אלוקיך ישראל" הוא רק כי נכנס בהם רוח שטות, שבגלל זה נבעו דיבורים אלה.
מאת שולמית שמידע

משה רבינו עומד במבחן אהבת ישראל

זמן קצר לאחר מעמד הר סיני,

בו שמע עם ישראל מפי הגבורה בקולות וברקים "אנכי" "ולא יהיה לך",

העמיד ה' את עם ישראל בניסיון גדול!… משה רבינו בושש לבוא!…

עם ישראל אינו עומד בניסיון וחוטא בעבודה זרה – חטא העגל – חטא חמור ביותר.

הדבר מעלה את חרון אף ה',

והוא מבקש להשמיד את עם ישראל ולהקים עם חדש שיצא ממשה רבינו.

אלא שמשה רבינו הרועה הנאמן עומד בפרץ לפני ה' להשיב חמתו מהשחית,

הוא עושה הכל כדי לפייס את הקב"ה ולהציל את עם ישראל מכליה;

[שלא כמו נח שכאשר ביקש ה' להביא מבול לעולם,

דאג רק לעצמו ובנה תבה לו ולמשפחתו בבחינת "אני את נפשי הצלתי",

ועל בני דורו לא ביקש ולא התחנן לפני ה' על מנת שיצילם].

 

אף כשמשה רבינו מקבל הבטחה מה': "ואעשה אותך לגוי גדול",

משה רבינו אינו מקבל את הפיתוי לזכות שה' יקים ממנו עם חדש ואומר לה':

אם זכות האבות אברהם יצחק ויעקב אינה עומדת לעם ישראל איך זכותי תגן על בניי?…

"אם כסא של שלוש רגלים אינו עומד לפניך, איך יעמוד לפניך כסא של רגל אחת?!"…

משה רבינו נחוש להציל את עם ישראל.

 

ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר: למה יחרה אפך בעמך?

כבר בפרשת יתרו נתן ה' פתחון פה למשה ללמד סנגוריה על ישראל במעשה העגל,

וכפי שפירש רש"י את הפסוק: "אנכי ה' אלוקיך" שנאמר בלשון יחיד, כאילו נאמר רק למשה,

יכול היה משה להשתמש בכך, ולומר לה' שרק אותו ה' ציוה ולא את כל עם ישראל,

אלא שמשה משתמש רק בהזדמנות שניתנה לו לסנגר על ישראל,

ולא בטיעון זה, שהרי משה זה ישראל וישראל הם משה, נשיא הדור הוא ככל הדור.

 

משה משתמש בטענה אחרת, כדלהלן:

"ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר: למה יחרה אפך בעמך?"

[ומפרש רש"י לפי פשוטו של מקרא "למה" במשמעות: "מדוע",

שלא כמפרשים אחרים המפרשים "למה" במשמעות "לא" (אל יחרה אפך)].

והרי לכאורה, עם ישראל חטא בחטא חמור ביותר, חטא העגל, עבודה זרה כפשוטה ממש,

ומובן שיש חרון אף ה' על כך, אז מדוע שואל משה: למה ה' יחרה אפך בעמך?…

אלא שמשה רבינו טוען שמעשה העגל לא שינה דבר בגדולת ה'.

וכי מי הוא העגל הזה?…

כלום מתקנא אלא חכם בחכם גיבור בגיבור (רש"י),

האם אתה מקנא בעגל שאין בו ממש?…

 

ואכן נשאלת השאלה:

איך יתכן שה' מתקנא בעבודה זרה שאין בה ממש, הרי זה היפך כבוד ה'.

וכפי ששאל אגריפס את רבן גמליאל: מדוע הקב"ה נקרא "א-ל קנא"?

והשיבו רבן גמליאל שאין הכוונה שהקב"ה מתקנא בעבודה זרה אלא בעובדיה.

אם כן, למה שאל משה את ה': "כלום מתקנא"… בקשר לעבודה זרה דוקא.

וברור שגם משה יודע שאין בעבודה זרה ממש.

וכלשון מדרש רבה לפרשת יתרו (פמ"ג ו בסופו):

אמר משה לה': עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם, העגל הזה שעשו לך מסייעך.

אמר הקב"ה: אף אתה טועה כמותם והלוא אין בו ממש.

אמר לו: אם כן, למה אתה כועס על בניך?…

כלום מתקנא אלא חכם בחכם גיבור בגיבור…

 

לכאורה, לאחר שעלה בדעתו של הקב"ה להשמיד את עם ישראל,

ואמר למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי ואכלם",

היה צריך משה להתחנן לפני ה': למה ה' תכלה את עמך?…

ורק לאחר מכן לשאול: למה ה' יחרה אפך?…

 

אלא שבאמת על עצם חובת העונש של מיתה בעוון עבודה זרה,

לא היה למשה שאלה וטענה, כי ברור שחוטא בעבודה זרה עונשו חמור,

והרי יש מצוות רבות קלות יותר שהעובר עליהן חייב מיתה.

אולם גזירת הקב"ה "ואכלם" עוררה שאלה אצל משה מסיבות אחרות.

כי הרי חיוב מיתה לחוטא יש רק בעדים והתראה ולאחר חקירה ודרישה בבית דין.

והרי מקרא מפורש: "מכשפה לא תחיה" וברור שאין להרוג כל מכשפה שרואים,

אלא רק על ידי בית דין.

ואפילו אדם הראשון שהוזהר ב"לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות",

לא נענש מיד אלא רק לאחר שמלאו תשע מאות ושלושים שנה.

ואילו כאן בחטא העגל אומר הקב"ה:

"ועתה הניחה לי ואכלם"… ללא בית דין!

ומתי? מיד!… ואת מי? את כל ישראל!… גם למי שלא חטא!…

שהרי ה' אומר למשה: "ואעשה אותך לגוי גדול".

 

אמנם על חטא חמור של עבודה זרה מגיע עונש גדול,

שהרי זוהי עבודת אלוקים אחרים – שאינן אלוקות אלא אחרים עשאום אלוקים עליהם.

אך העובדה שה' רוצה להעניש את כל ישראל מיד וללא בית דין,

נובעת מחרון אף שקשור בעבודה זרה עצמה.

על כך היתה טענת משה: למה ה' יחרה אפך מצד עגל הזהב,

כלום מתקנא אלא חכם בחכם, ולעגל אין שום מציאות!

אז למה עונש כזה חמור… הרבה מעבר למה שמגיע לעם ישראל?!…

 

[לכן כאן גם לא שייך הפירוש שבפרשת יתרו, שכביכול, לא להם צוית אלא לי,

כי על פי הפירוש שם, היה יכול להיות פתחון פה גם לעובדי העגל עצמם,

שכאילו גם הם אינם חייבים בעונש, כי הם כביכול לא נצטוו].

 

כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור

ה' אומר למשה:

"לך רד כי שחת עמך… סרו מהם מן הדרך אשר צויתים,

עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו,

ויאמרו אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

 

אמנם אלה הדברים שאמרו עם ישראל,

אך למה חשוב כל כך להדגיש אותם ולציין שאמרו:

"אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"?…

 

כי כדי להוציא את בני ישראל ממצרים,

נדרשו שתי תכונות: חכמה וגבורה ולא היה שום צורך בעושר,

[ואכן אלה שעבדו עבודה זרה לא דרשו עושר,

שהרי היה להם כבר מביזת מצרים ויותר מזה מביזת הים].

אם כן, כל פרטי היציאה ממצרים והניסים והנפלאות דרשו חכמה רבה, מחד גיסא,

וגבורה מיוחדת בשעת ההוצאה שלהם לפועל, מאידך גיסא.

 

וכשמשה עונה לה' ואומר: למה ה' יחרה אפך בעמך,

אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה?

הוא מתכוון לומר, שאין כאן שום מקום לקנאה,

שהרי הוצאת את עם ישראל ממצרים בחכמה ובגבורה שיש רק אצלך.

ואמנם מצד העבודה זרה אין מקום להתקנא בה,

אולם מצד עובדי העבודה זרה עובדי העגל שאמרו:

"אלה אלוקיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים",

יש לכאורה מקום, חס ושלום, ל"מתקנא" ול"א-ל קנא".

 

אין באמת עובדי עבודה זרה בעם ישראל

אלא שבאמת גם מצד עובדי העבודה זרה אין מקום לקנאה,

כי כל יהודי יודע שעבודה זרה אין בה ממש.

יהודי יודע שאין עובדים לעץ ואבן ואינו מחשיב כלל עבודה זרה,

וגם כשהוא חוטא הוא מחובר לקב"ה, שהרי הוא חלק אלוקה ממעל ממש,

ואינו יכול להינתק מה' כלל לעולם אפילו כשהוא חוטא –

גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך.

ומה שאמרו עם ישראל: "אלה אלוקיך ישראל" הוא רק כי נכנס בהם רוח שטות,

שבגלל זה נבעו דיבורים אלה.

וידוע מאמר חז"ל:

"יודעים היו ישראל שעבודה זרה אין בה ממש אלא להתיר להם את העריות",

היינו שרק בגלל רוח שטות שנכנסת בישראל על ידי יצר הרע הם חוטאים.

 

אם כן, הרוח שטות הוא דבר נפרד מעם ישראל ורק מגיע אליו מבחוץ ו"נכנס בו".

לכן בא משה רבינו בטענה חזקה מאד לפני ה':

למה ה' יחרה אפך בעמך?… מצד עמך ישראל אין מקום ל"מתקנא".

עם ישראל במהותם אינם מסוגלים כלל להחשיב עבודה זרה כחכם או גיבור,

גם בשעת החטא עם ישראל קשורים אליך ה' ודבוקים בך וחבוקים רק בך.

כלום מתקנא אלא חכם בחכם וגיבור בגיבור –

אין להתקנא בעבודה זרה שאין בה ממש ולא בעובדיה שאינם עובדים בה ממש.

וכששמע הקב"ה מפי עבדו הנאמן דברים אלה – "וינחם ה'".

 

והחי יתן אל לבו, אם על חטא גדול מנשוא כמו עבודה זרה,

ראה משה רבינו לסנגר על עם ישראל ולדונם לכף זכות,

ועל ידי זה להצילם מהשמדה כללית,

ברור שכל אחד מאתנו חייב לדון את חבירו לכף זכות מתוך אהבת ישראל אמיתית.

 

יהי רצון שיתקבלו דברים אלה של משה אצל הקב"ה לגבי עם ישראל תמיד,

כי אכן אף על פי שחטא ישראל – ישראל הוא! שקשור תמיד באלוקיו.

ולא רק כמו שאומרים בתפילת יום כיפור: "כי לכל העם בשגגה",

אלא שאין בעם ישראל חטא כלל לא במזיד ולא בשוגג!

כי לעולם עמך ישראל דבוקים בה' ונאמנים אליו,

וה' יאיר עינינו לגלות את הקשר המיוחד הפנימי והאמיתי שיש בינינו לבין ה',

ושאהבתנו ויראתנו לה' המסותרות בנו, ייצאו מן ההעלם אל הגילוי,

וכל אחד מאתנו יראה רק את מעלות חבירו,

וניגאל גאולה אמיתית ושלימה מיד ממש.

 

(על פי ליקוטי שיחות טז מעובד עמ' 429-434)

 

פרסום תגובה חדשה

test email