פרשת שמיני – המשמעות המיוחדת של שבת מברכים חודש אייר

יום רביעי כ״ג ניסן ה׳תשע״ג
משמעות מיוחדת לשבת מברכים של חודש אייר שבכולו אנו אומרים את ספירת העומר, בתחושה שכל יהודי יכול להיות "מדלג על ההרים (בזכות אבות) ומקפץ על הגבעות" (בזכות אמהות), ואף למעלה מזה.
מאת שולמית שמידע

כל יומא ויומא עביד עבידתיה

כל יהודי חייב לקיים את כל המצוות,

אולם לכל אדם יש מצוה המיוחדת לו והמתאימה לשורש נשמתו,

שבה הוא זהיר יותר מבני אדם אחרים.

מצוה זו עבורו היא זוהר ואורשער לשאר המצוות (זהיר מלשון זוהר).

כמו כן לכל יום בשנה (ולא רק בימים מיוחדים ונעלים) יש עבודה מיוחדת לאותו יום,

ככתוב בזוהר: "כל יומא ויומא עביד עבידתיה" (זוהר).

עבודת היום מאירה את כל ימי השנה ומהוה שער,

שדרכו עולים מלמטה ונמשכים מלמעלה כל ענייני שאר השנה.

 

מעלתו של חודש ניסן

בחודש ניסן זכינו לימים נעלים ונפלאים של חג הפסח!

ביום ראשון של פסח נגלה הקב"ה לעם ישראל בכבודו ובעצמו וגאלם.

ובשביעי של פסח נגלה עליהם בנס קריעת ים סוף,

וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר הנביאים,

ולשיא חדש מגיעים באחרון של פסח – יום גילוי אורו של משיח שבו עורכים סעודות משיח.

אין כאן המקום להאריך במעלת חג הפסח הברורה לכל יהודי אף הפשוט שבפשוטים,

שהרי כל יהודי מקיים את מצוות ליל הסדר וקריאת ההגדה באופן של "והגדת לבנך",

עד שיכול להסביר את ענייני הפסח לארבעת הבנים כולל הבן "שאינו יודע לשאול",

בהיותו חלק מעם ישראל שנולד בט"ו בניסן בשעה שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם!…

 

יחוד שבת מברכים חודש אייר הוא בספירת העומר המכין למתן תורה

לקראת סוף חודש ניסן אנו מגיעים לעוד יום נעלה במיוחד,

הוא יום שבת מברכים של חודש אייר!

וכדי להבין את מעלת שבת מברכים של חודש אייר,

צריך להבין מהי מעלתו של חודש אייר עצמו.

חודש אייר כולו קשור בספירת העומר,

(שלא כניסן וסיון שרק בחלקם קשורים בספירת העומר).

אם כן, כל יום בחודש אייר קשור במצוה חשובה של ספירת העומר,

שכל תוכנה הוא הכנה למתן תורה, עניין כללי וחשוב ביותר לעם ישראל.

וכאז כן עתה, מרוב תשוקה וגעגועים לקבלת התורה,

אנו סופרים את הימים עד לחג השבועות – יום מתן תורה.

וכפי שקוראים בפרקי אבות של שבת זו "משה קיבל תורה מסיני",

היינו, שבסיני קיבל את כל התורה כולה, אף שלא הכל נתגלה אז.

כמו פסח שני שנתגלה בחודש אייר,

ופרשת נחלות שנאמרה בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים –

זמן רב לאחר מתן תורה!

ואף מה שתלמיד ותיק (עד סוף כל הדורות) עתיד לחדש, הכל נאמר למשה בסיני.

כי מתן תורה היה פעם אחת ולא יהיה שוב.

 

יש בודאי הסברים להתגלות חלקים בתורה לאחר מתן תורה ואף לעתיד לבוא.

כך למשל,פרשת נחלות היתה כתובה לפני ה' במרום,

אלא שזכו בנות צלפחד שנתגלתה על ידן,

ותורתו של משיח – "תורה חדשה מאתי תצא" שניתנה למשה כבר בסיני,

מתגלה רק באחרית הימים, כי כל ענייני פנימיות התורה קשורים לימות המשיח,

ועתידים להתגלות בשלימותם רק לעתיד לבוא.

 

אם כן, מצוות ספירת העומר היא הכנה למתן תורה, לכן היא הכנה לכל התורה כולה!

ומכאן מעלתו של חודש אייר הקשור למצווה הנעלית השייכת לכל התורה כולה,

לכן הוא זקוק לברכה מיוחדת הנמשכת משבת מברכים של חודש אייר –

ברכה הנמשכת לראש חודש שבו כלולים כל ימי החודש,

כמו הראש שבו כלול כל החיות של אברי הגוף.

 

ההבדל בין חודש ניסן לחודש אייר

כשעם ישראל יוצא ממצרים בחודש ניסן,

הרע שבחלל השמאלי בנפשות ישראל עדיין בתוקפו,

לכן ברח העם ממצרים בחיפזון.

הדבר קשור במהותו של חודש ניסן, החודש הראשון,

שעיקר עבודתו היא עבודת האתכפייא,

בניגוד לחודש אייר, החודש השני,

שעיקר עבודתו היא עבודת האתהפכא –

בירור הרע והפיכתו לטוב על ידי העבודה של ספירת העומר,

עבודה נעלית יותר!

 

מעלת חודש ניסן

נשאלת השאלה: אם מעלת חודש אייר נעלית על חודש ניסן,

איך יתכן שחודש אייר יכול להתברך בברכה שאומרים בחודש ניסן?…

התשובה לכך היא, שאף שעבודת חודש ניסן היא עבודת האתכפייא,

יש בחודש ניסן מעלה מיוחדת הנעלית על חודש אייר והיא מעלת הקפיצה והדילוג.

 

אמנם עם ישראל במצרים היו במצב ירוד,

בכל זאת נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בדרך של קפיצה ודילוג.

ובאופן זה המשיך לעולם את בחינת אור אין סוף שלמעלה מהשתלשלות העולמות,

אור שהאיר בנפשם האלוקית ועל ידו התאפשרה יציאת מצרים בדילוג וקפיצה,

כך שבני ישראל יצאו מכל המיצרים והגבולים בדילוג וקפיצה.

ואילו חודש אייר עם היותו בבחינת אתהפכא,

מכל מקום העבודה שבו היא בסדר והדרגה מדודה ומוגבלת,

ואין בה דילוג וקפיצה שלמעלה ממדידה והגבלה.

 

זוהי מעלת חודש ניסן על חודש אייר שלכן בכוחו לברך את חודש אייר,

עד כדי כך שהעבודה של חודש אייר יכולה להיות הכנה למתן תורה!

והרי כל עניין מתן תורה נתהווה כתוצאה מביטול הגזירה של ניתוק בין עליונים לתחתונים,

ורק בדרך של דילוג וקפיצה יכלו להתחבר עליונים ותחתונים,

כשתחתונים עלו מעלה ועליונים ירדו מטה.

 

מכאן שחשיבות גדולה לברכה בחודש ניסן במיוחד כשהיא נאמרת ביום שבת,

יום שבו נפעלת שלימות העבודה – "כל מלאכתך עשויה".

כי מצד פעולתו של יהודי, אף אם היא נעלית ביותר, עדיין היא במדידה והגבלה,

אולם בשבת נמשכת שלימות מלמעלה, שזהו עיקר משמעות המילה "ויכולו".

אם כן, בשבת מברכים של חודש אייר בחודש ניסן!

נמשכת ברכת שלימות העבודה של דילוג וקפיצה.

 

פעולה נמשכת עד להשגת התכלית בשלימותה

ואכן, זהו עניינו של חודש ניסן חודש הגאולה – דילוג וקפיצה.

עבודת הדילוג והקפיצה נמשכת גם בימים שאחרי שבת מברכים.

וכדי שלא נחשוב שמכיון שמסתיים חודש ניסן, יש להפסיק את העבודה של דילוג וקפיצה,

ולהתחיל את העבודה במדידה והגבלה על פי סדר והדרגה;

באה ההוראה של שבת מברכים חודש אייר,

(שבת המחברת את שני החודשים ניסן ואייר),

להמשיך את עבודת הדילוג והקפיצה גם בחודש אייר,

(אף שעבודת חודש אייר מצד עצמה היא במדידה והגבלה),

ויתירה מזו, להמשיך עניין זה על כל השנה כולה.

 

דבר זה נכון לגבי כל יום מיוחד בשנה ובפרט חג הפסח עצמו,

שכידוע על פי חסידות אינו מסתיים גם לאחר הפסח,

ולכן חסידים אינם אומרים: "חסל סידור פסח".

ואכן, מבצע חג הפסח צריך להמשיך כל השנה!

יש לעזור ליהודים (במיוחד יהודים פשוטים!) שירדו למצרים ברוחניות ולהוציאם ממצרים.

אף על יהודים במצב ירוד ביותר אפשר לפעול שיתעלו בדרך של קפיצה ודילוג.

ואם ביציאת מצרים קודם מתן תורה היתה העבודה באופן של קפיצה ודילוג,

קל וחומר לאחר מתן תורה!

 

ואכן כל יהודי יכול להיות "מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות".

"מדלג על ההרים" בזכות אבות, ו"מקפץ על הגבעות" בזכות אמהות,

עד שיכול לדלג למעלה מהרים וגבעות, למעלה מאבות ואמהות!

שכל יהודי אינו מסתפק ב"מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" אברהם יצחק ויעקב,

אלא שואף לרמה ואופן נעלים מהאבות והאמהות!

 

ואין פלא בדבר, כי בינתיים היה מתן תורה.

ואמנם גם פשוט שבפשוטים יודע ריחוק הערך שבין "שמים" ל"ארץ",

אולם הוא גם יודע, שמאז מתן תורה נעשה חיבור "שמים" ו"ארץ"!

לכן מה הפלא, שכל אחד מישראל יכול להגיע לדרגה גבוהה אף מן האבות והאמהות?!…

ולא עוד אלא שעל ידי שיוצא מההגבלה של עצמו,

ועוזר לזולת להתקדם בעבודתו באופן של דילוג וקפיצה להתקרב לקדושה,

הדבר מסייע לו בעבודתו!

כי הקב"ה אינו נשאר חייב ומשיב לו מידה כנגד מידה שגם בעבודתו תהיה בדילוג וקפיצה.

 

עלינו ללמוד מהבעל שם טוב (ה"יחידה" של תורת החסידות),

שהיה נוהג לחזר בעיירות וכפרים שבהם דרו בני ישראל,

ומשוחח עם אנשים פשוטים על ענייני פרנסה ובריאות, רק כדי שיאמרו ברוך השם!

זוהי מעלתו של יהודי פשוט שלמרות היותו פשוט הוא נוהג באופן של דילוג וקפיצה בתכלית!

וגם כשמשוחח בענייניו הפשוטים הוא מתקשר עם עצמות ומהות ה' יתברך.

 

וכמו שראינו פעולה זו של הבעל שם טוב פעלה עילוי בבעל שם טוב בעצמו.

עניין זה פעל אצלו ללכת מחיל אל חיל באופן של דילוג וקפיצה.

וממנו נלמד הוראה לעורר את בחינת "הבעל שם טוב" שבנפשנו,

ובכח זה נלך לפעול על הזולת עניין של דילוג וקפיצה.

וכך נזכה לגילוי אלוקות באופן של קפיצה,

עד שה' יתגלה אלינו כאן בעולם הזה באופן מושלם,

ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד,

ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

 

(על פי שיחת הרבי לשבת פרשת שמיני, מברכים החודש וערב ראש חודש אייר ה'תשמ"ה, תורת מנחם תשמ"ה חלק שלישי מעמ' 1874 ואילך)

 

פרסום תגובה חדשה

test email