"החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" –

החודש הזה, הוא חודש ניסן!!!

ניסן ולא תשרי!

למה לא תשרי, החודש הראשון מבריאת העולם…

שבו חוגגים את "ראש השנה"…

ובראש השנה נמשך מלמעלה אור חדש שלא היה כמוהו… חיות חדשה…

ממנה נמשכת חיות על כל חודש מחודשי השנה ועל כל יום מימי השנה?…

משבחר הקב"ה בעולמו, קבע להם ראשי חדשים ושנים.

(לכן עתיקייא לפני מתן תורה קראו לחודש תשרי – ירחא קדמאה).

ואמנם עד מתן תורה היתה בעולם הנהגת הטבע,

אולם משבחר הקב"ה ביעקב ובניו במתן תורה (שתחילתו ביציאת מצרים)

התחילה מציאות חדשה,

שאז קבע ה' לישראל חודש של גאולה הוא חודש ניסן.

כך הופך חודש ניסן להיות החודש הראשון,

מדוע לא קבע הקב"ה את הגאולה בחודש תשרי?…

מדוע הפך "ירחא קדמאה" (החודש הראשון) לירח השביעי?…

חודש תשרי קשור בעניין בריאת העולם… – טבע,

לעומתו חודש ניסן קשור בנס יציאת מצרים… – ביטול גדרי הטבע.

לכאורה, בריאת העולם – בריאת "יש" מ"אין" –

יצירת דבר חדש שלא היה קודם לכן – פלא גדול מאד!… –

נס נעלה מנס יציאת מצרים ששלימותה בקריעת ים סוף.

אמנם בקריעת ים סוף נבקעו המים וניצבו כנד וכחומה, המים שינו את טבעם…

אך זהו "יש" מ"יש" בלבד.

ואין ספק שבריאת "יש" מ"אין" היא פלא גדול יותר!…

ועוד מעלה בהנהגה טבעית על הנהגה ניסית,

כשרואים נבראים שאינם משתנים לעולם (באופן ש"לא ישבותו") –

צבא הארץ הקיימים במין, וצבא השמים הקיימים באיש,

"ויעמידם לעד לעולם!" –

מבינים את גדלות הבורא,

את העניין הנעלה ביותר ד"אני הוי' לא שניתי" בדרגה הכי נעלית שבו.

את הכח האלוקי המסתתר בטבע.

שעניין "לא ישבותו" נמשך מהעדר השינוי שלמעלה.

שבהקב"ה אין שום שינוי… ושום גדר שינוי…

הוא למעלה מעלה מהספירות (הם הכוחות האלוקיים),

[שבכל אחת מהספירות יש ציור מסויים ושינוי מסויים.

אמנם הספירות הן "צורות" ולא "גופים", אך אינן שוות במציאותן,

והראיה, שהן חלוקות במדרגתן].

ואף למעלה מעלה מאור אין סוף ששם יש ספירות אין קץ,

שגם לספירות אין קץ יש תואר,

[ואדרבה, ספירות אין קץ, פירושו, שינויים לאין קץ].

אבל "אני הוי' לא שניתי!"

הקב"ה למעלה מכל גדר שינוי ולמעלה מכל גדר התחלקות.

הקב"ה אחדות פשוטה!

ולמעלה מזה, הוא בבחינת "יחיד" שלמעלה מבחינת "אחד"

ואף למעלה מזה…

המעלה בהנהגה טבעית היא בתוך הטבע דעולם גופא,

והעדר השינוי שבטבע הוא למעלה מהטבע שבטבע.

"אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם" –

השמים והארץ וכל צבאם חזקים כיום היבראם (תלמוד ירושלמי).

מרגע שנבראו לא חל בהם שינוי…

חלפו שנים, דור הולך ודור בא, ובשמים ובארץ וכל צבאם לא חל שום שינוי.

ובעצם זהו היפך הטבע המוכר לנו…

שבאופן טבעי כל דבר בעולם נחלש במשך הזמן מעת הימצאו (כדברי הצמח צדק),

אך בכח האין סוף שאין בו ית' שינוי כלל,

בכח "אני הוי' לא שניתי", יש נבראים שאינם משתנים.

זוהי מעלת ההנהגה הטבעית על ההנהגה הניסית –

העדר השינוי בטבע ובעולם עצמו.

אף על פי כן, כשם שיש מעלה בהנהגה טבעית, כך יש מעלה בהנהגה ניסית.

יש בזה מה שאין בזה.

וכמו שלמדנו ב"שער היחוד והאמונה",

התגלות ה' בעולם היא על ידי צדיקים ואותות ומופתים.

המעלה שבנס היא שהוא למעלה מן הטבע ולמעלה מהעניינים הנעלים ביותר בטבע –

"נס על ההרים" – למעלה מההרים שבטבע. ("הרימו נס", לשון הרמה והגבהה).

בכל נס יש גילוי אלוקות, על אחת כמה וכמה בנסים הגדולים של יציאת מצרים.

ובחודש ניסן יצאנו ממצרים לקבל את התורה שלמעלה מן הטבע,

כדי להכיר את הבורא שלמעלה מן הטבע,

שהנהגתו הניסית היא למעלה מן העולם, ולא כהנהגה הטבעית המוגבלת לפי העולם.

ובפשטות, כדי לגלות שיש בעל בית לבירה.

המנהיג את העולם ומושל ושולט עליו ויכול לשנותו.

בעצם, נס וטבע הם אותו עניין ובאים מאותו מקור.

כל חידוש טבעי בפעם הראשונה הוא נס,

וכשהוא נעשה תמידי ומתרגלים אליו, הוא יוצא מכלל נס והופך לטבע,

עד שנס תמידי אינו נחשב לנס.

וכמו שאומר הבעל שם טוב, הנס שנמשך יותר מפעם אחת נקרא בשם "טבע".

ואמנם ידיעת ה' היא מהתבוננות בגדולת ה' הן בהנהגה טבעית והן בהנהגה ניסית.

והחידוש של חודש ניסן הוא שגם בטבע עצמו יתגלה האלוקים שמעל הטבע.

וזהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" –

שבהתבוננות ב"מרום" שבכל דבר בעולם – באמיתת מציאותו – רואים רק את הבורא,

שמאמיתת מציאותו נמצאו כל הנמצאים.

מתוך ההעלם של הטבע רואים "מה גדלו מעשיך"… "מה רבו מעשיך"…

כשמתבוננים במעשי ה' וברואיו הנפלאים והגדולים ומגלים את חכמת ה',

מתאוים תאוה גדולה לדעת את השם הנכבד (הרמב"ם)

לדעת שיש שם מצוי ראשון.

זוהי הדרך לאהבת ה' ויראתו,

שהדעת הוא מפתחא דכליל שית – הדעת כולל את כל המדות,

עד שמשפיע על מעשה האדם שיהיה בחיות ובהתלהבות…

שידיעת ה' מעוררת את התפעלות המדות, ומזה, הדרך לעשיה היא קצרה.

אם כן, בשתי ההנהגות של טבע ונס למדים דרכי התבוננות בגדולת ה'.

שטבע ונס שניהם נמשכים מלמעלה, ושניהם מגלים את גדלות הבורא.

בכל זאת, ההנהגה הנסית של יציאת מצרים נעלית על ההנהגה הטבעית שבבריאת העולם.

אם בהנהגה טבעית מתגלה האלוקים השייך לעולם,

הרי שבהנהגה ניסית מתגלה האלוקים שלמעלה מן העולם.

ולכן נאמר במתן תורה: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים",

ולא נאמר: "אשר בראתי שמים וארץ".

יציאה מבית עבדים היא נס גדול…

ובמיוחד שבני ישראל היו בבית עבדים בארץ מצרים – ירידה גדולה מאד…

הרי שהיציאה משם היא נס גדול ביותר.

ולא עוד, אלא שבמצרים היו אותות ומופתים רבים גדולים ועצומים.

ה' הוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה,

ועשה בהם שפטים, והרג את בכוריהם, ונתן לנו את ממונם.

ולא עוד אלא שקרע לנו את הים והעבירנו בתוכו בחרבה… עד למעמד הר סיני.

והאותות והמופתים מלוים אותנו גם במדבר – המן, בארה של מרים, ענני הכבוד וכו'.

ניסים גדולים ונפלאים!

ובימינו, אחרי תוחלת ממושכה כל כך בציפיה לישועה, עייפנו משגרת הטבע,

ואנו מצפים בכליון עינים ובקוצר רוח לאותות ומופתים,

שיוציאו אותנו מן הגלות הארוכה הזאת… לגאולה ניסית ונפלאה.

ובדומה לשאלה: מה נעלה ממה ה"גוף" או ה"נפש"?

שברור שתכלית הכל הוא הנפשי והרוחני, כך ברור לנו שה"נס" נעלה מה"טבע".

בכל סדר ההשתלשלות יש בחינת "אורות" ובחינת "כלים".

"נפש האדם" נמשכה מן האורות ו"גוף האדם" מהכלים.

("גם את העולם נתן בלבם").

ולא רק האדם אלא כל הנבראים (חי צומח דומם) הם בעלי גוף ונפש (חומר וצורה).

אפילו בדומם יש נפש… היא הכח האלוקי המהוה ומחיה ומקיים אותו תמיד.

ולגבי השאלה: מהו העיקר… הגוף?… או הנפש?…

(האור המאיר בלי גבול?… או הכלי המגביל את האור ומסתירו?…)

התשובה ברורה, כל ענייני האדם הגשמיים קשורים לנשמה הרוחנית,

והרוחני הוא התכלית והעיקר…

ואכן, חודש תשרי שהנהגתו טבעית משפיע על כל השנה עבודה במדידה והגבלה,

בתשרי (שבו נכללות אותיות "ישר"),

ההנהגה היא באופן "עשה האלוקים את האדם ישר",

ומהאדם (שאת העולם נתן בלבם) נמשכת בעולם הנהגה של טבע והעדר שינוי.

ואילו חודש ניסן משפיע על כל השנה עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.

עד שאור הסובב, שאינו מדוד בכלים (בגוף), הוא בגילוי.

לא רק אור הסובב השייך לעולמות, אלא גם אור הסובב שאינו בערך לעולמות.

עד שיהודי עושה עבודה של מסירות נפש בלי התחשבות כלל…

מלכתחילה אריבער!…

עבודה בלי חשבונות… קיום מצוות בהידור שבהידור…

[אם כי, גם העבודה הטבעית של חודש תשרי משפיעה על חודש ניסן,

עד שהעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה חודרת בפנימיות באופן השייך לגוף].

זהו גם ההבדל בין עבודת הצדיקים "תמידים כסדרם"

לעבודת בעלי התשובה "מוספים כהלכתם" – שינוי ושידוד המערכות.

עבודת הצדיקים קשורה לסדר ההשתלשלות,

ואילו עבודת בעלי תשובה היא מעל לסדר ההשתלשלות.

עבודת התשובה אינה על חטא דוקא. גם צדיקים צריכים לשוב בתשובה.

ומשיח ישיב צדיקים בתשובה – ("משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא").

בשבת זו, בה אנו מברכים את חודש ניסן, (וקוראים את כל ספר תהילים),

נזכור את המעלה המיוחדת של חודש ניסן,

שעניינו הוא הנהגה ניסית, וב' נונין מרמזים לניסי ניסים…

בחודש ניסן מאיר שם הוי' בתוקף ובגילוי ביותר, שהוא גילוי ההנהגה הניסית.

וכמו שבחודש ניסן נגלה מלך מלכי המלכים לעם ישראל במצרים.

והוא בכבודו ובעצמו גאל אותם – הוא ולא אחר!…

כך בחודש ניסן זה שהוא ראשון לחודשי השנה (וכמו ראש חודש של כל השנה),

יתגלה אלינו הקב"ה בכבודו ובעצמו, ויגאל אותנו מיד ממש.

לעתיד לבוא לאחרי העבודה בשית אלפי שני דהוו עלמא,

כשנגיע לאלף השביעי יהיו בעולם שתי המעלות:

גם מעלת "לא ישבותו" – שהאלף השביעי יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים –

מנוחה והעדר שינוי בתכלית מצד גילוי בחינת "אני ה' לא שניתי".

וגם ההנהגה שלמעלה מן הטבע, לפי ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא",

שיהיה עניין השינוי – העדר המנוחה.

ושינוי זה יהיה באופן של גאולה נצחית שאין אחריה גלות.

היינו, שינויים תמידיים באופן דהעדר השינוי.

הגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ביציאת מצרים יצאנו מגדר גלות לגדר גאולה,

"עבדי הם ולא עבדים לעבדים" ("שטרי קודם!").

יציאת מצרים נתנה את הכח והפתיחה לגאולה העתידה.

ואכן הגאולה העתידה תהיה כמו גאולת מצרים בכל הפרטים.

ולא עוד, אלא שהנסים דלעתיד לבוא יהיו "נפלאות" אפילו לגבי הניסים שביציאת מצרים.

וכשם שהיתה קריעת ים סוף, כך תהיה בקיעת הנהר.

("והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר בעים רוחו,

והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים").

ומיד הם נגאלין…

כי כבר כלו כל הקיצים בפשטות… וכבר עשו תשובה…

כבר נעשתה עבודת תיקון הגלות (על ידי "אתכפיא" ו"אתהפכא") עד להפיכתה לגאולה.

כבר הכנסנו את הא' – "אלופו של עולם" לתוך הגולה. "גולה" הפכה ל"גאולה".

ובדורנו כבר שומעים את "קול דודי דופק"…

שלא רק "מציץ מן החרכים" אלא "הנה זה בא"…

ותיכף ומיד יתגלה מלך המשיח, שעליו אומר הנביא ישעיה:

"ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה,

רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה'" –

שתתגלה פנימיות חכמה ובינה בשלימותן,

("תרין רעין דלא מתפרשין", ש"מצד פנימיותן חדא אינון").

תתגלה פנימיות המוחין הנמשכת גם במדות,

כשפנימיות המדות הן באחדות – "רוח עצה וגבורה".

ועד לאחדות מוחין ומדות – "רוח דעת ויראת ה'".

ואין להתפעל מהחושך הכפול ומכופל של הרגע האחרון של הגלות.

כי גם כשנדמה לנו ששרו של עשו עולה ואינו יורד,

אפשר לראות שמתקיים בו "משם אורידך נאום ה'".

כשמגיעים לתכלית הירידה "ירוד ירדנו", יודעים שהיא עליה גדולה "ואנכי אעלך גם עלה".

והדור שלנו, השייך לספירות נצח והוד, (שהם לבר מגופא),

מגלה את מדת הנצח המושרשת בעצם הנפש…

במיוחד כשספירת הנצח אצל מלכו של עולם (שממנה משתלשלת מדת הנצח שלמטה),

מתעוררת בכל מאודה להשבית אויב ומתנקם,

(האויב שאינו מכיר במלך ואינו מקבל עליו עול מלכותו).

עד שהמלך מגלה את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו שהיו כמוסים מעין כל רואה,

כדי לנצח במלחמה.

הוא מגלה את פנימיות התורה באופן של בזבוז,

עד ל"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ואחרי אשר דורות רבים "אותותינו לא ראינו, ואין אתנו יודע עד מה",

אנו עומדים הכן לגילוי נסים ונפלאות של הגאולה הבאים על ידי מדת הנצח.

עד "ונחה עליו רוח ה' … והריחו ביראת ה'", ש"מורח ודאין" – דן על פי חוש הריח.

"ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ" –

שיפעל את הצדק גם בארץ למטה,

עד שיפעל בזאב הגשמי "וגר זאב עם כבש".

שדעת ה' תתמלא בארץ ותפעל בתחתון שאין תחתון למטה ממנו – גם בזאב…

וכל זה החל כבר בשנת ה'תש"ע (ה' תושיע!) 5770.

ש"שבע מאות שבעים הוא שלימות מעשינו ועבודתנו שאז נגאלים".

("קונטרס בית רבינו שבבבל" סעיף ז').

כי 770 הוא שלימות הזמן (והמקום), כשהמעל לטבע חודר לתוך הטבע

(שיחת הרבי, כ"ח סיון תנש"א, סעיף ז').

770 הוא בגימטריא "בית משיח" ו"פרצת" – "עלה הפורץ לפניהם".

770 היא שנת הק"ח להולדת הרבי והס' לנשיאותו.

ומיד ממש יתקיים בנו הפסוק:

"למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני" (תהילים ק"ח ז', ותהילים ס' ז')

"ושנת גאולי באה" היא שנת ה'תש"ע!…

וומשנה זו הכל התחיל לרוץ לקראת הגאולה,

ומיד ממש תחזינה עינינו בגאולה האמיתית והשלימה.

"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל"…