פרשת שלח – שלח לך, לדעתך

יום רביעי י״ד סיון ה׳תשע״ד
בשם הפרשה "שלח" מלשון "שליחות" אנו למדים שאנו השליחים של משה רבינו! לכן אסור שיהיו לנו נגיעות אישיות בשליחות.
מאת שולמית שמידע

משה רבינו שולח מרגלים לדעתו

"שלח לך" – לדעתך! אני איני מצוה לך.

נשאלת השאלה: משה רבינו עבדו הנאמן של ה', "ביטול במציאות" –

שכל רצונותיו הם אך ורק רצון ה',

מה לו ולדעות משלו, הרי כל דעתו הוא דעת אדונו?…

וחוץ מזה, האם שליחת המרגלים לא היתה על פי ה', היינו, ברשות ה'!

הלוא התורה עצמה מעידה: "וישלח משה מרגלים על פי ה'"?…

ואמנם שליחת מרגלים כשלעצמה היא דבר טוב ורצוי,

צריך להתכונן למלחמה בדרך הטבע ולא לסמוך על נס,

צריך לשלוח מרגלים כדי לדעת מהי הדרך הישרה והקלה לכבוש את המדינה,

אז למה הכתוב תולה את הדבר בדעתו של משה?…

ולגבי המרגלים – הרי הם נבחרו על ידי משה רבינו בעצמו,

ובודאי שמצא אותם ראויים ומתאימים לתכלית זו,

ואף התורה מעידה עליהם ש"באותה שעה כשרים היו",

אז איך יתכן שלא ביצעו תפקידם כראוי,

ולא עוד אלא שגרמו בכיה לדורות?…

האם לא היה די בהבטחת ה'?

משה רבינו מדריך את המרגלים בשליחותם ומטיל עליהם שתי משימות:

א. לאסוף נתונים חשובים לכיבוש הארץ – לבדוק אם העם חזק או חלש,

אם הם מעטים או רבים, אם הם יושבים בערים מוקפות חומה או לא.

ב. לאסוף נתונים על טיב הארץ עצמה – לבדוק אם היא טובה, אם היא שמנה וכיו"ב.

דבר זה היה חשוב כל כך בשליחות, עד שמשה ביקש מהמרגלים לקחת מפרי הארץ,

דבר הכרוך בסכנה, כי על ידי כך היה אפשר לגלות שהם מרגלים.

ועל כך מתעוררת תמיהה גדולה:

למה היה צריך את כל זה,

הרי ה' הבטיח שהארץ טובה ורחבה… ארץ זבת חלב ודבש!

ולגבי האמונה של עם ישראל בה' הרי אין בזה שום ספק,

שהרי בני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים".

חוץ מזה שאפילו באמונה לא היה כל כך צורך,

כי בודאי ידעו עם ישראל שדרו במצרים מה קורה בארץ ישראל.

אמנם אינה דומה ראייה לשמיעה,

אבל האם היה כדאי כל הסיכון רק בשביל זה?…

לא די ב"נעשה" יש צורך גם ב"נשמע"

עם ישראל מיוחד בכך שבמעמד הר סיני הקדים "נעשה" ל"נשמע",

ואמנם הבסיס לקיום תורה ומצוות הוא "נעשה ונשמע",

עלינו לקיים את המצוות, אולם אין אנו פטורים מללמוד על מנת להבין.

כך גם בקשר למצוות כיבוש הארץ והכניסה אליה,

הקב"ה אמנם הבטיח שהארץ טובה, אולם הוא גם רצה שיווכחו בזה בשכלם הם.

לכן משה מורה למרגלים להביא מפרי הארץ, כדי שירצו להיכנס לארץ,

לא רק מפני שה' ציוה אלא גם מרצונם העצמי מתוך הבנה כמה טוב לגור בארץ הזאת.

וגם כדי שיבינו בשכלם שיוכלו לכבוש את הארץ.

לכן גם ה' אומר למשה" "שלח לך" – לדעתך!

גם השליחה עצמה צריכה להיות "לדעתך"!

לא רק מפני שאני מצוה אותך ("נעשה") אלא באופן המתקבל על דעתך ("נשמע").

שעל ידי כך משה מעורר בעם ישראל את ה"נשמע" – את ההבנה לגבי כניסתם לארץ!

ואכן המרגלים שעשו שליחותם ובאותה שעה כשרים היו,

עשו את שליחותם ובאו לבדוק את הארץ לפי שכלם והבנתם,

אלא שעל ידי זה, על ידי השימוש בשכל ("נשמע") יכלו גם לטעות בשיקול דעתם.

הם בדקו את העם בארץ ומצאו ש"עז העם היושב בארץ",

הם גם ראו שם את "ילידי הענק".

ולפי מה שראו הסיקו מסקנתם על פי הטבע – "לא נוכל לעלות לארץ".

ולדעתם, קיימו את השליחות שלשמה נשלחו ואף צדקו במסקנתם.

טעות המרגלים

טעות המרגלים היתה בכך שהוסיפו דעתם ומסקנתם מה שלא נתבקשו.

משה ציוה עליהם רק לבדוק כיצד יוכלו לכבוש את הארץ.

הוא לא שאל אותם כלל, אם יוכלו לעלות לארץ או לא,

ובאומרם "לא נוכל לעלות"!… חרגו משליחותם ואמרו דבר שלא נדרשו כלל,

ו"כל המוסיף גורע"!

המרגלים לא הבינו שעצם העובדה שמשה ביקש מהם לתור את הארץ,

כדי למצוא דרך לכבוש אותה,

היא ההוכחה שיוכלו לכבוש את הארץ בדרך הטבע.

כי אם הכניסה לארץ היתה צריכה להיות באופן ניסי,

לא היה צורך בשליחת מרגלים!…

תורה מלשון הוראה

כל סיפור בתורה הוא הוראה בעבודת ה'.

כל אחד מאתנו יכול לטעות דוגמת המרגלים,

אז איך נימנע מטעות כטעות המרגלים?…

בשם הפרשה "שלח" מלשון "שליחות" נרמזת התשובה לכך.

עלינו לזכור תמיד שאנו השליחים של משה רבינו!

אמנם טוב ורצוי ואפילו חובה שנתבונן במעשינו ועבודתנו,

כדי לנסות להבין את תכלית העבודה שלנו.

אכן אנו זקוקים להבנה השכלית ולעשות כל דבר "לדעתך"!

אולם עם זאת אנו צריכים לזכור תמיד שאנו רק שליחים,

וכשליחים אין אנו מבצעים את מעשינו מכיון שהם מובנים לנו,

אלא משום שזהו הרצון העליון!

רק כך אנו נשמרים לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע",

ורק כך נגיע למסקנה האמיתית.

כי אכן השכל במהותו הפנימית חפץ למצוא את האמת,

וכדי להגיע למסקנה האמיתית יש לבטל את כל הנטיות העצמיות

ולהתמסר רק לדבר שאותו רוצים להבין.

אולם כשעוסקים בדבר באופן שכלי מפני נגיעות אישיות כמו תענוג,

מערבים בכך (במודע או בתת מודע) את הנטיות האישיות,

עד שמנסים להתאים את המציאות לדעה האישית.

נגיעה אישית היא מעין שוחד.

כידוע, שוחד מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים.

ודבר תמוה הוא איך חכמים וצדיקים לוקחים שוחד?…

אלא ששוחד אינו רק כסף ושקר גלוי.

שוחד הוא גם כשאדם חושב על עצמו ועל מציאותו,

ובאותה שעה אינו רואה את המציאות כמות שהיא,

כך שאין הוא יכול להגיע להבנה נכונה ולמסקנה אמיתית.

זאת היתה סיבת טעותם וכשלונם של המרגלים שחסרה להם ההתבטלות למשה רבינו

ובהיותם עסוקים ב"לתור את הארץ" באופן של "נשמע",

חשו את מציאותם העצמית ופחדו מפני הנפילים בני הענק ("ונהי בעינינו כחגבים"),

ונגיעה אישית זו היתה מעין שוחד שהטעה אותם עד שאמרו: "לא נוכל לעלות".

יהודי צריך לזכור שהוא "שליח", שזוהי משמעות פרשת "שלח",

ו"שלוחו של אדם כמותו", ולשליח עצמו אין מציאות משל עצמו,

כל מציאותו היא מציאות המשלח.

במיוחד כשמדובר בשליחות משה רבינו שמידתו מידת האמת, (ובכל דור יש משה רבינו של הדור!),

אז ברור שיש להתקשר למידת משה – מידת האמת – ולא לסור ממנה,

לזכור ולא לשכוח שבהליכה בשליחות משה אין מקום למחשבה על המציאות העצמית.

בדרך זו נפטרים מסכנת השוחד (הנגיעה האישית),

וממילא מבצעים את השליחות "לתור את הארץ" באופן גשמי ורוחני,

ואז מקבלים הבנה אמיתית ש"טובה הארץ אשר ה' אלוקינו נותן לנו",

ומגיעים לכיבוש הארץ לגבולותיה עד לקיום היעוד "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך",

שאז נזכה לכל היעודים שהובטחנו בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה.

(על פי שיחת הרבי, ליקוטי שיחות כ"ג מעובד עמ' 107-111)

פרסום תגובה חדשה

test email