פרשת משפטים – עבד עברי

הקראת כתבה
יום שישי כ״ד שבט ה׳תשע״ד
פרשת משפטים עוסקת במצוות המובנות בשכל אנושי. מעלת תורת הוי' שהיא מובנת גם בשכל אנושי, מפני היות שורשה באור אין סוף הבלי גבול, שאינו מוגבל בגדרי מעלה ומטה, ולכן יכול להיות גם למטה. ואדרבה על ידי ירידת התורה למטה מתגלה ששורשה הוא אור האין סוף הבלי גבול.
מאת שולמית שמידע
נרות

"ואלה המשפטים" – פרשת משפטים היא המשך לפרשת מתן תורה.

"ואלה" – "מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני".

אם מתן תורה היה המשכה מלמעלה למטה – "מן השמים דיברתי עמכם",

הרי שהמשפטים הן לימוד תורה מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד,

מצוות שכליות הנמשכות בשכל האדם – יחוד שכל האדם עם התורה.

ובאופן ד"תשים לפניהם" – להבין טעמי הדבר… כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם,

עד שמחבר אורייתא וקוב"ה…

ועד שעושה את האתר שלים…

ועד שמגיע לבחינת "מעלה אני עליכם כאילו עשאוני"…

 

זהו החידוש של מתן תורה ("מסיני") –

שאז בטלה הגזירה וההפסק שבין עליונים לתחתונים.

וממילא חכמת ה' (עליונים) חודרת בשכל האדם (תחתונים).

 

על ידי לימוד התורה בהבנה והשגה נעשית התורה תורתו של האדם הלומד,

שעל ידי שעוסק בתורה, התורה נעשית קניינו.

אם כי היא נשארת במהותה תורת ה', חכמתו של הקב"ה שלמעלה משכל נברא,

כך שהלימוד צריך להיות באופן של עבד בקבלת עול תורה.

זהו עניינו של הר סיני המחבר שני הפכים – מצד אחד יש בו הגבהה "הר".

ומצד שני הוא נמוך מכל ההרים ("מכיך מכל טוריא") – יש בו ביטול.

זוהי מעלת תורת הוי' המובנת גם בשכל אנושי, מפני היות שורשה באור אין סוף הבלי גבול,

שאינו מוגבל בגדרי מעלה ומטה, ולכן יכול להיות גם למטה.

ואדרבה על ידי ירידת התורה למטה מתגלה ששורשה הוא אור האין סוף הבלי גבול.

על ידי גילוי אור אין סוף שלמעלה מהוי' נעשית "תורת הוי'" "תורת האדם",

אור אין סוף מאחד את האדם עם ה' – "ישראל וקוב"ה כולא חד".

 

לכן לא רק המשפטים, אלא גם החוקים צריכים להיות בבחינת משפטים.

גם הם צריכים להיות חדורים במציאות האדם,

עד שיהודי יחיה עם התורה, והתורה תהיה החיות שלו.

עד שתיעשה כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם, בדוגמת אכילה ושתיה,

ותיהפך לדם ובשר כבשרו ועל ידי זה יחיה האדם מתוך שמחה.

 

לעתיד לבוא תהיה תכלית השלימות בזה,

עד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד",

ואפילו ענייני "מעשה מרכבה" יחדרו בשכל האדם.

כמרומז בסוף הפרשה: "ויראו את אלוקי ישראל… ויאכלו וישתו",

שראיית אלוקות ("סיני") חודרת באדם כמו מזון, ונעשית דם ובשר כבשרו,

על ידי לימוד פנימיות התורה בהבנה והשגה בתורת חסידות חב"ד.

 

פרשתנו עוסקת במשפטים – מצוות שבין אדם לחברו מתוך שלום,

מצוות המובנות על פי שכל שמקיימים אותם מצד הטעם.

והיא פותחת דוקא בדיני "עבד עברי"…

לכאורה תמוה, הרי מצוה זו אינה רגילה ואינה תדירה, והיא תלויה בזמן שהיובל נוהג דוקא,

בעוד שאר המצוות בפרשת משפטים שייכות לחיי יום יום ואינן תלויות בזמנים מיוחדים…

 

אלא שלדיני "עבד עברי" (כמו דיני עבדים בכלל, כולל "עבד כנעני" ו"אמה עבריה")

יש משמעות פנימית ורוחנית הקשורה בנפש האדם והנוהגת תמיד.

"עבד עברי" הוא יהודי שעבודתו את ה' היא בדרך קבלת עול – "עבודת עבד".

"עבד" – מלשון "עורות עבודים", שמעבד ומשנה את טבעו ורגילותו.

התורה רוצה ללמדנו שאף על פי שהדעת נוטה לקיים מצוות שבין אדם לחברו,

אין לקיימן רק מצד הטעם השכלי, אלא מפני שכך ה' ציוה.

וכלשון הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" – שיש בזה ביטול של קבלת עול.

כל יהודי הוא בבחינת "עבד עברי" – עבד ה'!…

הקב"ה לא הסתפק בהבטחת עם ישראל: "נעשה ונשמע",

אלא "כפה עליהם הר כגיגית".

במתן תורה בסיני נעשו בני ישראל עבדים לה' –

"עבדיי הם ולא עבדים לעבדים"…

(זוהי תכלית יציאת מצרים שנמשך במתן תורה).

לכן גם מצוות שכליות יש לקיים מצד קבלת עול באופן של "עבודת עבד".

 

ובאמת עיקר המצוות מצד עצמן הן רצון ה' שלמעלה מטעם ודעת,

אלא שה' גזר שהמצוות יתלבשו גם בטעם, שנוכל לקיימם גם מצד הטעם.

התורה היא דיפטראות ופנקסאות שבהם נברא העולם,

עד שציוויים אלה שבהם נתלבש רצון ה' וחכמתו,

נעשו דברים מחוייבי המציאות שבהם נכלל שכל האדם.

עד שגם דעת האדם נוטה לדברים המחוייבים מצד חכמת ה' ית'.

אבל יהודי צריך גם להתבונן להבין ולהשכיל,

שהקב"ה, מלך על כל העולמות, עליונים ותחתונים, "ומלכותו בכל משלה",

והוא מיחד מלכותו על עם ישראל בפנימיות מדת מלכותו בעצם אמיתת שם התואר.

וניצב ליד כל יהודי תמיד בכל עת ובכל שעה, ומביט עליו – על מחשבתו דבורו ומעשיו,

ובוחן כליותיו ולבו – גם את הרגשותיו, אם עובדו כראוי.

כאשר יצור קטן כל כך כאדם מתבונן שהא-ל הגדול הגבור והנורא

מניח את כל העולמות ומתבונן בו ובוחן רק אותו,

ואין הוא יכול להתחבא ממנו ולא לברוח מפניו, נופלת עליו יראה ואימה.

זוהי "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה(עליה בנויה כל העבודה).

שעל ידה היהודי מקבל עליו עול מלכות שמים ומקיים מצוות המלך,

שהן לבושיו, המייפים ומהדרים אותו.

וכשהוא יודע שהוא גורם נחת רוח במעשיו הטובים להקב"ה המתעניין בו כל כך,

נרגש בו תענוג האדון והוא מתמלא מצב רוח מרומם,

ועובד עבודתו בלב שלם ונפש חפצה בשמחה ובתענוג ואף מתמלא באהבת ה'.

 

לפי הצמח צדק יש שלושה סוגי עבדים, שהם שלוש דרגות בעבודת ה' על פי ספר התניא:

עבד כנעני – רשע (בדרגת נפש דעשיה).

עבד עברי – בינוני (בדרגת רוח דיצירה).

ואמה עבריה – צדיק (בדרגת נשמה דבריאה).

 

ואמנם עיקר העבדות הוא ב"עבד כנעני",

שעובד לעולם ולא רק שש שנים או עד היובל אם נרצע,

ומדוע פתחה הפרשה דוקא ב"עבד עברי"?

כי הרצון והתענוג של "עבד כנעני" הוא פריקת עול –

והוא עובד את אדונו רק מצד ההכרח או מאימת הכאת השבט…

ואילו הרצון והתענוג של "עבד עברי" הוא בעיקר הרצון והתענוג של האדון.

ועד למעלת ומדרגת "אמה עבריה" – מדרגת צדיק,

שעושה עבודת "אתהפכא", שהמידות שלו נהפכו לקדושה,

עד שפועל וגורם לקיום המצוות גם למעלה,

עד ל"ועשיתם אתם" – "כאילו עשאוני",

וכפירוש הבעל שם טוב – "ה' צילך" –

שכמו שהצל תלוי באדם, כך הצדיק פועל המשכה חדשה ושינוי המהות.

 

ואכן "עבד עברי" אינו דומה ל"עבד כנעני בגשמיות" –

ש"בהפקירא ניחא ליה" והולך אחרי שרירות לבו,

שעובד עבודת פרך בדרך של כפיה רק מאימת הדין ומפחד שלא יכוהו בשבט,

ואין לו שום תענוג, רצון, שכל והרגש הלב בעבודתו…

ואף לא ל"עבד כנעני ברוחניות" – רשע המתעורר בתשובה רק מצד הכרוזים העליונים,

או בעת רצון, או כשרק היסורים (יראת השבט) פועלים עליו.

 

לעבד העברי (בדרגת בינוני, ש"אחריה כל אדם ימשוך") יש גם הרגש הלב.

אף שאין בו שינוי המהות, שטבע מדותיו לא משתנה,

ואף שעבודתו היא רק במדות ולא במוחין.

הוא עושה עבודת "אתכפיא",

ומגלה ומעורר את הדחילו ורחימו הטבעיים שיש בכל יהודי,

על ידי שמסיר מהן את ההעלם.

 

ואכן "אדם לעמל יולד".

הקב"ה ברא את האדם לאחר שברא את העולם – "לעבדה ולשמרה".

תכלית עלית הנשמה שבשבילה ירדה, היא "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

כל אחד ואחד חייב לומר: "בשבילי נברא העולם" –

בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם.

כל יהודי נברא יחידי ויש לו אחריות גדולה לכל מה שמתרחש בעולם.

כמו אדם הראשון בגן עדן – שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך, ח"ו.

יהודי אחד במעשה אחד יכול לשנות את כל העולם, ואפילו את כל סדר ההשתלשלות,

כאילו הוא לבדו עומד לפני ה' ועושה את חשבון הנפש של כל העולם ומתקן אותו.

 

לכן יהודי מקבל ברצון ובביטול מוחלט עול מלכות שמים,

ועובד את ה' ועושה רצונו בכל העבודות שה' מבקש ודורש ממנו.

הוא עובד את ה' באימה וביראה, כעומד לפני הקב"ה – לפני עצמות ה' ית',

ומקיים מה שכתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד",

ומוכן וחפץ לעשות הכל כמו עבד.

אין לו הבנה והשגה בכל מה שהאדון דורש ממנו.

הכל הוא עושה מתוך קבלת עול.

כמו השור שנותנים עליו עול בתחילה כדי להוציא ממנו טוב לעולם.

("כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא").

שהשור עושה עבודתו בקבלת עול, כי הוא ירא מאדונו;

ואם לא ישימו עליו עול ולא תהיה לו יראה מאדונו, הוא לא יעשה מאומה.

כך האדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בתחילה,

("הכי נמי איצטריך לברנש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא")

ולעסוק בתורה ומצוות מתוך קבלת עול מלכות שמים.

ואם לא נמצאת אצלו קבלת עול מלכות שמים, לא שורה בו קדושה;

("ואי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה") –

כי קדושה היא ביטול לה' – ביטול בבחינת עבד.

שהיא מעלה גדולה ביותר.

ולואי שנזכה להיות עבדי ה' בפועל ממש,

שמעלת העבד היא גדולה ביותר עד שמצינו גדולים כאברהם, משה ודוד שנקראו "עבד" –

("אברהם עבדי", "משה עבד ה'" ו"דוד עבדי מלך עליהם"…)

ואין בן חורין יותר מ"עבד ה'" – "עבד ה' הוא לבדו חופשי"…

 

והקב"ה הנאמן לשלם שכר משיב לו שכרו מיד, ש"שכר מצוה – מצוה".

על ידי העסק בתורה ומצוות בקבלת עול הוא ממשיך עליו את אור ה' ית'.

והוא מתאחד עם האור האלוקי בקשר של חיבור אמיתי –

הוא מתבטל לה' בבחינת גבורות – "סור מרע".

ונכלל באור ה' ית' בבחינת חסדים – "ועשה טוב",

עד שתפילותיו ובקשותיו לרצון לפני ה' והוא נענה מיד.

כסיפור הידוע על רבי חנינא בן דוסא, שהיה כעבד לפני המלך.

לכן כשחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי,

ביקש רבן יוחנן בן זכאי מרבי חנינא בן דוסא שיתפלל עליו.

ואז הניח ר' חנינא ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה.

רבן יוחנן הסביר לאשתו:

אם אני הייתי מטיח (=מטיל) ראשי בין ברכי כל היום כולו,

לא היו מרחמים עלי;

שאלה אותו אשתו: וכי רבי חנינא בן דוסא גדול ממך?

השיב לה רבן יוחנן בן זכאי:

לא, אך רבי חנינא בן דוסא דומה כעבד לפני המלך,

שנכנס ויוצא לפני המלך בלי רשות;

ואילו אני, דומה לשר לפני המלך, שאינו רגיל לבוא לפני המלך.

 

יהי רצון שכמו "עבד עברי" היוצא לחפשי לאחר שש שנות עבדות,

גם אנו נגיע לסיום הגלות ולסיום העניין ד"שש שנים יעבוד",

בהתקרבנו לסיום "שית אלפי שנין דהוי עלמא".

ועוד לפני סיום האלף הששי נבוא בשעתא חדא וברגעא חדא לגאולה האמיתית והשלימה.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email