פרשת מטות מסעי – המשמעות הפנימית לבקשת בני גד ובני ראובן

יום שלישי כ״ד תמוז ה׳תשע״ג
פרשת מטות מסעי – המשמעות הפנימית לבקשת בני גד ובני ראובן. בני ראובן ובני גד בוחרים בהתבודדות כדרך בעבודת ה'. רצונם בלימוד תורה כעיסוק בלעדי.
מאת שולמית שמידע

תגובת משה לבקשת בני גד ובני ראובן

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד…

ויאמרו אל משה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה,

אל תעבירנו את הירדן".

בני גד וראובן מבקשים להתנחל בעבר הירדן דוקא ולא בתוך ארץ ישראל,

כי הם בעלי מקנה ובעבר הירדן יש קרקע פוריה המתאימה לגידול מקנה.

משה שומע את דברי בני גד ובני ראובן ומשיב להם בתוכחה:

"האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה,

ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'"?…

משה גם מזכיר להם את סיפור המרגלים ואומר:

"והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים

לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל"…

ואכן נשאלת השאלה: איך יתכן שלאחר חטא המרגלים,

לאחר תום כל הדור שלא רצה להיכנס לארץ,

מוסיפים בני ראובן ובני גד חטא על פשע ומתנגדים להיכנס לארץ?…

בני גד ובני ראובן שומעים את תוכחת משה,

ומיד מתגוננים ואומרים, שאין להם שום כוונה להתחמק, חלילה.

להיפך, הם מבטיחים: "ואנחנו נחלץ חושים לפני אחינו"…

אם כן, בני גד ובני ראובן הם במדרגה גבוהה של מסירות נפש!

אלא שיש מקום לשיפור גם במסירות הנפש שלהם.

וכפי שמשה מוסיף על דבריהם: אם תחלצו חמושים לפני הוי',

לא די בסתם מסירות נפש אלא צריך מסירות נפש לפני הוי' – למעלה משם הוי'!…

כמאמר ה' לאברהם: "התהלך לפני והיה תמים",

וכלשון התורה בנוגע ליום הכיפורים: "לפני הוי' תטהרו".

ורק במסירות נפש שלפני הוי' (למעלה משם הוי'),

יכולים בני גד ובני ראובן לזכות בעבר הירדן המזרחי – ארץ סיחון ועוג.

עבודת בני גד ובני ראובן בהתנתקות מן העולם

כצדיקים רבים כולל נביאים שבחרו לרעות צאן,

כדי להתנתק מן העולם על מנת להגיע לדרגות רוחניות נעלות,

כך בני ראובן ובני גד בוחרים בהתבודדות כדרך בעבודת ה'.

רצונם בלימוד תורה (כעיסוק בלעדי) המנותק מחיי המעשה.

ודוקא על זה התרעם משה רבינו, כי זה מנוגד לרצון האלוקי.

שכן התכלית האלוקית היא שיהודי יקרין את אור הקדושה על חיי המעשה,

בהיותו מעורב עם אחיו ולא כשהוא נבדל מהם.

עבודת השבטים לעומת עבודת יוסף

דרישת בני ראובן ובני גד קשורה להבדל שבין עבודת יוסף לעבודת השבטים.

נשמות השבטים הן מעולם הבריאה בניגוד ליוסף שהוא מעולם האצילות.

ההבדל בין "נשמות דבריאה" ל"נשמות דאצילות" הוא,

ש"נשמות דבריאה" עושים עבודתם בהתבודדות מן העולם גם בזמן הזה,

לכן תמיד העולם מפריע לעבודה שלהם, והם נאלצים להתבודד מן העולם,

(וכמה שיהיו בעלי נשמות גבוהות ונעלות לא יהיו נעלים מנשמות השבטים),

אולם "נשמות דאצילות" יכולים להיות בבחינת מרכבה גם בשעת שעוסקים בענייני העולם.

השבטים, נשמות דבריאה, בחרו להיות רועי צאן כדי להתבודד ולהתנתק מהוויות העולם –

כדי לעבוד את ה' בלי שום בלבולים עד שיוכלו להגיע לדרגת מרכבה לאלוקות.

לעומתם יוסף, נשמה דאצילות, היה משנה למלך מצרים,

שבלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים,

וכשהיה בבית פוטיפר בא הביתה לבדוק בכתבי חשבונותיו.

אף על פי כן ענייני העולם לא בלבלו אותו,

אף כשעסק בענייני העולם היה מרכבה לאלוקות.

ואכן עבודת יוסף היתה עבודה נעלית ביותר שלא בערך לעבודת השבטים.

לכן השבטים שלא השיגו את דרגתו לא הכירוהו עד שחשבו שהוא איש מצרי.

ומכיון שהעבודה בארץ ישראל קשורה בעבודת האדמה:

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"…

עבודה באופן של התלבשות בענייני העולם,

לא רצו בני גד ובני ראובן להיכנס לארץ ישראל,

אלא לחיות מחוצה לה כרועי צאן בהתבודדות מן העולם,

מתוך כוונה להגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה' עד למרכבה לאלוקות.

תכלית הכוונה העליונה

כוונת בני ראובן ובני גד היתה כוונה טובה ולשם שמים,

אלא שתכלית הכוונה העליונה היא, שגם נשמות של עולם הבריאה

לא יחיו בפרישות והתבודדות אלא יחברו את אור הקדושה עם חיי המעשה,

כך שעבודת ה' תשתלב בעיסוק בענייני העולם כדי לברר את חומריות העולם;

כי דוקא בבירור הגשמיות יש עילוי גדול יותר ולפום צערא אגרא.

לכן אמר להם משה: "אם תחלצו לפני הוי'" דוקא!

אמנם מלכתחילה צריכה להיות עבודה בארץ כנען בגשמיות העולם הזה,

אולם מכיון שרצונם להיות רועי צאן ולא לעסוק בענייני העולם,

הרי כדי שיוכלו לקבל את העילוי,

הם צריכים לעבוד במסירות נפש מיוחדת – לפני הוי'!

שאז יזכו בעילוי של עבודה נעלית יותר על דרך העבודה בארץ כנען.

אף על פי כן, כאמור, אין זה מגיע לעילוי של העבודה בארץ כנען,

עד שנאמר על נחלת בני גד ובני ראובן: "נחלה מבוהלת בראשונה!"…

כי עבודתם דומה לעבודה של עולם התוהו,

כשהכוונה העליונה היא לעבודה של עולם התיקון דוקא!

לכן גם תחילת החורבן והגלות היה בבני גד ובבני ראובן דוקא.

והחי יתן אל לבו בקשר לעבודת ה' בזמננו

אין לקבל את שיטת העבודה של המסתגרים בד' אמות שלהם,

שאינם רוצים ללכת רחוק כי זוהי עבודה קשה עבורם.

ברור שבד' אמות העבודה קלה יותר אך אין זה תכלית הכוונה,

תכלית הכוונה היא דוקא לשליחות למקום רחוק!… ולפחות לא בד' אמותיו.

חייבים להפיץ את המעיינות חוצה ולעשות לה' יתברך דירה בתחתונים.

גם בימינו אנו נתבעים להתגייס ל"כיבוש הארץ",

עלינו לכבוש את העולם כולו ולהאירו באור התורה והמצוות.

עלינו להצית בלב יהודים תועים את שלהבת האמונה בה' ובתורתו.

על כל יהודי "בעל עסק" או "יושבי אוהל" לצאת מד' אמותיו,

ולקרב את לבם של אחינו בני ישראל לאבינו שבשמים.

וכמו שאומר הבעל שם טוב על תכלית ירידת הנשמה לעולם!

"נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים שמונים שנה,

כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות" (היום יום ה' אייר).

(על פי מאמר הרבי ש"פ מטות מסעי תשכ"א)

פרסום תגובה חדשה

test email