הארנב והצב

יום חמישי כ״ו תמוז ה׳תשע״ג
יְלָדִים יְקָרִים, הָאַרְנָב וְהַצָּב הֵם מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶחָד בַּעַל כִּשְׁרוֹנוֹת וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ בַּעַל כִּשְׁרוֹנוֹת כָּל כָּךְ. אֲבָל בֶּאֱמֶת מִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה הַמֻּטֶּלֶת עָלָיו וְאֵינוֹ מִתְעַצֵּל מַצְלִיחַ יוֹתֵר. וּבִמְיֻחָד בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵין נוֹתְנִים שָׂכָר לָאָדָם עַל כִּשְׁרוֹנוֹתָיו אֶלָּא עַל הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וּמַאֲמַצָּיו.

 

יוֹם אֶחָד פָּנָה אַרְנָב גֵּאֶה לְצָב זַחְלָן: הָבָה נִתְחָרֶה בְּרִיצָה, נָרוּץ מִכָּאן עַד קְצֵה הַשְּׁבִיל, וּמִי שֶׁיַּגִּיעַ רִאשׁוֹן יִזְכֶּה בִּגְבִיעַ נִצָּחוֹן. הָאַרְנָב בָּטוּחַ שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוּכַל לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ. וְכִי מִי לֹא יוֹדֵעַ שֶׁאַרְנָב הוּא הַטּוֹב שֶׁבָּרָצִים! חָשַׁב.

 

נִשְׁמַע מַצְחִיק, נָכוֹן? הֲלֹא הָאַרְנָב רָץ מַהֵר כָּל כָּךְ, וְאִלּוּ הַצָּב אִטִּי כָּל כָּךְ.

 

לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא הַצָּב הִסְכִּים.

 

הָאַרְנָב בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הִטְרִיחַ עַצְמוֹ לָקוּם מִמְּקוֹמוֹ. הוּא שָׁכַב בְּצַד הַשְּׁבִיל. וְהִתְחִיל לְהִתְגָּרוֹת בַּצָּב: זָקֵן עָיֵף, הִזְדָּרֵז! רוּץ קָדִימָה.

 

הַצָּב לֹא שָׂם לֵב לַלַּעַג שֶׁל הָאַרְנָב, וְהִמְשִׁיךְ לִזְחֹל בִּכְבֵדוּת וּלְהִתְקַדֵּם לְאַט לְאַט אֲבָל בָּטוּחַ.

 

הָאַרְנָב הַבָּטוּחַ בְּעַצְמוֹ הִמְשִׁיךְ לִצְחֹק עַל הַצָּב שֶׁעָמַל וְהִתְיַגֵּעַ וְצָעַק לְעֶבְרוֹ: רוּץ רוּץ צָב, זוּז כְּבָר, מַה יֵּשׁ לְךָ רַגְלַיִם מֵאֶבֶן? כְּשֶׁאֲנִי אַתְחִיל רַק לָלֶכֶת יַעֲלֶה הָאָבָק כְּמוֹ עָנָן מֵרֹב מְהִירוּת הֲלִיכָתִי. לָמָּה אַתָּה מְחַכֶּה צָב? הִזְדָּרֵז בְּבַקָּשָׁה, אִם לֹא כֵן, לֹא נְסַיֵּם אֶת הַתַּחֲרוּת עַד הַבֹּקֶר".

 

הַצָּב מַמְשִׁיךְ לִזְחֹל לְאַט לְאַט אֲבָל בָּטוּחַ. וּפִתְאוֹם קִבֵּל אֹמֶץ וְאָמַר לָאַרְנָב: טוֹב תַּמְשִׁיךְ לִלְעֹג! אַל תָּזוּז מִמְּקוֹמְךָ!

 

הַצָּב מַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, כֻּלּוֹ מַזִּיעַ וְנוֹשֵׁף, אוּלָם מָלֵא בִּטָּחוֹן: אַתָּה יָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ לִצְחֹק וְגַם לְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ, אֲבָל אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ שֶׁעוֹד תַּפְסִיד בְּתַחֲרוּת.

 

ח, ח, ח, שְׁטוּת וָהֶבֶל! מִי שָׁמַע שֶׁצָּב יְנַצֵּחַ אַרְנָב? אוּכַל לְנַצֵּחַ אוֹתְךָ בְּכָל רֶגַע, אָמַר הָאַרְנָב.

 

הַצָּב הִמְשִׁיךְ לְשָׂרֵךְ דַּרְכּוֹ. הָאַרְנָב הִבִּיט בּוֹ בְּחֶמְלָה: אוֹי אֵיזֶה מִסְכֵּן, הוּא לֹא עָבַר אֲפִלּוּ אֶת מַחֲצִית הַדֶּרֶךְ. אֲנִי יָכוֹל לַחְטֹף שֵׁנָה קַלָּה בֵּינְתַיִם. תָּמִיד אוּכַל לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ.

 

הָאַרְנָב סִיֵּם דְּבָרָיו וְנִרְדַּם תַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה וְנָחַר כְּקוֹרֵא קְרִיאַת בּוּז לַצָּב הַמִּתְאַמֵּץ כָּל כָּךְ.

 

פִּתְאוֹם הִתְעוֹרֵר הָאַרְנָב, וְרָאָה שֶׁהַצָּב כִּמְעַט הִגִּיעַ לַמַּטָּרָה. רַק כְּפֶשַׁע בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּטָּרָה.

 

קָם הָאַרְנָב בִּקְפִיצַת זִנּוּק, רָץ בִּמְהִירוּת, אֲבָל לַשָּׁוְא. הוּא אֵחֵר אֶת הַמּוֹעֵד. הַצָּב צָעַד רַק צַעַד אֶחָד וְהִגִּיעַ רִאשׁוֹן. וְאָכֵן, זָכָה בִּגְבִיעַ הַנִּצָּחוֹן.

 

 

הֶסְבֵּר עַל הַסִּפּוּר:

יְלָדִים יְקָרִים, הָאַרְנָב וְהַצָּב הֵם מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶחָד בַּעַל כִּשְׁרוֹנוֹת וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ בַּעַל כִּשְׁרוֹנוֹת כָּל כָּךְ. אֲבָל בֶּאֱמֶת מִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה הַמֻּטֶּלֶת עָלָיו וְאֵינוֹ מִתְעַצֵּל מַצְלִיחַ יוֹתֵר. וּבִמְיֻחָד בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵין נוֹתְנִים שָׂכָר לָאָדָם עַל כִּשְׁרוֹנוֹתָיו אֶלָּא עַל הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וּמַאֲמַצָּיו.

 

פרסום תגובה חדשה

test email