פרשת שמות – מגלות לגאולה

הקראת כתבה
יום חמישי י״ז טבת ה׳תשע״ד
יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח". שאמיתית יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.
מאת שולמית שמידע

שמות בני ישראל מעוררים את העצם

"ספר שמות" נקרא גם "ספר הגאולה", ממילא עניין הגאולה מרומז בשם הפרשה: "שמות".

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל הוזכרו כאן"…

לכאורה שם אדם הוא רק עניין חיצוני, שאינו מעיד על כוחותיו ותכונותיו,

אבל באמת "שם האדם" קשור ל"עצם האדם" שלמעלה מכוחותיו הפרטיים.

והראיה, כשאדם מתעלף סגולה לעוררו בקריאת שמו,

שדוקא בקריאת שמו ולא בדיבורים אחרים מעוררים בו את עצם הנפש והוא מתעורר.

בזמן הגלות כוחות הנשמה נעלמים עד שבגילוי לא רואים הבדל בין יהודי לגוי.

עד שאפילו "הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי עבודה זרה".

אם כי עצם היהודי (הנקודה היהודית) נשארת בשלימות.

ומתוך "שלא שינו את שמם", ונקראים בשמותיהם היהודיים האמיתיים – "שמות בני ישראל",

מעוררים את עצם הנפש של היהודי הקשור עם העצם של הקב"ה כביכול,

ומביאים את הגאולה.

 

הירידה לגלות היא חלק מתהליך הגאולה

ואמנם עם ישראל יורד לגלות מצרים – "ירוד ירדנו", ירידה אחר ירידה.

אבל לא לפני שהובטחנו "אנכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" – בעילוי אחר עילוי.

הירידה למצרים היא חלק מתהליך הגאולה ממצרים,

שלכן בני ישראל נקראו כאן על שם הגאולה.

גלות מצרים דומה לתכלית ירידת הנשמה לעולם הזה שהיא צורך עלייה,

כדי "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" בתענוג נפלא עד אין קץ ותכלית בלי גבול.

("צדיקים אין להם מנוחה… ילכו מחיל אל חיל").

 

הגאולה האחרונה תהיה כיציאת מצרים

ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – הגאולה האחרונה תהיה כיציאת מצרים.

אלא שתכלית גלות מצרים לזכות לקבלת גליא דתורה – "הנגלות לנו ולבנינו עם עולם",

וכל אריכות הגלות הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה.

על ידי שעבוד מצרים "בחומר ובלבנים" זכינו למתן תורה,

ועל ידי "ליבון הלכתא" שבזמן הגלות נזכה לגילוי פנימיות התורה – "אראנו נפלאות".

ולא עוד אלא שבשעת מתן תורה ראינו אלוקות "פנים בפנים" "עין בעין" רק לפי שעה,

אבל לימות המשיח יהי' גילוי אלוקותו ללא הפסק לעד ולעולמי עולמים –

"כי עין בעין יראו"… "ונגלה כבוד ה'"… "וראו כל בשר יחדיו"…

 

השמות מלובשים בעולמות בהסתר

"ואלה שמות בני ישראל" –

בני ישראל ממשיכים ומגלים שמות עליונים שלמעלה.

אבל השמות מלובשים בעולמות בהעלם והסתר – "באים מצרימה".

בחשכת הגלות אין התגלות "אור אין סוף" לעינינו, האותיות מסתירות ומעלימות –

"אותותינו (בחינת אותיות התורה והתפילה) לא ראינו" –

האותיות ושמות עליונים שאנו ממשיכים על ידי תורה ותפילה לא ראינו.

בגלות עינינו עצומות, כמו בשעת השינה, כמו ברגע עילפון.

אבל "ולבי ער" – למעלה יש התגלות האותיות.

 

המעלה שבהעלם

יש מעלה בהעלם ובהסתר…

הצמצום וההעלם הוא סיבת הגילוי העצום של העתיד – גילוי אפשרי רק כשקודם לו העלם.

כבריאת העולם "ברישא חשוכא והדר נהורא".

הערב (החושך) קודם לבקר (לאור) – "ויהי ערב ויהי בוקר".

"הצמצום הראשון", "שבירת הכלים", "מיעוט הירח" ו"חטא אדם הראשון"

כולם קודמים לכל הגילויים. בלעדיהם לא ייתכנו גילויים.

אכן העולמות מסתירים על אלוקות וכאילו "עולם כמנהגו נוהג" מעצמו.

אבל באמת הקב"ה עושה נפלאות כל הזמן אלא שרק הוא מכיר בהם –

"לעושה נפלאות גדולות לבדו"… (כאילו לעצמו).

וכשאין בעל הנס מכיר בניסו – זוהי ממש גלות!…

אילו הגילוי בעולמות היה מבחינת "חכמה עילאה",

לא היו העולמות מעלימים ומסתירים כל כך לעינינו.

אבל הדבור האלוקי נמשך מספירת המלכות ("מלכות פה") – מכח הצמצום,

מאחר שאיננו יכולים לקבל את כח הבלי גבול… לכן העולם מעלים ומסתיר…

 

בעשרה מאמרות נברא העולם

מהדבור האלוקי הם "עשרה מאמרות" שבתורה נבראו כל הנבראים.

כ"ב אותיות, שהם כחות ואורות אלוקיים, נמשכים ממידות ה' ית'.

בהצטרפותם והתחלפותם באופנים וחשבונות הידועים ליוצרם נבראו כל העולמות והנבראים.

לפי השתנות צירופי האותיות משתנים הפרטים שבכל עולם ועולם,

ובריבוי אינסופי של צירופי אותיות נוצר ריבוי עצום של נבראים.

שמו של כל נברא הוא הכלי לחיות המצומצמת שבו.

האור והחיות מהוים ומחיים את הנבראים,

והאותיות (הכלים) מגבילים ומצמצמים את החיות.

ההבדל בחיות נוצר מן הכלים אבל האור הוא אותו אור (אור בלתי משתנה).

ככל שיש יותר כלים ולבושים האור מצטמצם…

 

תפקידנו לחבר את הכלים שנשברו בבריאת העולם

האותיות נוצרו משבירת הכלים של עולם התוהו והם חיות הנבראים.

כלים מועטים בעולם התוהו לא יכלו להכיל אורות מרובים.

האורות הסתלקו למעלה והכלים שנמשכו מכוחות רוחניים עליונים נפלו למטה ונשברו…

שברי הכלים נתלבשו בדומם, צומח וחי הגשמיים ומחיים אותם,

אנו חיים בעולם של "אור נסתר" בכלים שבורים… כלים שהאור הסתלק מהם…

אותיות פזורות ונפרדות שההשכלה התפזרה מהן…

רק "רשימו" (=רושם) מהאור "רשימו" מההשכלה נשאר בהם.

העבודה שלנו היא לחבר את הכלים השבורים, כדי לגלות את האור החבוי בהם…

לחבר את האותיות כדי שנוכל לקרוא את ההשכלה שבהן…

 

אנו שואפים לגילוי אור האין סוף

אמנם הדבור האלוקי המהוה ומחיה כל נברא,

גם לאחר שהוא מצומצם הוא דבוק ומיוחד עם ה"אין סוף" (שלא כדבור האנושי).

אבל "ולא נודע כי באו אל קרבנה", ו"אותותינו לא ראינו".

הכל בהשגחה פרטית אבל "אין בעל הנס מכיר בניסו".

לכן איננו מפסיקים להתחנן "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמייא" –

ששמו הגדול של הקב"ה יימשך בעולמנו ובכל העולמות בגילוי.

(התורה היא "שמותיו של הקב"ה" עד לבחינת "שמו הגדול").

אנו שואפים לגילוי ספירת החכמה בה מלובש "אור האין סוף" – "שמו הגדול".

כשמתגלה ה"חכמה", הדבור האלוקי (ספירת המלכות) מתבטל אליה.

כך מתגלה "אור אין סוף".

 

מידת הרחמים מצילה אותנו

אבל נחמה פורתא…

"ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף בו מדת רחמים".

מדת הרחמים היא גילוי אלוקות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה.

בכל דור ודור נעשים ניסים על ידי צדיקי הדור.

על ידי הניסים רואים את ההשגחה הפרטית על כל הנבראים.

 

עם ישראל יורד למצרים ובד בבד ה' בורא צדיק עתק – "אורו של משיח" – "גואל ראשון".

הקב"ה מוריד לעולם נשמה גבוהה מאד מעולם התוהו –

"כי מן המים (="חסד" – שמיטה ראשונה) משיתיהו".

(העולם הזה הוא שמיטה שניה – "גבורה", לכן התורה מתחילה באות ב').

משה רבינו יורד לעולם לגאול את ישראל ולתת להם תורה.

הוא יורד מעולם התוהו לעולם התיקון.

הוא יורד מעולם התוהו ששם האורות גדולים והכלים מועטים,

לכן הוא "כבד פה" שאינו יכול להתלבש בכלים –

אינו יכול להשפיע את אור שכלו לתוך כלי הפה.

אבל הקב"ה שבורא את האורות ואת הכלים, הקב"ה ש"שם פה לאדם"

יכול להרחיב את הכלים של "עולם התוהו" שיהיו מרובים דוגמת הכלים של "עולם התיקון",

כדי שייכנסו בהם גם האורות המרובים של "עולם התוהו"…

 

זכינו שמשה רבינו בחינת חכמה נתן לנו את התורה

משה בבחינת "חכמה" בחינת "ראיה" – "וירא ראשית לו".

כשנולד משה נתמלא הבית כולו אורה…

משה רבינו מאיר את העולם בהארה של "חכמה עילאה".

וכשהדבור בטל לגבי "חכמה עילאה" מקורו,

מיד מתגלה "אור האין סוף", העולם יוצא מגדרי הטבע, אין הגבלות של כלים,

מיד יש אותות ומופתים לעין כל בשינוי הטבע.

ועל דרך מי שאמר ל"שמן" וידלק יאמר ל"חומץ" וידלק.

משה רבינו גואל את עם ישראל באותות ומופתים.

לאחר מופתים רבים ועצומים עם ישראל יוצא ממצרים.

עם ישראל יוצא מעבדות להיות "בן חורין בעצם" – "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".

עם ישראל יוצא ממצרים כדי לקבל תורה.

לאחר שבגלות מצרים נתגלה בבני ישראל עצם הנשמה הם זוכים לקבל את עצם התורה.

קודם גלות מצרים, קודם מתן תורה, קודם התגלות עצם הנשמה –

היה לימוד חכמת התורה אצל האבות רק בבחינת "ריחות היו".

 

יציאת מצרים היא עניין של יום יום

יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום.

בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה.

לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים.

ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות.

ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח".

שאמיתית עניין יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה,

ופנימיות עניין ימות המשיח היא גאולת מצרים.

לכן זכירת יציאת מצרים "כל ימי חייך" כולל במילא גם ("להביא ל)ימות המשיח".

יש להחדיר את הגאולה – יציאת מצרים וימות המשיח – גם בזמן הגלות –

"מזכירין יציאת מצרים בלילות",

ולא עוד אלא שנזכור את יציאת מצרים גם בזמן הגאולה…

 

בזכות לימוד ספרי הרמב"ם זוכים לעצם התורה עד לבחינת "שמו הגדול" 

בהשגחה פרטית מתקשר הרמב"ם לפרשת "שמות".

"ממשה עד משה לא קם כמשה",

הרמב"ם מורנו הגדול שיום ההילולא שלו חל השבוע (כ' טבת),

ראשי תיבות שמו רמב"ם הוא "רבות מופתי בארץ מצרים".

דוקא בשעת הדחק כשתקפו צרות יתרות, הוא מפיח רוח חיים ביהודי התפוצות.

הוא מחבר את ספרו "היד החזקה" ונותן לנו את התורה שבעל פה כולה (כל ההלכות)

סדורה בפי הכל ללא קושיא וללא פירוק בלשון ברורה בדרך קצרה.

ומעלה יתרה בכך,

שאם השקלא וטריא של הגמרא היא חכמתו של הקב"ה,

הרי שההלכות הן רצונו של הקב"ה, ו"רצון" הוא למעלה מ"חכמה".

דוקא על ידי לימוד ספרו "לוקחים" את העצם דתורה כמו שהיא – "שמותיו של הקב"ה"

ועד לבחינת "שמו הגדול" שלמעלה מהבנה והשגה.

העצם של התורה הקשור לעצם הנשמה שייך לכל אחד ואחד מישראל ל"קטן" ול"גדול".

ולכן חשוב לשמור על תקנת הרבי מה"מ שיל"ו לקרוא בכל יום את ספר הרמב"ם

(שלושה פרקים ליום או לפחות פרק אחד ליום על פי הסדר שנקבע).

 

ויהי רצון שתתקיים בנו ברכת הנביא בהפטרה "הבאים ישרש יעקב ויציץ ופרח ישראל"

בתכלית היופי – יופי של גשמיות ויופי של רוחניות.

"ומלאו פני תבל תנובה" – ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – באופן של טבילה (אותיות "ביטול").

עד ש"כולם ידעו אותי (את ה') למקטנם ועד גדולם"

"ואתם תלוקטו אחד אחד בני ישראל", עד ש"קהל גדול ישובו הנה".

וכולנו יחד נלך לבית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן.

 

פרסום תגובה חדשה

test email