פרשת ויגש – ויגש אליו יהודה

הקראת כתבה
יום רביעי ב׳ טבת ה׳תשע״ד
בפרשתנו, יוסף ויהודה הם בחינות "שמים" ו"ארץ" – "צומח" ו"דומם" – "זעיר אנפין" ו"מלכות" – (מידות ואותיות). יוסף (לשון תוספת וריבוי) מוסיף והולך בהגדלה והגבהה למעלה (בחינת צומח). הוא מבריח מעלה מעלה עד שעולה לרום המעלות – צדיק עליון. יוסף בחינת "יסוד" שעולה עד ה"דעת", ו"דעת" עולה עד ה"כתר". "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". יהודה מלשון הודאה (=ביטול) הוא בחינת ה"דומם" דאצילות – שיא הביטול.
מאת שולמית שמידע

 

 

יהודה ניגש ליוסף

"ויגש אליו יהודה" –

יהודה ניגש בביטול מוחלט ליוסף צדיקו של עולם כדי להתאחד עמו.

"בי אדוני" – הוא מכיר במעלת יוסף, ומתקשר עמו לקבל ממנו את כל ההשפעות.

יוסף ויהודה, משפיע ומקבל, שמים וארץ, עליונים ותחתונים מתאחדים.

מי חשוב יותר ארץ או שמים?

מה קדם למה "שמים" או "ארץ"? – מי חשוב יותר?

מהפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" –

משמע שמים נבראו תחילה.

ומהפסוק: "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים" – משמע ארץ נבראה תחילה.

למעשה, שמים נבראו תחילה, אבל ארץ קדמה לכל במחשבה.

אם כן, ארץ קדמה לשמים במחשבה – "סוף מעשה במחשבה תחילה".

השמים שהם תחילת המעשה הם האחרונים במחשבה,

לפי הכלל ש"סוף המעשה עולה תחילה במחשבה".

מחשבה תכלית הביטול

"מחשבה" אותיות "חשב מה" בדומה ל"ונחנו מה" – תכלית הביטול.

ואכן הארץ היא בחינת מדרס תחת כפות רגלי הכל…

זוהי מעלת הארץ – מעלת הביטול שהיא מעלה יתירה –

זוהי גם תכלית עבודת המדות של כל יהודי…

כל יהודי שואף ומתפלל להפוך את ה"יש הנברא" ל"אין",

כדי לגלות את הבורא ה"יש האמיתי".

וכשהוא עולה בסולם התפילה ומגיע לשיאה בתפילת שמונה עשרה,

ומתעלה לעולם האצילות, אז הוא בביטול מוחלט –

התבטלות לפני "הא-ל הגדול הגבור והנורא" והתכללות בו.

לכן הוא מתפלל בקול דממה דקה באותיות דוממות ("דממה" מלשון "דומם").

ומשפיל קומתו בהשתחוואות.

הוא מרגיש שאין לו השגה באין סוף ברוך הוא,

"לית מחשבה תפיסא ביה כלל".

לכן הוא אומר: "מודים אנחנו לך"…

אין הוא מבין אבל הוא מאמין.

האמונה היא מעל השכל ובמקום שהשכל נגמר מתחילה האמונה.

אין השכינה שורה אלא על דבר שבטל אצלו

כשיהודי מתבטל הוא נעשה כלי ריקן, ו"כלי ריקן מחזיק".

כשהכלי מתרוקן הוא מפנה מקום לקבלת אור השכינה.

ואכן "אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו".

וכשהוא הופך משכן לקדושה כוחותיו הטבעיים הופכים לכוחות אלוקיים…

לכן בסיום התפילה הוא מתחנן על נפשו "ונפשי כעפר לכל תהיה" –

הוא מתפלל שהשכינה תמשיך לשרות בתוכו ויתקיים בו "פתח לבי בתורתך".

מעלת הארץ והדומם

שורש הארץ נעלה ביותר (במחשבה הקדומה),

לכן יש בארץ כח ויכולת להוציא צמחה.

לכן הצומח החי והמדבר, כולם מקבלים מן הארץ.

בניגוד לארץ שנראית דומם ואין בה חיות ניכרת

הצומח הנעלה מן הדומם גדל בגובה ובהתנשאות.

אבל אין בו את מעלת הביטול של הדומם.

מעלת המקדש על המשכן שעשוי מאבנים ועפר

זהו גם ההבדל בין המשכן, שהיה רק דירת עראי להקב"ה,

ולא היה בתכלית השלימות,

ולכן היה עשוי מעצי שטים (צומח).

לבין בית המקדש שהיה דירת קבע להקב"ה.

בית המקדש שהיה מעין עולם הבא "זאת מנוחתי עדי עד" –

דוגמת האלף השביעי שבו יהיה מנוחה לחיי העולמים…

עיקרו מאבנים ועפר דוקא (דומם)…

מעלת המעשה על הלימוד

זהו גם ההבדל בין לימוד תורה למעשה המצוות.

ברור שיש חשיבות רבה הן ללימוד והן למעשה, ואי אפשר זה בלא זה.

אבל מה גדול ממה?…

יש מעלות בלימוד על המעשה,

שעל ידי לימוד תורה מתאחדים עם ה' ביחוד נפלא שאין כמוהו,

אבל דוקא על ידי מעשה מעלים את התחתון

עד שעושים לה' דירה בתחתונים שלכך נתאוה.

ולכן פסקו חז"ל: "גדול תלמוד ממעשה – שמביא לידי מעשה".

לעתיד לבוא מעשה גדול

לעתיד לבוא יהיה המעשה גדול מן התלמוד.

כי בביאת המשיח יראו את מעלת ההודאה והתמימות.

משיח יגלה את מעלת האמונה בה' ובתורתו.

משיח יוכיח ויבאר את "המעשה הגדול" של האמונה התמימה.

אמנם ההבנה שבלימוד היא נעלית אבל היא מוגבלת,

לעומת זאת, אמונה היא מעל לטעם ודעת ובלתי מוגבלת .

המלכות לעומת הזעיר אנפין

גם בעולם האצילות (עולם הספירות) יש בחינת דומם וצומח.

דומם הוא ספירת המלכות – הדיבור האלוקי (אותיות),

וצומח הוא המדות האלוקיות דזעיר אנפין.

יוסף לעומת יהודה

בפרשתנו, יוסף ויהודה הם בחינות "שמים" ו"ארץ" – "צומח" ו"דומם" –

"זעיר אנפין" ו"מלכות" – (מידות ואותיות).

יוסף (לשון תוספת וריבוי) מוסיף והולך בהגדלה והגבהה למעלה (בחינת צומח).

הוא מבריח מעלה מעלה עד שעולה לרום המעלות – צדיק עליון.

יוסף בחינת "יסוד" שעולה עד ה"דעת", ו"דעת" עולה עד ה"כתר".

"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".

יהודה מלשון הודאה (=ביטול) הוא בחינת ה"דומם" דאצילות – שיא הביטול.

בסדר ההשתלשלות יוסף למעלה מיהודה

אמנם בסדר ההשתלשלות עתה כפי שמודגש בפרשתנו, יוסף הוא למעלה מיהודה.

ה"מלכות" מקבלת שפעה מ"זעיר אנפין".

יוסף הוא "השליט על הארץ",

"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" –

יוסף בחינת גידול והתנשאות – הוא המשביר והמשפיע לכולם.

יוסף – דעת עליון – שנמשל לארז וגדל בגובה והתנשאות,

יוסף שאליו שייכים עשרת השבטים ("ושבטי ישראל חבריו"),

גדול ורב ונעלה מיהודה.

"ויגש אליו יהודה ויאמר: "בי אדוני",

(יהודה ניגש ליוסף בביטול אבל בתוקף),

יהודה ניגש לקבל את השפע מיוסף הצדיק –

בחינת המלכות ניגשת לקבל את השפע מזעיר אנפין

עלמא תתאה מתייחדת בעלמא עלאה ("תקרובתא עלמא בעלמא").

רמז לאיחוד של לעתיד לבוא.

וכדברי הנביא יחזקאל בהפטרה –

"קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה…

ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים…

וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד, והיו לאחדים בידך"…

"הנה אנוכי לוקח את עץ יוסף… ונתתי אותם עליו את עץ יהודה,

ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי"…

עד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם, ורועה אחד יהיה לכולם".

לעתיד לבוא יתעלה יהודה על יוסף

לעתיד לבוא כשיוסף ויהודה יתחברו ביחד בחיבור אמיתי –

"ויגש אליו יהודה", "אחד באחד יגשו", "למהוי אחד באחד",

אז יתעלה יהודה להיות למעלה מבחינת יוסף – אשת חיל עטרת בעלה.

עד ל"ודוד עבדי מלך על כל ישראל".

בתנועת ביטול והתקשרות אחת הרגיש יוסף ברוח קדשו את עליונות יהודה עליו,

ואז "ולא יכול יוסף להתאפק"…

זוהי גדולתו של יוסף צדיק עליון, צדיק יסוד עולם,

שברגע אחד נכנע והתבטל למי שעתיד להתעלות עליו.

ירבעם מתנגד לעליית יהודה על יוסף

שלא כירבעם בן נבט האפרתי, שהקב"ה רצה שיחזור בתשובה,

ואז יאיר בו מבחינת ומדרגת יוסף – עץ אפרים,

ושידלו בדברים ואמר לו: רצונך שאני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן?

שאז יאיר בהם אין סוף ברוך הוא בהארה רבה.

ירבעם שאל: מי בראש?

אמר לו הקב"ה: בן ישי בראש – לעתיד לבוא יתעלה יהודה.

אמר לו: אם כך, איני רוצה…

לירבעם לא היתה בחינת הביטול והשפלות כמו שהיתה ליוסף.

ירבעם רצה שבחינת יוסף תמשיך להיות למעלה מיהודה.

העולם מתקדם לקראת הגאולה

העולם מתקדם כל הזמן צעד אחרי צעד לקראת הגאולה.

במתן תורה היה גילוי אלוקות פנים בפנים רק בחיצוניות – בענייני איסור והיתר.

מתן תורה היה רק האירוסין בינינו לבין הקב"ה.

"תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקוב" – אל תקרי "מורשה" אלא "מאורסה".

אבל פנימיות התורה בחינת העונג האלוקי שבתורה נשאר בבחינת מקיף

בדומה לאירוסין שאינו נמשך בפנימיות.

פנימיות התורה התחילה להתגלות בחסידות

על ידי רבותינו נשיאינו כהכנה לגאולה,

לעתיד לבוא כשתושלם התגלות פנימיות התורה ויתגלה העונג העליון,

האור יבוא בפנימיות ואז יהיו הנישואין בינינו לבין הקב"ה.

ואם היום ה"מלכות" מקבלת מן ה"זעיר אנפין" שמקבל מאמא (בינה),

לעתיד לבוא תתעלה ה"מלכות" (הנוקבא – המקבל)

על "הזעיר אנפין" (הזכר – המשפיע),

ותהיה אשת חיל עטרת בעלה,

כי נעוץ סופן בתחילתן.

אם עתה ה' "משמח חתן וכלה" שהכלה "מלכות" מקבלת מן החתן "זעיר אנפין",

לעתיד לבוא ה"מלכות" תתעלה ויהיה "משמח חתן עם הכלה",

שתתעלה מעלת הכלה על החתן, ושמחת החתן תהיה על ידי הכלה.

היום כשהחתן מקדש את הכלה היא שותקת

"כאילם לא יפתח פיו", "נאלמתי דומיה",

אבל לעתיד לבוא היא תעלה מעלה מעלה ותהיה בבחינת משפיע ואז יישמע קולה,

"עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים… קול חתן וקול כלה"…

אז יישמע קול כלה… שתהיה בבחינת משפיע…

אז תהיה תפילת שמונה עשרה בקול רם…

אז "עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש".

אז "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

יהי רצון שלא נישאר עוד כאשה עגונה

שבעלה הקב"ה הלך למדינת הים לאחר האירוסין,

אלא שתהיה כבר שלימות הנישואין בינינו לבין הקב"ה

בגאולה האמיתית והשלימה,

ו"ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה".

ותתעלה מעלת ישראל להיות אשת חיל עטרת בעלה,

"ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן!

דירת קבע להקב"ה מאבנים דוקא.

פרסום תגובה חדשה

test email