פרשת מקץ – נס חנוכה

יום שלישי כ״ד אב ה׳תשע״א
אף שמעלת נרות המקדש גדולה ביותר, מעלת נרות חנוכה גדולה מהן, (שלכן שונים הם במספרם ובזמן הדלקתם). אם מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות, הרי שמספר "שמונה" הוא למעלה מסדר השתלשלות, וכמו שכנור בית המקדש היה שבעה נימין, וכנור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין. אם בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות, הרי שבימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות – גילוי שם הוי' דלעילא.
מאת שולמית שמידע

בעיצומם של ימי החנוכה – חג יפה כל כך…
כל עם ישראל שמח בשמחת נס חנוכה – נס גדול!…
אנשים נשים וטף משתעשעים בחנוכיות, סופגניות וסביבונים.
ובעיקר, בהלל ובהודאה לה' "על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך".

 

סיפור חג חנוכה אינו סיפור היסטורי, אינו סיפור לשעבר.
כאז כן עתה (כמו בכל הדורות), הנסים חוזרים על עצמם… ואפילו מתעצמים…
ו"יהודי" תמיד בבחינת "מודה" לה' –
"מודה אני לפניך", "מודים אנחנו לך", "נודה לך" –
"על הנסים והנפלאות והתשועות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

 

"מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים".
"אתם המעט מכל העמים" – "כבשה אחת בין שבעים זאבים"
אבל תמיד יד "הכבשה האחת" על העליונה… "והקב"ה מצילנו מידם"…

 

מלחמת היונים היתה מיוחדת בכך שהיתה מלחמה רוחנית –
היוונים לא רצו לפגוע בגופם של ישראל…
אבל טימאו כל השמנים שבהיכל. [שמן הוא "קודש" (חכמה) והיכל (בינה)] –
הם לא התנגדו ללימוד התורה אלא לקדושת התורה,
רצו "להשכיחם תורתך (שזוהי תורת ה')
ולהעבירם מחוקי רצונך (שאלה מצוות ה')".
אדרבה, שילמדו תורה מצד השכל שבה,
"כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"…
רק הס מלהזכיר שחוקיה הם חוקי ה' ומצוותיה הם רצון ה' שלמעלה מטעם ודעת.
[שכל אנושי מוגבל אינו יכול להשיג חכמה אלוקית אין סופית…
לכן גם טעמי מצוות ה' שלמעלה משכל והבנה לא נתגלו…]

 

עם ישראל מוסר נפשו על קידוש ה' שלא לעבור על חוקי תורת ה'.
אי אפשר כלל לכפור בה' אחד.
מתיתיהו ובניו חלשים ומועטים נלחמים במסירות נפש נגד גיבורים ורבים.
במלחמה כזו אי אפשר לנצח בלי מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.
בלי מסירות נפש שבאה מעצם הנפש מבחינת היחידה שבנפש, שאין בה שום פגם.
דוגמת פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, שאין יד החיצונים נוגעת שם.
רק במסירות נפש כזו, שהיא בתוקף נגד כל המונעים והמעכבים,
עם ישראל ניצח אז ומנצח תמיד.

 

בכל הדורות יהודים עומדים בכל התוקף באמונתם,
ואינם מתביישים מפני המלעיגים,
ובמיוחד בדורנו זה – דרא דעקבתא דמשיחא.
ודוקא מדורנו התפעל משה רבינו,
עד שהיה ל"ענו מכל האדם אשר על פני האדמה".
לכן דוקא דורנו ראוי לקבל פני משיח והגאולה תהיה בדורנו זה.

 

המיוחד בחג החנוכה הוא ה"שמן".
"שמן" הוא פנימיות התורה.
היוונים טימאו את כל השמנים שבמקדש,
וכדי לנצח את היוונים יש צורך ב"שמן טהור" – פנימיות התורה.
בלימוד פנימיות התורה שעניינה "אלוקות"
מרגישים גם בלימוד "נגלה דתורה" את נותן התורה,
מרגישים שהתורה היא תורת ה'.
אמנם גם לאחר נס חנוכה במשך דורות רבים
היתה פנימיות התורה נחלתם של יחידי סגולה בלבד.
מפנה גדול חל בימי האר"י הקדוש שאמר,
שמימיו "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה".
ומוסיף והולך מי"ט כסלו, היום שבו השתחרר אדמו"ר הזקן (ותורתו) מבית הסוהר.
ואכן פנימיות התורה נתגלתה דוקא בדורות האחרונים,
כי מתקרבים יותר לביאת המשיח.
והיא הכנה לביאת המשיח, שאז "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
וגם כי היא המאור שבתורה,
ועל ידה אפשר להאיר את החושך הגדול של סוף הגלות.

 

עם ישראל הם "אור לגויים". כל נשמה היא נר להאיר "נר ה' נשמת אדם".
"כי אתה הוי' נרי".
וחג החנוכה הוא חג האור.
נרות חנוכה מאירים כל בית בישראל דוקא בלילות החג
ודוקא בפתח הבית לעיני כל.
חנוכיות ענק מאירות בכל העולם,
ליד הבית הלבן… ליד הקרמלין… ליד מגדל אייפל…
ואם מעט אור מגרש הרבה מן החושך, כל שכן שריבוי אור מגרש את כל החושך…
ואכן האור הולך וגדל, האור מוסיף והולך, עד שחשכת הגלות הולכת ונעלמת…
"עד דכליא ריגלא דתרמודאי"…

 

וכדוגמת אהרון הכוהן שהדליק את המנורה בבית המקדש.
דוגמת אהרון שושבינא דמטרוניתא, אחד משבעה רועים המפרנסים את ישראל,
המעלה את הנרות עד ש"שלהבת עולה מאליה"…
גם אנו מדליקים נרות חנוכה בבתינו – בבית המקדש הפרטי שלנו.
גם אנו מאירים את נשמותינו פנימה עד שתהיה "שלהבת עולה מאליה".

 

כשראה אהרון הכהן את קרבנות הנשיאים חלשה דעתו…
לפי שידע את מעלת הקרבנות.
אהרון הכהן ידע ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"…
אבל קול ה' הרגיעו: "חייך, שלך גדולה משלהם!"
נרות אינם בטלים לעולם!
ואם מזבח הוא "לפני האולם" (מחוץ ל"קודש"), הרי שמנורה היא בתוך ה"קודש".
ומה נאמר אנחנו, שזוכים להדליק נרות חנוכה,
הנעלים אף מנרות המנורה בבית המקדש!…

 

תורה נמשלה למים – גליא דתורה, ליין – רזי תורה, ולשמן – רזין דרזין דתורה.
יין – בינה, מים – חכמה, ושמן – חכמה סתימאה (חכמה שבכתר).
שמן הוא למעלה ממים ולמעלה מיין ולכן הוא צף על גביהם.
אבל גם בשמן יש מעלות ומדרגות זו למעלה מזו…
שמן המשחה (בחינת חכמה סתימאה), שבו חנכו את המזבח, היה נעלה ביותר.
על ידו נמשכו אורות נעלים יותר מהאורות שנמשכו אחר כך
על ידי הקרבנות והנסכים.
אבל השמן למאור – שבו היה נס חנוכה נעלה אף משמן המשחה.
משמן המשחה נעשה "ריח" ומשמן המאור נעשה "אור",
ה"ריח" שנעשה מהשמן הוא למעלה מהשמן, (על ידי הריח נמשך השמן לגילוי),
וה"אור" שנעשה מהשמן הוא למעלה מהשמן.
והאור שנעשה מהשמן הוא למעלה גם מהריח שנעשה מהשמן.
שהוא עצמו נעשה אור המאיר
אור הדולק בנחת ובהתיישבות.

 

מטרת היונים היתה לטמא את התורה,
וכדי להדגיש ולהרגיש את קדושת התורה צריך שמן טהור – צריך רזין דרזין דתורה.
וכמו השמן המפעפע בכל דבר, כך סגולת השמן שבתורה המאור שבתורה
נותנת טעם בלימוד גליא דתורה, שגם בה יורגש שזוהי חכמת ה'.
זהו נס חנוכה של פך השמן, שמצאו שמן טהור – ידיעת אלוקות.
ולא עוד אלא שלא היה בו אלא להדליק יום אחד,
ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים…

 

אף שמעלת נרות המקדש גדולה ביותר, מעלת נרות חנוכה גדולה מהן,
(שלכן שונים הם במספרם ובזמן הדלקתם).
אם מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות,
הרי שמספר "שמונה" הוא למעלה מסדר השתלשלות,
וכמו שכנור בית המקדש היה שבעה נימין,
וכנור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין.
אם בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות,
הרי שבימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות –
גילוי שם הוי' דלעילא.
לכן מדליקים נר חנוכה דוקא משתשקע החמה, שלא כנרות המקדש שדלקו ביום.
כי כשמתגלה בחינת היחידה שלמעלה מסדר השתלשלות
(הקשורה במספר שמונה),
לא רק שהחושך אינו מסתיר, אלא החושך הופך לאור.
עד דכליא ריגלא דתרמודאי –
עד שהמורדים במלכות שמים ("תרמוד" – אותיות "מורדת"),
אלה המתעכבים ברשות הרבים ("טורי דפרודא") יהיו כלים ומתבטלים,
ולא עוד אלא שייהפכו מקצה לקצה ויגיעו לקדושה עליונה
עד לרמה של כלות הנפש.

 

ההוראה להדליק את הנרות "משתשקע החמה" קשורה לחשכת הגלות,
ובמיוחד בדורנו – דור עקבתא דמשיחא שהחושך כפול ומכופל –
יש להתעורר בעבודה של מסירות נפש כדי להפוך את החושך לאור.
זוהי עבודה המוטלת על כל יהודי,
כי אפילו יהודי אחד ואפילו במצוה אחת יכול להכריע את כל העולם לכף זכות.

 

בהגיענו לשבת פרשת "מקץ"
הקשורה עם "קץ הימים" – סוף הגלות, ו"קץ הימין" – התחלת הגאולה,
אנו ממשיכים לחיות את הסיפור של יעקב אבינו "בחיר האבות",
שביקש לישב בשלוה, אבל קפץ עליו רוגזו של יוסף.
עכשיו דוקא לאחר שירד למצרים הוא מתחיל לחיות –
"ויחי יעקוב בארץ מצרים".
"יעקוב איש תם ויושב אוהלים" ("אהלו של שם ואוהלו של עבר")
מתגלגל למצרים,
ושם תורתו נמשכת וחודרת (על ידי יוסף) גם במצרים –
"ויקם עדות ביעקוב ותורה שם בישראל".
אבל עדיין לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
וכל זמן שהגאולה לא באה בפועל
שנות חייו נחשבו בעיניו ל"מעט" – ימים חסרים, ולמטה מזה "רעים".
עדיין לא באה הגאולה…
לא די לשבת במיטב ארץ מצרים, אפילו כשמקבלים את חלב הארץ.

 

יעקוב השלישי שבאבות הקשור עם הגאולה השלישית ובית המקדש השלישי
(גאולה נצחית בבית המקדש הנצחי) – נחלה בלי מצרים,
יעקוב אבינו המבריח מן הקצה אל הקצה,
שהקב"ה מבטיחו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"
לא ינוח ולא ישקוט עד הגאולה האמיתית והשלימה…

 

בחג החנוכה ה'תש"ע (770) שהתחיל בשבת ומסתיים בשבת,
שבת שלאחר שני ימי ראש חודש, כשכל יום האור מוסיף והולך,
התשוקה והציפיה לביאת המשיח מתחזקת והולכת,
וכל זמן שמשיח צדקנו לא בא בפועל
אנו מרגישים כיעקוב אבינו ששנות חיינו חסרים…
נמשיך להאיר את העולם על פתח הבית מבחוץ – פתח הסמוך לרשות הרבים…
נפיץ את המעיינות עד דכליא ריגלא דתרמודאי – עד להרגשת כלות הנפש,
נמשיך בהתועדויות של שמחה – "ימי שמחה והלל",
ניתן מעות חנוכה…
אבל לא נפסיק לבקש לדרוש ולתבוע מהקב"ה שאוהב אותנו,
"כי נער ישראל ואוהבהו" –
תן לנו "דמי חנוכה" גאולה אמיתית ושלימה תיכף ומיד ממש.
לא ננוח ולא נשקוט עד לגאולה האמיתית והשלימה
על ידי דוד מלכא משיחא ש"בשמן קדשי משחתיו" שתבוא מיד ממש,
(ולא עיכבן כהרף עין),
שאז בית המקדש השלישי בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים בפועל ממש
(רש"י סוכה מא).
ואז תהיה חנוכת בית המקדש.

פרסום תגובה חדשה

test email