מעשה בשני אומנים

יום שלישי ח׳ אלול ה׳תשע״ג
לִפְעָמִים נִדְמֶה לָנוּ שֶׁהַזְּמַן עוֹמֵד לִרְשׁוּתֵנוּ וְאָנוּ יְכוֹלִים לִדְחוֹת דְּבָרִים מֵהַיּוֹם לְמָחָר, מֵהַשָּׁנָה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְכֵן הָלְאָה, אוּלָם הַזְּמַן חוֹלֵף, הַזְּמַן קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם אֵין לִדְחוֹת לְמָחָר. בְּסוֹף הָעֲבוֹדָה מֻבְטָחִים אָנוּ לְקַבֵּל שְׂכַר עֲבוֹדָה – יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין!

 

מֶלֶךְ אֶחָד בָּנָה אַרְמוֹן גָּדוֹל וְיָפֶה וּמְפֹאָר. בָּאַרְמוֹן הָיוּ הַרְבֵּה קוֹמוֹת וְהַרְבֵּה חֲדָרִים. וְכֻלּוֹ הָיָה מְקֻשָּׁט וּמְשֻׁכְלָל.

 

בְּמֶרְכַּז הָאַרְמוֹן הָיָה אוּלָם גָּדוֹל לְקַבָּלַת אוֹרְחִים חֲשׁוּבִים: מְלָכִים, שָׂרִים וְרוֹזְנִים.

 

הַמֶּלֶךְ הִזְמִין שְׁנֵי אָמָּנִים חֲשׁוּבִים וּמְפֻרְסָמִים וְצִוָּה עֲלֵיהֶם לְצַיֵּר עַל הַקִּירוֹת צִיּוּרִים יָפִים. הוּא חִלֵּק אֶת הָאוּלָם לִשְׁנַיִם וּבֵינֵיהֶם תָּלָה מָסָךְ. כָּל אָמָּן קִבֵּל אֶת חֶלְקוֹ כְּדֵי שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לַעֲבֹד בְּשֶׁקֶט וּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְרִיעוּ זֶה לְזֶה. לְבַסּוֹף אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: עֲלֵיכֶם לִגְמֹר אֶת הָעֲבוֹדָה עַד סוֹף הַשָּׁנָה.

 

הָאָמָּן הָאֶחָד הָיָה חָרוּץ וְהִקְדִּישׁ יָמִים וְלֵילוֹת לַעֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה זוֹ. וְאִלּוּ הָאָמָּן הַשֵּׁנִי הָיָה עַצְלָן מְאֹד וְלֹא צִיֵּר כְּלוּם רַק אָכַל, שָׁתָה וְרָקַד כָּל הַשָּׁנָה, כִּי כָּל הַזְּמַן חָשַׁב שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן רַב לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה.

 

כָּךְ חָלְפָה כִּמְעַט כָּל הַשָּׁנָה. נִשְׁאַר רַק שָׁבוּעַ אֶחָד. אָז הִתְעוֹרֵר הָאָמָּן הֶעָצֵל וְחָשַׁב: מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו? וּפִתְאוֹם צָץ בְּמֹחוֹ רַעְיוֹן לִמְרֹחַ צֶבַע מַבְרִיק עַל הַקִּיר שֶׁבַּחֵלֶק שֶׁלּוֹ עַד שֶׁיַּבְרִיק כְּמוֹ רְאִי וְהָרוֹאִים יַחְשְׁבוּ כְּאִלּוּ גַּם הוּא צִיֵּר אוֹתָם צִיּוּרִים.

 

הִגִּיעַ סוֹף הַשָּׁנָה הַזְּמַן שֶׁהַמֶּלֶךְ צָרִיךְ לָבוֹא לִרְאוֹת אֶת קִירוֹת הָאוּלָם וְלִבְדֹּק אֶת עֲבוֹדַת הָאָמָּנִים.

 

הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הָלְכוּ אֶל הָאוּלָם וְשָׂמְחוּ לִרְאוֹת אֶת הַצִּיּוּרִים הַנִּפְלָאִים שֶׁל הָאָמָּן הֶחָרוּץ. אַחַר-כָּךְ הֵרִימוּ אֶת הַמָּסָךְ כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת פְּרִי עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל הָאָמָּן הֶעָצֵל, וְהִנֵּה הַצִּיּוּרִים זֵהִים. בְּדִיּוּק אוֹתָם הַצִּיּוּרִים בַּצַּד שֶׁל הָאָמָּן הֶעָצֵל.

 

הַמֶּלֶךְ הֵבִין מֶה עָשָׂה הָאָמָּן הֶעָצֵל, אַךְ שָׁתַק.

 

כְּשֶׁבָּאוּ הָאָמָּנִים לְקַבֵּל אֶת שְׂכָרָם. צִוָּה הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא שַׂקִּים מְלֵאִים זָהָב וְלָשִׂים אוֹתָם בַּצַּד שֶׁל הָאָמָּן הֶחָרוּץ. וְאָז אָמַר לָאָמָּנִים: כָּל אֶחָד יִמְצָא אֶת שְׂכָרוֹ בְּחֶלְקוֹ.

 

 

מַה לּוֹמְדִים מִסִּפּוּר זֶה?

 

יְלָדִים יְקָרִים, סִפּוּר זֶה הוּא מָשָׁל לַעֲבוֹדַת הָאָדָם בָּעוֹלָם. לִפְעָמִים נִדְמֶה לָנוּ שֶׁהַזְּמַן עוֹמֵד לִרְשׁוּתֵנוּ וְאָנוּ יְכוֹלִים לִדְחוֹת דְּבָרִים מֵהַיּוֹם לְמָחָר, מֵהַשָּׁנָה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְכֵן הָלְאָה, אוּלָם הַזְּמַן חוֹלֵף, הַזְּמַן קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם אֵין לִדְחוֹת לְמָחָר. בְּסוֹף הָעֲבוֹדָה מֻבְטָחִים אָנוּ לְקַבֵּל שְׂכַר עֲבוֹדָה – יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין!  

פרסום תגובה חדשה

test email