פרשת ויצא – ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה

יום רביעי ד׳ כסלו ה׳תשע״ד
ארבע עשרה שנה עסק יעקוב בתורה ולא ישן גם בלילות. ועכשיו הוא הולך לישון… במקום המקדש. הוא יורד למצב של שכיבה – ראש ורגל בהשוואה. ובאמת זוהי עלייה גדולה!…
מאת שולמית שמידע

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" –
יעקב "איש תם ויושב אוהלים" – בחור ישיבה, בן תורה,
שלמד בישיבות הנפלאות של "שם ועבר",
יוצא ממקום של מנוחה ושלוה – מקום של גילוי אלוקות במוחש
למקום של "חרון אף ה' בעולם" – מקום שאלוקות הוא בהעלם והסתר.
מקום שקשה לקיים תורה ומצוות.
כדי להקים "בית נאמן בישראל", כדי להקים את "בית ישראל",

 

כך כל נשמה יוצאת ממדרגתה הגבוהה ביותר
ויורדת לעולם שפל, שבו נמצאים שמרי הקליפות הגסות,
מקום הגורם לה' חרון אף וכעס,
לעשות להקב"ה דירה בתחתונים.

 

והשאלה מזדעקת מאליה, למה ומדוע?…
הקב"ה ברוב טובו וחסדו נותן לנו תורה ומצוות מידו המלאה הפתוחה והרחבה.
האם לא ראוי שיסיר מאתנו דאגות של "גלות" ודאגות של "פרנסה",
כדי שנימצא ב"אהלה של תורה"?…

 

"אדם לעמל יולד" – הקב"ה חפץ במעשינו ועבודתנו.
ועבודתנו היא עבודת הנסיונות,
עבודה המזככת גם את הגוף וגם את גשמיות העולם.
והנה דוקא על ידי עבודה זו זוכה יעקוב אבינו לבנות את "בית ישראל"
עד ש"מיטתו שלימה" – שנים עשר שבטים קדושים!…
"וילך חרנה" (חרן-ה) לגלות את ה' שנמצא בחרן (הה"א שבחרן).
ודוקא בחרן הוא מגלה את הכח האלוקי, את האות ה"א שבה נברא העולם הזה.
זוהי זכותו של כל יהודי, שעומד בנסיונות
ובזכות זה הוא זוכה להקים בית יהודי מואר, בית חם.

 

ומה עושה יהודי כדי לעמוד בנסיונות? הוא מתפלל.
"ויפגע במקום" – לשון תפילה.

 

"יעקוב איש תם" יוצא לעולם הגדול,
אין הוא מתמסר ללמוד את ענייני העולם ואת מנהגי המדינה,
אין הוא אץ להכיר את תושבי המדינה כדי להתאקלם… כדי להסתדר…
הוא יודע שהוא עומד לפני נסיונות גדולים, והוא מתפלל לעמוד בהם.

 

ואכן עם היציאה לגלות הארוכה בדרך לחרן שקעה השמש, הקב"ה נעלם.
יעקוב חושש מפני "החיות הרעות" המזיקות לנשמה.
"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" –
"עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות" (רש"י).

 

ומה עם שאר אברי גופו?
(ממה נפשך?)
אם היה לו ביטחון בה' שישמור עליו, למה שם את האבנים?
ואם לא רצה לסמוך על עניינים שלמעלה מהטבע,
היה צריך לשים את האבנים מסביב לכל גופו כולל רגליו.
אלא שידע יעקוב אבינו לאן הוא הולך,
הוא ידע שיצטרך לעבוד אצל לבן הארמי לפרנסתו,
וידע שישנן חיות רעות בדרך, יש טרדות בהכנה לפרנסה,
והוא שם מרזב דוקא מסביב לראשו,
ששום דבר לא יפגע בראשו,
שהתעסקותו בפרנסה (עבודתו בבית לבן) וההכנה לזה (הליכתו בדרך)
תהיה רק "יגיע כפיך" ולא "ראשך",
שראשו יהיה מונח בתורה ובעבודת התפילה.
וכשהראש הוא כדבעי ממילא הידים והרגלים הם כדבעי.
הידים עוסקות במצוה, והרגלים רצות למצוה,
(וכן שאר אברי הגוף).

 

אבל למעשה הקיף יעקוב את כל גופו מאבנים.
לכן דייק רש"י – "מרזב" – צינור קטן שיוצא מן ה"מזחילה".
שהמרזב הקיף את ראשו והמזחילה את כל גופו.
והכתוב: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" מלמדנו שעשה עבודה רוחנית –
שהמשיך וגילה במציאות הגשמית את אור הנשמה בתוקף גדול
(אבנים עניינם תוקף).
וכאשר מתגלית במציאות הגשמית תוקף הנשמה,
להסתר והעלם של הגשמיות אין תפיסת מקום,
וממילא חיות רעות אינן יכולות להזיק.

 

לא בכדי רבו האבנים שמסביב לגופו עם האבנים שמסביב לראשו, באומרם:
"זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו, וזאת אומרת עלי יניח".
כל אבן נלחמת על זכותה לקבל מאור הנשמה.
והקב"ה נענה לתפילתם של אבנים ומתגלה אליהן בגילוי אחד –
אין סיבה לריב. האבנים הופכות לאבן אחת הכלולה מכולן.
("ויקח את האבן אשר שם מראשותיו").
וזה מה שפעל יעקוב שתוקף גילוי הקדושה בגוף יהיה כמו תוקף הקדושה בראש,
(שמקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים).

 

ועוד – שאבנים (כעפר) הם דברים שאין בהם חיות,
אף לא נפש הצומחת,
ולכן עניינם בעבודת ה' הוא קבלת עול.
לא שכל ורגש אלא ביטול בתכלית.
"ונפשי כעפר לכל תהיה".
כי איך יוכל להיות עבד פשוט,
שהקב"ה נושאו ממקום למקום,
כדי למלא את הכוונה והשליחות העליונה,
אם לא יניח עצמו (כאבן) להינשא?…
"אם לא שיויתי ודוממתי"?…

 

עם כל זה עדיין אין ליעקוב מנוחה,
הוא רוצה להבטיח שהתקשרותו לה' תמשיך גם בצאתו מבאר שבע.
והוא נודר נדר (כשבועה) – דבר המכריח קיום מתוך קבלת עול –
שאם הוא יעמוד בנסיונות וישוב בשלום אל בית אביו,
"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלוקים, וכל אשר לי עשר אעשרנו לך!"

 

לא כסף, גם לא זהב, גם לא "אבנים שבשער", ולא "אבנים של בית מושב",
אלא סתם אבן, אבנים שנמצאו באמצע הדרך – "אבן מאסו הבונים",
יהיה "בית אלוקים" – "היתה לראש פינה".

 

ארבע עשרה שנה עסק יעקוב בתורה ולא ישן גם בלילות (רק התנמנם).
ועכשיו הוא הולך לישון… ואיפה?
בהר המוריה – במקום המקדש.
הוא יורד למצב של שכיבה ("וישכב במקום ההוא") –
לכאורה ירידה גדולה ביותר עד שהראש והרגל בהשואה אחת.
(גשמיות ורוחניות בהשוואה).
אבל שם במקום המקדש מאיר אור אין סוף,
שלמעלה מגדרי מעלה ומטה, (שלכן רוחניות וגשמיות בהשוואה).
עד שיעקוב נמצא בביטול מוחלט – ראש ורגל בהשוואה.
ובאמת זוהי עלייה גדולה!…
וברגל (כמו באבנים) מתגלה עצמותו יתברך המשוה קטן וגדול (ראש, רגל וגוף).
תוקף הקדושה מתגלה בראש ובגוף (כולל הרגל) כאחת.

 

עד לחלום נפלא –
"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה,
ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו".
סולם המחבר ארץ ושמיים (ראש ורגל).
בכח עצמות ה' ניתן להשכין קדושה גם במקום הנמוך ביותר (גם בחרן).
ודוקא במצב של קשיים ונסיונות, בירידה לחרן מתגלה עצמות אור אין סוף,
כך מקבל יעקוב כח לנצח את "החיות הרעות", ולגלות אלוקות בעולם ודוקא בחרן.
עד שמנצח אפילו את עשו הרשע ששורש נשמתו גבוה (מ"עולם התוהו").

 

כל יהודי צריך לגלות אלוקות בכל כוחות נפשו,
על ידי שמשוה את המעלה והמטה שלו,
על ידי שמקדש את הגוף ואת העולם,
עד לעשיית העולם לדירה לעצמות ה' ית',
עד ש"הבשר יראה אלוקות" ועד ש"אבן מקיר תזעק".

 

על כל בית בישראל להיות בית אלוקים, בית ה', בית מקדש.
על כל אבן (וכיוצא בה) להיות חדורה בקדושה.
לא רק ספרי קודש, לא רק חומש וסידור,
אלא גם השולחן הכיסא והמנורה. הצלחת המזלג והכפית…
לא רק שיחות קודש אלא גם סתם שיחת חול,
הכל צריך להיות חדור בקדושה.
עד כדי כך שלא רק ביום כאשר ערים, אלא גם בלילה כאשר ישנים,
נהיה במצב של "זה שער השמים",
והבית על כל מרכיביו יהיה "בית אלוקים".

 

לכן מובן למה חתן בשבת שלפני חתונתו עולה לתורה
ואומר את אותיות התורה (אות=אבן), ואינו לומד את פירושה.
שהתקשרות אמיתית לתורה אינה מצד השכל, אינה מתוך הבנה והשגה,
אלא דוקא מתוך קבלת עול.
שכך הוא מתכונן לבנות את ביתו – "בית אלוקים" –
בית יהודי חם ומואר עד שמאיר את כל הסביבה כולה.

 

והכח לזה הוא על ידי פנימיות התורה, ה"מאור" שבתורה, שאין בו הגבלות.
(הצמצום הוא רק ב"אור" אבל ב"מאור" לא שייך צמצום).
פנימיות התורה מאחדת את פנימיות הנשמה של יהודי עם מדרגות אלוקיות פנימיות.
פנימיות התורה מחברת "אלוקות" עם "חכמה, בינה ודעת" של היהודי,
ומסייעת לחבר את העולם כולו עם הקב"ה.
זהו עניין "יפוצו מעיינותיך חוצה".

 

ט' כסלו הוא יום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי,
ימיו שלמים – "את מספר ימיך אמלא".
(דוגמת משה רבינו והאבות).
וי' כסלו הוא יום גאולתו.
ביום זה נלמד את תורתו ונערוך התוועדויות –
זהו פדיון הנפש שנותנים לבעל ההילולא, בעל יום ההולדת.
בהתקשרות זו לאדמו"ר האמצעי כלולה ההתקשרות לרבי מה"מ שיל"ו.
שכל אחד מרבותינו נשיאינו הוא "מאור" ולכל אחד מן המאורות יש עניין מיוחד,
הבעל שם טוב הוא "עתיק".
הרב המגיד "אריך".
אדמו"ר הזקן "חכמה" – נקודה.
אדמו"ר האמצעי "בינה" – רחובות הנהר… וכו'…
והרבי מלך המשיח ה"מאור" שבדורנו כולל את כל המאורות.
הרבי לא עזב את צאן מרעיתו,
וממשיך לענות על כל השאלות בגשמיות וברוחניות,
בהיותו נביא ממש!…

 

ננצל את סגולת חודש כסלו השלישי מחודשי החורף,
שבו נתגלתה פנימיות התורה על ידי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי.
חודש המקביל לחודש סיון השלישי מחודשי הקיץ,
שבו היה מתן תורה, מתן נגלה דתורה.
וכמו גשמי החורף העולים מהארץ לרקיע ומשם משקים את הארץ,
עד שהיא ספוגה במים,
כך פנימיות התורה מאחדת ארץ ושמים, עד שהעולם ספוג באור אלוקי,
עד ש"כס" – כל דרגות האלוקות המכוסות מתגלות למטה בל"ו מדות האדם
(שש מדות הכלולות משש, ביחד הם שלושים ושש – ל"ו).
עד שנהיה כאדמו"ר האמצעי שחותנו העיד עליו,
שאילו היו חותכים את אצבעו, לא היה פורץ דם אלא חסידות.
ולואי שגם אנו נזכה שחסידות תהיה דמנו ונפשנו.
ולואי שיתקיימו בנו דברי אדמו"ר האמצעי,
שאברכים (והרי כל יהודי הוא תלמיד חכם – "וכל בנייך לימודי ה'")
בלכתם ברחוב ישוחחו ביניהם אודות "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה".
וברכה של צדיק ונשיא כבר מתקיימת.

פרסום תגובה חדשה

test email