פרשת וירא – "וירא אליו ה'"

הקראת כתבה
יום רביעי כ״ד אב ה׳תשע״א
בפרשת וארא היתה התגלות אלוקים לאברהם. אנחנו שוכני בתי חומר, והחומר מחשיך ומסתיר מראות אלוקיים. לנו יש עיני בשר… ולעין הגשמית אין רשות לראות דברים רוחניים. איננו רואים את "כח הפועל בנפעל". איננו רואים את החיות האלוקית שבנברא. אנו רואים את ה"יש הנברא" ולא את ה"יש האמיתי". לעתיד לבוא נזכה גם אנו להתגלות אלוקית.
מאת שולמית שמידע
כתר

אור אין סוף ברוך הוא היה הוה ויהיה בשוה בכל מקום –
אלוקות זה הכל.
כל העולמות הם רק הארה מה' –
הכל זה אלוקות.

 

ה' ברא עולמות ונבראים.
העולם אינו אחיזת עינים!
יש מציאות!
אבל… "אני ה' לא שניתי"
וכמו קודם שנברא העולם
אין דבר חוץ מה'
כי הכל לפניו ית' כלא חשיב ממש.

 

העולם הזה נברא באות ה"א –
"אתא קלילא דלית בה מששא" (אות שהיא רק הבל).
העולם הבא נברא ביו"ד (אות קטנטנה).
סך הכל של כל העולמות והנבראים הוא "שתי אותיות".
ואם נתאמץ עוד קצת להרחיב ולפרט, נגיע ל"עשרה מאמרות".
הם "דבר ה' ורוח פיו" המהוים ומחיים כל נברא באופן תמידי –
"לעולם הם דברך ניצב בשמים".
אם כן, ה' אחד באחדות פשוטה ו"אין עוד מלבדו".

 

אז איך אנו שאננים ועדין לא הגענו לכלות הנפש
בבחינת תוקף ה"רצוא" להיבטל במציאות ולהיכלל בעצמות אור אין סוף?!…
אני הוי' לא שניתי!… ואתם בני יעקב לא כליתם?!… (מלאכי ג ו)

 

אנחנו שוכני בתי חומר, והחומר מחשיך ומסתיר מראות אלוקיים.
לנו יש עיני בשר… ולעין הגשמית אין רשות לראות דברים רוחניים.
איננו רואים את "כח הפועל בנפעל".
איננו רואים את החיות האלוקית שבנברא.
אנו רואים את ה"יש הנברא" ולא את ה"יש האמיתי".
אילו ניתנה רשות לעין לראות לא היתה רואה את גשמיות הנברא וחומריותו וממשו.
שהדברים החומריים והגשמיים אינם תופסים מקום כלל לגבי החיות האלוקית.
אילו ניתנה רשות לעין לראות לא היתה רואה דבר
אלא רק את החיות האלוקית שבנברא,
שהיא היא מציאות הנברא ובלעדיה אין לנברא קיום.

 

תכלית הכוונה של ירידת הנשמה לעולם הזה להתלבש בגוף
היא להאיר את מחשכי העולם הזה באור התורה ודרכי העבודה.
תכלית הכוונה של ירידת הנשמה לגלות את השכינה…
לגלות את אור האין סוף…
לגלות אלוקות…
ו"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".

 

ואמנם הופעת השכינה והשראתה קיימת בכל אחד מישראל
על ידי הנפש האלוקית – "חלק אלוקה ממעל ממש".
וכשתופסים בחלקו של העצם תופסים בכולו.
ומה שאיננו תופסים בעיני בשר ואף לא בעיני השכל,
נטוע בנו באמונה טבעית, שהרי אנחנו "מאמינים בני מאמינים".
אנו מאמינים בתורה שהיא תורת אמת, תורת חיים ותורה אור,
והאמונה חודרת בכל עניינינו הרוחניים והגשמיים.
והקב"ה נותן בנו כח ועוז לעשות חיל כאן ועכשיו
(בכל מקום ובכל זמן).

 

עד שנזכה להתגלות אלוקית כמו שזכה לה אברהם אבינו לאחר המילה.
שאז שרתה בו שכינה בשלימות.
זהו כוחה של מילה (שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות),
שלמעלה מתורה (שנכרתו עליה שלוש בריתות).
שבזכותה ה' נגלה אליו בדרגה נעלית ובלי לבושים,
ה' עומד ואברהם יושב.
שלא כהתגלות קודם המילה
שאברהם נופל על פניו.

 

בשבת זו פרשת "וירא אליו ה'",
מתחילה שנת הק"ן להולדת הרבי הרש"ב –
אדמו"ר החמישי של חב"ד (נולד בשנת כתר"א),
הוא הרמב"ם של תורת החסידות,
שהקים את ישיבת תומכי תמימים (נרות להאיר).
אחד משלושה אדמו"רים,
שהרבי מלך המשיח כולל אותם בראשי תיבות מי"ד (מן הסוף להתחלה) –
("מיד הן נגאלין")
ר' דובער, ר' יוסף יצחק, ור' מנחם ומציין הרבי בהקשר זה "משיח מנחם שמו".
ומסופר על הרבי הרש"ב שבהיותו בן ד' או ה' שנים,
נכנס אל זקנו ה"צמח צדק" בשבת קודש פרשת "וירא" והתחיל לבכות,
באומרו: מפני מה ה' נראה אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה?
והצמח צדק ענה לו:
כשיהודי צדיק בגיל תשעים ותשע שנים מחליט שעליו למול את עצמו –
כדאי הוא שיתגלה אליו הקב"ה ("היום יום" ט מרחשוון).

 

"בוצין בוצין מקטפיה ידיע" –
כבר מילדותו היה מוכן וראוי להיות "נשיא" בישראל.
כך שהנהגתו גם בקטנותו היא הוראה לכל עם ישראל…
ואפילו לילדים קטנים…

 

ואכן כולנו זועקים מעומקא דלבא:
"רצוננו לראות את מלכנו",
"כי מחכים אנחנו לך",
אין לנו עוד כח!…
נמשיך לזעוק: "עד מתי"?… ו"יחי המלך המשיח"!…
עד שנמלא את יעודנו – תכלית ירידת הנשמה לעולם –
להמשיך גילוי אור אין סוף בעולמות על ידי תורה ומצוות,
שיהיה יחוד אור אין סוף ה"סובב כל עלמין" ב"ממלא כל עלמין",
יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
"עצמות אין סוף" בגילוי כאן בעולם הזה.
שיתגלה בחינת "עדן סתימאה" – בחינת ההעלם העצמי דאין סוף.
שיהיו התחתונים כלי לאלוקות,
על ידי מעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות.

 

טוב להודות לה' מראש על החסדים שהוא עתיד לעשות לנו,
שלמרות היותנו מוגבלים וגם עבודת ה"בלי גבול" שלנו (ש"בכל מאודך") מוגבלת,
הרי שהשכר על מעשינו ועבודתנו הוא נצחי ובלי גבול.
ותיכף ומיד ממש אנו זוכים לכל היעודים של ימות המשיח,
עד ל"והקיצו ורננו שוכני עפר".

 

ומעניין לעניין באותו עניין,
ח"י במרחשוון הוא יום השנה להסתלקות אבינו ומורנו יוסף בן שלום עליו השלום,
שכל צאצאיו ותלמידיו מחכים לשובו והתגלותו תיכף ומיד ממש.
עשר שנים חלפו ועדיין איננו מעכלים ולא משלימים.
לאחר עשר שנים המהוים שלימות,
הגיע הזמן לאחל לירידת נשמתו והתלבשותה בגוף מזוכך ש"טל תורה מחייהו",
"והקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם – ח"י במרחשוון!…

פרסום תגובה חדשה

test email