פרק כג בליקוטי אמרים – התאחדות עם ה' על ידי תורה ומצוות

יום רביעי כ״ד אב ה׳תשע״א
הדרך להתאחד עם ה' ולהידבק בו הוא על ידי תורה ומצוות. רק שיש מעלה בתורה על המצוות. שהתורה היא דבר ה' המאוחד עם ה', ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, אברי המלך הקב"ה. שהמצוות דומות לאברים, כשם שהנפש מתאחדת עם אברי הגוף, כך מתאחד הקב"ה עם המצוות ומקיים המצוות מתאחד עם ה'.

 

מדרגות בהתאחדות עם ה' על ידי תורה ומצוות

[בפרק הקודם למדנו שככל שיש יותר צמצומים והסתר פנים, כן יש יותר ישות ופירוד מה'. ובפרק זה נלמד שככל שהרצון העליון בגילוי יותר, כך הדביקות בה' חזקה יותר].

 

בשני אופנים משפיע הקב"ה על העולם, בסדר טבעי ורגיל, הוא הקיום התמידי של העולם – סוד שרש. ובהשפעה מיוחדת חדשה בזכות מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות – סוד תוספת. זהו החידוש של מתן תורה לחבר את העולם הגשמי לעולם הרוחני על ידי תורה ומצוות. שמצוה משמעה, צותא וחיבור עם ה' מצוה המצוה. זהו תכלית הבריאה, זהו פנימיות רצונו יתברך שתהיה לו דירה בתחתונים, לגור ולהתגלות בה. לכן מכנה ה' את עם ישראל רעיתי, לא רק במובן הפשוט: אשתי, אלא גם מלשון מרעה, פרנסתי, שישראל מפרנסין לאביהן שבשמים (זהר ויקרא ז ב) – כמו שהאוכל מחבר את הנשמה עם הגוף, כך המצוות ממשיכות אור אין סוף בעולם ומחברות אלקות עם העולם. [וכמו שאומר הבעל שם טוב, לגבי התפילה, שתהילות ישראל הם פרנסתו של הקב"ה, שעליהם הוא יושב, כלומר שעל ידי העבודה דתהילות ישראל ממשיכים את עצמות אור אין סוף (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' מז)].

 

מכאן שהדרך להתאחד עם ה' ולהידבק בו הוא על ידי תורה ומצוות. רק שיש מעלה בתורה על המצוות. שהתורה היא דבר ה' המאוחד עם ה', אוריתא וקוב"ה כולא חד. ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, אברי המלך הקב"ה. שהמצוות דומות לאברים, וכמו שהאברים הגשמיים הם כלים הבטלים לאור וחיות ורצון הנפש ששורה ו"מתלבשת" בהם, שהרי בכל אבר מתלבש כח פרטי מהנפש, ומגלה אותה – את מחשבתה ורצונה; כשם שהנפש מתאחדת עם אברי הגוף והיו לאחדים ממש, כך מתאחד הקב"ה עם המצוות ומקיים המצוות מתאחד עם ה'. כי המצוות הקשורות בדברים גשמיים הם כלים לרצון האלוקי. אור ה' שורה בהם ומתגלה על ידם. לכל מצוה יש כונה פרטית, כל מצוה היא כלי מיוחד ל"המשכה" מיוחדת של רצון ה', הנמשכת ומגיעה למטה, ועל ידי שיהודי מקיים את המצוה ועל ידה נעשה היהודי בצותא ובחיבור לקב"ה.

 

מקיים המצוות זוכה להתאחד עם רמ"ח אברים דמלכא, שאברי העוסק במצוה הם כאילו אברי המלך. היד הנותנת צדקה היא כמו יד ה' וכיו"ב. וכמו שהאבר, שהוא כלי לנפש וממשיך את אור הנפש, כך המצוות המעשיות ממשיכות את האור האלוקי והן כלבוש לנפש. וליתר דיוק, רמ"ח אברים קשורים בעשר הספירות שבעולם האצילות הנקראים גופא דמלכא – וכמו שאין ערוך לו להגוף הגשמי לגבי הנשמה, כך אין ערוך כלל לי' ספירות דאצילות לגבי המאציל העליון אין סוף ב"ה. כי אפילו חכמה עילאה שהיא ראשיתן היא בבחינת עשיה גופנית לגבי אין סוף ב"ה (אגרת הקדש ג). ולגופא דמלכא – עשר הספירות – יש רמ"ח אברים. כי יש תשע ספירות עיקריות (להוציא את ספירת המלכות, שהיא נבדלת משאר הספירות) והן כלולות זו מזו. תשע פעמים תשע הם שמונים ואחת. ומכיון שיש לכל ספירה ראש, תוך וסוף ביחד הם מאתים ארבעים ושלש. ובתוספת ה' חסדים המגדילים הם מאתים ארבעים ושמונה – רמ"ח אברים דמלכא, שהם כלים ד"זעיר אנפין" לקבל המשכת האור מבחינת ה"כתר". וכשיהודי מקיים רמ"ח מצוות עשה הוא מתקן את רמ"ח אברים דמלכא, שממשיך בהם אור אין סוף. ולמעשה, נוסף לרמ"ח מצוות עשה יש גם שס"ה מצוות לא תעשה וביחד הן תרי"ג מצוות, ועם עוד שבע מצוות דרבנן הם תר"ך מצוות כמניין כת"ר, וכתר הוא תר"ך עמודי אור. כך שעל ידי קיום המצוות נמשך ומתפשט אור אין סוף בכלים ואברים ד"זעיר אנפין", ומשם נמשך בבריאה, יצירה ועשיה. אם כן, המצוות הן הכלים להמשכת האור, על ידי הכלים מתקיים האור, ובלעדי הכלים היה האור מסתלק. לכן מצוה הוא לשון צותא והתחברות, שהאור נמשך בכלי (ראה ליקוטי תורה פרשת בחוקותי).

 

המצוות הן ביטול לרצון ה' הפנימי והאמיתי, שבו גנוז ונעלם עונג ונחת רוח, שהוא סיבת הרצון האלוקי למצוה, ומחמת הרצון והתענוג שיש לה' ית' מקיום המצוות הוא מחיה את כל העולמות, שהן הרצון החיצוני שלו. שהרי ה' ברא את העולם בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית, כפי שמרומז במלה בראשית (ב' "ראשית" – שני דברים שנקראו "ראשית" = תורה וישראל). ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם ישראל מקבלים את התורה הם מתקיימים, ואם לא, הם חוזרים לתוהו ובוהו. ומכיון שהמצוות הן פנימיות הרצון העליון, לכן מעשה המצוות וקיומן הוא הלבוש הפנימי לרצון הפנימי העליון, והרצון הפנימי מתגלה בהם. אמנם גם העולמות הם לבוש לרצון ה', אך הם לבוש חיצוני ולחיצוניות רצונו, שהם האמצעי לעשיית המצוות, ורק על ידי פנימיות הרצון נמשך אור וחיות הרצון העליון – חיצוניות הרצון – הוא הרצון להחיות את העולמות. ועוד שידוע שכל חיותם ושפעם של העולמות עליונים ותחתונים תלוי במעשה המצוות, שהן תכלית הבריאה ופנימיות רצונו ית'. [חיותם הוא החיות התמידית של העולמות – המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ושפעם הוא ההשפעה שיש לעולמות בזמנים מסוימים כמו בשבתות וימים טובים].

[ומה בין מעשה המצוות לקיומן? מעשה המצוות הוא הכנה למצוות. כמו להכין אתרוג, סוכה, קלף וכד'. וקיום המצוות הוא הביצוע של המצוה: נטילת האתרוג, ישיבה בסוכה, קביעת מזוזה, הנחת תפילין, קריאה בספר תורה וכד'. או מעשה המצוות – הנחת תפילין, לבישת ציצית, וקיום המצוות – כשהם כבר מונחים ומלובשים. או מעשה המצוות – מצוות עשה שיש בהן פעולה, וקיום מצוות – מצוות לא תעשה].

 

המצוות כלי לרצון העליון כמו גוף לנשמה

כאמור, המצוות הן לבוש הפנימי לפנימיות הרצון העליון, ולכן הם נקראים: אברים דמלכא. בדוגמת אברי הגוף שהם לבוש לנפש, ומבטאים את רצון הנפש, המושל על כחות האברים ומגלה אותם. שהרי הרצון משפיע ומשתלט על כל האברים באופן מיידי בלי שום שהייה כלל. מיד באותו רגע ממש שהנפש רוצה דבר מה, האברים נשמעים לה, מאחר שמתבטלים אל הנפש בתכלית ומאוחדים אתה באיחוד מוחלט ללא שום פירוד. שהם חשים את רצון הנפש בתחושה ברורה ובהרגשה גלויה, ואין זה דומה למי ששומע ממישהו אחר וחושב לפני שעושה. זוהי מעלת המצוות על העולמות, שהעולמות שהם חיצוניות הרצון – כל אשר חפץ עשה (תהלים קטו ג) – אינם חשים את רצון הבורא, ולא את חיותו שבתוכם, בגלל הסתר הפנים הנובע מהצמצומים. במקום זה, יש להם הרגשת "יש", הרגשת "מציאות". ואילו המצוות הדומות לאברים הן כלים לרצון העליון, הוא אור אין סוף, הנמשך ברמ"ח אברים שבאצילות, אף שהמצוות ירדו לעולם הזה ו"התלבשו" בדברים גשמיים. וכשם שאור הנפש נמשך באבר כשהוא בריא, שהוא כלי מוכשר לכך, כך מעשה המצוות נעשה כלי לרצון העליון כמו גוף לנשמה – שעיקר העניין בקיום מצוות לדעת מהו הרצון העליון. זהו ביטול גדול יותר ממרכבה לרוכב, כי מרכבה ורוכב, אף שהמרכבה בטלה לרוכב הם שני דברים, ואילו המצוות והרצון העליון נעשים כמהות אחת.

 

גורמי המצוה שמתבטלים לרצון העליון ונעשים לו כגוף לנשמה הם כחות רוחניים:

א. חיות מעשה המצוה וקיומה, שבה נכללים חיות הדברים הגשמיים של חפצי המצוה: חיות האתרוג, חיות קלף התפילין, חיות מעות הצדקה וכד', ואין הכונה רק למציאות החפץ אלא גם לרוח החיים שבקיום המצוה. וכח התנועה של הנפש הבהמית בשעת עשיית מצוה.

ב. כח ובחינת המעשה עצמו, שהוא לבוש החיצוני של הנפש האלוקית, לבוש המעשה המתלבש בחיות מעשה המצוה.

 

אברי גוף האדם כמרכבה לרוכב

לעומת זאת, בין אברי גוף האדם למצוות יש יחס של מרכבה לרוכב ולא יחס של גוף לנשמה. כי אברי גוף האדם, האברים הגשמיים העוסקים במצוה: היד המחלקת צדקה, הרגל הרצה למצוה וכד', שכח המעשה של הנפש האלוקית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה, מתבטלים אל הרצון האלוקי בשעת המצוה כעבד המתבטל לאדונו וכמרכבה שבטלה לרוכב המנהיג ומכוון אותה. יש להם הכחות של המעשה, אך אין להם רצון או שכל שמניע אותם למעשה, ואין זהות הרגשה ביניהם. לכן אינם מתאחדים עם הרצון האלוקי, ולא שיך לומר עליהם שהם כגוף לנשמה, אלא רק כמרכבה לרוכב. בניגוד לחיות מעשה המצוות וכח המעשה שבהן, שמתאחד עם הרצון העליון לגמרי בשעת המצוה כגוף לנשמה.

 

אדמו"ר הזקן בחר בדוגמאות למצוות, הנעשות באברים גשמיים ותחתוניים, (ולא נתן דוגמא של הנחת תפילין שהיא רוחנית), ללמדנו את חשיבות ירידת העליון והנעלה ביותר לתחתונים. כגון: היד שמחלקת צדקה לעניים, שזהו עניין גשמי, וגם הכסף דבר גשמי ושפל ומחוץ לאדם. ובמיוחד שמדובר בחלוקת צדקה – לתת לכל אחד לפי ערכו, ולא נתינה שיש בה טובת הנאה. שהרי על דבר שיש בו טובת הנאה נאמר: דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה, לא יהיב ליה מתנה (רש"י כתובות מט ב). והרגלים שמהלכות לדבר מצוה, שהן רק הדרך לעשיית מצוה. וכמו כן, הפה והלשון שמדברים בדברי תורה ואף המוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמים וגדולת ה', שהם כמרכבה לרוכב בלבד. [אם כי בלימוד תורה (בעיון ולא בדבור) מתאחדים עם הרצון העליון ביחוד מוחלט ונפלא ביותר, כמו שיבואר להלן].

 

זוהי מעלת האבות שכל ימיהם בכל שעה ובכל אבריהם היו מרכבה לאלוקות, (ויש להם זכות ראשונים בכך), בשעה שאצלנו זה רק בזמן מעשה המצוה ורק באבר שעוסק במצוה. ועוד שהאבות היו קדושים ופרושים מענייני העולם הזה, ולא היה להם שום רצון בטובה עצמית. האבות התמסרו לגמרי לענייני אלוקות, לא רק ברמה של כל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות ב יב ועוד) – שמעשי החולין שלך הקשורים בגשמיות כגון: אכילה, שתיה ושאר תענוגות העולם הזה יהיו לשם שמים, בשביל להתפלל וללמוד תורה וכיו"ב – אלא בכל דרכיך דעהו (משלי ג ו) – שכל מעשה הוא מצוה וקדושה, כמו: סעודת שבת, אכילת קדשים וכד'. בדרגה שבה הנשמה מתגלה לגוף, והגוף אינו מציאות לעצמו (ל"ש י עמ' 103) – ואף למעלה מזה.

 

וכפי שאומר הרבי אד"ש, יהודי צריך להרגיש שכל פרט בחייו הוא עניין של ביכורים לה', לא רק כשהוא עוסק בדברים אלוקיים כמו לימוד תורה ומצוות, אלא אפילו כאשר הוא מתעסק בענייני חולין של פרנסה וכד'. כי מכיון שהם דברי הרשות של יהודי, גם הם שייכים לעניין ביכורים, ובמילא הם צריכים להיות חדורים בהתנשאות וקדושה מלאה ונעלית ביותר (על פי דבר מלכות פ' כי תבוא).

 

יחוד מוחלט על ידי תורה

מרכבה ורוכב הם שני דברים נפרדים, אף שיש קשר ביניהם. לעומת זאת, גוף ונשמה הם שני דברים שהתאחדו. אך יש דרגת אחדות גבוהה משניהם, והיא יחוד של מחשבה ורצון – הלבושים הפנימיים של הנפש האלוקית – ברצון העליון. התאחדות מוחלטת בין האדם הלומד תורה והרצון העליון. כשחושב תורה ומדבר תורה, הרי שגם המחשבה וגם כח הדבור של המדבר בדברי תורה (שהם רוחניים), והנפש האלוקית עצמה שמלובשת בלבושים הפנימיים: מחשבה וכח הדבור, כל אלה מאוחדים ממש עם הרצון העליון ביחוד נפלא שאין כמוהו, יחוד בעצם שכולו חד. אין זה ביטול של מרכבה לבד, כמו באברים הגשמיים, אף שיש ללומד גם הביטול של מרכבה, כאמור – שהרי משתמש באברים הגשמיים, כמו: פה, מוח, ועל ידיהם נעשה מרכבה לאלוקות. לכן הדבור בדברי תורה עצמו שהוא גשמי, הוא רק מרכבה לאלוקות. אך בנוסף לזה נעשה יחוד של הנפש האלוקית ולבושיה: מחשבה ודבור, וליתר דיוק כח הדבור, עם הרצון העליון ביחוד גמור ונפלא.

 

בעניין זה יש מעלת התורה על המצוות – כי אי אפשר להגיע לרמת התאחדות עם הרצון העליון בקיום מצוות כמו בלימוד תורה. מאחר שאת פנימיות המצוות איננו מבינים, אף בשעת מעשה המצוה וקיומה, מה גם שהמצוה מלובשת בדברים גשמיים. אמנם המצוות הן "אברים דמלכא", ומקיים המצוות ממשיך בהן אור אין סוף והוא כמחבק את המלך. אבל התורה היא עצמות אור אין סוף, היא חכמתו ורצונו של ה' – בתורה יש יחוד פנימי יותר, כי הוא וחכמתו אחד – אורייתא וקוב"ה כולא חד. העוסק בתורה קולט את החכמה העליונה ותופס את הרצון העליון בגלוי, ולכן התורה היא כמזון לנפש שמתאחדת עם הגוף ממש.

 

ההלכות עצמן הן פרטים שנמשכים מהרצון הפנימי העליון עצמו, כשכל הלכה מייצגת פרט מסוים מרצון ה', שנמשך באותה הלכה. זהו רצון ה' ומחשבתו הפנימית, זוהי התכנית שעל פיה ברא ה' את העולם: שיהיה מותר לעשות מלאכות ופעולות מסוימות, שמאכלים מסוימים יהיו כשרים לאכילה, שפלוני יהיה פטור מענש של ממון או מלקות וכד', ואלמוני יהיה זכאי בדיני ממונות. וכמו כן להיפך, על צד השלילה, אלא שאדמו"ר הזקן מעדיף לדבר בחיוב, והשלילה מתבררת מן החיוב בדרך ממילא. וכאמור, בשעה שאדם עוסק בהלכה במחשבה או בדבור, הוא מיוחד עם הרצון העליון ביחוד נפלא שלמעלה מהתאחדות של גוף ונפש.

 

מכאן שהתורה והלכותיה הן עצם רצון המלך, עד שההלכות שבמשנה ובתלמוד ובשלחן ערוך הן אלוקות ממש, ואילו המצוות הן קיום ועשיית רצון המלך, שאין ערך ודמיון ביניהם. כמו שאין ערך ודמיון בין שרים שמדברים ומשתתפים בתכניות המלך לבין עבדים המבצעים אותן למעשה. דעות השרים מאוחדות עם המלך, ואילו העבדים מתבטלים לרצון המלך. ועל זה נאמר: מאן מלכי רבנן (גטין סב א) – החכמים הם המלכים. שהחכמים לומדי התורה הם מאוחדים עם המלך הקב"ה ועם רצונותיו, ועל כן הם בעלי הבית על העולם כמו הקב"ה. עד שהקב"ה ובית דינו יורדים לבית דין של מטה, לשמוע ולקבל את מה שהם קובעים בסדר קביעת החודשים וכל המשתמע מזה: קביעת החגים, עיבור השנים וכיו"ב. שה' מקדש את השבת וישראל מקדשים את הזמנים. פסקי ההלכה של בית דין של מטה חשובים כל כך עד שעל ידי זה משתנה גם המציאות הגשמית של העולם.

 

לא רק בלימוד הלכה שבתורה שבעל פה, שעניינו עיון וידיעת התורה, המחייב הבנה שכלית, יש התאחדות מוחלטת עם הרצון העליון, אלא גם בכל צירופי אותיות תנ"ך, ובמיוחד בתורה, מאחר שהתורה היא צירוף שמותיו של הקב"ה. ובתורה שבכתב העיקר הוא אמירת צירופי האותיות הקדושות, ובהתאם לתמונת האותיות וצירופיהן נמשכת המשכה מלמעלה. ומכיון שהעיקר בלימוד התורה הוא הקדושה – חשוב יותר הביטול לרצון העליון וההתאחדות אתו. לכן ספר תורה צריך להיות שלם וללא פגם, והקורא בתורה צריך זהירות יתרה בדיוק בקריאה, הן באותיות הן בנקודות הן בטעמים, ויש על כך הרבה פרטים בהלכה. כמו כן, יש להרבות בזהירות ולהקפיד בקריאה מדויקת בספר התניא, היא התורה שבכתב של תורת החסידות, וכן במאמרי אדמו"רי חב"ד, שאמנם הם נחשבים לתורה שבעל פה של החסידות (=פנימיות התורה), ובכל זאת הם "דברי אלקים חיים" ונחשבים במדה מסוימת דברי קדושה כמו תורה שבכתב (ועוד, שכל הנהגות העולמות הוא על פי פנימיות התורה, וכל התורה נאמרה על פי קבלה (ראה ליקוטי תורה, פרשת ויקרא, דבור המתחיל: ולא תשבית מלח וגו')). וכידוע, קדושה היא למעלה מהבנה והשגה. ובאמירת דברי קדושה נמשכת השפעה מלמעלה, כי דברי קדושה נמשכים מרצונו וחכמתו ית', והוא ורצונו וחכמתו אחד. ה' הוא היודע והוא המדע, ואין זה דומה לאדם, שהוא וידיעתו הם שני דברים נפרדים. המדע הוא חכמת ה' ורצונו המיוחדים באין סוף ב"ה בתכלית היחוד, ולכן מי שמיוחד עם חכמת ה' ורצונו – היא התורה ששרשה בחכמה עילאה, חכמה דאצילות – מיוחד לגמרי עם הקב"ה בעצמו. ומכיון שדבורו ומחשבתו של הקב"ה, שבהם נברא העולם, מיוחדים במהותו ועצמותו בתכלית בלי שום הסתר פנים, לכן גם הדבור והמחשבה של אדם בדברי תורה – שמדבק מחשבתו במחשבת ה' ואת דבורו, ובמיוחד כח דבורו, בדבור ה' – הרי שנפשו ולבושיה: מחשבה וכח הדבור מיוחדים באותה שעה שלומד עם אין סוף ב"ה. כי דבור ה' אינו נפרד ממנו ית', כי באמת אין שום דבר שנפרד מה'. העובדה שנבראים מרגישים עצמם בחינת "יש" ו"מציאות" ונפרדים מאלוקות היא רק בגלל הסתר הפנים. וכשיהודי לומד תורה, ובתנאי שבלימוד אין שום פניות אישיות, כשיודע שהתורה היא תורת ה' ולא תורתו הוא – אז הרצון העליון מאיר אצלו בלי הסתר פנים כלל, והרי הלומד מאוחד ביחוד נפלא וגמור עם עצמות ומהות אין סוף ב"ה בגילוי בתכלית היחוד! עד לדרגת: ידעתיו הייתיו – שהנברא יודע את ה', מתקשר אליו ומתבטל ממציאותו המוגבלת עד שהופך לחלק מהוית ה' ית'. זוהי דרגה גבוהה ביותר ביחוד – להיות מאוחד עם העצם עצמו, שאין דבר מחוץ לעצם. ויחוד זה הוא הרבה למעלה מיחוד אור אין סוף בעולמות העליונים, שאין שום ערך להתאחדות העולמות העליונים עם ה', בהשואה ליחוד עצמות הנפש בעצמות אור אין סוף, שמתגלה רצון העליון בנפש הלומד והעוסק בתורה. יתרה מזאת, כל העולמות העליונים מקבלים חיות מלימוד תורה זה, מאחר שהחכמה, היא התורה, למעלה מכולן. זוהי מעלת התורה ששרשה בחכמה עילאה – הוא המוח העליון – על המצוות ששרשן בזעיר אנפין – הן המדות. אף שיש בקיום מצוות ביטול לה' והתאחדות עמו, רצון ה' אינו מאיר בהן עצמן, אלא הם רק הביצוע של הרצון, דוגמת עבדי המלך בניגוד לשרי המלך במשל הנ"ל.

 

דרגת העוסק בתורה נעלה על כל העולמות ועל כל המלאכים

בעולמות העליונים, עולם האצילות, שהם אלוקות ממש, יש יחוד בתכלית, יחודא עילאה ממש, כי עולם האצילות הוא בביטול מוחלט. בניגוד לכך, העולמות התחתונים: בריאה, יצירה ועשיה, שהם נבראים, יש רק ביטול ה"יש". אולם התורה, שהיא האור הסובב כל עלמין, הרצון העליון, היא למעלה מהכל. דרגתה עליונה מאד עד שאינה יכולה להתלבש בעולמות כי אי אפשר לסובלה, ורק מאירה מלמעלה באופן של "מקיף". אם כי חיותם של כל העולמות היא מכח התורה, מאור וחיות הנמשך מן התורה. כמו שכתוב: כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד), וכמו שמבואר על פי קבלה: ה' אסתכל באורייתא וברא עלמא (זהר, שמות קסא, א). ממילא כל העולמות הם תוצאה וזיו והארה הנמשך מכח התורה. בעולמות יש רק גילוי אור אלוקי המוגבל לפי ערכו.

 

לכן ה"יחוד" שנוצר בין לומד התורה לה' (על ידי לימוד תורה) הוא גבוה אף מהיחוד שבין העולמות העליונים לה' ביתר שאת וביתר עז, כי הרצון הוא בגילוי ממש. היינו, התורה שהיא הרצון העליון בחינת ה"סובב" – מתלבשת בנפש ולבושיה וחודרת בפנימיות בעוסק בתורה ומאירה בנפשו ובלבושיו בגלוי. על ידי זה, יכול לומד התורה להתבטל לאור אין סוף בתכלית מאחר שמחובר לחכמה עילאה עצמה, לרצון האלוקי עצמו, ומתאחד עמו ממש. מכאן שאין שום ערך ויחס בין חיות העולמות לחיות התורה. שהתורה מקבלת חיותה מחכמה עילאה, והעולמות מקבלים חיותם מחכמה תתאה, היא ספירת המלכות – דבר ה' ורוח פיו.

 

גם המלאכים אינם יכולים לסבול אור מעבר לכלי הקיבול שלהם. וכידוע, כשהקב"ה הושיט אצבעו למלאכים הוא שרפם. הם התבטלו במציאותם מאחר שהתגלה אליהם מעבר ליכולת קיבול הכלי שלהם.

 

האדם הגשמי יכול להגיע לדרגות גבוהות הרבה יותר מעולמות עליונים ומלאכים, אפילו משרפים, כי בעולמות העליונים יש גילוי אור לפי ערך הכלי וממילא הוא מוגבל בכלי, אך לנשמה בגוף האור אינו מתגלה כלל. היינו, הנשמה אינה רואה ואינה מרגישה את היחוד עם אור האין סוף, כי הגוף והעולם הזה מסתירים את האור האלוקי שביחוד זה, והיחוד עצמו אינו נובע מהרגשה ואינו תלוי בה. לכן האדם יכול לסבול את גילוי האור הזה יותר מכל העליונים ולהישאר נשמה בגוף מבלי ליפול או להתעלף מפחד ומבלי להיעלם ולהתבטל. אם כי אף שהאדם אינו רואה ואף אינו מרגיש את היחוד הנפלא הזה בעת עוסקו בתורה, מזלייהו חזי (מגילה ג א) – נשמתו מרגישה! שלכל אדם ולכל נברא יש שרש רוחני למעלה, הוא חלק הנשמה שמחוץ ומעל לגוף המאיר לנר"ן שבגוף, והוא נקרא מזל, כי ממנו נוזל ונוטף כח רוחני שמקיים ומחיה את הנר"ן ומשפיע על תפקודו. ומכיון שהנשמה בשרשה למעלה רואה את הגילויים האלוקיים ושומעת את הכרוזים ואת בנות הקול העליונים, זה משפיע על האדם למטה באופן מקיף וסתום, ולפעמים מעורר בו הרהורי תשובה וחרדות ממה שקלטה הנשמה שלמעלה בלי שיבין את פשרם וסיבתם. וכמו בסיפור על חברי דניאל, שהיו עמו בזמן שהוא לבדו ראה חזיון אלוקי ונחרדו בשל כך, כפי שמספר דניאל: והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם (דניאל י ז). ושואלת הגמרא: וכי מאחר שלא ראו, מדוע חרדו? ומתרצת: אף על גב דאיהו לא חזי, מזלייהו חזי (מגילה ג א) – אף שהם לא ראו, ה"יחידה" שבנפש – עצם הנשמה הנקראת מזל, ראתה. וזה השפיע על הכחות הגלויים שבגוף. מכאן ברור למה גדלה מעלת עסק התורה יותר מכל המצוות, אף שהתורה היא רק הסבר למצוות, כביכול. לכן צריך להתמסר בשמחה ללימוד תורה, ואין מבטלים תורה לעשות מצוה, אם אפשר לעשותה על ידי אחרים.

 

מעלת התורה גדלה אף ממעלת התפילה, אף שהתפילה פועלת יחוד בעולמות עליונים. כי כאמור היחוד הנוצר בעסק התורה נעלה מהיחוד שבכל העולמות העליונים. ואמנם כל עניינה של התפילה – מלשון התופל כלי חרס, שמחבר ומדבק אותם – לחבר את האדם ואת העולמות העליונים עם ה'. על ידי התפילה, שהיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח יב), אפשר להתחבר עם ה' ולחבר את העולמות העליונים עם אור האין סוף, ובכך מקיימים את הרצון העליון. אולם התורה היא לא רק מילוי ועשית הרצון העליון בעולם, אלא היא הרצון העליון ממש. לכן התורה חשובה מתפילה, ורק מי שאין תורתו אומנותו, צריך להפסיק ללמוד תורה בזמן התפילה, כי בלאו הכי הוא מפסיק.

 

אם אין חכמה אין יראה

עוד מעלה נפלאה בתורה שמביאה ליראה עילאה – שלימות היראה. כשאדם מתבונן בעניין זה שעל ידי עסק התורה הוא מתאחד עם אור אין סוף, הוא מגיע ליראה עילאה. יראה עילאה הנמשכת מהיראה והביטול במציאות של עצם נשמתו, החשה בגילוי האלוקי בעת לימוד התורה; כשמתבונן איך נפשו האלוקית ולבושיה – המחשבה שבמוחו והדבור שבפיו – מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ב"ה ממש, המתגלה בנפש ולבושיה. הוא רואה שמגיע למעלה נשגבה כל כך, בניגוד לעולמות העליונים והתחתונים והמלאכים, שאין להם שום תפיסת מקום ומציאות לגבי אור אין סוף או הרצון העליון הסובב אותם. מאחר שהרצון העליון רק מקיף עליהם מלמעלה כדי להחיותם בלבד ואינו חודר בתוכם כלל. ומה שמתלבש בתוכם באמת הוא רק הארה מבחינת "ממלא כל עלמין", שהיא חיות אלוקית מצומצמת ביותר, רק מה שיכולים לקבל מבלי שייבטלו במציאות. ועל ידי שמתבונן האדם ורואה במה הוא זוכה, נמשכת עליו יראה גם בגלוי. וזהו שכתוב: ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' אלוקינו (דברים ו כד) וגו' – שתכלית התורה וחוקיה היא יראה עילאה.

 

אמנם יש יראה תתאה הקודמת ללימוד תורה, היא יראת העבד הרוצה לעשות רצון אדוניו, שאם אין יראה אין חכמה (אבות ג יז); אך כאן מדובר על יראה גדולה – יראה עילאה, שעליה אמרו חז"ל: אם אין חכמה אין יראה (אבות ג יז) – שמשלימה את הרישא: אם אין יראה אין חכמה (אבות ג יז), ורק על ידי לימוד התורה אפשר להגיע אליה. יראה עילאה זו היא ההתבטלות המוחלטת והיחוד המוחלט של היהודי עם הקב"ה, שבאה בגילוי ובהרגש של יראה גדולה. וזוהי התכלית להיות שלם ביראה, שהיא תכלית הדביקות בה'. ולכן לגבי יראה עילאה זו, התורה נקראת: תרעא לדרתא (שבת לא ב) – השער לבית (כמו שיבואר בפרק מ"ג ועוד). דהיינו, התורה אינה אלא שער להיכנס ליראת שמים (מהרש"א). ששרש יראה עילאה היא ממוחא סתימאה שלמעלה מחכמה דאצילות, ואורייתא מחכמה (דאצילות) נפקת. אלא שלא כל מוח יכול לסבול יראה עילאה גדולה כזו, שזוהי מעלה גדולה ונפלאה. היראה העילאה היא מדרגה נעלית כל כך, שרק המתבונן המשכיל ובעל נשמה גבוהה יכול להגיע אליה – שהרי אפילו עולמות עליונים אינם יכולים לסבול יראה כזו, שעל ידה אפשר להתבטל במציאות, אך צריך להשתדל להגיע לפחות לקצת מזה.

 

אך מי שמוחו אינו יכול לסבול אפילו קצת מיראה זו. מי שנפשו האלוקית בשרשה ומקורה היא במדרגה נמוכה מהמדרגות התחתונות של עשר ספירות דעשיה, שאין הוא יכול להגיע לדרגה רוחנית גבוהה כל כך. אל דאגה! אין יראה כזו מעכבת לימוד תורה וקיום מצוות למעשה. כי אף שהאדם אינו מרגיש אף שמץ מהיראה, היא קיימת בנשמתו בגילוי בעת עוסקו בתורה, שאז נעשה יחוד בינו לבין ה' בתכלית ובשלימות. וכשם שמחשבת הסוס על האוכל ועל הנסיעה אינה חשובה, העיקר הוא שיש נסיעה, כך העיקר הוא שיש לימוד תורה וקיום מצוות. זוהי מטרת ירידת הנשמה לעולם, שהקב"ה יתגלה בפנימיות אצל כל יהודי – ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים (ישעיהו יא ט). ושיתגלה שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל. אין עוד מלבדו (דברים ד לה)!… 

פרסום תגובה חדשה

test email