פרק חמישי בבנין עדי עד – שדכנות ומסיבת השידוכין

יום ראשון כ״ד מרחשון ה׳תשע״ד
❖ מתי משלמים לשדכן? ❖ מדוע שוברים צלחת? ❖ ומה עוד נוהגים לעשות בחגיגת ה׳ווארט׳?
מאת הרב דב טברדוביץ

 

 

דיני שדכנות

השדכן נוטל דמי שדכנות ויש חובה מן הדין לשלם לו סכום הנהוג במקום ההוא, ורק אם התנו מחיר אחר יש לתת כמו שסיכמו. וכן אם השידוך דרש מאמץ מיוחד או שהיה כרוך בהוצאות רבות או שהיו בגיל מתקדם ביותר או עם חסרון בולט, יתכן שיש להוסיף על הסכום. ויש לברר זאת אצל רב מורה-הוראה[1].

 

מובא שאם השדכן מקפיד על שלא קיבל שכרו המגיע לו, יכול הדבר להזיק, חס ושלום, לבני הזוג, ולכן מקפידים לשלם לשדכן גם אם אינו דורש תשלום ואפילו אומר במפורש שאינו רוצה כסף, מכל מקום, חוששים שלא יהיה מזה היזק לזוג, וגם משתדלים לרצות בתשלום את אלו שסייעו לשידוך. ואם היו מספר שדכנים שהציעו את השידוך או כמה שסייעו לגמר השידוך – יש לברר אצל רב כמה ולמי מגיע תשלום[2].

 

זמן התשלום לשדכן: יש נוהגים להמתין עד מועד החתונה ויש נוהגים לשלם מיד עם קישורי התנאים, ואכן ברוב המקומות נהוג לשלם עם קישורי התנאים[3].

 

אם מאיזו סיבה אין אפשרות עדיין לשלם לשדכן – יש לבקש ממנו מחילה ולומר לו שבקרוב יקבל את שכרו המגיע לו בעין יפה.

 

יש ליזהר שלא להתערב בשידוך שכבר מתעסקים בו. כלומר: אם מישהו הציע שידוך, יש לתת לו להמשיך להתעסק ולגמור השידוך, וודאי אם כבר התחיל תהליך השידוך בפועל [והפגיש את המדובר והמדוברת] – יש לתת לו להמשיך ולסיים את השידוך[4].

 

אם השדכן הראשון הודיע שמפסיק לטפל בענין – מותר לאחר לנסות לפעול בזה, ואם הפסיק הראשון במשך זמן ולא הודיע כלום – ישאלו רב. ואם הצליח השני – ישאלו רב למי מהשניים מגיע תשלום וכיצד לפצות את הראשון[5].

 

מסיבת ה"לחיים" וה"ווארט"

אחרי שהוסכם על השידוך, נוהגים לעשות את מסיבת ה"ווארט" (שענינה הבטחה אודות הנישואין). ולדעת אדמו"ר הזקן נחשבת הסעודה ל"סעודת מצוה" [אם נותנים אז מתנות], מפני שהיא מקרבת את הנישואין ואת קיום מצות "פרו ורבו", ובוודאי שכאשר חוזרים על דבר תורה (מאמר חסידות וכד'), כנהוג, לכל הדעות זו "סעודת מצוה"[6].

 

יש שעושים מסיבת "לחיים" עם גמר השידוך ואחר כמה ימים עושים מסיבה או סעודה לרגל ה"ווארט". ויש שעושים מסיבה או סעודה מיד בגמר השידוך או בזמן סמוך ועושים מסיבה אחת בלבד[7].

 

ויש שמשמיעים ניגונים או מוזיקה בזמן השמחה. אבל אם היה זה בימי ספירת העומר או בימי בין המצרים אף שמותר אז לערוך שמחה זו, מטעם "שמא יקדימנו אחר" – מכל מקום, אסורים בריקודים ובמחולות[8] וישאלו רב מה מותר.

 

במסיבת ה"ווארט" נהוג שהרב או אחד העדים נותן בגד-סודר לחתן, והחתן קונה את הסודר ותמורת זה מתחייב לישא את בת גילו הכלה, ואחר-כך עושה הרב כך עם הכלה, שנותן לה בגד-סודר והיא מתחייבת תמורת קבלת הסודר להינשא לחתן.

 

הקנין נפעל על ידי הגבהת הסודר שלושה טפחים או על ידי הכנסת הסודר ביד. ויש מקפידים שיהיה בגד בגודל של טפח על כל פנים (8x8 ס"מ).

 

שני הקניינים נעשים לעיני שני עדים כשרים, ואחר-כך לוקחות שתי האימהות – אם החתן ואם הכלה – במשותף צלחת חרס ושוברים אותה [כשהיא עטופה בנייר כסף וכדומה, כדי שלא יתפזרו השברים], ואז קוראים "מזל-טוב! מזל-טוב!"

 

אם אחת האמהות אינה נוכחת – תעשה זאת אשה אחרת כמייצגת את צד החתן או את צד הכלה [או שתי נשים, במקרה ששתי האמהות אינן נוכחות].

 

בין הרמזים שנאמרו על מנהג זה: כשם שצלחת חרס שנשברה אינה יכולה לחזור לקדמותה, והמצב בלתי הפיך [ולא כמו דבר של זכוכית או מתכת שניתן להתיכו ולהחזירו למה שהיה בתחילה], כך השידוך הזה הוא מעשה בלתי הפיך ובוודאי יביא את הנישואין בקרוב[9].

נהוג שהחתן [או אחד המסובים] אומר דברי תורה, בדרך-כלל מאמר חסידות או שיחת-קודש, ויש שנוסף לחתן מכבדים את נציגי המשפחות לשאת דברים וכן יש המכבדים את הרב או מכובדים נוספים לשאת דבריהם לכבוד המשודכים ומשפחותיהם[10].

 

כיום לא נהוג בחב"ד לכתוב את שטר התנאים בזמן ה"ווארט" אלא ביום החתונה עצמו, בסמוך לחופה"[11].

 

מתנות לחתן ולכלה

נהוג לתת מתנות לחתן ולכלה קודם הנישואין: תכשיטים – לכלה [למעט טבעת[12]], וספרי נגלה וחסידות – לחתן, כגון ש"ס בבלי וכו'. וגם יש לתת לכלה ספרי הלכה הכתובים בשפה ברורה ומובנת, וכמו שהיה נהוג לתת סידור "קרבן מנחה" שיש בו דינים השייכים לנשים. וכן מן הראוי שאחת המתנות תהיה קופת צדקה (מהודרת). ונהוג שהכלה נותנת טלית לחתן לפני החתונה או ביום החתונה.

 

מתנות אלו לחתן ולכלה, יש שנותנים בזמן מסיבת ה"ווארט" ויש שנותנים סמוך לחתונה[13] [וראה לעיל בפרק ג, שאין לתת ישירות מהחתן לכלה ולהיפך, אלא שמשפחת החתן נותנת לכלה ומשפחת הכלה נותנת לחתן].

 

התפייסות לפני החתונה

נהוג לפני החתונה לעשות שלום עם יריבים, לבקש מחילתם ולהזמינם לשמחה. ודאי יש לבקש מחילה אם היו משודכים לאחר או אחרת ונתבטל השידוך ההוא, חס ושלום, וגם אם לא היה גמר שידוך, אלא היו קרובים לגמר, ונתבטל הענין – יש להקפיד מאוד לבקש מחילה מהצד הנפגע, ולראות לפייסו עד שבאמת ימחל לפני מועד החתונה [רצוי מיד בביטול השידוך][14].

 

ואם לא נעשה הדבר עד החתונה – יש לעשותו בהקדם, וזה דבר שיכול, חס ושלום, להזיק לזוג שמתחתנים [וכן כל פגיעה בבן או בת ישראל גם שלא בענין שידוך יכולה להזיק עד שימחלו].

 

ושמעתי אודות זוג שלא נפקדו בילדים וביקשו מהרבי ברכה, והיה המענה לברר אם פגעו בכבוד מישהו והתברר שהבעל פגע ברבים בכבוד מישהו מהתמימים שלא בנושא שידוכין כלל ואחר מענה הרבי ביקש סליחתו ונפקדו (ואם מאיזו סיבה אין רוצה למחול – יש לשאול רב כיצד לנהוג).

 

 

הערות



[1] רמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סימן קפה. הובא בספר "הנישואין כהלכתם" פרק ד בתחילתו. ועיין שם מאות טו ואילך פרטים בדין זה.

[2] ראה הדעות בזה בספר "הנישואין כהלכתם" עמ' קו ושם כתב שהמנהג היום לשלם עם גמר השידוך והמאחר עובר על איסור "לא תלין פעולת שכיר".

[3] ספר "נעימת החיים עמ' סא וראה גם ספר "הנישואין כהלכתם" פרק ד הלכה לה.

[4] ספר "הנישואין כהלכתם" עמ' קנו ואילך.

[5] ספר "הנישואין כהלכתם" עמ' קנז. ושם מביא גם מצב שהשדכן מתרשל בעבודתו ולא הפסיקה לגמרי אלא שאין התקדמות בקצב המקובל ואז יש לפנות לרב בשאלה האם מותר לערב שדכן אחר וכמובן יש לשאול רב למי לתת דמי השדכנות (או כיצד לחלק בין השדכנים).

[6] שולחן ערוך סימן תמד סעיף טו, שהסעודה שעושים כשהחתן משלח סבלונות לכלתו שקורין אותה סעודת קנין גם היא נקראת "סעודת מצווה".

[7] כך נהוג אצל אנ,ש.

[8] שולחן ערוך סימן תצג סעיף א.

[9] ראה בספר "הנישואין כהלכתם" עמ' קג, שנוהגים לשבור כלי חרס ומציין לאיזה ספרים שנתנו טעמים מדוע נהוג כלי חרס. והטעם המובא בפנים הוא מספר "נטעי גבריאל" שידוכין עמ' רמח בשם הבעל שם טוב.

[10] בספר "שידוכין ונישואין" עמ' 109 מצטט מכתב הרבי וזה לשונו: בוודאי בעת קישורי התנאים שלו חזר מאמר דברי אלוקים חיים כו'".

[11] ידוע בעבר שנהגו גם בחב"ד, כמו בקהילות רבות אחרות, לכתוב ה"תנאים" בזמן ה"ווארט", אך הדבר השתנה ע"י הרבי, שאמר שבאחרונה נהוג בחב"ד שלא לכתוב ה"תנאים" בזמן ה"ווארט" [מפי מחותני, הר"י הכהן שיחי׳ רוזנפלד].

ואפשר שהוא מפני חשש שאם יתבטלו, ח"ו, השידוכים, הרי שעכ"פ לא יתבטלו התנאים, שהיו בכתב וקנין ולכן עושים את שטר התנאים בסמוך לנישואין, כלומר ביום החתונה. ואע"פ שלכאורה כבר א"צ לשטר, כי כבר נתנו את כל ההתחייבויות, מ"מ, נהוג לכתוב, כנראה ע"פ המובא בגמ׳, שלא לקדש אשה בלי שידוכים, ע"כ כותבים שטר שידוכים לפני החופה. ומ"מ, כיון שהחתן והכלה כבר התחייבו זה לזו וזו לזה ע"י קנין בזמן ה"ווארט", ע"כ אין החתן והכלה עושים שום קנין נוסף ביום החופה ורק ההורים והערבים עושים קנין לפני החופה.

וראה להלן בפרק ז פרטי דיני שטר התנאים.

[12] ספר "שערי הלכה ומנהג" חלק ד עמי צג.

[13] בספר "שידוכין ונישואין" עמ' 103. ושם בעמ' 192 (גבי חתונה) שאפילו באם אין כל מניעה מבחינה כלכלית, הרי אפשר להשתמש בממון לעניינים עוד יותר טובים כו'. בעניין ספרים ראה שם עמ' 124. ובספר "שערי הלכה ומנהג" שם. ובעניין קופת צדקה שם עמ' צד.

[14] מובא בספר "נטעי גבריאל" נישואין פרק ט סעיף ב.

 

פרסום תגובה חדשה

test email