האור שחזר

יום רביעי כ״ה כסלו ה׳תשע״ד
תהתה מיכל: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על-ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט קראה בקול, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקירבהּ הלכו והתעצמו.
מאת עודד מזרחי

 

המטוס נחת במינכן. מיכל, צעירה בת עשרים ושתיים מבאר-שבע, דוגמנית ושחקנית מבטיחה, הגיעה כדי להפגש עם מפיקה בינלאומית, יהודיה שנשואה לגרמני. הסוכן שלה חיכה בשדה-התעופה והם קבעו להפגש בערב עם המפיקה. הם נפגשו עם בני הזוג הנחמדים ומסרו להם את כל צילומי הדוגמנות של מיכל. המפיקה הציעה שלפני פגישות העבודה הבאות יערכו טיול משותף באיזור.

      ביום המחרת היתה מיכל מלובשת במיטב מחלצותיה, הרי הולכים לטייל בחוצות מינכן. בתחילה נסעו לסיבוב התרשמות כללית. היא ראתה את הכנסיות המפוארות, ובצדי הדרכים ראתה הצגה של ליצנים רוקדים מסביב, כאשר האנשים מביטים בהם בהתפעלות משועשעת.

      בסיום הטיול המרהיב נסעו למחנה דכאו. מיכל למדה בבית-ספרה כמו כולם על השואה, השתתפה בכל האירועים, שרה בקול רם את כל השירים הידועים, אבל הדבר לא נחקק בנפשה באופן מיוחד. למעשה היא ברחה  מהתמודדות עם הנושא הנורא והבלתי נתפס.

      כעת נכנסה עם כל הפמליה למחנה. בביתן הראשון היו תמונות מהשואה. מיכל נשאה את עיניה וראתה עיניים מתבוננות בה במבט חודר. העיניים החלו לפתע לדבר אליה. היא חשה בעצבונן, בחוסר האונים התהומי שלהן.

      כך עברה חדר אחר חדר. בחדר הבא ראתה ערימות-ערימות של נעליים בלות. בחדר שלאחריו ראתה צנצנות של אפר. היא לחשה לעצמה בזעקה: "מיכל תסתכלי! זו לא הצגה או סרט. כל מה שאת רואה כאן אמיתי לגמרי. את נוגעת בהיסטוריה בידיים ובעיניים. אל תברחי! תתמודדי!" היה לה קשה לשאת את המראות, אבל היא הכריחה את עצמה לעבור בכל התחנות עד לקצה המחנה.

      לאחר מכן יצאו החוצה אל המדשאה, אל המרבדים הירוקים. להרף עין הכל חזר להיות יפה, רגוע ופסטורלי. הם המשיכו לצעוד לעבר תאי הגזים והמשרפות. לא האמינה למראה עיניה כאשר התקרבה למתקני השטן ונגעה בהם. חשה בכפות ידיה באמת שאותה ניסתה להדחיק כל אימת שנתקלה בה. הכריחה את עצמה להתבונן בכל.

      לאחר מכן פסעה דרך המדשאה בחזרה אל המחנה והגיעה לחדרי השירותים. בחדר אחד היו ארבעים אסלות ללא מכסים וללא מחיצות ביניהן, כולן ביחד. דמיונה החל לחוות את העבר הלא נתפס. החפצים הדוממים סיפרו הכל. מיכל קפאה ופניה נחתמו, אבל סערה התחוללה בקרבה. לא היתה מסוגלת להוציא הגה מפיה עד שעזבו את המחנה וחזרו בצוותא למלון.

      הסוכן שב למיכל כעבור שעות אחדות ומצא אותה בוהה בחלל המלון. הרגישה כעת צורך לצאת לאויר העולם, להמלט מכל הרשמים הללו. היא יצאה, אבל לא יכלה לשכוח לרגע שהיא בגרמניה. הסתובבה ברחובות במזג האויר הקפוא. כל האנשים שחלפו נראו לה קפואים. דמיינה כל מבוגר שראתה כשהוא חבוש בכובע אס. אס. נאצי.  

      לפתע הרגישה מין גאווה ישראלית. שמחה על כך שהיא חיה וקיימת במינכן על אפם ועל חמתם של האס. אסים שראתה בעיני רוחה. לאחר מכן חשה שהיא לא רוצה להשאר כאן יותר. כאשר חזרה למלון, הודיעה לסוכנהּ הנדהם:

"אני רוצה הביתה! לא מוכנה להשאר כאן אפילו דקה אחת נוספת!"

      הסוכן הצליח בקושי לשכנעה שיסעו למשך שבוע לפריז כפי שתוכנן. השבוע בפריז עבר בקושי רב למורת רוחו של הסוכן. מיכל לא הצליחה להשתחרר מהביקור במחנה דכאו. את הצרפתים ראתה כעת כמשתפי פעולה עם הנאצים. גם הם היו אשמים במה שהתרחש אז. שום דבר לא דיבר אליה. לא רצתה קריירה ולא רצתה דבר, רק לחזור הביתה, לארץ ישראל.

 

      כאשר נחתה בארץ, המתינו הוריה עם מתנה בידם. מיכל חזרה בשמחה עצומה לדיזינגוף ורצה לכל ידידיה, כשהיא מרעיפה עליהם אהבה עד בלי די. אף אחד לא הבין מה עובר עליה. היתה מאושרת בחוצפה הצברית, בשפת הסלנג, בכל סממן ישראלי אופייני. הרגישה שהיא גאה בישראליות שלה והחליטה שלעולם לא תדרוך עוד כף רגלה בגרמניה. 

     חזרה מעט שונה לתל-אביב, אבל עדיין לא עמדה על פשר השינוי. חל מפנה כלשהו בתוכה, איזה צעד ראשון לקראת משהו. כל החיים אנו הולכים לקראת איזו מטרה שאינה ידועה לנו מראש. הביקור בדכאו היה המפגש הראשון שלה עם הישראליות, אולי אפילו מעבר לכך.

 

      לאחר כשלוש שנים ניסתה לשכור דירה ופירסמה בלוח-מודעות מסוים. הטלפון צילצל ומישהו ברר אם הגיע למספר הנכון.

"כן… זה המספר…", ענתה.

"תשמעי, גם אני מחפש דירה וראיתי עכשיו דירה יפהפיה. כדאי לך ללכת אליה, ממש מקסימה ונהדרת."

"אבל אם היא כל-כך מקסימה, למה אתה לא לקחת אותה?…"

"יש לי את הסיבות שלי. קחי את המספר ותנסי."

 

      מיכל רשמה את המספר והתקשרה למישהו שקבע להפגש עמה באותו ערב כדי לראות את דירת הגג בקומה החמישית. באותה עת שירתה במילואים והגיעה לפגישה כשהיא לבושה במדים. עלתה בקלילות על המדרגות והקישה על הדלת.

      עיניה חשכו: על הסף ניצב דוס שחור משחור לבוש בחליפה ומגבעת. מלמלה ספק לעצמה ספק כלפיו שכנראה טעתה בכתובת ופנתה לרדת. אז פנה אליה החרדי:

"סליחה, את מיכל?"

      כמעט התעלפה כאשר שמעה את שמה בוקע מפיו המכותר בזקן. מנין החרדי הזה מכיר אותה? דבריו הבאים קטעו את הרהוריה:

"באת לראות את הדירה?"

"כן… אני… זאת אומרת…"

 

      כל מה שידעה על העולם הדתי צץ במוחה, עולם שבו נמצאים כל השקרנים והגנבים עלי-אדמות, אנשים שמעניין אותם רק כסף… אמרה לעצמה שמדובר כנראה במתווך דתי שעושה כסף. לאחר שנרגעה מעט, נכנסה פנימה לדירה.

      כעת חשכו עיניה לגמרי. הדירה היתה יותר שחורה אפילו ממנו!… ספריה עמוסה בספרים ענקיים, שחורים וחומים כהים ניצבה לנגדה. היא ניגשה לאחד מהספרים הגדולים, הוציאה אותו בשתי ידיה וראתה מילים עבריות שלא הכירה כמו "איכא דאמרי", "נהורא" ומילים סתומות נוספות. סגרה את הספר והסתובבה בדירה שנראתה לפתע מקסימה, ובמיוחד הגג שצמוד לה. לבסוף שאלה את החרדי:

"תגיד, של מי הדירה הזאת? היא לא נראית שייכת למישהו כמוני…"

"נכון, זו הדירה של הרב אברמוביץ, סגן ראש עיריית תל-אביב."

      מיכל לא הבינה כיצד הדירה תעבור לרשותה, הרי היא ציונית ושמאלנית, שחקנית, וכעת אפילו חיילת…

"הרב אברמוביץ יסכים לתת לאחת כמוני את דירתו?"

החרדי השיב: "כסף יש לך?"

      מיכל הבינה כעת מה שידעה מראש. לא אכפת להם כלום! רק כסף הם רוצים… הנהנה בראשה וחייכה חיוך דק רוחש בוז.

"טוב. נקבע לך פגישה עם הרב."

 

      לפני הפגישה עם הרב אברמוביץ לא ידעה מה ללבוש. היה אז חודש אוגוסט, שיאו של הקיץ. הרי לא תוכל ללבוש את בגדיה הקצרים. אמרה לעצמה: מה פתאום שאהיה צבועה? הוא צריך לדעת למי הוא משכיר את דירתו! אתלבש בדיוק כפי שאני! אבל מצד שני זה לא יפה… בכל זאת מדובר ברב…

      בסיומה של המלחמה הפנימית, החליטה ללכת שוב עם מדי הצבא, כאשר היא יוצאת ידי חובת הצניעות מחד, ומאידך תוכל להוציא את נשמתו כאשר יראה שבנוסף לכל היא גם ציונית…

      היא טיפסה שוב לדירת הגג וראתה לפניה יהודי מזוקן ועטור במגבעת, בעל הדרת פנים מיוחדת. הוא לא הביט בה עד לרגע שבו פתחו בשיחה. הם דברו על כל מיני פרטים טכניים הנוגעים לדירה. מסיבה ברורה השתדלה מאוד שלא להסגיר את התלהבותה. לבסוף שאלה:

"טוב, כמה עולה העסק הזה?"

"שלוש-מאות דולר."

מיכל ידעה שהמחיר גבוה מדי עבורה. היא קמה ואמרה בלגלוג נחרץ:

"אני לא משלמת על הדירה הזאת שלוש מאות דולר!"

הרב השיב לה ברוך:

"אז כמה את משלמת עליה?"

היה נדמה לה שהרב מלגלג עליה בחזרה ולכן אמרה מחיר שישפילוֹ לגמרי:

"יותר ממאה דולרים אני לא משלמת בשביל הדירה הזאת!"

ולתדהמתה ענה: "טוב, הדירה שלך!"

"סליחה…"

      מיכל לא קלטה את דבריו ברגע הראשון ולאחר שהתרשמה כי הוא אינו מתלוצץ, הזדרזה לחתום עמו חוזה לפני שיתחרט.

      לאחר שנכנסה לדירה עם כל חפציה, רצתה לסלק מיד את כל הספרים הכהים. היא טמנה את הספרים עמוק בתוך הארגזים הריקים והעבירה אותם למחסן כפי שסוכם מראש. משום מה החליטה להשאיר את ספר התנ"ך סמוך לפתח המחסן. אחרי הכל היא אדם הומני וגם בספר ההיסטוריה הזה חייב להיות איזה משהו טוב…

      לאחר מכן סידרה את כל הדירה לפי טעמה ולא שכחה לתלות בסלון את תמונות הדוגמנוּת המוצלחות שלה כדי שלא תשכח מי נמצא במרכז העולם…

 

      באותם ימים צצו בתל-אביב כתות מכל הסוגים: גורו, אִימֵן, אֶסט, סיינטולוגיה, וכל מיני כתות נוספות ממזרח וממערב. החלה תנועה של חיפוש אחר משמעות וחיפוש עצמי. מיכל שמה לבה לכך שכל אחד מידידיה חיפש את עצמו במקום אחר. 

      היתה למיכל חברה קרובה מאד שלמדה תסריטאות באוניברסיטה ואף שיתפה אותה בכמה מסרטיה. החברה חיפשה את עצמה נואשות בכל מיני שיטות רוחניות ולבסוף הגיעה לכת האימֵן שדרשה כסף רב ממשתתפיה. לא היה אכפת למיכל שהחברה תחפש את עצמה, אבל מדוע עליה לשלם כסף כה רב כדי להיות באיזה מקום מעורפל?! כמו כן לא הבינה איך יתכן שבחורה חכמה כמוה מקבלת דברים שלא מתיישבים עם ההגיון. באותה הכת אסור היה למשתתף חדש לשאול שאלות ולהביע את דעתו. כינו כל מצטרף בשם כלשהו ודרשו ממנו לעלות בכל מיני שלבים רוחניים. היא קלטה שמשהו לא טוב עובר על חברתה.

 

      יום אחד הסתגרו בדירתה של מיכל והתפתח ביניהן מרתון של ויכוחים בענין הכת. כמעט שלא טעמו דבר מאכל והסתפקו בכוסות קפה אין-סופיות במשך שלושה ימים ושלושה לילות. מיכל לא ידעה בדיוק על מה היא מגינה, אבל היה ברור לה, לפי איזו אמת שעדיין לא עמדה על טיבה, שחברתה מאמינה בשקר. ביום השלישי עלו הויכוחים לטונים גבוהים במיוחד. בשלב מסוים מיכל התפרצה לגמרי:

 

"תגידי. את לא מבינה ששולטים בך, שהורסים את היופי הפנימי שלך?!"

 

      אז קרה לה דבר מוזר ביותר. היא רצה למחסן שעל הגג והביאה את ספר התנ"ך שהיה מונח סמוך לפתחו. פתחה את הספר בתחילתו, בפרשת "בראשית" והחלה לקרוא עם חברתה:

 

וַיְבָרֶך אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַּשָׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ

 

"את רואה מה כתוב כאן?", שאלה מיכל.

"בטח, קראנו יחד…"

"ומה לא כתוב כאן?"

"הגזמת לגמרי. מנין לי לדעת מה לא כתוב?" מיכל המשיכה:

"את לא מבינה את המשמעות של מה שלא כתוב כאן?!" חברתה השתוממה לחלוטין והיא המשיכה נרגשת:

 

"כתוב שהאדם נברא כדי שישלוט על בעלי החיים, אבל אסור לאף אדם לשלוט באדם אחר. רק א-להים יכול לשלוט על האדם!"

 

     כך התרחש הנס הכפול. החברה נטשה את הכת ומיכל גילתה בקירבה את א-להים. לאחר שנפרדה מהחברה אמרה לעצמה: יפה מאד… את מלמדת אותה את ספר "בראשית" שלא למדת ולא התעסקת אתו אף פעם, לפתע את מדברת על א-להים… מי זה א-להים? מה זה א-להים? ואז החליטה בינה לבין עצמה: אם יש א-להים, אני הולכת לחפש אותו!

 

      המקום ההגיוני ביותר לחפש בו את א-להים הוא הגג, שנמצא הכי קרוב לשמים. ומאז, בכל זמן פנוי שהיה לה, נהגה להתבודד בגג כשהיא מחבקת בידה את ספר התנ"ך. הביטה במרומים וראתה שמש, ירח וכוכבים, זריחה, שקיעה וניצנוצים, אבל עדיין לא מצאה את א-להים. פעם אחת הגיע ידיד לבקרהּ על הגג ושאל:

"מה את עושה על הגג שעות על גבי שעות?"

"אני נהנית מיפי הבריאה!"

      כאשר שמע את תשובתה, כמעט ונפל מהגג. 

      מיכל נהגה ללכת מדי בוקר בעת הזריחה לחוף הים, כאשר הגלים היו רגועים ושקטים. גם שם לא מצאה את א-להים. חזרה לרחוב דיזינגוף הסואן, לחיים הרגילים של פעם, לפני שהתעוררה בה השאלה. כעת ראתה הכל מהצד או מלמעלה. ראתה את כל האנשים נעים ברצוא ושוב חסר תוחלת, מחפשים את עצמם לשוא, מבזבזים את רגעי חייהם.

      היא התבוננה באנשים שהכירה. מה קורה כאן? שאלה את עצמה, איזה מין עולם זה? ראתה אנשים שהיו חשובים ויקרים לה כשהם יושבים בפאבים, שורפים את זמנם ומתדרדרים לסמים. לא הבינה מה קורה להם. תהתה: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על-ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט קראה בקול, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקירבהּ הלכו והתעצמו.

 

      פעם אחת חזרה לביתה, ואז, לאחר תקופה ארוכה של חיפושים ותהיות, זכתה משמים ברגע הנפלא ביותר בחייה. חשה לפתע בכל כוחות החיים הקיימים בקירבהּ: השכל, הדמיון, הרגש, החושים. הרגישה את כל מהותה הפנימית. ממש ראתה את א-להים בתוכה. לא ניתן לתאר תחושה כזאת במילים. גם המילה הגבוהה ביותר רק תגמד ותצמצם את האמת הגדולה הזאת. הרגישה את הקדוש-ברוך-הוא בתוכה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הרגישה שהוא והיא אחד.

      היא מיהרה לארון בגדיה והוציאה מתוכו חצאית לבנה ארוכה שדיגמנה איתה לפני זמן קצר. כמו כן מצאה חולצה עם שרוולים ארוכים שקיבלה מהאמרגן שלה שחזר מטיול במצרים. כאשר לבשה את החצאית והחולצה, חשה שהיא יוצאת כעת ממצרים. לאחר מכן חיפשה במעמקי הארון את הגרביים הכי לא מחוררות שיש לה וגרבה אותן בעיצומו של הקיץ. רק כך הרגישה שהיא נולדת מחדש ומסוגלת לעמוד מול הגילוי הפנימי העצום שחשה. לא היתה מסוגלת בשום פנים לעמוד מול ה' בבגדיה הלא צנועים.    

      כעת שימשו בתוכה רגשות מנוגדים של בכי וצחוק, שמחה וכאב, וודאות מוחלטת וחוסר ידיעה. ידעה בבירור שנפתח בפניה צוהר לעולם חדש, אבל לא ידעה מהו. רצתה בכל מאודה לעשות מעשים שישקפו את הרגשתה הפנימית.

 

      מול דירתה של מיכל, התגורר בנצי השמן, שנולד בדיוק ביום הולדתה והם תיכננו לפני כן לעשות יום הולדת משותף אצלה על הגג. בכל תהליך גילוי ה' שכחה מכל העולם, ובטח מיום הולדתה. יום אחד נשמעו דפיקות בדלת ביתה ובנצי הופיע בשמחה:

"מיכלי! הכל מסודר! הכל מאורגן!"

"בנצי, על מה אתה מדבר?"

"מה זאת אומרת? על יום ההולדת שלנו!"

"מה חשוב היומולדת שלי ושלך? מה זה בכלל שלנו?"

"מיכלי שבי… קרה משהו? הכל בסדר? רבת עם החבר? מה הולך פה?"

"אני לא מבינה מה אתה רוצה?"

"מיכלי, ביום ששי היומולדת!  תִּכְנַנּוּ לעשות מסיבה…"

"אה, כן… טוב, נו, אבל אני לא חושבת שאנחנו עושים מסיבה…"

"למה? הרי יש יומולדת?"

לא ידעה איך לומר זאת והשליכה את הפצצה:

 

"כי אני… זאת אומרת… חוזרת בתשובה!…"

 

פניו השחירו והוא החל לכרכר מסביבה.

"מה זאת אומרת חוזרת בתשובה? כמו הקאובואים האלה מבני-ברק?…"

"אהה…"

"הדוסים!!!" אמר את המילה המפורשת. "תראי, אנחנו חברים קרובים, איזה דוס התלבש עלייך? את יכולה לגלות לי…"

"שום דוס לא התלבש עלי!"

"אבל לא רוצים סתם ככה פתאום להיות כמוהם!"

"לא. אני פשוט גיליתי את א-להים!"

"גילית את א-להים?! טוב, אז תראי לי אותו!"

"אני לא יכולה."

"אבל אמרת שמצאת?"

"כן, אבל זה בתוכי!… זאת אומרת גם בתוכך… זאת אומרת … בתוך כל אחד!"

      בנצי הלך להזעיק מיד את כל החברים שהתגוררו בקירבת מקום כדי להציל את מיכל שדעתה השתבשה עליה ולהחזירה בשאלה שלמה. כולם הגיעו והקיפוה במעגל. ראו שהיא לבושה בחצאית ארוכה, חולצה עם שרוולים וגרביים. לא כל-כך נורמלי בחודש אוגוסט בתל-אביב.

      בנצי, שידע לשחק, אמר בבדיחות הדעת:

"זה לא בא בחשבון! תִּכְנַנּוּ את היומולדת לפני החזרה בתשובה שלך, אז תדחי את החזרה בתשובה שלך לאחר היומולדת…"

"לא! אני מצאתי את הקדוש-ברוך-הוא. אני לא עוזבת אותו! אין… אני לא עושה מסיבה ביום ששי על הגג וגמרנו!"

      לבסוף הסכימה להצעת פשרה, שבנצי יערוך את המסיבה על גג ביתה עם כל החברים והיא תשאר עם א-להיה בדירתה.

 

      הגיע ליל שבת. המוזיקה החלה להרעיש ולהתגבר. היא שמעה את כולם עולים במדרגות וניסתה להתכסות בשמיכתה כדי שלא לשומעם. קול בתוכה, שלא עמדה על טיבו, טען: מה? את לא נורמלית… זה היומולדת שלך! מה את עושה כאן לבד? תעלי לגג ולכי לשמוח עם כולם! מאידך התייסרה עם עצמה: את לא יכולה לעשות שקר בנפשך, או שאת הולכת עם האמת שלך או שלא…

      לאחר מאבק פנימי אמרה לעצמה שתעלה רק כדי לומר "מזל טוב", הרי גם לדתיים מותר לומר "מזל טוב"…

      עלתה למעלה וראתה את כולם רוקדים עם כל מחלצות הפאר וכל האורות והמוזיקה הרועשת. אמרה לעצמה: מיכלי, כנראה שבאמת קרה לך משהו… באמת הם צודקים… הנה החיים! תשמחי! מהי בכלל הדרך הזאת?! מה זה בכלל לגלות את ה'?! תחזרי לעצמך וזהו!"

      ירדה בחזרה לדירתה, החליפה את המלבושים הדוסיים במלבושים שהתאימו למסיבה ושוב עלתה לגג.

כולם היו מאושרים בכפלי כפליים.

"יופי! סוף-סוף מיכל חזרה לעצמה… הכל בסדר! שימו לה את השיר שהיא אוהבת!"

      המוזיקה החלה להתנגן. היא החלה לרקוד ואז לפתע אירעה הפסקת חשמל…

      מיכל חשה בפחד נוראי ונמלטה אל דירתה, ובדיוק כאשר נכנסה פנימה חזר החשמל…

      היא לבשה שוב את בגדיה הצנועים ואמרה לעצמה: תגידי, את חושבת שיש לך עסק עם בנאדם?! יש לך עסק עם מי שאמר והיה העולם! או שאת הולכת עם זה, או שלא, אבל אי-אפשר לשחק עם זה!

 

      כשרצתה לקיים את המצוות באופן מעשי, לא ידעה להיכן לפנות. דבר אחד למדה היטב: כאשר נפתח הפתח לעולם הקדושה, מתגלה השגחה פרטית מאד מאד ברורה, שלא חוזרת במלוא עוצמתה לאחר מכן.

 

אותה חברה שפרשה מהכת חלתה והתקשרה למיכל:

"אני מצוננת לגמרי. אולי תבואי לבקר אותי?"

      מיכל החליטה לנסוע אליה לכפר-סבא. מיד ירדה לרחוב כדי לחפש אוטובוס. לפתע מישהו עצר לה טרמפ והציע להסיעה לאיזו צומת הסמוכה לכפר-סבא. היא הביטה בטיפוס הצבעוני שישב ליד ההגה ואמרה:

"טוב, אגיע איתך עד לשם ומשם אקח אוטובוס."

      היא עלתה והרכב יצא לדרך. לאחר שתיקה ממושכת, הנהג אמר לה:

"תגידי, משהו מטריד אותך?" היא ענתה בפשטות:

"כן, אני רוצה לחזור בתשובה, אבל לא יודעת איך עושים את זה…"

"אז נפגשת בדיוק עם האדם הנכון!"

      היא הביטה בהשתוממות בבחור הלבוש בגופיה ומכנסיים קצרים, בחזית פניו האירה חצי קרחת, מאחוריו – צמה ארוכה, עגיל באוזן… מה לו ולחזרה בתשובה?!

"אתה בטוח שאתה האדם המתאים?"

"אני נוסע לבקר כעת זוג חברים חוזרים בתשובה. אביא אותך אליהם, תדברי איתם ובטח תדעי מה לעשות…" 

פרסום תגובה חדשה

test email