הים נראה מוזר. מחד היה שקט, ומאידך היתמרו בו לפרקים גלים ענקיים בגובה של עשרה מטרים והשתרעו לרוחב של כחצי קילומטר. לאחר מכן דעכו הגלים הללו ולאחר הפוגה הופיעו שוב. מנשה שכן בבדידות מוחלטת בחוף השומם ביותר באי טנריף, בספרד. הוא התגורר באיזו מערה, ושכניו, שוכני מערות אף הם, היו ילידים ממוצא אינדיאני וכן כמה גרמנים תמהונים.

      לאחר שהשתחרר משירותו המתיש בצנחנים ועבד במשרד הבטחון, יצא מנשה לטיול באירופה. הוא חרש את היבשת לאורכה ולרוחבה עד שנמאס לו מהמולת בני האדם וביקש להנפש באי טנריף, המדברי ברובו והמוקף בים מכל עבר, אליו הגיע בהפלגה של שלושה ימים באניה. במקום מלונות ואתרי בילוי מודרניים, חיפש קצת מערות, קצת ים וקצת דגים. מאז ומעולם אהב את הים. גם כאשר שכר דירה בתל-אביב, דאג לכך שתהיה סמוכה לים. מרחבי האין-סוף הכחולים דיברו לנפשו.

      באותו יום שרר חום אימתני. מנשה לא הצליח להשאר אפילו בצל מערתו. הוא יצא לחוף המרוחק קילומטר וחצי מהמערה, כדי להשתכשך בשפת הים ולהצטנן מעט. אמר לעצמו: הים שקט בסך-הכל ורק מדי פעם מתרומם גל ענקי, אם יגיע אלי, אצלול בתוכו עד שיחלוף. לבסוף נכנס למים והתענג מקרירותם הגואלת. הוא שחה עוד ועוד, עד שהתרחק מאד מהחוף. לא היה אכפת לו באותם רגעים משום דבר. העיקר שטוב לו לעת עתה.  

      לפתע הרגיש שדבר-מה מושכו כלפי מטה. לא היה זה כריש או דג אחר, אלא מין כח שהתגבר עליו יותר ויותר. מנשה ניסה לצאת מכח משיכתו ולא הצליח. הוא נשאב למטה ביתר-שאת. בבת-אחת הורד למעמקים והחל להסתובב בטירוף: ידיים… רגליים… שמים… קרקעית… הוא הסתובב כמו במכונת-כביסה, עד שלפתע חש בקרקעית הים ואז השתחרר מהכח הלופת.

      מי שנמצא בקרקעית הים, במרחק רב מפני המים, לא חושב יותר מדי. הוא מחפש רק אויר, אויר ועוד אויר. מנשה עלה מעומק של כשמונה מטרים, ולאחר שהגיע במאמץ רב מעל לפני המים, התבונן ונדהם: כל הים השקט הפך לפתע לגועש! האוהב הפך לאויב. אז הגיע גל אדיר והיכה את מנשה שצלל שוב לתהומות ים.

      לאחר מכן הצליח איכשהו לעלות שוב, אבל הגלים העצומים היכו בו שנית והחזירוהו לתהומות. וכך חוזר חלילה: עלה שמים וירד תהומות עד שכוחו הלך ואזל. ואז, בעודו שקוע במצולות ונתון באפיסת כוחות, אמר לעצמו: מנשה, זאת הפעם האחרונה, ההזדמנות האחרונה שלך, אם הפעם לא תצליח לעלות, גמרת עם החיים… ואז הוא עלה ועלה… אבל הרגיש שהוא נגמר, שאזלו כל כוחותיו, זהו זה – – –  

      מעולם לא העלה בדעתו כי הוא עתיד למות. מה פתאום שימות, האם גופו הוא מכונית שפועלת על דלק?!… מאז ומעולם תיכנן תוכניות, פינטז פנטזיות, חשב על הכל, חוץ מעל אפשרות המוות. נדמה לאדם שהוא חי לנצח נצחים והמוות הוא אירוע שקורה רק לזקנים מופלגים, או לאנשים אחרים, בטח שלא לו, ובטח שלא כאן ועכשיו…

      מנשה התנתק מגופו, כשהוא מאבד לחלוטין זמן וכיוון. לפתע ראה שנמתח לעומתו מין מסך כמו בקולנוע. ראה את כל האנשים והאירועים שהכיר בימי חייו: הורים, אחים, חברים, חברות, בני כל הכיתות שלמד בהן, מעשיו הטובים והרעים, והכל לפרטי פרטים, ראה את כולם כמו בתמונות מחזור על המסך כשהם אומרים לו "להתראות"…

      לא פחד להפרד מהם ואפילו הרגיש טוב. ענה לכולם "להתראות", ואז נעלם המסך על תמונותיו. לא ידע כמה זמן התרחש האירוע, אולי שעה שלימה ואולי אלפית שניה. תחושת רצף הזמן נעלמה לחלוטין.

      כאשר נעלמו התמונות, החל לפתע לראות את גופו מוטל למטה, בקרקעית הים. מעולם לא למד יהדות או מיסטיקה, לא שמע על גוף ועל נשמה, על עולם ועל בוראו, לא כלום. רק ראה בבירור שגופו נמצא בקרקעית הים, כמו אחד שנמצא בקומה השניה ורואה את זולתו שרוע על הקרקע.

      לא הבין כלל כיצד הוא רואה את עצמו, הרי עיניו נמצאות בתוך גופו?! האם התפצל והפך לשני גופים? ניסה לעצום את עיניו ולא הצליח. ראה שהוא מתרחק מגופו יותר ויותר. שוב אמר לעצמו: איך אני חושב, הרי המח שלי נמצא למטה בגוף?! לא הבין מיהו כאן מנשה האמיתי… 

      הוא התרחק יותר ויותר מהגוף וחש שהוא הולך למקום רע בתכלית. אז רצה בכל מאודו לחזור לקופסא הזאת שנקראת "גוף", אבל לא ידע איך עושים זאת. הוא הבין שהדבר לא בשליטתו. יש כאן כח עליון שמחליט. לפתע החל לשחזר בזכרונו שיעור מסוים בבית-הספר, שבו לימדה מורתו על קריעת ים-סוף ועל בורא העולם, שעשה נס כה גדול על-ידי משה רבינו. האמונה שהיתה רדומה לחלוטין בקירבו, החלה להתעורר.

      מנשה גדל בילדותו בבית שבו לא שמרו תורה ומצוות. בצבא שרת בנחל מוצנח והיה בקיבוץ, מה שהגביר את ניתוקו מן היהדות. בקושי ידע משהו על ברית-מילה, בר-מצוה והנחת תפילין, ובקושי הכיר את יום הכיפורים וליל הסדר.

      הקשר שלו ליהדות שאף לאפס המוחלט. כאשר היה בן שמונה ימים לא יכול היה כמובן להתנגד למוהל. טקס בר-המצוה היה נחמד בגלל המסיבה החגיגית עם החברים והמעדנים למיניהם, ובודאי שלא בגלל התפילין שהניח בעל-כורחו. רציעת גופו בתפילין היתה קשה לו כמו ישיבה של שנה בכלא! כאשר הזדמנה לו נסיעה באיזור בני-ברק, עשה הכל כדי שלא להכנס חלילה לתוכה. ממש שנא את העיר החרדית ואת תושביה השחורים המתרוצצים ברחובותיה. וכעת, על סף פרידתו מהעולם הזה, צצה בקירבו מחשבה אחת ויחידה:

אם אני יוצא מהמצב הזה, אני מבטיח לבורא  העולם להניח  תפילין!

      – – – בעודו חושב את המחשבה, הרגיש שהוא חוזר אט-אט לתוך גופו הנמצא במצולות. כאשר סיים לחזור לגופו, הרגיש מעין רעידה והתעוררות חזקה מאין כמותה. האינסטינקט הראשון שלו היה: לעלות למעלה! אז קיבל חיות עצומה והוא עלה ועלה, כשהוא מרגיש במוחש שמישהו נעלם מחזיק בכפות רגליו ודוחפו כלפי מעלה! הרגיש כמסייע שאין בו ממש. אפילו אם לא היה עושה מאומה, היה מצליח לעלות.  

      כאשר הגיע מעל לפני המים ושאף את האויר הגואל, הגיע גל ענקי שבמקום להטביעו נשאו לחוף מבטחים! מנשה עלה ליבשה, כשהוא מקיא מים ודם בערבוביה ובוכה ללא הרף. היה מבולבל לחלוטין מהאירוע הנורא והמופלא שחווה כעת. נגע בעצמו: הנה אני רואה! אני מדבר! אני שומע! אני חי! הוא השתרע על חוף הים והתבונן בשמי האין-סוף שמעליו, שלפני דקות ספורות חווה בנפשו הנבדלת את סודם.   

      בתחילה הירהר לעצמו, שעליו לחזור לישראל ולהניח בה תפילין כפי שהבטיח למצילו הנעלם. במחשבה שניה אמר לעצמו, שיש לו עדיין זמן, וכדאי לו להמשיך ולהסתובב באירופה כדי להרויח עוד כמה פרוטות. דווקא בגלל שהבורא הצילו, היה נדמה לו שכל מחשבה שעולה כעת בדעתו מגיעה ישירות ממנו. אפילו לא העלה בדעתו שטוב ורע משמשים בערבוביה אצל האדם בעולם הזה, שיש לו יצר טוב וגם יצר רע. 

      הוא נותר שבוע נוסף בטנריף, אבל שנתו נדדה לגמרי. כל התמונות שראה בעת שיצאה נשמתו, שבו וחזרו אליו ללא הרף. לְמה הן מרמזות? מדוע הן כה מטרידות?  

      מנשה החליט לטוס לציריך בשוייץ הפסטורלית, כדי להתאושש מכל הטראומה שעבר. העיר היתה מושלגת לגמרי, מגיהינום של אש בחופי הים של איי ספרד הגיע כעת לגיהינום של שלג הררי בשוייץ. הוא שכר דירה מעל לרשת חנויות והלך לשוטט מעט בסביבת מגוריו. ראה סופרמרקטים, קונדיטוריות וחנויות מחנויות שונות, ואז הבחין לפתע בחנות אחת המוכרת ספרי תורה תפילין ומזוזות ושאר תשמישי קדושה יהודיים! 

      מה הסיכוי לפגוש באקראי וללא כל מאמץ, חנות לתשמישי קדושה יהודיים בעיר אירופאית? בערך אחד לאינסוף. מיד אמר לעצמו: תראה איזה נס מהמם, כעת הגיעה ההזדמנות שלך לקיים את הבטחתך לבורא העולם שהצילך!

      ואז צצה לה מאי-שם מחשבה נגדית: נכון, הקדוש-ברוך-הוא הציל אותך, יפה מאד, אבל, עזוב, כולם פה גויים… איפה תמצא כאן בית-כנסת? מה בוער לך? כאשר תגיע לארץ, מחכות לך התפילין מהבר-מצוה. בינתיים תשאר פה ותעשה כמה פרנקים… רבות מחשבות בלב איש, וככל שהן רבות יותר, כך הֶבְלָן רב יותר.

      באחד הימים הסתובב מנשה בציריך המשעממת, שהציעה לו קור, אכילה ושתיה, ופאבים למיניהם. הוא הגיע לתחנה המרכזית ופגש שם בחור, נעול בנעלי פלדיום ולבוש במעיל דובון, המתגורר ברחוב ומוכר ציורים על המדרכה. מיד הכיר בו שהוא ישראלי.

"למה אתה זרוק ככה ברחוב, יָשֵׁן על המדרכה ומתענה בקור? יש לי דירה בעיר. תוכל לבוא אלי, להתחמם וגם לאכול משהו."

      הבחור היה מאושר מההצעה והסכים מיד. כאשר הגיעו לדירה, הכין לו מנשה פאלפל וספגטי, מעדנים שהבחור כבר הספיק לשכוח. לאחר יומיים של שהות משותפת, אמר לו הבחור אסיר התודה:

"קוראים לי יקי ואני גר באילת. אם תגיע פעם אחת לאיזור שלנו, אתן לך גג כמו שנתת לי כעת." ומנשה השיב:

"לא יודע מתי אהיה בארץ, אולי פעם…"

      באחד הלילות נכנס מנשה לפאב והתיישב על כסא הבר הגבוה. ניגש אליו בחור ושאל באנגלית רצוצה:

"אתה רוצה לקנות חשיש?"

מנשה חש שוב שמדובר בישראלי.

"אתה מדבר עברית?"

"כן, אני ישראלי וקוראים לי מנחם."

      נדיר מאד לפגוש ישראלים בעיצומו של החורף בשוייץ. הם התחבקו והתנשקו והחלו לגלגל ביניהם שיחה. מנחם סיפר שאין לו היכן להתגורר ומנשה הציע לו לבוא ולהתגורר עמו.

      מנחם בא להתגורר עם מנשה, ואז התברר שהוא מנהל, לא פחות ולא יותר, מַאפְיָה צרפתית העוסקת במכירת סמים בעולם. הוא הציע למנשה לעבוד עמו ולמכור חשיש בשוייץ. מנשה הירהר לעצמו שענין הסמים בשוייץ אינו דומה לישראל, הרי השוטרים כאן 'יורמים' ואפשר לעבוד עליהם בקלות. ובכלל, עסק הסמים כאן חופשי, הרי מוכרים חשיש בדוכני השוק ואפילו השוטרים בעצמם מעשנים בסתר… לאחר ששקל את הדבר במאזני הסיכון, הסכים להכנס לעניינים הללו. מנחם הבהיר לו מיד את חוקי המשחק:

"תראה, אנחנו חבורה מצומצמת. אם תהיה איזו הלשנה הכי קטנה, נדאג כבר להוריד למלשין את הראש…"

"מה פתאום, אין שום בעיה!"

      מנשה החל לעסוק בסחר החשיש בדוכן בשוק ועשה כסף רב בקלות רבה. אמר לעצמו: הנה הקדוש-ברוך-הוא מסדר לי את החיים: הביא אותי לשוייץ, עזר לי לשכור דירה, הכיר לי מיד חבר, וכעת הוא מציע לי עבודה ששכרה בצידה…

      יום אחד היה גשום ביותר ומנשה לא יכול היה למכור את סחורתו בשוק. כדי להפיג את שעמומו, קנה שקית מטבעות מיוחדות למשחקי מזל (פיאסים) והלך לשחק במכשיר הפליפר המלא בשלל צבעים, אורות וצלילים. הוא הניח את ידיו על כפתורי ההפעלה משני צידי המכונה, ולפתע חש שמישהו לופתו בימינו ומישהו נוסף בשמאלו:

"משטרת הטרמינל השוויצרית!"

מנשה הסתובב בתדהמה אל השוטרים:

"מה אתם רוצים ממני?"

"פספורט!"

      בכל משך שהותו באירופה הקפיד מנשה לשאת עמו את הדרכון, אפילו כשהיה לבדו בחוף הים בטנריף, ואילו דווקא כעת, כשהוא כה זקוק לו, שכח אותו בביתו. אחד השוטרים בדק בכיסיו ומצא באחד מהם חתיכת חשיש קטנה. מיד השליכו השוטרים את מנשה לרכב המשטרתי ולקחו אותו לבית המעצר. כאשר הגיעו למשרד החקירות המשיכו לחוקרו:

"איפה הפספורט שלך?"

"בבית."

"איפה אתה גר?"

      מרוב בהלתו מסר להם את כתובתו המדויקת ואף נתן בידם את מפתח הדירה. השעה היתה שלוש אחר-הצהרים, והוא החל לדמיין כיצד השוטרים נוסעים לדירתו, עולים במדרגות, פותחים את הדלת ונכנסים לתוך הדירה, מחפשים ומחפשים, עד שהם פותחים את הארון, שבו מחכה להם מזוודה מלאה בחמשה-עשר קילו חשיש! וכאשר ימצאוה לא יצא מבית הכלא שנים ארוכות מאד. רק עתה, לאחר שנפל לעומק הצרה, נזכר בהבטחה שלא קיים לבורא העולם…

הוא אחז בשתי ידיו בסורגי תאו:

"ריבונו של עולם! ממעמקים קראתיך, מעמקי הים קראתי לך והוצאת אותי מהמצב הכי קשה שיכול להיות בעולם, מה זה בשבילך להציל אותי עוד פעם אחת?… "

      מנשה בכה וצעק ביתר-שאת, כאשר הבין שאין שום סיכוי בעולם שהשוטרים לא יגלו את מזוודת החשיש. בדרך הטבע הכל אבוד, ולכן הגביר את תחינתו כלפי שמים. הוא דמיין שוב ושוב כיצד השוטרים עולים לביתו, פותחים את הדלת, מסתובבים בדירה, מגיעים לארון, פותחים אותו, מגלים את המזוודה, פותחים אותה, ו… עולמו חרב… הנה היה חכם בעיניו וסמך על עצמו וגרוע מזה: סמך על כך שה' יעזור לו בדרכו העקלקלה. 

"ריבונו של עולם, אתה כל יכול, אתה מסובב את כל הסיבות, אני לא יודע כלום, תציל אותי גם הפעם, אוי, ריבונו של עולם, אני אשב פה עשרים שנה, לא ישאר ממני כלום… אני מבטיח לך שאם אצא מפה אניח תפילין. לא ידעתי מה אני עושה, לא חינכו אותי, תעזור לי, הרי אתה רחמן…"

      פיו מדבר ובוכה, אבל שכלו לא מצליח להבין איך ניתן להחלץ מהמצב, ובפרט כאשר ידע שהשוויצרים מחפשים את הישראלים בנרות. כל הלילה לא נרדם. ראה בעיני רוחו כיצד הוא מורשע, כיצד הדבר מתפרסם בעיתונים ובפרט בעיתוני הארץ, כיצד הוא יושב במאסר עשרים שנה, ממש מאסר עולם. מנשה הדליק סיגריה בסיגריה ותחושת הנרדפות שלו התעצמה. לא הצליח להרדם במשך כל הלילה.

      בבוקר הביאו לו מגש עם אוכל, אבל לא היה לו תיאבון כלל. הספק שיגעו לגמרי. הובילוהו למשרד החקירות, שם חיכו לו שני חוקרים:

"מאיפה השגת את החשיש הזה?"

מנשה לא ידע למה הם מתכוונים, לחתיכה הקטנה שנמצאה בכיסו, או למזוודת החשיש שבארון דירתו.  

"לא רוצה לגלות לכם."

"קח דף ועט ותרשום לפנינו מאיפה השגת את החשיש, אחרת תשב פה כל החיים!"

      כעת הסתבר למנשה שאכן הם מצאו את המזוודה, הרי לא יאיימו על אדם במאסר עולם בגלל חתיכת חשיש קטנטנה. אמנם עבירה היא עבירה, ודין פרוטה כדין מאה, אבל בכל זאת אין דין קמצוץ חשיש לשימוש אישי, כדין מזוודה מלאה בחשיש למטרת סחר. הוא החל לבכות כתינוק, ותוך כדי כך שוב ביקש מה' שיצילו מהמצב האבוד הזה. החוקר פנה אליו:

"אתה חושב שאני לא יודע למה אתה לא מגלה לנו?! אם השוטרים שלכם היו תופסים אותך בדיזינגוף עם ארבעים ושלושה גרם חשיש, הם כבר היו מקשטים לך את העיניים עם פנסים אם לא היית מגלה להם מאיפה הגיע החומר. אצלנו אולי לא מתנהגים ככה, אבל גם לנו יש שיטות כדי שתדבר, אנחנו לא טמבלים כמו שנדמה לך…"

      הספק המשיך לתעתע בנפשו של מנשה. כעת, כאשר שמע את החוקר מזכיר את החתיכה הקטנה, נולדה אצלו תקוה שלא מצאו מסיבה כלשהי את המזוודה הענקית.

      עשרה ימים נוספים עברו עליו בחקירות ובחוסר וודאות לגבי ממצאי המשטרה השוויצרית. הוא שתה קפה ועישן ללא הרף וכמעט שלא הכניס דבר מאכל לפיו. אי-הוודאות והפחד קיננו יחדיו בלבו.

      יום אחד הושיבוהו על כסא מסתובב והחלו לצלמו מכמה כיוונים, כאילו היה רוצח בינלאומי. אז התגברה אצלו שוב המחשבה שמצאו את המזוודה. ביום אחר פנו אליו:

"המשטרה השוויצרית החליטה לקחת אותך במכונית טרנזיט לשדה-התעופה ומשם להטיס אותך לישראל, והמשטרה הישראלית כבר תטפל בך כמו שהיא יודעת…"

      במקום לשמוח על כך שרוצים להחזירו לישראל, נבהל שבעתיים. כעת היה ברור לו מעבר לכל ספק שהם מצאו את המזוודה. מחשבותיו התעללו בו: אוי ואבוי, איזו פשלה, כעת כל הארץ תדע שאני סוחר סמים. אוי לאותה בושה! כבר ראה בדמיונו כותרות ענק בעיתוני הארץ:

ישראלי נתפס בשוייץ כאשר ברשותו 15 ק"ג חשיש

      החוקרים הבחינו במצוקתו של מנשה ודחקו בו שוב לכתוב מהיכן השיג את הסם. הוא ביקש מהם דף וכתב: "קבלתי את החומר בפינת רחוב מבלגי אחד גבוה שנסע במכונית פונטיאק לבנה."

"למה לא גילית לנו כבר ביום הראשון? היינו משחררים אותך כבר אז!"

      החוקרים בדקו במהירות את הפרטים שמסר להם מנשה ולא איתרו אף אדם המתאים לתיאורו. לבסוף הודיעו לו, שבכל אופן, החליטו לשולחו לישראל. החלו לברר פרטים הנוגעים למקום מגוריו בארץ, על הוריו ויתר בני משפחתו ומכריו. לאחר מסע השאלות המפרך, נותר מנשה  שבור לחלוטין וממרר בבכי. זהו! חרב עליו עולמו. עכשיו כולם ידעו וצער הבושה גרוע מכל…

      אחד החוקרים הצביע על מכונית טרנזיט משטרתית מסורגת, והוא נסע עמה עד לשער בית המעצר. השומר עצר אותו ושאל:

"אתה מנשה יוסיפון?"

"כן."

"אמממ… אתה חופשי!"

מנשה נדהם. זו בודאי טעות.

"מה?!"

השומר הבין שמנשה לא קולט את דבריו וצעק בכל כוחותיו:

"אתה חופשייייייי!"

      לאחר כמה שניות החל מנשה להבין שהשומר מדבר ברצינות וכי הוא באמת חופשי. בעודו שיכור מחירותו, הזמין מונית כדי להגיע לדירתו השכורה. ראשית כל רצה לדעת מה אירע עם השוטרים שהגיעו לשם, איך יתכן שלא גילו את המזוודה.

      שלט "Welcome" קידם את פניו. בחורה גויה שהכיר, בשם סופיה, הדליקה לכבודו נרות וקנתה עוגות לרגל שחרורו. היא ידעה על כל עסקי הסמים, וסיפרה לו ששהתה במקרה בדירה בזמן שנתפס, וכאשר ראתה שהוא מתמהמה, הבינה שיש לו בעיות עם המשטרה, ולכן התקשרה מיד למנחם שיבוא לקחת את המזוודה. למחרת הגיעו החוקרים עם כלבי הרחה אימתניים וקרעו את המזרונים והטפטים, הם שברו את הארונות והפכו את כל הבית, אבל לא מצאו אפילו פירור אחד של סם. 

מנשה החליט לנצל את המומנטום של הרגע המאושר:

"סופיה, בואי נתחתן!"

      לא תאר לעצמו שאסור להתחתן עם גויה, ואף היה נדמה לו שהוא משמח את ריבונו של עולם, שעשה לו נס בפעם השניה… היה בטוח שה' רוצה סתם כך לשמח את ברואיו ולא דורש מהם מאומה, פרט לתפילה פֹּה ושם במצבים נואשים. מנשה התחתן עם סופיה בחתונה אזרחית, במשרדי רישום האוכלוסין בשוייץ. 

      לאחר תקופת מה החליטו לנסוע לישראל. הפגישה עם הוריו, לאחר שלוש שנות העדרותו, היתה כמובן מרגשת. לאחר שנרגעו, שאלה אמו בסתר:

"מי זאת?"

"אה… תכירו את סופיה אשתי!"

      ההורים כמעט והתמוטטו לשמע הבשורה. בנם היקר נשוי ואפילו לא הודיע להם על כך! לאחר כמה שניות לחשה האם בחשש:

"היא יהודיה?"

"לא!"

      ההלם היה כפול. לא רק שהוא נשוי ללא ידיעתם, אלא שמדובר בגויה! כך החל מסע ההתנגדות של הוריו, שדרשו ממנו למחות את חרפתם. מנשה החל להבין שלא יוכל לחיות בנחת עם סופיה בישראל והודיע לה שהיא חייבת להתגייר. הוא ניסה לקחתה למשרדי הרבנות כדי לטפל בענין, אבל היא ניסתה להתחמק בתירוצים שונים. לבסוף אמרה לו:

"בוא ניקח פסק זמן כדי לחשוב על הכל. בינתיים אחזור לשוייץ ואחר-כך נראה מה יהיה."

      לאחר שחזרה לשוייץ, החל מנשה לעבוד בגינון, וכאשר הגיעה ברכת הפרנסה, מצא גם את שידוכו ההגון, בחורה יהודיה למהדרין בשם הדסה, שעמה חפץ להתחתן. הוא הגיע למשרדי הרבנות כדי לטפל בענייני הרישום. לאחר עיון אמר לו הרב:

"יש לנו כאן מסמך המעיד על כך שאתה נשוי לגויה. אמנם זה לא תופס מבחינה הלכתית…"

"נו, אז מה הבעיה?" היקשה מנשה.

"אתה יכול להתחתן, אבל מבחינת חוקי המדינה לא תוכל לקבל משכנתא וכל הטבה שמגיעה לזוג צעיר. מבחינת החוק הממשלתי אתה נחשב לאדם נשוי."

"אבל אני מוכרח לקבל את ההטבות! איך אוכל להתחתן בלי כלום?!"

"טוב, תביא את הבחורה הגויה לכאן ונסדר את הענין." 

      מנשה הבין שהסתבך. איך יוכל להביא את סופיה משוייץ למשרדי הרבנות? הוא התקשר לשוייץ אל סבתהּ של סופיה שעמה התגוררה.

"שלום! מדבר מנשה מישראל, איפה סופיה?"

"היא נסעה לאפריקה…"

"אה, תודה…"

      מנשה לא ידע מה לעשות. כאשר חזר לרבנות הבהירו לו שלא ניתן לעשות דבר בלעדיה. מה יעשה כעת? יחפש אותה במדבריות אפריקה?… הוא התייאש מהענין והבעיה נותרה בעינה: איך יקים בית בישראל ללא משכנתא וללא כל עזרה ממשלתית?

      יום רביעי אחד שהה מנשה בבית הוריו. לפתע ראה את אחותו החיילת, סמדר, מגיעה לבית. היא נהגה לחזור לחופשה, אחת לשלושה שבועות, בימי ששי בלבד והוא התפלא לראותה. 

"שלום, סמדר, מה את עושה כאן באמצע השבוע?"

"קבלנו אַפְטֶר בהפתעה, אה!… אתה יודע את מי ראיתי עכשיו? לא תאמין!"

"אהה?"

"עברתי בתחנה המרכזית וראיתי את סופיה!"

מנשה נדהם.

"מה פתאום?! את בטוחה? היא צריכה להיות עכשיו באפריקה…"

"אלף אחוזים!"

"דיברת איתה? אולי זאת מישהי שדומה לה? איפה היא נמצאת?"

"דיברנו, והיא סיפרה לי שהיא נוסעת לאילת."

      מנשה לא חשב יותר מדי. בשעת חצות כבר היה באוטובוס הלילי היוצא לאילת. לאחר שהגיע בשעה חמש בבוקר, פנה מיד לחוף הים, ובהכירו את סופיה, הניח שהיא נמצאת באחד האוהלים הרבים הזרועים על החוף. עבר מאוהל לאוהל, הציץ בפני השוכנים בהם, הישנים או המתעוררים, עד שהגיע לאוהל אחד ובו מצא את סופיה! 

      הוא העירהּ, והיא נדהמה לראותו בפתח האוהל. לאחר שהתאוששה, הסביר לה שהוא מחפש אחריה כדי שיוכל להתחתן עם בחורה יהודיה בלי בעיות, וכי ההליך הזה יהיה גם לטובתה. בשעה שבע, שעתיים בלבד לאחר שהגיע לאילת, כבר היה בדרכו חזרה לתל-אביב עם סופיה.

     עם כל זאת התכונן לכך שמצפה לו כעת הליך ממושך ולא פשוט. נאמר לו שתהליך כזה אורך בדרך-כלל כמה חודשים וכרוך בפעילות של עורך-דין, הבאת מסמכים וטרטורים מטרטורים שונים. גם בתוך הנס  הגדול ביותר, זקוק האדם לעוד ועוד ניסים שיוסיפו ויתגלגלו להם.

      כאשר הגיעו לרבנות, ביקש מהם הפקיד שיבואו למחרת. הם הגיעו וכל הענין ארך בדיוק חמש דקות! פקיד יודע דבר ברבנות השתומם:

"לא יתכן! אני עובד כאן שלושים שנה ואף פעם לא ראיתי דבר כזה!"

      רק כעת, לאחר שהשתחרר סופית מסופיה, קיבל מנשה התעוררות להניח תפילין בהתמדה, כפי שנדר בהיותו נשמה ללא גוף המרחפת מעל פני המים. בתחילה היה לו קשה מאד לעשות זאת, אבל הרגיש שכעת הוא מוכרח. אפילו עיור גמור היה מבחין בפלאי הפלאות שאירעו לו. 

      מנשה ביקש לערוך טיול רווקות אחרון לפני שיכנס בעול הנישואין. רצה להגיע למדבר סיני, לתוך ההרים וגם לחוף נואיבה. עדיין אהב את המקומות הללו, הרחוקים מכל ישוב. כך יצא לדרך עם שני חברים נוספים, כשהם מצוידים באורז, קמח, מים וסיגריות. אחד מהחברים התמצא בניווט מדברי והם סמכו עליו.

      הם טיילו במשך שלושה שבועות ונכנסו כששים קילומטר בעומק המדבר. אז הגיעו למבוי סתום. הסיגריות נגמרו, הקמח והאורז נגמרו וגרוע מכל – אזלו המים. כך נותרו כשעתיים לפני השקיעה, ללא כל קשר עם העולם וללא מושג היכן ימצאו טיפת מים כלשהי. ישבו באפס מעשה. בצערו מילמל מנשה כמה שברי פסוקים.

      מרחוק נשמע לפתע קול של רכב מתקרב. שלושתם נדרכו. לאיזה כיוון ללכת? איך יעצרו אותו? מנשה רץ לכיוון סתמי, ולפתע ראה מולו רכב קומנדקר של טיולי מדבר. הוא צעק וסימן לו בטירוף:

"תעצור! תעצור! אתה חייב לעצור! אין לנו אוכל! אין לנו כלום! אתה חייב…"

      נהג הרכב הבחין בו ועצר. התברר שיש ברכב ארבעים תיירים אמידים, הנושאים מצלמות משוכללות ומלאים מכל טוב הארץ. מנשה פנה לנהג:

"תשמע, אני ועוד שני חבר'ה נתקענו פה. אתה חייב לקחת אותנו לפחות לאיזור שיש בו מים, אנחנו עומדים להתייבש."

"אבל יש לי רק שני מקומות פנויים."

"אתה מפחד שתקבל דו"ח באמצע המדבר?…"

"לא, לא, אבל תבין אותי" לחש לו, "יש לי תיירים מפונקים שעלולים להתלונן."

 "אתה יודע מה? קח את שני החברים שלי ואותי תשאיר כאן. אני כבר אסתדר…"

"טוב, אם אתה מדבר ככה, תעלו כולכם!"

      השלושה היו קרועי בגדים, מגודלי שיער ומלאי אבק מדברי והיוו אטרקציה לתיירים שצילמו אותם בהתלהבות כמו שמצלמים קופים בספארי. הנהג נתן להם דבר מה לאכול ולשתות כדי להחיות את נפשם. שני החברים התיישבו מאחור ואילו מנשה נשאר לעמוד ליד דלת הכניסה לצד הנהג המרכיב משקפיים. במהלך הנסיעה התבונן הנהג, מדי פעם, במנשה באריכות וברגע מסוים אמר לו:

"תגיד, אתה מכיר אותי?"

"לא. אני רואה אותך בפעם הראשונה."

"תסתכל טוב, אתה בטוח? הנהג הסיר את משקפיו ושאל שוב:

"אולי עכשיו אתה מזהה?"

"לא, ממש לא!"

"תגיד לי, גרת פעם בשוייץ?"

"כן!"

"אתה זוכר איך שפעם אחת עברת בתחנה המרכזית בציריך והזמנת אליך מישהו עם נעלי פלדיום ודובון? זה אני – יקי!"

"כן… כן… ווי! זה אתה? איזה עולם קטן!"

"נו, מה העניינים? זוכר שאמרת לי שאתה לא בטוח שתחזור לארץ?…"

 לאחר כברת דרך נוספת, עצרו ליד בְּאֵר וכל התיירים ירדו. יקי פנה למנשה:

      "לא אשכח בחיים את היומיים האלה בשוייץ שבהם נתת לי גג. כמה הייתי צריך אותם. ישנתי לפני כן ברחובות זרוק כמו כלב. איזה קור סבלתי שם, שלג, וגם רעב. אין לך מושג מה עשו לי היומיים האלה שלך! עכשיו קח מהרכב כל מה שאתה רוצה: סיגריות, סוכר, קפה, באגטים, שוקולדים, המבורגרים… קח, קח כל מה שאתה רוצה בלי לחשוב בכלל…"

      לאחר שהצטיידו בכל טוב, נפרדו מנשה וחבריו מיקי וארבעים התיירים ופשוט חגגו עם המעדנים. בדמיונותיהם הפרועים ביותר לא תארו לעצמם שישיגו כאלה מעדנים באמצע המדבר, ממש פטה-מורגנה מושלמת. הם אכלו ושתו ורקדו ולא ידעו את נפשם מרוב שמחה, שהתפשטה עד ליום חתונתו של מנשה.

      לאחר נישואיו עם הדסה, המשיך מנשה לעבוד בגינון. בשנת השמיטה עבר ללמוד בכולל בבני-ברק, ולאחר שצלל בים החכמה, הקים בית מדרש והתמסר בכל נפשו לקירוב רחוקים.