פרשת פינחס – הקרבת קרבנות גם בזמן הגלות

הקראת כתבה
יום רביעי י״ט תמוז ה׳תשע״ג
מהי החשיבות והתכלית של הקרבת הקרבנות בבית המקדש? איך עם ישראל מחזיק מעמד בגלות הארוכה, כשאין בית מקדש ולא כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם?
מאת שולמית שמידע

 

עניין הקרבנות הוא עניין חשוב ביותר בעבודת ה' – "סוד נעלם" (רמב"ן).

"רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף" (זהר).

הקרבן מחזיר את העולם למקורו ומעמידו על מקומו בסדר הנכון והאמיתי שלו.

הוא מעלה את נפש החי ואת הניצוץ האלוקי שבצומח לשורשם האלוקי,

על ידי כך נמשך ונשפע מהקב"ה אור אין סופי לעולם.

ואכן בזמן בית המקדש העולם זכה לשפע אלוקי עצום,

שהגיע לעולם בזכות הקרבנות,

ולעתיד לבוא נזכה לשפע אלוקי עצום עוד הרבה למעלה מזה.

*   *   *

גדולי עולם: קין הבל נוח והאבות הקריבו קרבנות.

העבודה העיקרית במשכן ובמקדש היתה הקרבת קרבנות.

הקרבן, "לחמו" של הקב"ה כביכול, "ריח ניחוח לה'",

("נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"),

מעורר רצון חדש אצל הקב"ה ("ונרצה לו").

*   *   *

יהודי המקריב קרבן לה' ורואה מה נעשה בקרבן,

יודע שזה היה צריך להיעשות בו עצמו,

ורק בחסד ה' הבהמה היא תמורתו וחילופו (רמב"ן).

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה",

מכם – מעצמכם ממש, מן הבהמה – מהנפש הבהמית שבכם (אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה).

כשיהודי מודע שהוא מקריב את נפשו הבהמית לה' ושורף אותה באש אהבת ה',

הוא עושה זאת בשמחה של קיום מצות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" – בשני יצריך.

וכשגם הנפש הבהמית שותפה פעילה באהבת ה' אין קירבה לה' גדולה מזו.

זוהי המשמעות המילולית של המלה "קרבן" מלשון "קירוב".

*   *   *

אולם מאז שחרב בית המקדש אין אנו זוכים לראות

"כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם".

ואיננו חדלים לבקש ולהתחנן ג' פעמים ביום:

"יהי רצון… שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

והשאלה מזדעקת מאליה מדוע עניין הקרבנות היה רק בתקופת הבית?

מדוע כבר אלפי שנים איננו זוכים להקריב קרבנות בגשמיות?

*   *   *

תשובה על כך נרמזת בפרשתנו:

"צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי…

ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה'".

התורה חוזרת ואומרת: "ואמרת" (שתי פעמים),

ללמדנו שיש שני עניינים בקרבנות –

עבודה במחשבה ודיבור – ברוחניות, ועבודה במעשה – בגשמיות.

בבית המקדש עבודת הקרבנות היתה במחשבה דיבור ומעשה,

אז היו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם.

אף שישראל לא הקריבו קרבנות הם השתתפו בהקרבתו ברוחניות,

בדיוק כמו הכהנים שהקריבו את הקרבנות בפועל.

[נוסף לשיתוף הפעולה בין עם ישראל לבית הדין בהקרבת הקרבנות.

כי אמנם בקניית הקרבנות השתתפו כל ישראל בתרומת מחצית השקל,

אך ברגע שהממון נמסר ללשכה והפך לממון הציבור,

הקרבת הקרבנות בפועל היתה על ידי בית דין.

כפי שפירש רש"י את הפסוק השני של "ואמרת" – "ואמרת להם – אזהרה לבית דין"].

*   *   *

אולם בימינו, עבודת הקרבנות היא רוחנית בלבד רק במחשבה ובדיבור.

משחרב בית המקדש אין לנו אלא תפילה – "תפילות כנגד תמידין תקנום".

וברוך ה' אנו קשורים לעבודת הקרבנות גם בימינו,

וזוכים לקיום הקרבנות ברוחניות בתפילה.

אמנם מצוות התורה מתקיימות בדרך כלל בכל שלושת הלבושים –

מחשבה דיבור ומעשה.

כוונת המצוות במחשבה, ברכת המצוות בדיבור, ופעולת המצוות במעשה.

אולם גם מצוות שבמחשבה ודיבור כוללות מחשבה דיבור ומעשה,

שהרי גם במחשבה יש מחשבה שבמחשבה, דיבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה.

וגם בדיבור יש מחשבה שבדיבור ודיבור שבדיבור ומעשה שבדיבור.

*   *   *

תכלית הקרבנות הוא להיותם "ריח ניחוח לה'",

וכפירוש חז"ל: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

דוקא על ידי מעשה בפועל נעשה נחת רוח לבורא,

כי המעשה מגיע עד לפנימיות תענוג בורא.

שהרי "כל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה ביותר ונמשך על ידי המטה מטה יותר".

המצוות הנעשות כאן למטה בדברים גשמיים,

עושות לה' ית' דירה בתחתונים שלכך נתאוה.

כאן בתחתון שאין תחתון למטה ממנו ממשיכים את בחינת "נחת רוח לפני"

על ידי כל המצוות ובמיוחד על ידי הקרבנות.

*   *   *

ומי הוא זה שנכח בהקרבת הקרבנות בבית המקדש,

וראה את הניסים הגדולים שנעשו שם –

כשלא  הפילה  אשה  מריח  בשר  הקודש!

ולא  הסריח  בשר  הקודש  מעולם!

ולא  נראה  זבוב  בבית  המטבחיים!

(ועוד שאר ניסים  שנעשו  לאבותינו  בבית  המקדש) –

ולא התפעל מנוכחות אלוקות בראייה חושיית ממש.

ובמיוחד בשיא הגילוי כשהיו מביאים אש מלמטה,

ולפתע ממשיכה אש מן השמים מלמעלה,

שאז היתה התאחדות ישראל עם הקב"ה על ידי הקרבן.

אשרי עין ראתה כל אלה!… אשרי העם שככה לו!…

*   *   *

כל מצוה של יהודי נעשית בשיתוף פעולה עם הקב"ה,

שהרי הקב"ה "מגיד דבריו ליעקב" – מה שהוא עושה הוא אומר לבניו לעשות.

אלא שאם בכל מצוה זה קיים בהסתר והעלם,

הרי שבהקרבת הקרבנות זה היה בגלוי.

שלכאורה, אם אש יורדת מן השמים, למה מצוה להביא מן ההדיוט?

ובקרבנות, האש מן ההדיוט שלמטה היתה ניכרת בגלוי.

ואז ראו בגלוי את שיתוף הפעולה בין הקב"ה לעם ישראל במצוה זו.

ועל זה נאמר: "צו את בני ישראל מלשון צותא וחיבור".

*   *   *

זהו החידוש בעבודת הקרבנות על שאר המצוות,

אפילו על מצות ציצית שהיא "פריסו דמלכא".

גם במצות ציצית לא ניכר שעל ידי לבישת הטלית מתאחד האדם עם הקב"ה.

ואפילו במצות תפילין המונח על הזרוע כנגד הלב,

ועל הראש במקום שמוחו של תינוק רופס,

ואף ששעבוד הלב והמוח לעבודת ה' הוא חלק מעצם המצוה,

לא ניכרת ההתאחדות הם הקב"ה בגלוי.

כמו כן בשאר מצוות התורה (שהוקשה כל התורה לתפילין).

מה שאין כן בקרבנות שאז ראו בגלוי איך האש שלמטה ממשיכה את האש מלמעלה.

אז היתה התאחדות עם אלוקות על ידי הקרבנות היא בגילוי בתכלית יותר מבשאר המצוות,

לכן צריך להקריב קרבנות דוקא בזמן ומקום המוכשרים לזה בשלימות.

דוקא בזמן הבית ודוקא בבית המקדש!… ולא בזמן הגלות זמן הסתר והעלם.

*   *   *

אולם מצד שני, יש מעלה בגלות שהיא בזמן ומקום תחתון יותר,

שכל הגבוה גבוה ביותר נמשך למטה למטה ביותר,

והרי נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

אז אמנם בזמן הגלות שאין תחתון למטה ממנו,

אי אפשר להקריב קרבנות במעשה בפועל,

אך מחשבה ודיבור בקרבנות שייך בכל זמן ומקום,

ורצוי במיוחד בזמן הגלות.

לכן "תפילות כנגד תמידין תקנום",

וכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה…

שלימוד הצד הרוחני של כל מצוה נחשב לעשיית המצוה.

["כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו",

בפיך בדיבור, ובלבבך במחשבה, נחשב לך לעשותו, כאילו עשית אותו].

וכיעקב אבינו שהעיד על עצמו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי",

אף שקיימם רק מבחינה רוחנית.

וכמו מצוות לא תעשה שאין עליהן ברכה,

ועניינם בדיבור הוא לימוד התורה שלהם, ובמחשבה הוא ההבנה וההשגה שלהם.

כך גם העיסוק בקרבנות.

ודוקא העיסוק בענייני הקרבנות בזמן הגלות מקרב את הגאולה.

*   *   *

וברגעים האחרונים שנותרו לנו עד לבניין בית המקדש,

בסוף הגלות בזמן עקבתא דמשיחא – בחינת עקביים שבעקביים.

נמשיך ללמוד הלכות קרבנות להביע את געגועינו לבית המקדש.

שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת,

וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם,

וכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה.

נתמיד בלימוד תורה שכל העוסק בתורה

אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא אשם (מנחות קיא א).

כי לתורה כח אדיר שלמעלה מזבח ומנחה.

שהתורה מחברת את ההוגה בה ומקרבתו אל בוראו,

המלמד תורה לעמו ישראל בכל רגע בהווה.

וזוכה לקרבת ה' בדומה להשפעה שזוכה מביא הקורבן.

*   *   *

אך לא נפסיק להתפלל ולהתחנן,

יהי רצון שעל ידי מעשינו ועבודתנו בזמן הזה בכל העניינים האלה

נבוא אל הגאולה האמיתית והשלימה בבית המקדש השלישי.

"ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצות רצונך".

ויקויים בנו "ואשיבה שופטייך כבראשונה",

ויקויים בנו גם "ואמרת להם" השני, היינו, לבית דין.

ונראה את משה ואהרון וכל רבותינו נשיאינו,

ובמיוחד את נשיא דורנו מלך המשיח שיל"ו,

שעתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה…

ונלך עמו יחדיו לבית המקדש השלישי בהר הבית בירושלים עיר הקודש ובארץ הקודש,

"ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה",

שעתידה להתפשט בכל הארצות בשמחה ובטוב לבב.

(על פי מאמר הרבי פרשת פינחס תשד"מ)

פרסום תגובה חדשה

test email