הפנס של אלוקים

מוצאי שבת ה׳ טבת ה׳תשע״ד
ביום ששי לפני השקיעה, הדליקו בבסיס נר חמישי של חנוכה, לפני הדלקת נרות שבת. שי התעקש לראות את הדלקת הנרות ולהסתופף לאורם. נרות החנוכה האירו לו, מעבר לכל ספק, שמישהו משגיח עליו כל העת, שכל חייו מתחברים ליחידת משמעות אחת.
מאת עודד מזרחי
צהוב אדום

     

       לאחר טירונות מפרכת של חצי שנה בחיל צנחנים, החליט שי לנסות את כוחו ביחידת מסתערבים מובחרת. הוא עבר את המבדקים בהצלחה, כאשר חזותו המזרחית וידיעת השפה הערבית מביתו סייעו בידו. מטרת היחידה היתה בעיקר חיסול או חטיפת מבוקשים. זו היתה שנת 1996, תחילת תקופת המחבלים המתאבדים, שכללה הקמת מעבדות נפץ ופריחת תשתית הטירור. ויחידת המסתערבים נלחמה בראש החנית כנגדם. 

      ילדותו עברה עליו במשפחה מסורתית מרובת ילדים ביבנה. לאחר בר-המצוה הציע לו אביו שיניח תפילין מדי בוקר וכך יזכה ליום מוצלח, אך הדבר לא דיבר ללבו. כילד מחונן עבר ללמוד בפנימיה של בית-ספר בויאר בירושלים במגמה הביולוגית, שם התחבר לקיבוצניקים חברי "השומר הצעיר", שהיו רחוקים לגמרי מקיום תורה ומצוות. יחסו לדת לא היה נגוע בשנאה, אלא מתעלם ומכחיש. מכיוון שהתגורר בפנימיה והגיע אחת לשבועיים לביתו, התייחסה אליו משפחתו כאל אורח שבא מבחוץ.

      שי היה חייל ולוחם מצטיין שידע לירות ולבצע את יתר הפעולות המבצעיות בהצלחה. הוא היה 'מורעל' לגמרי על הצבא. לעתים אפילו ויתר על החופשה החודשית שניתנה ללוחמים.

      יום ששי אחד הגיע לתחנה המרכזית בירושלים ונעצר ליד דוכן פלאפל כדי להשביע את רעבונו. חבדניק צעיר ניגש אליו ושאל אם הניח תפילין בבוקר. בדרך כלל נהג שי להתחמק מהם, לסובב את ראשו ואפילו לשקר, ובלבד שלא ירצעוהו ברצועותיהם השחורות. הפעם, מבלי שהבין מדוע, השיב שלא הניח ולפני שתפס מה קורה, פשט הבחור בהתלהבות את שרוול זרועו השמאלית והניח עליה תפילין של יד. לאחר סיום ההנחה קרא שי "שמע ישראל" וחש לפתע מעין משב אויר נעים על עורו. הרגיש שזרימת הדם בקרבו מתרעננת, כאילו שחייו התחדשו לגמרי באותה שעת צהריים הומה.

 

      כשהגיע שי ליחידתו בתחילת השבוע הבא, החלו בתיכנון חטיפת מחבל מסוים בשכם, שהיה אחראי על פיגוע שבו נרצחו שלושה יהודים, לאחר שהצטבר מידע מדויק על אורחות חייו.

      שי, המנוסה בפעולות מסוג זה, הופקד על חוליה בת ארבעה לוחמים. ארבעתם היו מוסווים בבגדים אזרחיים ונשאו אקדחים. במשך כמה שבועות לפני כן גידלו זקנים קצרים. שניים מהם, תימניים במוצאם, נראו כמקומיים לכל דבר ואילו שי הממושקף התחזה לסטודנט.

      פעולת חיסול או חטיפה לא מתבצעת בחטף. יש פיקוח רב על פעילותו השגרתית של המבוקש, מעקב מדוקדק להיכן ועם מי הוא נוהג ללכת. רוב המבוקשים הולכים עם ילדים כדי לחסן את עצמם מחיסולים.

      ביום רביעי הגיעו עם מכונית טרנזיט לקסבה בשכם, שם ירדו והמשיכו רגלית לכיוון בית מסוים שנשלט על-ידי כוחות צה"ל. שניים עלו לגג ושניים, ובתוכם שי, נכנסו לדירה כדי לבצע את מעשה החטיפה.

      התוכנית היה לארוב למבוקש בתוך הבית כאשר ילך לבדו בשעה ארבע בבוקר להתפלל במסגד את תפילת יום הששי. לא רצו לחטפו בקירבת אנשים מחשש להסתבכות. 

      הדירה היתה ממוקמת בעיקול שבפינת רחוב. המבוקש אמור היה לבצע מעין חֵית, לעבור ליד דלת הכניסה ולהסתובב לעבר השני. התיכנון היה שֶׁשַׁי יקבל מידע מהתצפיתנים כאשר המבוקש יתקרב אל הדלת ואז יצא מולו, יסתום את פיו ויכניסוֹ לבית כדי לאוסרו באזיקונים וכך לקחתו עמם בסיוע כח חילוץ. במידה ותהיה התנגדות מסוכנת מצד המבוקש, ההוראה היתה כמובן לחסלו. שי התמקם בדירה, הסתדר היטב ובדק את אקדחו. כל העת היה בקשר עם החמ"ל האחורי שהיה אחראי על מתן הפקודות.

      פעולות מעין אלו מצריכות אינספור אימונים מפרכים. אי אפשר להסביר זאת למי שלא עבר אותם. ועם כל המיומנות והכושר, תמיד קינן בלבו איזה פחד. לפני המבצע היה שי בטוח למדי בעצמו. הפעולה המיועדת לא היתה קשה במיוחד עבורו. כבר ידע קשות ממנה. בעבר הספיק 'לשלוף' מבוקש מתוך כניסה למסגד בקירבת מתפללים נוספים. בפעם אחרת הצליח לחטוף מישהו מתוך מסעדה סואנת בחברון באמצע היום. באותו מקרה ידע בדיוק היכן יושב המבוקש ואיך הוא לבוש. יתר הסועדים היו בהלם מהאירוע ולא היו מסוגלים להגיב למתרחש.

      הפלשתינים יודעים שמסתובבים בקרבם מסתערבים ולכן הם מאוד זהירים וחשדניים, לא מאמינים לאף אחד. ובכל זאת שי הממושקף התערה עמם, דיבר ערבית-ספרותית שוטפת ונחשב בעיני כולם לסטודנט. אף אחד לא תאר לעצמו מה הוא נושא בתוך תיקו.

 

      שעת האפס קרבה. שי קיבל במכשיר הקשר הודעה שהבחור אכן מתקרב לבדו אל הבית, כמתוכנן. הוא התקרב לכיוון הדלת כדי לצאת החוצה לפני שיופיע המבוקש. פתיחת דלת בדיוק בעת מעברו היתה עלולה להבהילו ולגרום לו לירות. שי תיכנן לתופסו בגרון, להשכיבו על הריצפה, לסתום את פיו ולגררו לתוך הבית.

      שי קיבל בקשר ממפקד המבצע שהיה בחמ"ל אור ירוק לצאת החוצה. הוא יצא החוצה בזריזות… ואז – – –

 

      – – – אלומה אדירה של אור לבן ובוהֵק נזרקה על הקיר. אור שלא ניתן כלל לתיאור. הוא היה בטח שמישהו הדליק עליו פרוז'קטור ענקי. לפתע הרגיש מין חמימות שבקעה מהאור ועטפה את כולו. הביט לאחור ולא ראה דבר, הביט לפנים ושוב ראה את האור הנורא. היה בטוח שהמחבלים עלו על עקבותיהם והתפלא שאינו שומע יריות או קולות נפץ. רגליו היו מסומרות לקרקע. הכל ארך שניות מעטות, אבל נקלט בתחושתו כמו נצח.

      האור המסתורי מנע את החטיפה. שי נסוג לאחור, פתח את דלת הבית ונכנס פנימה. חברו רוני, שהיה בטוח שיכניס עמו את המבוקש, לחש בתדהמה:

"איפה הוא???"

      כעת נוצר קשר עם התצפיתנים והסתבר שכאשר התקרב המבוקש לפתח הבית, הצטרפו אליו בהצטלבות הרחוב, באופן בלתי צפוי לחלוטין, שני מחבלים חמושים! שי קלט מיד שהוא ניצל ממוות בטוח. אם היה עומד מול שלושתם עם אקדח, לא היה מספיק לפגוע בכולם והיה נהרג, ואילו חבריו היו נלכדים. הוא התנשף ואמר לרוני הנדהם:

"רוני… היה אור! אני אומר לך… היה אור!"

"איזה אור בראש שלך?"

לאחר מכן הודיע שי במכשיר הקשר ל'קודקוד':

"יש אור! גילו אותנו!"

"על מה אתה מדבר?"

      המסתערבים יצאו החוצה בזהירות והחלו לחפש את מקור האור המיסתורי. הם נוכחו לדעת שאין שום מקור אור אפשרי בסביבה, אפילו לא נקודת חשמל, ממש שום דבר. שי, שלא היה ידוע מעולם כתמהוני או כבעל דמיונות, התעקש שימשיכו לבדוק את הענין המיסתורי. עדיין חשב שמדובר באיזה תרגיל שעשו המחבלים ולא היה מסוגל לחשוב שמדובר במשהו אחר. התצפיתנים בדקו שוב ושוב ונוכחו לדעת שאין כלום.

 

      הם המתינו עד שהחמה הנצה במלוא הדרה. באותן שעות נזכר שי בתפילין שהניח לפני שבוע בתחנה המרכזית בירושלים והחל להתבונן על כל חייו. תחושת ריקנות אפפה אותו לפתע. אמנם ידע היטב שהמבצעים בהם הוא נוטל חלק, חיוניים להגנה פיזית על תושבי ישראל, אבל הרגיש שמבחינה נפשית הוא עובד על ריק, שכבר מיצה את הענין ומקומו אינו כאן, שהוא מבזבז את חייו לריק, ואמר לעצמו: שי, יש דברים חשובים בחיים שאתה מפספס לגמרי!

 

      ביום ששי לפני השקיעה, הדליקו בבסיס נר חמישי של חנוכה, לפני הדלקת נרות שבת. שי התעקש לראות את הדלקת הנרות ולהסתופף לאורם. נרות החנוכה האירו לו, מעבר לכל ספק, שמישהו משגיח עליו כל העת, שכל חייו מתחברים ליחידת משמעות אחת. הנרות הקטנים המהבהבים הזכירו לו את האור העצום מליל אמש. כל חייו הכחיש את הכח העליון וכעת הניח לו למלא את חייו. הוא מיקד את עיניו ואת עיני שכלו באותו אור גדול שהצניע עצמו כעת בלהבות צהבהבות.

      לאחר מכן התנהל עמו תחקיר לגבי האירוע המשונה. החוקרים לא ידעו כיצד להתייחס לסיפורו המשונה של שי ואחד מהם אמר בלגלוג:

"אולי אלקים הדליק עליך פנס…" שי ענה לו ברצינות גמורה:

"אתה יודע מה? נראה לי שאתה צודק!"

 

      ביום ראשון כבר לא היה מסוגל להשאר יותר בבסיס. אמר למפקדו שהוא מבולבל מכל מה שעבר וחייב לקבל חופשה כדי לנקות לעצמו את הראש. כאשר הגיע לביתו, בדיוק ראה את אביו מניח תפילין. האב התפלא לראותו מגיע בתחילת השבוע ואמר:

"שי, הכל בסדר איתך?"

"כן, אבא, למה אתה שואל?"

"לא, סתם דאגתי לך. חשבתי עליך כל השבת…"

      שי הרגיש שיש דברים בגו, שלכל דבר יש סיבה נסתרת. לאחר שסיפר לאמו את הסיפור עם האור המוזר שהצילו ממוות בטוח, החלה לבכות ואמרה:

"אני יודעת… יש עליך השגחה מיוחדת. לא סיפרתי לך, אבל נולדת מהול ללא עורלה והמוהל רק הקיז דם בברית שלך. כשהיית קטן היית שובב, אבל תמיד שרדת כמו חתול. פעם אחת נפלת בכביש סואן ורק בנס לא נדרסת. תמיד הסתדרת איכשהו. ידעתי ששומרים עליך מלמעלה. הסיפור הזה לא מפליא אותי…" שי היקשה:

"אבל למה אני חייב לעבור בדרכים הכי קשות ומסוכנות ולחוות טראומות כדי לגלות את האמת?"

"הדרך הקשה היא כנראה הכי טובה בשבילך כדי להבין מי אתה ועם מה אתה מתמודד."

 

      מאז קיבל עליו שי להניח תפילין מדי בוקר ולשמור שבת. בכל ראש חודש הוא נוסע לרב יורם אברג'ל מנתיבות. זו תחנת הכוח שלו להתמודדויות בחיים. כאשר הוא שומע את דבריו המאירים, נדלק בקרבו האור המיסתורי מאותו לילה בלתי נשכח.

 

 

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email