עקידת יצחק

מוצאי שבת י״ט טבת ה׳תשע״ד
יהודים רבים, שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, שמעו את סיפורו של אמנון יצחק ונדהמו לשמוע על מסירות נפשו, כיצד חצה גבולות תהומיים של מוות ושנאה רק כדי להיות יהודי. חלקם קיבלו על עצמם מיד להניח תפילין והיו כאלו שאף קיבלו עליהם חיי מצוות מלאים.
מאת עודד מזרחי

     

       אִימָן בן השבע פסע בהתרגשות לעבר בית-הספר היסודי בעזה. אמו היתה עקרת בית ואביו, שעבד אצל קבלן ישראלי, נהג לנסוע בתחילת השבוע לתחומי הקו הירוק ולחזור מדי יום חמישי. היו להם חמשה ילדים ואימן היה האמצעי. זמן רב ציפה ליום שבו יתחיל ללמוד, ואף קישקש על קירות ביתו לאות מחאה על כך ששני אחיו הגדולים כבר לומדים ואילו זמנו טרם הגיע.

      לאחר כמה ימי לימוד הודיע המורה, שהשיעור הבא יהיה חשוב ביותר. כל הילדים נדרכו לשמע דבריו. וכך אמר המורה:

"האדמה שלכם אינה רק עזה ושאר השטחים, אלא ישראל כולה! זו האדמה של הסבא שלכם! היהודים לקחו אותה ומותר להרוג אותם… לא רק מותר, אלא מצוה להרוג אותם!"

      אימן נזכר במתנחלים מגוש-קטיף שהיה עמם במגע וכן בחיילים שנתנו לו פעם אחת סוכריות. לא עשו לו רע מעולם, ולהפך. הוא השתומם מדברי המורה שהמשיך בדבריו הנחרצים:

"תדעו לכם שיש ליהודים שלוש רגליים!…"

      אימן נכנס להלם רגעי. כילד קיבל את דברי המורה כקדושים, אבל הם סתרו לגמרי את הכרת המציאות שלו. לכן הסביר לעצמו שיש שני סוגי יהודים, לחיילים ולמתנחלים שמתגוררים בחבל עזה יש שתי רגליים, ואילו ליהודים שמתגוררים בקו הירוק, יש כנראה רגל שלישית.

      המורה הפליג בתיאור השטני של היהודים וסחף עמו את כל הילדים, פרט לאימן, והם צעקו אחריו:

"כן, צריך להרוג את היהודים!"

      אימן התנגד בנפשו לדברים שנשמעו והחליט לצאת מהכתה באמצע השיעור. המורה קרא לו ושאל לפשר יציאתו. אימן שיקר באומרו שכואב לו הראש. המורה, שהרגיש מהי הסיבה האמיתית ליציאתו, סטר על לחיו ולקחו לחדר המנהל. המנהל לא אמר דבר. הוא הניף את מקלו והיכה את אימן הרועד מפחד, על גבו. לאחר מכן נתן בידו הזמנה לאביו להגיע בהקדם לבית-הספר.  

      אימן הגיע למחרת עם אביו. האב נכנס לחדר המנהל ואילו אימן המשיך לצעוד לעבר כיתתו. כעבור כמה דקות נכנס האב לכיתת בנו ולעיני כולם אחז בעורפו של בנו, סובבו וצעק:

"כן, מותר להרוג יהודים!"

      האב המשיך להכות את בנו בפומבי, וכאילו לא די היה בכך, הוסיף בזעם:

"כשתחזור הביתה, תקבל את העונש שלך!"

      לאחר שנענש ברח לבית דודו ולא שב לבית-הספר. כאשר חזר אביו ביום חמישי מעבודתו, הענישו שוב והחזירו ללימודיו, שם המשיכו להסית כנגד היהודים. קשה להבין מה הטריד כל-כך את אימן הקטן בדיבורי השיטנה, שאין פוצה פה ומהרהר אחריהם בקרב אחיו הפלשתינים, עד שהחליט לבסוף שלא ללכת עוד לבית-ספרו? אין שום הסבר פשוט לכך. ומי יודע, אולי התעברה בו איזו נשמה של יהודי?

      באותם ימים העמיד אימן פנים שהוא הולך ללמוד. הוא התעורר עם אחיו בבוקר, הכין את תיקו, הלך לכיוון בית-הספר ולא נכנס אליו. במשך היום הסתובב ברחובות והמתין עד שיתר הילדים יסיימו את לימודיהם ואז חזר עמם.

      לאחר חודש נשלח לביתו מכתב מבית-הספר המודיע שאימן נעדר כבר חודש מלימודיו. כאשר חזר לביתו בסוף היום, שאלו אביו:

"נו, איך היה בבית-ספר?"

"בסדר גמור." אביו ניפנף לעומתו במכתב:

"ומה המכתב הזה?"

      אימן היה בטוח שהוא עומד למות כעת. הוא קיבל את המכות המגיעות לו בדין, ולאחר שאביו כילה בו את זעמו, פקד על אחיו הגדולים:

"כל יום תלכו איתו לבית-הספר, תכניסו אותו לכיתה ותושיבו אותו על כסאו. רק כאשר תראו שהוא יושב, תלכו."

      אחיו הלכו עמו מדי בוקר. הם הושיבוהו על כסאו וכשהלכו ברח מבעד לחלון. כך היה מדי יום. אימן נכנס מהדלת עם אחיו ויצא מבעד החלון לבדו. כעבור חודש שוב נשלח לביתו מכתב מבית-הספר. אביו הכהו נמרצות ולאחר שנרגע, אמר:

"טוב, אתה לא תלך לבית-הספר."

      האב הפקיד בידו את עדר הכבשים, שיש לטפל בהם מבוקר עד ערב. אחר-כך עבד אימן אצל מעסיק אחר בשחיטת עופות, שהתבוססו שעה שלימה ביסוריהם לאחר שחיטתם הגרועה. יום אחד הגיע המעסיק עם רכבו שאותו החנה במקום סמוך. אימן בן האחת-עשרה התיישב בכסא הנהג והחל לנסוע בכביש. פקק ארוך השתרך מאחורי הילד השובב וכל נהגי המכוניות החלו לצפור בעצבנות ולצעוק עליו. כאשר חזר עם הרכב, אמר לו המעסיק שיעוף לביתו לפני שיחטוף מכות. לאחר מכן הגיע לאב ודיווח לו על מעללי בנו.

 

אימן לעולם לא ישכח את המכות שחטף אז.

 

      האב הלביש על ראשו גרב שחורה של איש חמאס. רק עיניו היוקדות נראו לאימן המבועת. הוא החזיק סכין בידו וסגר את החדר. אימן הכחול מפחד היה בטוח שהפעם הוא עומד למות. האב צרח בעודו מפליא בבנו את מכותיו:

"אני אדקור אותך! זה הסוף שלך!" ואימן האומלל הבטיח בפחדו:

"אבא, זאת הפעם האחרונה שאני עושה צרות!" האב נרגע ואמר:

"טוב, תשמור על הכבשים ואחר-כך תלך הביתה."

      הילד הפעלתן השתעמם מההשגחה על הכבשים ולכן המשיך במעשי הקונדס, שגרמו להכאות חוזרות ונשנות על-ידי אביו. פעם ציוה האב כעונש שאימן יישן בדיר הכבשים המבודד. בלילה השלישי, הרגיש אימן באמצע שנתו שמשהו ארוך ורך זוחל על בטנו. הוא קם בבהלה וכאשר הבחין בנחש שנמצא על גופו כמעט יצא מדעתו מרוב פחד. הוא נמלט לאביו שבמקום להרגיעו עוד היכהו וטען שהוא בודה סיפורים מלבו.

 

      כעת לא ידע אימן לאן לברוח מהחיים המקוללים שנכפו עליו. אז עלה בדעתו רעיון מטורף לחלוטין. במרחק מה נמצא בסיס של חיילי צה"ל. הוא אמר לעצמו: זהו, אני הולך לשם. הוא התקרב לשער וביקש מהשומר:

"חייל, אולי אתה יכול לעצור אותי?…" החייל צחק ואמר:

"ילד, תחזור הביתה."

      לאחר תקופת מה ניסה אביו של אימן לשולחו לבית-ספר אחר. בית-הספר השני היה גרוע בהרבה מקודמו ולא למדו בו כלל. לאחר שהגיעו לבית-הספר, הלכו המורים עם תלמידיהם לזרוק אבנים על חיילי צה"ל בבסיס הקרוב. כאשר החיילים התקרבו אליהם, נמלטו כולם לבית-הספר ופתחו ספרים כאילו לא קרה דבר, וכאשר החיילים חזרו לבסיסם, שוב יצאו כדי לזרוק עליהם אבנים. הכל היה כמין משחק.

      אימן הרגיש שהוא לא שייך למשחק הזה, שהוא לא שייך אליהם. הוא ברח גם מבית-הספר הזה וחטף מכות נמרצות יותר. ובכל זאת עמד על שלו והעז לומר לאביו שלא ילך לעולם לבית-הספר. האב נכנע והותירו לשמור על הכבשים.

 

      כאשר הגיע אימן לגיל שלוש-עשרה, לקחו אביו לעבוד עמו בישראל. הוא נתן לו לעבוד קשה. הקבלן היהודי שאל אותו בערבית:

"למה אתה נותן לילד שלך לעבוד כל-כך קשה?"

"אצלי אין בן. אין משפחה. אין חברים. יש רק עבודה!"

      אימן החל לתכנן את הבריחה. הוא המתין כמה חודשים עד שיכיר מקומות עבודה אחרים שיוכל להשתלב בהם בעתיד. התוודע לפעילות באתר בניה סמוך והספיק אף להתיידד עם המשפחות שרכשו מראש את הבתים. כמו כן התחבר לעובדי בנין יהודיים ומאוחר יותר גם לבני נוער. כולם התייחסו אליו בכבוד, יחס שלא הכיר לפני כן. ההחלטה הבלתי אפשרית להיות חלק מהעם היהודי גמלה בלבו.

      כאשר הכל היה מוכן, ברח אימן מאביו והחל לעבוד כשומר באתר הבניה הסמוך. הוא התיידד יותר עם היהודים ואז, למרבה הפלא, אימצה אותו משפחה מסורתית שרכשה את אחד הבתים ההולכים ונבנים. בני המשפחה הבחינו בכך שהוא נשאר בסביבה גם כשיתר הפועלים הלכו לבתיהם. הם ריחמו עליו, והחלו לתת לו מזון ואף ביגוד. במשך הזמן גם פתחו את ביתם לרווחה בפניו. כאשר התהדקו היחסים, אימן כבר כינה את ראש המשפחה בשם אבא ואילו בני המשפחה קראו לאימן אמנון.

      אמנון השתתף בליל הסדר אצל משפחתו המאמצת. כאשר ראה את המצות, לחם העוני, שאל בפליאה:

"מה קרה, כולכם בדיאטה?"

"לא, זה פסח". הם החלו לספר ביציאת מצרים. איך נרדפו לפני אלפי שנים ויצאו לבסוף באותות ובמופתים. אמנון נזכר אף הוא ביציאת עזה שלו. כך במשך הזמן החל להרגיש כחלק מהעם היהודי. כאשר אמר "אנחנו" היו בטוחים שהוא מתכוון לפלשתינים, אבל הוא הסביר שכוונתו ליהודים. נהגו לומר לו:

"אתה יהודי מיום שנולדת. יש לך נשמה של יהודי."

      בגיל שש-עשרה הרגיש אמנון שמשהו חסר בזהותו היהודית. כאשר ראה את בנה של השכנה הולך עם עגיל באוזנו הבין מה חסר לו. אמר לעצמו: זה מה שיהפוך אותי ליהודי שלם… הוא שאל את השכנה כיצד השיג בנה את העגיל והיא הפנתה אותו לחנות תכשיטים במרכז העיר.

      אמנון הגיע לחנות ושם חוררו את אוזנו והצמידו לה עגיל קטן. הוא חזר מאושר לשכונה וסיפר לכולם שסוף סוף הוא יהודי. אחד מהם אמר:

"מה באמת?! התגיירת?"

"כן, לא רואים שיש לי עגיל באוזן?…"

"חביבי. בשביל להתגייר צריך ללכת לרבנים, האלה עם הזקן, ולא לחנות תכשיטים…"

      הוא הלך למשפחתו המאמצת ואמר לאב:

"אני רוצה להיות יהודי!" האב היה בהלם:

"אין דבר כזה, יהודי נולד יהודי ונשאר יהודי. ערבי נולד ערבי ונשאר ערבי."

      אמנון לא הבין. מצד אחד אומרים לו שהרבנים יכולים להופכו ליהודי וכאן אומר לו האב שערבי לא יכול להיות יהודי. אמנון הלך לברר אצל השכנים ושוב התברר לו שניתן לגיירו. הוא חזר לאביו המאמץ:

"למה אתה עובד עלי? אני כן יכול להיות יהודי!"

"… אולי אתה יכול, אבל לא כדאי לך…"

      האב המאמץ ניסה לשכנע בכל כוחותיו את אמנון שלא כדאי לו לעשות צעד כה קשה, אבל אמנון היה עקשן יותר. עד שיום אחד נכנע האב:

"טוב, מחר אנחנו נוסעים לבית הדין הרבני כדי שתהיה יהודי."

      אמנון התרגש מאוד ולא נרדם כל הלילה. אמר לעצמו: וואלה, מחר אני אהיה יהודי! היה בטוח שבבוקר יסע לבית הדין ובצהרים יחזור כיהודי.

הם הגיעו לבית הדין בתל-אביב. הדיין שאל אותו:

"ילד, מה אתה רוצה?"

"להיות יהודי!"

"כדאי שתחזור לביתך."

"לא רוצה." התעקש, "אני רוצה להיות יהודי!"

      לאחר מכן הודיעו לו, אחרי עיון נוסף, שהוא שייך בכלל לרבנות אשקלון. למחרת נסע עם אביו המאמץ לרבנות אשקלון ושם נאמר לו שהוא שייך לרבנות רמת-גן.

      הדיין ברמת-גן התרשם אמנם שדבריו של אמנון כנים, אבל בגלל היותו קטין, דרש ממנו להביא אישור מהוריו שהם מודעים לכך שברצונו להתגייר. אמנון הבהיר לרב שאם יבקש מהם אישור כזה, לא ישאר בחיים. הרב הציע לו שימתין עד גיל שמונה-עשרה. אמנון, שסבר בתחילה שהכל ימשך יום אחד, לא האמין למשמע אוזניו. הוא התחנן שהרב "יעשה קומבינה", והרב צחק והסביר לו שאין קיצורי דרך ביהדות וכי עליו להתאזר בסבלנות.

 

      השנתיים הבאות חלפו עליו בציפיה מייסרת. הוא התקשר לרב מדי כמה ימים כדי לבדוק אם השתנה דבר-מה בעניינו. ספר את החודשים והשבועות שנותרו עד ליום המיוחל שבו יגיע לגיל שמונה-עשרה.

      בינתיים המצב הבטחוני בישראל הורע. המחבלים ביצעו פיגועים ואילו הממשלה הטילה סגרים על השטחים. כל מי שלא היה בידו אישור שהייה נחשב לשוהה בלתי חוקי.

      בגיל שמונה-עשרה הגיע אמנון לרבנות רמת-גן כדי למלא את הטפסים לגיור. לפתע הבחין שכתוב באחד הטפסים כי רק בעלי אישור שהייה בישראל מטעם משרד הפנים יכולים להתגייר. הוא קפץ:

"כבוד הרב. באתי אליך בגיל שש-עשרה והבטחת שתגייר אותי בגיל שמונה-עשרה…"

"נכון, אבל המצב השתנה. אני לא יכול לקחת סיכון כעת."

      אמנון התכווץ מרוב צער. הנה, חלפו השנתיים שבהן הוא סופר כל רגע, כל שבוע, כל חודש, בונה מגדלים באויר, והנה… לא כלום. העיכוב שבר אותו לרסיסי רסיסים.

      הוא חזר אמנם לעבודתו, אבל ללא חשק. לאחר זמן מה נפצע במלאכתו ופיצעו הזדהם. לאחר שלושה ימים לא יכול היה להזיז את רגלו. הוא פנה למעסיקו שסרב לפנותו לבית-חולים והורה לו להסתלק מהמקום, ועם זאת הבטיח לממן עבורו את הטיפול בבית-החולים.

      בגלל שלא היה לו ביטוח רפואי, נאלץ ללכת לרופא שכונתי שהביאו מיד לבית-החולים. לאחר ארבעה ימי אשפוז הוטב מצבו של אמנון והוא שוחרר, אבל כעת נאלץ לשלם עבור אשפוזו. לאחר דין ודברים הסכים בית-החולים להעניק לו ארכה של שלושה חודשים כדי לפרוע את חובו. הוא החל לעבוד אצל קבלן אחר והחזיר את חובו.

      במקביל יצר קשר עם מעסיקו הקודם וסיכם עמו שמחצית מדמי האשפוז תשולם לו. הם קבעו להפגש במקום כלשהו וכאשר הגיע אמנון למקום, נדהם לראות את הקבלן מלווה בשוטרים. הקבלן הצביע עליו:

 

"הוא לא חוקי. הוא מהשטחים."

 

      אמנון ניסה לשכנע את חוקריו שהוא מתגורר בכפר קאסם, אבל במהלך ארבע שעות חקירה התגלתה האמת. למחרת הובא לשופט. האב המאמץ הביא עמו מכתב ובו ארבעים חתימות של שכנים שהכירוהו והמליצו טוב בעדו. אמנון טען בנופפו במכתב:

"אני נמצא בישראל שבע שנים. הייתי כבר בבית דין רבני בשביל גיור. השכנים שלי כתבו לשופט מכתב שאני מדבר אמת והם מבקשים מבית המשפט לעזור לי." השופט חייך ופסק:

"לכבוד השכנים תקבל ארבעים וחמשה ימי מחבוש ושנה על תנאי למשך שלוש שנים."

      הוא נלקח בניידת לבאר-שבע והושם בתא מעצר עם ערבים שישבו עמו על ספסל הנאשמים בבית המשפט וכך ידעו על רצונו להתגייר. הם איימו עליו ברצח. לאחר שתמו ארבעים וחמשה ימי המחבוש ועמדו לגרש את אמנון, הוא התחנן שישלחו אותו לחברון ולא לעזה. הבטיחו לו שלא ידאג,  אבל שלחו אותו בכל זאת לעזה. הוא ביקש שיורידו אותו במחסום ארז כדי שיוכל לחזור לתחומי הקו הירוק, אבל הביאוהו למשטרה הפלשתינית.

      אמנון הגיע למַטה המשטרה הפלשתינית יחד עם שני שוהים בלתי חוקיים נוספים. הובטח לשלושתם כי כל אחד מהם יחקר חמש דקות בלבד על-ידי איש השב"כ הפלשתיני ואז ישוחרר. כך היה עם שני הנחקרים הראשונים ואז הגיע תורו של אמנון. החוקר שאל:

"כמה זמן אתה נמצא בישראל?"

"שבע שנים." החוקר המשיך:

"ומה עשית?"

"עבדתי, ישנתי, עבדתי, ישנתי" אמנון הרגיש שמישהו לופת את צוארו מאחור והוא צרח מכאב:

"מה אתם רוצים ממני?"

"מה עוד עשית?…"

 

      ואז נפתחו שבעת מדורי הגיהינום. אמנון נקשר עם רגליו לתקרה כשראשו נתון למטה. דקרו את גופו עם סכין יפנית, נתנו לו מכות חשמל, זרקו אותו על הרצפה, רמסו אותו בנעליהם, נתנו לו מכות בכל חלקי גופו והטיחו את ראשו בקיר.

      המפקד הגיע והתרשם שהחוקרים רכים מדי ולכן דאג להביא חוקר שיענהו כפליים. לאחר כמה ימים העבירו אותו לחקירות במקום הגרוע ביותר ברצועת עזה. שוב תלו אותו הפוך ושפכו עליו מים רותחים ומים קרים לחילופין. כאשר ביקש מהם להתפנות, אמרו לו שיתפנה על עצמו.

      במשך כמה חודשים שהה אמנון בחדר חשוך שגודלו שני מטרים מרובעים והמשיך להחקר ולהתענות. כל אדם נורמלי היה יוצא מדעתו במצב שכזה. מה שהחזיק את אמנון היו חלומותיו, שבהם ראה את עצמו כיהודי שיש לו בית בישראל. דימה לעצמו שהמציאות הנוראה היא חלום ואילו החלום הנפלא – מציאות, וכך הצליח לשרוד את ששת החודשים האיומים הללו.

      לאחר שהשתחרר, הסתובב אמנון ברחובות עזה, דפק על דלתות הבתים וביקש מזון מהאנשים כדי להשאר בחיים. כך שרד עד שהצליח לחזור לישראל לאחר כמה חודשים.

      תקופה קצרה לאחר שחזר לישראל, נלכד אמנון על-ידי משטרת ישראל והואשם שוב בשהייה בלתי חוקית. כאשר הניחו את האזיקים על-ידיו, איבד את הכרתו מעוצמת הפחד שיפול שוב בידי השוטרים הפלשתינים.

      הוא סיפר את כל סיפורו לפני השופטת, והיא הודיעה שהפעם לא יאונה לו כל רע וכי לא ישלח למאסר. משפטו נמשך חמש שנים ובמקביל ניסה כל העת להשיג אישור שהייה בישראל כדי שיוכל לפתוח סוף-סוף בהליכי גיור.

      גם בישראל נכונה לו התמודדות קשה. הוא הגיש בקשות למשרד הפנים ונענה בסירוב. באחת הפעמים אף הורו לו לגשת למחסום ארז כדי להביא אישור מהמשטרה הפלשתינית שהוא מבקש להתגייר. הוא כתב מכתבים לשר הפנים ולאישים נוספים, אך דבר לא הועיל. בסופו של דבר הגיש ערעור לבית המשפט העליון שחייב את משרד הפנים לאפשר לו להתגייר.

 

      כשנכנס לתהליך הגיור בפועל, למד אמנון יהדות ברמת-גן אצל הרב אבישי דאום, ושם עבר שני מבחנים קטנים. לאחר מכן הצפין לקרית-שמונה כדי להבחן במבחן העיקרי. עשה כמיטב יכולתו ובכל זאת נכשל במבחן הקשה. הוא נסע ל"מכון-מאיר" בירושלים כדי ללמוד חודשיים נוספים.

      ב"מכון-מאיר" הניח תפילין מדי יום ולמד איך להתפלל ולקיים מצוות. לאורך כל השנים הללו חשב להיות יהודי, לשמור שבת ולקיים כמה מצוות, אבל לא להיות דתי ממש, אך כאשר נכנס לפרדס היהדות, כבר לא רצה לצאת ממנו.

      בסיום החודשיים הגיע ל"מכון-מאיר" הרב דרורי מקרית-שמונה כדי למסור דרשה על חג הפורים המתקרב. הרבנים מהמכון המליצו לפניו בחום שיבחן מיד את אמנון ויזרז את גיורו. בסיום שיעורו ניגש הרב דרורי לאמנון ולאחר שיצאו מהאולם, שאל אמנון:

"אז אני מגיע למבחן ביום שני?…"

"אנחנו לא עובדים ביום שני הקרוב. תבוא בעוד חודש."

"כבוד הרב, תראה לי מישהו בעולם שסבל כמוני כדי להיות יהודי…"

"טוב, תבוא ביום שני בעוד שבועיים…"

      כאשר הגיע אמנון לקרית-שמונה, הרגיש ברוח הטובה השורה על פני הדיינים. כעת נשאל לגבי אברהם ובניו בלבד, לב הענין. אמנון סיפר על ישמעאל הבכור ועל יצחק ועל כך שאברהם התלבט ביניהם, אבל בחר לבסוף ביצחק.

      ואז החליט בלבו להוסיף לשמו את השם יצחק.

      הדיינים החליטו לשולחו לרמת-גן כדי שיעשה הקזת דם ויטבול במקוה בעוד חודש. אמנון יצחק היה מאושר, אבל לא היה מסוגל להמתין כל-כך הרבה זמן והתחנן להקדמת הגיור.

      הרבנים ראו שאין ביכולתו להשאר ערל אפילו חודש נוסף. לבסוף הצליחו לסדר לו הקזת דם וטבילה בירושלים בשבוע הבא. הוא עלה לעיר הקודש וחיפש את המקוה המיוחל בין סימטאותיה המפותלות. לאחר הקזת הדם בפני שלושה רבנים, נכנס אמנון יצחק סוף-סוף למקוה, התגשמות כל חלומותיו. לאחר שטבל שלוש פעמים במים הזכים ועלה, הרגיש במוחש שנכנסה בו נשמה חדשה.

      יהודים רבים, שאינם שומרי תורה ומצוות, שמעו את סיפורו של אמנון  יצחק ונדהמו לשמוע על מסירות נפשו, כיצד חצה גבולות תהומיים של מוות ושנאה רק כדי להיות יהודי. חלקם קיבלו על עצמם מיד להניח תפילין והיו כאלו שאף קיבלו עליהם חיי מצוות מלאים.

 

       בגיל עשרים ושבע סיפר את סיפורו המדהים בספר שנקרא "מחאן יונס להר סיני" והוא מגלה: לא הוצאתי את הספר בשביל לעשות רושם על מישהו, אבל אם ישנם יהודים שטוענים שקשה להיות יהודי, אז שידעו מה אני עשיתי כדי להיות יהודי…  

פרסום תגובה חדשה

test email