דולר עובר ושב

יום שני כ״א טבת ה׳תשע״ד
הם הופתעו מכך שלא התנפלה עליהם בצעקות וגם וויתרה בקלות על עשרת הדולרים. לא הבינו מדוע ביקשה דווקא את הדולר הבודד. הנער לקח אותם לפינת רחוב והצביע על תיבת דואר אדומה ומגושמת ואמר כי השליך לתוכה את הדרכון. מוכר בדוכן סמוך הסביר להם שכבר רוקנו את תיבת הדואר ואי אפשר לדעת לאיזה סניף בדלהי הגיעה תכולת התיבה.
מאת עודד מזרחי
האיש מנגן את הבללייקה

 

מילי מרעננה היתה נערה נמרצת שאהבה ספורט וטיולים. בצבא שירתה בבית-ספר לצניחה ומיד לאחר השיחרור טיילה בחוץ לארץ. לאחר שעבדה שנתיים בגן-פרטי, בהיותה בת עשרים ושבע, יצאה למסע ממושך. בחרה להגיע דווקא למקומות לא שיגרתיים, צפון-לאוס, דרום-מערב סין, בורמה, ובדרך לאיי פיג'י הגיעה גם להודו.

במסעיה השתלמה בוי-פסנה, מדיטציית שתיקה שבה יושבים על הארץ בשיכול רגליים, אוכלים אורז במסורה, שותקים במשך עשרה ימים ולומדים איך לחוות את תחושות הגוף, לחוש את ארעיות המציאות, איך שהכל משתנה בכל רגע. המטרה היא להתנקות מדפוסי ההתנהגות האוטומטיים. שיטה זו מתנגדת לכל הדתות. כחניכת קורס וי-פסנה, החליטה לנסוע למרכז בדרמסלה כדי להיות מדריכה.

היא הגיעה לשם ביום חמישי מבלי לקבוע עמם מראש. ביררה אם הם זקוקים למדריכים, כלומר נותני שירות שתפקידם לסייע לכל צרכי החניכים החדשים העוברים את הקורס בפעם הראשונה. אמרו לה שחסרה להם מדריכה וקיבלוה בשמחה. ההתכנסות לרישום נקבעה ליום ראשון אחר הצהרים והקורס היה אמור להתחיל למחרת.

בשבת טיילה בדרמסלה והגיעה במקרה לבית חב"ד המקומי, שם  התוודעה לרב עופר ולאשתו יעל, השליחים הזמניים במקום. הם הזמינו אותה לבוא ביום ראשון להתוועדות ט"ו באב, חג האהבה. מילי, שרצתה להשתתף בהתוועדות, ביקשה ממארגני סדנת הוי-פסנה להתחיל לשרת אצלם ביום שני, שבו מתחילה למעשה הפעילות. הם הפגינו חוסר נחת מבקשתה והיא נאלצה לוותר והעבירה את כל חפציה למרכז הוי-פסנה. לאחר מכן ניגשה לאינטרנט כדי להודיע להוריה שלא תוכל ליצור עמם קשר בעשרת הימים הקרובים. אז הגיעה האחראית ובישרה לפתע שהצטרפה אליהן מדריכה נוספת, והן כעת חמש. מילי קפצה משמחה:

"יופי, אז אוכל לצאת ביום ראשון!" היא שוחררה והבטיחה לחזור למחרת בבוקר.

היא הגיעה לבית חב"ד כדי לשאול מתי להגיע בערב. אז מצאה את יעל לבדה והחלה לשוחח עמה על הוי-פסנה. יעל, שהיתה קשורה לכך בעבר, לא הרחיבה בתחילה בנושא, אבל מילי התעקשה לדבר עליו. לבסוף יעל שוחחה עמה ארוכות וטענה, בסיכומו של דבר, שכל המשתתף בפעילות זו מאבד את עמוד שידרתו הנפשי.

הדברים חילחלו מעט לנפשה של מילי, אבל היא החליטה לחזור בכל זאת למרכז כדי לברר את העניין. הסתבר שהבחורה החדשה שהצטרפה לצוות, החליטה לעזוב. מילי היתה נחמדה כדרכה לכל הסובבים, אבל חינו של המקום החל לסור בעיניה והיא אמרה לאחראית שאם תגיע מדריכה נוספת, היא מעוניינת לצאת. האחראית הבינה שמילי נשארת רק בגלל חוסר נעימות ואמרה: "כבר נסתדר. במקום לנקות את השירותים בכל יום, ננקה פעם ביומיים…"

היתה שבת בצהריים. מילי ניצלה את ההזדמנות, אספה את חפציה וצעדה בחיוך רחב לעבר בית חב"ד. כאשר הגיעה, חיבקה את יעל ואמרה: "הגעתי הביתה!"

נערך אז שיעור בקבלה עם הרב עופר, ומילי הצטרפה לכולם. לאחר מכן התקיימה שיחה של כמה בנות עם יעל ובה סיפרה להן על מנהגו של הרבי מלובביץ' להעניק לכל מי שהגיע אליו דולר לברכה. היא אמרה שהשיגה בעצמה דולר כזה וימים ספורים לאחר מכן נפגשה עם עופר שהפך לבעלה. הוסיפה ששתי חברות נוספות שלה קיבלו דולר מהרבי ולאחר תקופה קצרה התחתנו אף הן. מילי ישבה מול יעל בקצה השולחן ודמעותיה זלגו מאליהן:

"גם אני רוצה דולר לברכה…"

היא נדהמה מגילוי הלב שהפגינה. לא הכירה כך את עצמה. למחרת ניגשה ליעל וביקשה ממנה דולר. יעל הסבירה שהרב דרור, השליח הקבוע במקום, נתן להם מאגר מצומצם ומסומן של דולרים שחילק הרבי כדי להעניקם לכל מי שישנן בעל-פה את תחילתו של פרק מ"א של התניא, ספר היסוד של חב"ד, שזו סגולה גדולה ללומדו בעל-פה, או לזוגות שיקבלו על עצמם לשמור טהרת המשפחה.

מילי התרגזה ואמרה להם שכמחנכת היא מתנגדת לשיטת הצ'ופרים. היא תשמח ללמוד בעל-פה את הפרק הסגולי, אבל היא רוצה לקבל את הדולר הנכסף ללא שום תנאי. גם הרב עופר ניסה לדבר על לבה שתקיים את התנאי הפשוט למדי, אבל היא סירבה בתוקף. 

 

הטיול של מילי עמד להסתיים. היא נותרה לשבת האחרונה בדרמסלה, ובאופן טבעי, כהזדהות עם אנשי בית חב"ד, שמרה את השבת כמיטב יכולתה מבלי שיהיו לה הרהורי תשובה כלשהם.

מועד הטיסה קרב. מילי ארזה את כל חפציה והעמיסה את תיקה על גבה. היא נפרדה לשלום מזוג השליחים ומהשאר. אז ניגש אליה הרב עופר ומבלי שיבחינו האחרים, הראה לה כמה דולרים מסומנים שהיו ברשותו והציע שתבחר אחד מהם. היא בחרה בדולר מסוים ושאלה: 

"מה אני צריכה לעשות עם הדולר?"

"קודם כל תתני צדקה בשווי של דולר לפחות, הרי כוונתו הפשוטה של הרבי היתה לזכות אנשים בנתינת צדקה ותשמרי את הדולר המקורי אצלך כסגולה לברכה."

מילי סיפרה לו שיש לה נטיה לאבד דברים ועופר אמר לה:

"אם תשמרי עליו, הוא ישמור עלייך…"

היא נסעה לדלהי ביום חמישי וחיפשה מיד את בית חב"ד המקומי. כאשר הגיעה, ביקשה מהשליח את ספר התניא והחלה לשנן את תחילתו של פרק מ"א:

"ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושורשה… להתבונן במחשבתו על-כל-פנים גדולת אין-סוף ברוך הוא ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים, עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם…"

ביום ששי קראה לראשונה בחייה פרקי תהילים. שעתיים לפני כניסת שבת השיגה מונית הודית שנקראת ריקשה, רכב מנועי פתוח עם גלגל אחד מלפנים ושניים מאחור, כדי להגיע למלון, שבו היה ממוקם בית חב"ד.

היא שלפה מחגורת הכסף שהיתה בידיה שטר כסף, הושיטה לנהג וציפתה לעודף. ואז לפתע הגיח צעיר וחטף מידיה את חגורת הכסף. מילי נבהלה. בתוך החגורה היה הדולר של הרבי ושטר נוסף של עשרה דולרים וכן הדרכון שלה. היא החלה לרוץ בעקבות הגנב. כמה הודים ברחוב כיוונו אותה לעבר הגנב מבלי לעזור לה במרדף. לא היה לה שום סיכוי במגרשו הביתי של הגנב, שחמק באיזו סימטה ונעלם מעיניה.

מה תעשה כעת? איך תטוס הביתה ביום שני בבוקר ללא דרכון? בנוסף לכל, גם האובדן הכה מהיר של דולר הסגולה ציער אותה מאוד.

לא ידעה מה לעשות. לאחד המטיילים היו קשרים עם השגרירות הישראלית והוא הציע לה להתקשר בשבת בצהרים כדי שינפיקו עבורה דרכון חלופי. זה היה הסיכוי היחיד שלה להשיג דרכון לפני הטיסה. מצד שני רצתה לשמור שבת פעם נוספת. בסופו של דבר האמונה הכריעה לכיוון שמירת השבת.

 

במשך כל השבת זלגו עיניה דמעות. לא היו אלה דמעות של צער או כעס כלפי ה'. להפך, היתה לה תחושה מאוד ברורה של השגחה פרטית על חייה. השליח דיבר באותה שבת על המעלה העצומה של השמחה. הוא ביקש מכל המטיילים לספר על הניסים שאירעו להם. למרות מה שעברה, התנדבה מילי לספר על העזרה משמים שהיתה מנת-חלקה עד כה. היא סיפרה להם גם על מקרה הגנב ומישהו התעניין:

"איך הוא נראה?" ומילי ענתה:

"הוא לא היה הודי… ולא נפאלי… הוא אפילו לא היה גנב… ואפילו לא בנאדם…"

כולם השתוממו למשמע דבריה ושתקו. אפילו מילי לא הבינה את פשר דבריה, אבל האמינה בלבה כל העת שזה לא היה מקרה בלבד, אלא השגחה מלמעלה. במוצאי שבת פתחה איגרות קודש של הרבי ומצאה מכתב ובו כתוב "יש ללמוד הלכות מדי יום." ביום ראשון המשיכה ללמוד בעל-פה פרק מ"א בתניא וביום ראשון בערב כתבה אותו מתוך זכרונה במחשב ושלחה בדוא"ל לרב עופר וליעל.

לאחר השבת התקשרה לאביה והוא יצר קשר עם חברת התעופה ודחה את הטיסה לעוד שבוע. נותר לה כעת רק להוציא דרכון חדש.

 

הגיע יום שני בבוקר. צעיר ישראלי בשם יאיר שידע על צרתה, הציע את עזרתו ומילי ביקשה שילווה אותה בסידורים הצפויים בשגרירות להוצאת הדרכון. נודע לה שהשגרירות נפתחת בשעה תשע בבוקר. הם קבעו לצאת מהמלון בשעה שמונה וחצי. בשעה היעודה הקיש על דלתה, אבל היא עדיין התעכבה באריזת חפציה. היה לה קונפליקט בין הצורך לארוז לבין חוסר הנעימות ממנו. בכל זאת התעכבה מעט. בשעה שמונה וחמישים ירדו ללובי של המלון. הם יצאו החוצה ונגשו לשורת הריקשות שהיתה בחוץ. היא ביררה כמה עולה ריקשה עד לשגרירות ישראל, ונענתה "מאה רופי."

מילי ויאיר עמדו לעלות על הריקשה ואז נזכרה לפתע ששכחה שקית עם בגד שתיכננה לסרוג בשעות הפנאי של ההמתנה. ביקשה מיאיר שימתין עד שתחזור. עלתה שוב לקומה השלישית, שם התגוררה בחדרה עם תיירת. כאשר יצאה לפני כן מהחדר, התיירת היתה ישנה וכשחזרה העירה אותה. כעת נאלצה לשוחח עמה מעט. חלפו דקות לחוצות נוספות. מילי נפרדה ממנה וירדה שוב ללובי. ואז, במקום לחזור לריקשה, החליטה לשאול את הפקיד של סוכנות הנסיעות שהיה בלובי כמה צריכה לעלות נסיעה בריקשה עד לשגרירות הישראלית. מאה רופי נראו לה מחיר מופרז.

היא ניגשה לשולחן רחב ונעמדה לצידו, נדחפת מעט, אבל מחכה בכל זאת. לפתע הגיע הודי בלבוש מהודר. הוא נדחף בכח ונעמד ליד הצד השני של השולחן. מילי הירהרה בצער: האם חסרים לה עיכובים שהחצוף הזה נדחף כעת?! ההודי הגיש לסוכן נסיעות שטר של עשרה דולרים ושטר נוסף של דולר כדי להחליפם לכסף מקומי.

מילי הביטה על הדולר וקראה בתדהמה:

"היי, זה שלי!"

למרבה הפלא ההודי לא התווכח כלל ואמר למילי שיצאו מחוץ למלון כדי להסדיר את הענין. היה זה רגע קסום לגמרי מעבר לכל המילים. הרגישה באותו רגע שהיא נוגעת ברוח, נוגעת באוויר שהפך לפתע מוחשי לגמרי, כמו שולחן או חלון. היתה מסוחררת ממה שקורה, חשה אלקות שמקיפה אותה, השגחה עצומה וברורה.

הם יצאו החוצה וההודי החל לשוחח עמה. לצידו ניצב נער הודי. מילי חשבה שיתכן כי הוא הגנב. הם דיברו עמה בעיקר בשפת סימנים וביקשו שוחד כדי לסייע לה במציאת הדרכון. היא אמרה:

"קודם כל תביאו לי את הדולר. מצדי אתם יכולים להשאיר לעצמכם את העשרה דולרים…"

הם הופתעו מכך שלא התנפלה עליהם בצעקות וגם וויתרה בקלות על עשרת הדולרים. לא הבינו מדוע ביקשה דווקא את הדולר הבודד. הנער לקח אותם לפינת רחוב והצביע על תיבת דואר אדומה ומגושמת ואמר כי השליך לתוכה את הדרכון. מוכר בדוכן סמוך הסביר להם שכבר רוקנו את תיבת הדואר ואי אפשר לדעת לאיזה סניף בדלהי הגיעה תכולת התיבה.

יש בדלהי כעשרה מיליון תושבים. כמה סניפי דואר נמצאים בה? בטח כמה מאות, אם לא אלפים. איך יערכו חיפוש?! לפתע הגיע הודי מיוחד שידע אנגלית וביקש לעזור למילי. הוא הזמינם לעלות על ריקשה והם החלו להסתובב בדלהי בין סניפי הדואר השונים שאותם הכיר.

הגיעו לסניף אחד. ההודי הסביר למנהל הסניף שהם מחפשים דרכון ישראלי כחול שהיה בתכולת תיבת דואר. חיפשו בכל השקים ולא מצאו. כך עברו עוד שני סניפי דואר. חיטטו מעט בשקים ומשלא מצאו דבר, המשיכו הלאה.

כאשר נכנסה לסניף הרביעי חשה בוודאות מוחלטת כי הדרכון נמצא כאן. המנהל הסביר באדיבות שהדרכון לא נמצא אצלם, אבל מילי התעקשה ואף הציעה להם שוחד ובלבד שיחפשו את דרכונה. המנהל הכניסם לחדר גדול שבו הונחו שקים ענקיים, שם רוקנו את דברי הדואר ומיינו אותם לפי כתובות. ואז אחד הפקידים שלף בטבעיות דרכון כחול והושיט לה באומרו:

"גברת, הנה בבקשה הדרכון שלך…" 

בניגוד למנהגם לקחת שוחד על כל דבר, לא רצו לקבל אפילו פרוטה.

מילי היתה מאושרת. קודם כל, הדולר עם הסגולה לחתונה חזר לידיה. כעת חזר אליה הדרכון ובו ויזה לארצות הברית, והיא נפטרה מתהליך מייגע של הנפקת דרכון חדש, שעולה גם סכום לא מבוטל. ומעל לכל היתה מאושרת מההשגחה העצומה, מתחושת הוודאות שה' משגיח עליה מכל עבר ומשדד את כל המערכות בתיזמון מופלא, כאילו שכל העולם נברא רק עבורה.

לאחר שהדרכון היה בידיה ונותרו מספר ימים לטיסה, החליטה לנסוע שוב לדרמסלה. היא חיבקה את יעל המופתעת והכריזה:

"כעת באתי ללמוד הלכות!"

לאחר מכן חזרה לדלהי ומשם טסה לישראל.

חודשיים לאחר שחזרה, הגיעה למכון "אור חיה" בירושלים והשתלמה ביהדות ובחסידות ולאחר ארבעה חודשים הכירה את חגי ונישאה לו וכעבור שנה נולדה להם בת ושמה הודיה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email