קפיצה לתהום החיים

יום רביעי י״ח אב ה׳תשע״ד
התברר שבמשך שתי דקות היא מתה מוות קליני, ובאותו זמן עלתה לשמיים ועברה את כל הגלגולים עד בריאת העולם ועד האין המוחלט.
מאת עודד מזרחי

 

ת' נולדה בקיבוץ של "השומר הצעיר" בעמק בית שאן. בילדותה הרגישה ניכור גדול כלפי כל המציאות הסובבת אותה. לא ידעה מה היא עושה בעולם. הוריה ומוריה תלו את העובדה שאינה מוצאת עניין בחיים, באינטליגנציה הגבוהה שלה, וכשהיתה בכיתה ב' הקפיצו אותה לכיתה ד'. אבל זה לא עזר, ואדרבא הגביר את הניתוק. היתה לה נטייה לדיכאון, היא בכתה וכתבה שירים:

 

נמלים קטנות / נושאות פירור / כמו הר / ומשאירות לנו / לשאת אֵימַת   

חיים / טָפוֹף, כָּשׁוֹל והֵרָמֵס.

 

יום אחד בשעת צהריים, כשלמדה בכיתה ז' בבית-הספר האיזורי "גלבוע", פסעה לבדה במדרכה ליד שיח. לפתע חשה בבירור שמישהו מסתכל עליה, שהיא מטרה להתבוננות. היא הסתכלה לכל הצדדים ולא ראתה שום נפש חיה. אז נפלה לה מחשבה שיש בורא לעולם המשגיח עליה. שמחה עצומה הציפה את נפשה ופתחה לה את העולם לרווחה.

היא באה לשולה המטפלת וסיפרה לה בשמחה על חווייתה, ועל התובנה שהגיעה אליה כי יש אלוקים בעולם. שולה אמרה מיד:

"איזה יופי! כמה נפלא! אני מכירה מישהי, שמבינה מצוין בדברים האלה… יהיה לך כיף לדבר איתה על זה. אסדר לך בקרוב פגישה איתה."

ת' חיכתה בכיליון נפש לפגישה עם אותה אחת שמבינה באלוקים. לאחר כחודש נפגשה עם שולמית מקיבוץ שריד. שולמית ביקשה שת' תצייר לה כל מיני ציורים, שתענה על שאלותיה ותספר מה היא מרגישה. ת' הקשיבה לה, ונהנתה מתשומת הלב שכה חסרה לה. המפגשים ביניהן נערכו מדי שבוע ושברו את שיגרת החיים. בשלב מסוים נסעה לפוגשה בבית מרפא לבריאות הנפש "אורנים". ורק אז הבינה ת' התמימה, ששולמית היא בעצם פסיכולוגית שמעניקה לה טיפול נפשי…

בשלב מסוים הפסיכולוגית החליטה שהטיפול הסתיים בהצלחה, וכי ת' נורמלית, והראיה לדבר: היא לא מדברת יותר על אלוקים…

לאחר שת' חשה בהשפעת הטיפולים הנפשיים שאין אלוקים, לא היה לה בשביל מה לחיות יותר והיא רצתה למות. מרוב דיכאון צמה במשך שלושה ימים רצופים. כאשר ראתה שהיא לא מצליחה למות, החליטה לקנות כמות גדולה של כדורי שינה.

היא יצאה לתפוס טרמפ ביציאה מהקיבוץ כדי להגיע לעיר, שם תכננה לרכוש את הכדורים וגם לבלוע אותם. לפתע עצרה לה שולמית הפסיכולוגית, שחזרה מביקור אצל נכדיה בקיבוץ, ושאלה:

"לאן את נוסעת?"

"קדימה. לכיוון תל-אביב."

"אני יכולה לקחת אותך רק עד הצומת שלפני נתניה."

"אין בעיה, תודה רבה."

לפני ששולמית הורידה אותה מהרכב, אמרה לה בהתפעלות:

"זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך כל-כך שלמה עם עצמך, לא מהססת בכלל. אני רואה שאת חזקה מבפנים…"

לא היה לשולמית שמץ של מושג לאן מועדות פניה…

ואכן, ההחלטה להתאבד העניקה לה שלמות נפשית. היא הגיעה בטרמפ נוסף עד נתניה. הלכה לבית מרקחת אחד, שם היה מותר לקנות עשרה כדורים ללא מרשם. היא קנתה והלכה לבתי מרקחת נוספים, עד שהשיגה לבסוף 80 כדורים. השמש עמדה לשקוע. ת' הלכה לכיוון הים, ומצאה שטח הפקר סמוך לחוף.

היא ישבה מול הים והתבוננה בשקיעה. הרגישה את בדידותה הנוראה. חשה שאינה נחוצה לאף אדם בעולם, שאף אחד לא אוהב אותה. התחושה הכי נוראה היתה שאם אין אלוקים, אין לה בשביל מה לחיות יותר. היה לה נורא עצוב, אבל היא ידעה שאין דרך חזרה. שיריה התנגנו בתוכה בעצב אינסופי:

 

עזובה כמו תהום / להיות מלאת מים לבד / ויבשה כמו ציפורן בשמש /   

לבד. / אילו יכולתי / הייתי בבהלה לאבא ואמא שלי / על אלוקים שלי – /

שהשליך אותי להתבגר.

 

      ואז, בעזרת בקבוק מים שהביאה עמה, בלעה את כל שמונים הכדורים.

היא נעשתה כבדה. הרגישה איך כל גופה נעשה נוזלי. בקושי הצליחה להגיע לאיזה מבנה רעוע, שהיה בעצם סוכת חג. היא נשכבה על האדמה. סרט על חייה הקצרים החל לרוץ בתוך ראשה. בחשיכה הגיעו לשם כמה יהודים לסעוד את לבם ומצאוה במצב סמרטוטי לגמרי. הם חשבו שהיא מסוממת והחלו לשאול איך היא מרגישה. כשלא ענתה הביאו אותה לתחנת מגן דוד אדום. הושיבו אותה על ספסל המתנה בפרוזדור ואמרו לאנשי התחנה שהיא כנראה נרקומנית וצריך לטפל בה.

היא פחדה שעומדים להרוס לה את ההתאבדות, והצטערה מאוד, הרי סגרה כבר את הסיפור עם העולם. היא החליקה עצמה לרצפה והחלה לזחול בשארית כוחותיה אל מתחת לעמודי המבנה של מד"א. מתחת למדרגות הבית פחדה לפתע מאיזה נחש שעלול להפתיע אותה, ואז לגלגה על עצמה: מצד אחד את רוצה למות, ומצד שני את מפחדת מנחש?! הרי הוא רק יעזור לך…

החובשים יצאו החוצה וצעקו "היתה פה בחורה. איפה היא נעלמה? מישהו ראה אותה?" הם רצו מבוהלים קדימה ולא מצאו אותה מפני שנרדמה מתחת לתחנה.

ת' מצאה את עצמה בבית הרופאים "הלל יפה" כשהיא מחוברת לצינורות. הסתבר שעשו לה שטיפת קיבה. היא נכנסה לדיכאון נורא: חזרתי לחיים…

שולמית הגיעה לבקר. ת' ראתה שדמעות זולגות מעיניה של הפסיכולוגית והיתה בטוחה שהיא מצטערת עליה, ככלות הכל היא מלווה אותה כבר ארבע וחצי שנים. כאשר שולמית הבינה שניסיון ההתאבדות אירע כאשר לקחה את ת' בטרמפ, צעקה:

"מה עשית לי?!"

היא לא ענתה ושולמית המשיכה לשאול בתדהמה:

"אבל אני לא מבינה מה קורה פה! הרי ראיתי בבירור שאת במצב טוב?!"

"באמת הייתי במצב טוב", הודתה, "הייתי שלמה לגמרי עם הרצון להתאבד…"

לאחר שהתאוששה החלה ת' לבטא את עצמה דרך האמנות. בגיל 18 הוציאה ספר שירה ב"ספריית פועלים". היא הספיקה להיות בתיאטרון "צוותא" בצפון במשך שנה, ציירה ללא הרף, ופתחה כמה תערוכות.

כאשר היתה בצבא, הכירה מתנדב גוי מהקיבוץ, הגדול ממנה ב-14 שנה. הוא נראה לה כהתגשמות החלומות: אמריקאי משכיל, עורך עיתון איגוד המהנדסים של וושינגטון. היא רצתה לשמח את אמה בחתונה הזאת ולזכות באהבתה. פרט לכך הינחה אותה משפט מפתח שהכירה כי "צריך להתחתן מוקדם כדי להספיק להתגרש מוקדם, ואז להתחיל את החיים"…

נולדה להם בת, ולאחר שלוש שנים התגרשה מבעלה.

ואז התרגשה עליה צרה נוספת. התגלה אצלה גידול לא ממאיר והיא טופלה במשך כחודש בבית רופאים. הילדה היתה אצל אביה שכבר התחתן בינתיים עם קיבוצניקית אחרת, הפעם מהדרום, ועד שהתגרש גם ממנה –  נשארה הילדה אצלו.

לא היה לה היכן להתגורר. לא היה מי שיחכה לה. וכך היא הגיעה אל הסמים. הסמים היו עבורה זכוכית מגדלת שדרכה יכלה להתבונן פנימה ולשאול: מי אני? מה אני? מה הסיפור של העולם הזה?

בתחילה עישנה סמים קלים. לאחר שראתה שזה לא מספק אותה, הכניסה את הסם בתוך עוגיות ואכלה. זה היה הדבר היחיד שאכלה באותם ימים. החיים ללא הסמים כבר לא עניינו אותה. היתה להוטה להגיע דרכם לאגוז הפנימי של חייה.

היא רצתה לברוח מהמודעות העצמית שלה שהכאיבה לה מאד. לא היתה מסוגלת להחליט שום החלטה. אפילו אם שאלו אותה אם היא רוצה לשתות קפה או תה, נקרעה בנפשה. היתה על סף טירוף, וחשה נרדפת מכל הסביבה. אמרה לעצמה שוב ושוב "אני ת' בת עשרים ושש וחצי" כדי לא לאבד את הקשר שלה למציאות. היה לה מאבק פנימי קשה אם להתאבד או לא, כי הבינה שאם תיכשל הפעם, יסגרו אותה לצמיתות…

היא התגוררה איזו תקופה בתוך ביקתה עשוייה מבוץ בהרצליה, באיזו חווה קטנה של מישהו שברח מהמשטרה וחי שם עם זוגתו. שניהם היו מסוממים מהבוקר עד הערב כמוה. לאחר מכן הגיעה למקום של איזה גורו, וכך נדדה ממקום מפוקפק אחד למשנהו.

 

פעם לקחה כמות גדולה מאוד של סם. זו היתה כמעט מהדורה חוזרת של נסיון ההתאבדות לפני עשר שנים. היא חשה שכעת יש שלוש אפשרויות לגביה: או שהיא תמות ויגמר הסיפור, או שתמצא את סוד הקיום שלה, או שתמשיך לדבר אל פינת הקיר, ואחרים ירחמו עליה….

 

ואז עברה חוויה מדהימה לגמרי.

 

החיים הוקרנו בתודעתה כמו בסרט הפוך. במקום לגדול קדימה לעבר הזיקנה, היא טסה כמו טיל אחורה בזמן. כשעברה את מחסום גיל ה-3 נכנסה לחרדה עמוקה. היא ניסתה לחשוב: ממה אני מפחדת, הרי אלה חיים שכבר היו?! זה לא עזר, מפני שהפחד היה לא מודע. היא המשיכה לרדת: גיל שלוש, שנתיים, שנה, חצי שנה, שלושה חודשים…

 

ואז מצאה את עצמה במשפט בשמיים על חייה. בעולם העליון אין כבר פחד מהמוות, כי נשמת האדם נמצאת מחוץ לגוף, אבל יש בושה נוראה שאי אפשר לתאר. הראו לה איך בגיל 15 היא 'סחבה' ספרים בקיבוץ מהספריה ולא החזירה. העמידו אותה במשפט למעלה מול הספריה הענקית שהיתה בחדרה בקיבוץ. ספרים רבים יצאו ממקומם על ידי איזו יד נעלמה, ונשמעו קולות רועמים:

"זה לא שלך!"

"את זה לקחת ואפילו לא התכוונת להחזיר!"

"בספר הזה אמרת שתציצי וכבר שנתיים הוא אצלך!"…

עדיין היתה רגילה לחיות בתוך גוף ולחשוב במונחיו: היא הרימה את ידה להסתיר את עיניה מרוב בושה שלא ניתנת לתיאור, והנה אין יד…. היא היתה שקופה לגמרי…

 

לאחר מכן חוותה את תהליך ירידת הנשמה שלה ולידתה.

היתה במצב טרומי של אין-כלום, ואז בעל כורחה קיבצו אותה ממצבה ההיולי חסר הצורה למצב שבו הפכה לעננה קצת יותר מקובצת, שהולכת ומתכווצת למצב שניתן לכנותו "אני". היא עמדה בשמיים לכיוון שמתחיל להיות תור של נשמות שעומדות לרדת לעולם התחתון. היא נעשתה יותר קרובה לישות, ובעל כורחה רצתה להיות קיימת.

לפתע נפלה מן השמיים בתוך צינור שחור – – – ומצאה את עצמה בתוך הרחם של אמה. 

המעבר מהשמיים לתוך הרחם, המלווה בפחד נורא, היה כמו מוות. אז הבינה מהו מוות. כאשר יש לאדם כללים שהוא חי ורגיל בהם, והוא עובר מטמורפוזה ממציאות אחת למציאות חדשה לגמרי, זה מוות!

אמה סיפרה לה פעם שהיא נולדה עם הידיים למעלה בתנוחת התגוננות, כאילו שלא רצתה להיוולד. היו לאמה 11 שעות של צירי לידה, במהלכן עשו לה מסאז'ים, ניסו לשנות את תנוחת ידי העוברית ולא הצליחו. ואז הוחלט לערוך ניתוח קיסרי. באותו רגע 'נבהלה' העוברית, לפי הסיפור ששמעה מאמה, הורידה את ידיה ומיד נולדה…

ת' הבינה את התנהגותה לפני לידתה: היא חוותה מבפנים את אהבת אמה אליה ולא יכלה לפגוע בה עם ההתעקשות להגן על עצמה כנגד הלידה שהצטיירה לה כמוות. גם השהיה ברחם היא שהות בעולם מסוים עם חוקים משלו. היציאה מהרחם לעולם היא כמו מוות לעובר, למרות שבעיני בני האדם היא נתפסת כיציאה לחיים. 

אז קלטה שהמוות הוא בעצם אשליה. שאין כזה דבר 'מוות' כפי שהוא נתפס על ידי האנשים.

 

לאחר מכן חוותה את האדם שהיתה בגלגול הקודם. ראתה את עצמה כבחורה בת 25 בקיבוץ ילדותה. היא עמדה על גג של מבנה דו-קומתי ישן מתקופת המנדט, רגל על הגג ורגל שניה באוויר, מתלבטת אם לקפוץ או לא…

לפתע הסתחררה ונפלה, כאילו בלי כוונה, ומצאה את עצמה שרועה וחבולה על הדשא, כשהיא מטושטשת לגמרי. כאשר הרימה את ראשה, ראתה אנשים מחופשים שמסתכלים עליה בתדהמה. כעת הצטערה נורא ורצתה לחיות: מה עשיתי לעצמי?! מה עשיתי?!

היתה שבועיים במצב של איבוד הכרה ונפטרה – – –

 

ת' המשיכה לחזור לאחור בזמן. לפתע מצאה את עצמה כחרדון על עץ ביער אירופאי, כנראה בגרמניה. הבינה שהסיבה לגלגולה החייתי המוזר נבע מכך שהתייאשה מהמין האנושי. אבל הסבל שחוותה בתור חיה היה גדול בהרבה, מפני שלא היתה מסוגלת לבטא את נשמתה. רק הניעה את ראשה למעלה ולמטה. כבר העדיפה לחזור להיות אדם ולהתמודד, ולכן הפכה לאחר מכן לאותה בחורה שהתאבדה בקיבוץ. היא המשיכה להישאב בזמן לאחור, ומצאה עצמה כמוזלמן בשואה, כלומר יהודי שחווה את אימי התופת על בשרו, שלד אדם.

היא רצתה להבין את מהות הטוב ואת מהות הרע, וניתנה לה משמיים אפשרות לבקר בתוך נשמתו של האדם שאותו ראתה כפיסגה החיובית של המין האנושי באותו הזמן. בתור אלברט איינשטיין כתבה בכתב צפוף מאוד שאינו שלה נוסחאות מתמטיות מסובכות מאוד. כשהיתה בתוכו רצה לאיזה מקום שבו היתה מראה שבורה כדי לראות מי היא כעת. ואז ראתה במראה את פניו של הגאון היהודי הנודע. היא חשה שזה עדיין לא זה. היה חסר מרכיב נוסף למשוואה.

ומאידך ניתנה לה אפשרות 'לבקר' בקרבו של האדם הכי רע בעולם. כשנכנסה לביקור אצל גופו, הרגישה כמו בבור של יוסף עם נחשים ועקרבים ויצורים מגעילים מאין כמותם. לא היתה מסוגלת להישאר שם אפילו לשניה אחת.

 

היא המשיכה במסע לאחור ומצאה עצמה גיורת בתקופת שלמה המלך. הרגישה את החוויה של ניצוץ שנעקר וחזר לביתו.

 

חזרה אחורה במנהרת הזמן וראתה ממעוף הציפור את כל עם ישראל בזמן קבלת התורה בהר סיני. כנראה היתה מהנשמות שלא היו בגוף בעת מתן תורה.

 

ואז נשאבה לבריאת העולם.

ראתה דמות אדם שקוף מחזיק בידו את כדור הארץ העשוי מאותו חומר. הם היו מאוחדים. היא ראתה את דם ה'אדם' וכל פנימיותו כאילו זורמים מזה לזה ואת כל מה שנסתר בתוך כדור הארץ. ידעה בידיעה ברורה שזו בריאת העולם. כאשר האדם הינו נשמה ללא גוף, הוא יודע בפשטות דברים נסתרים. אין חציצה בינו לבין האמת. ראתה מראה מרהיב שלא מהעולם הזה.

 

אחר כך מצאה את עצמה בתוך החלל האינסופי של האור. ואז נעשתה נקודה קטנה והולכת. היא הבינה שהיא עומדת להתאפס לגמרי. להגיע למצב שלפני בריאת העולם. היתה בפחד נורא, ואז אמרה:

"אם זה עוד שייך, אם לא הגעתי רחוק מדי, אם מישהו שומע אותי, בבקשה תן לי לחיות!"

לא היתה תשובה בתוך אינסוף החלל הצהבהב של האור והדממה האינסופית. היא התחננה לחיות, ואף אחד לא ענה לה. הרגישה שהיא עומדת לאבד שליטה. ואז חשה שהיא נותנת רשות לעצמה להתבטל במציאות ולשחרר שליטה ונפלה כביכול כמו ממגדל אייפל אל מעמקי האבדון – – – היה שבריר – ללא זמן – של אין ואפס, ואז לפתע איזו יד נעלמת תפסה אותה ברכות וברחמים אינסופיים. היא חיה!

היא קפצה מתוך בחירה לתוך האין והרוויחה לתמיד את היכולת להאמין ולבטוח!

 

ת' מצאה את עצמה בבית רופאים לחולי נפש "אברבנאל" כשהיא קשורה בחבלים בידיה וברגליה, אבל חיה ושפויה לחלוטין, ועם סיפור שהיא מבינה שאין למי לספר. היא הבינה מהחוויה העליונה, שהחיים האמיתיים שלה הם דווקא פה, שזו ההזדמנות שלה לתקן. לפתע קיבלה חשק עצום לחיות ולתקן את עצמה. שמחה על כך שחזרה לעולם הזה. מעולם לא היתה כה שמחה. 

 

היא התבוננה מסביב לראות איפה היא נמצאת. כאשר ראתה שהיא קשורה, חשבה: איך אני יוצאת מזה? אנשי הסגל הרפואי דיברו אליה בבליל שפות, אחד בערבית, אחד ברוסית, אחת בצרפתית, התפלאו שפתאום אינה מבינה אותם.

בהדרגה התברר לה שבמשך שבוע היתה מחוסרת הכרה כמו צמח ודמדמה בין הכרה לחוסר הכרה. פעם התעוררה באמצע הלילה עם סיוטים מהשואה. היתה בעולם בלהות בין האנשים האומללים שהיו מסביבה שקוראים ואינם נענים. היתה בטוחה שהעולם נגמר, שהאנשים מחכים לתחיית המתים. היא צרחה. אף אחד לא ענה לה. מישהו מרחוק ליד השער, התלונן:

"תפסיקו אותה! היא מפריעה!"

התברר שבמשך שתי דקות היא מתה מוות קליני, ובאותו זמן עלתה לשמיים ועברה את כל הגלגולים עד בריאת העולם ועד האין המוחלט. 

 

ראתה איך מאכילים בעל כורחה איזו אשה זקנה שמחזיקים אותה בכח מכל הצדדים. היא קלטה את חוקי העולם הזה שכאן חייבים להתקיים, והכריחה את עצמה לאכול. הוריה הגיעו לביקור, כשהם מביעים את חרדתם ממצבה. אמרה להם:

"אז אתם ההורים שלי כעת?…"

הם לא הבינו מה היא אומרת והביטו זה בזה בתימהון.

"אה, אבא ואמא, כמה טוב שבאתם!", שינתה כיוון.

לאחר שנרגעו קצת, ביקשה מהם:

"תחתמו על טופס שאני בסדר כדי שאוכל להשתחרר מפה."

הם הביטו בה במבט מודאג.

ידידים מעולם הבוהמה התל-אביבית הגיעו לבקרה, היא היתה קשורה למיטה בחוזקה. מצבה היה משפיל לחלוטין וגרם לה לביטול מוחלט. יותר ויותר הבינה שחייה נשענים בעצם על ידו הנעלמת של הקדוש-ברוך-הוא. הידיעה הזאת דווקא הטיבה לנפשה.

היו מצבים שאנשי הסגל ממש איימו עליה:

"עכשיו נקשור אותך! אז תשכבי בשקט, ואל תבקשי כלום!"

לעתים אפילו היכו אותה. מצד אחד, בפעם הראשונה בחייה, רצתה לחיות, ומאידך כל ההתנהגות שם היתה פסיכוטית, גם של החולים וגם של המטפלים.

פעם הגיעה לשיחה עם הפסיכיאטר אלכסנדר, שניסה לראות מה מצבה. 

היא אמרה לו:

"אני שומעת מילים."

"איזה מילים את שומעת?", אמר, כשהוא מנסה לאתר אצלה סכיזופרניה.

"לא, אלה המחשבות שלי", מיהרה להרגיע אותו.

במשך הזמן התחננה אליהם:

"תפתחו לי את האזיקים! אני בסדר… אני נורמלית…"

היא ניסתה לשדר שהיא בסדר, ואנשי הצוות דווקא נבהלו מזה.

אז עמדה מול הסורגים ובכתה. ראתה את הדשא הירוק בחוץ והתחננה לצאת. אמרה בתוכה: אלוקים. אני יודעת שאתה קיים.

היא ראתה אשה הרה, חיבקה אותה בבטנה ואמרה לה:

"גם אם אנחנו לא נחיה, התינוק הזה יחיה!"

אחר כך אמרה לתינוק:

"יש חיים מעבר להכל, ואתה תצא מפה והכל יהיה בסדר!"

בהדרגה נראתה יותר ויותר נורמלית, עד שלבסוף האמינו לה והוריה חתמו עבורה על טופס שחרור, בתנאי שתיקח כדורים ותבקר בקביעות אצל פסיכיאטרית.

ת' חזרה להתגורר בבית הוריה בקיבוץ וניסתה להיגמל אצלם בהדרגה מהכדורים.

היא חקרה את מקרה ההתאבדות של הבחורה שהופיעה בחיזיון הגלגולים שחוותה, והסתבר לה שאכן היתה בחורה כזאת שעבדה בקיבוצם, בחורה בודדת, מוזרה ודכאונית שהתאבדה בפורים בשנת 1952, שנה וחודש לפני שהיא נולדה… הבינה כעת שכל המסע לאחור בזמן היה אמיתי לחלוטין.

יום אחד התקשר מכר מלפני שנים רבות, ואמר:

"הגעתי לארץ. חלמתי שאת צריכה להיות אשתי"…

"איזה שטויות אתה מדבר", ענתה.

היא לא חיבבה אותו במיוחד. לפני זמן מה הופתעה לקבל ממנו מכתב מארצות-הברית, שבו הוא כותב שהוא נמצא בחצרו של הרבי מליובאוויטש, נפגש עמו ביחידות, ושמע מפיו ש"יתגשמו כל משאלות לבך לטובה".

היא אמרה לו:

"בעוד שלושה שבועות יהיה לי חדר משלי ותוכל לבקר."

מוקדם מהצפוי, לאחר שבוע, נתנו לה חדר בקיבוץ. בלילה הסתכלה על המסך המרצד של הטלביזיה לאחר גמר השידורים. היא פחדה להיוותר בלילה לבדה. החלו לצוץ בקרבה פחדים לא נורמליים. ואז החלה בשיחות עם הבורא שלה. היא לא תפסה אותו כבורא העולם, ובודאי שלא כמי שנתן את התורה לעם ישראל: 

"תשמע. עוד רגע אני שוכחת אם אתה קיים בכלל… ואולי כל החוויה הזאת באה בגלל שהייתי משוגעת?…"

היא הביטה מבעד לחלון חדרה ואמרה:

"אם אתה קיים, עשה שיקפוץ כעת חתול מימין לשמאל וכלב משמאל לימין. תעשה לי את הסימן הזה כדי שאדע שכל מה שראיתי היה אמת, ואני לא משוגעת…"

וכך היה. חתול קפץ מימין לשמאל וכלב קפץ משמאל לימין…

פעם אחרת שוב שבה תחושת הספק בקיומו של הבורא. היא חיכתה לטרמפ בצומת מסמיה ואמרה:

"תשמע. אם אתה קיים, תעשה לי סימן. שכחתי מכתב בתיק שלי. תביא מישהו מהקיבוץ שלי עכשיו, שאתן לו את המכתב והוא ייקח אותו לדואר."

באותו רגע עצרה משאית. ירד מישהו מהקיבוץ שלה, המרוחק מאוד מהצומת, והיא אמרה לו:

"תעשה לי טובה. קח את המכתב ושים אותו בדואר!"

ואחר כך אמרה לבורא: "תודה." 

אבל סיוטיה לא פסקו. לאחר לילה מלא סיוטים, קמה בשעה חמש וחצי כדי לעבוד בתורנות במטבח. היא אמרה לבורא: "תשמע טוב. אני לא עוברת עוד לילה אחד כזה בחיים. או שתביא לי את הבן הזוג שלי או שתיקח אותי חזרה אליך… אני לא מסוגלת להתמודד לבד עם פחדים כאלה!"

כעבור שש שעות הוא הופיע.

התפלאה ברגע הראשון, כי הוא היה אמור לבוא רק בעוד שבועיים. אבל ברגע השני קלטה שתפילתה התקבלה. הוא נראה מאוד שונה ממה שזכרה. פעם הוא היה טיפוס מטושטש עם אופנוע שבור וכלב העונה לשם צ'יבעס. הוא נראה לה אז כבחור בלי חוט שידרה.

לפתע הופיע במדי מילואים עם זקן מלא, כשהוא נראה כמו שלמה המלך. מתחת לכובע צמר צבאי הסתתרה כיפה. עיניו היו בורקות אש. היא ידעה: זה האיש שלו התפללתי!

כאשר הגיע, חשה תחושה שלא היתה לה מעודה. תמיד חשה שהיא נמצאת בשולי העולם. האירועים החשובים האמיתיים תמיד התרחשו הרחק ממנה, מרכז העולם היה רחוק ממנה, "המסיבה היתה תמיד במקום אחר". לראשונה בחייה חוותה שמרכז העולם נמצא פה. היא קראה לידו איזו כתבה בעיתון. תמיד, כשהיתה במחיצת אנשים, היתה חוזרת כמה פעמים על כל משפט. כעת חשה רגועה, שהוא לא מפריע לתדרים שלה, כאילו שתמיד היה לידה. בסופו של דבר נישאה לו.

ת' החלה להתחזק ביהדות, עד שמישהי הציעה לה לבקר חסידת חב"ד מיוחדת בשם עוזית שניאורסון מכפר חב"ד, אשת-חיל ברוכת ילדים ורבת חסד. ואז החסידות כבשה אותה לחלוטין.

היום יש לת' ולבעלה יותר מתריסר ילדים. הבעל לומד בכולל ומשמש כשליח של הרבי מליובאוויטש לעניני משיח וגאולה, ואילו היא מרצה על יהדות בכל מקום אפשרי, וממשיכה גם לכתוב שירים:

 

ואני לפניך / גואלת את עֲבָרִי / מידי המקטרג / על רקע השמיים / הכהים מאוד / נראה אורם / של הכוכבים מובטח.

*

וּבְחֶבְיוֹן רַחֲמָהּ של הנפש / יש הריון תקוה תמידי / לגאולה.

פרסום תגובה חדשה

test email