הנשר הגדול

יום רביעי כ״ג טבת ה׳תשע״ד
כשחזרה לדירתה השכורה, חיכה לה מכתב מחברתה הטובה מילדות, שכבר היתה נשואה ואם לילדים, ואשר ליוותה את מסעה מרחוק לאורך כל תחנות חייה. היא כתבה: "את מנסה כל-כך הרבה למצוא את האמת – למה שלא תנסי לבדוק גם את היהדות?!"
מאת עודד מזרחי

 

הזכרון הראשון של יעלה היה בית התינוקות בקבוץ, לשם הובלה בת שלושה ימים. היא שכבה במיטת תינוקות לבנה. הכל היה לבן: הקירות, סורגי המיטה, הסדינים והציפות המעומלנות והמגוהצות, חלוקי המטפלות והמסכה הלבנה שחבשו לפניהן מחשש לחיידקים. היא התבוננה סביבה בעיני תינוקת זכות, וחשבה: "כך נראה העולם? לבן וקר?"

יעלה נולדה בשנות החמישים בקבוץ של התק"ם. החרדה לדור ההמשך שאפיינה את המייסדים, ניצולי שואה ברובם, גרמה לחוקים מיוחדים. כך למשל – עד גיל 3 נאסר על ההורים להוציא את הילדים מגבולות הקבוץ, בגלל החיידקים הרעים שנמצאים בחוץ…

  יפה היה הקבוץ, חבריו חרוצים ומסודרים, נקיים וישרי כפיים. מוסר עבודה גבוה היה להם, ואוי לו למי שהתעצל! החברה הקבוצית היתה קפדנית וחדת עין בכל הנוגע לעבודה. אנשים עבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה, כאשר בנוסף לשעות העבודה הרבות והמפרכות, נאלצו גם לתרום תורנויות לרוב: בחדר האוכל, במטבח, בשמירת לילה. ישיבות וועדות: ועדות התרבות, החינוך, הספורט, ועדת חברים וכל היתר.

אביה ואמה היו עסוקים תמיד, עייפים תמיד, ובשעות הפנאי המעטות טפלו מעט בגינה הקטנה ליד הבית, לקחו את ילדיהם הקטנים לטיול ברפת, בדיר ובפינת החי. היתה זו ילדות יפה, שקטה ומוצפת ירק ופרחים, אך התא המשפחתי היה קטן מדי ושומם. סבים ודודים לא היו ברקע, ורק בארבע אחר הצהריים ניתן היה ללכת לבית ההורים. בשעה שמונה בערב כבר היו ההורים, התשושים מעמל יומם, צריכים להחזיר את ילדיהם לבתי הילדים לשנת הלילה, לאחר ארוחת הערב בחדר האוכל המשותף ולרוץ מבית ילדים אחד לשני להשכיב כל אחד במקומו.

 

היה בקבוץ זכר קלוש ליהדות. אחד ה'חברים' שהיתה לו זיקה לדת, דאג להדליק שני נרות פרפין קטנים בארוחת הערב המאוחרת בליל שבת. חצרן הילדים בנה יחד עם הפועל השכיר מהעיירה הסמוכה את הסוכות לבתי הילדים, שבועיים לפני פורים נפתח "מחסן התחפושות", ומי שלא מצא שם את מבוקשו, יכול היה להזמין תחפושת בהזמנה אצל התופרות במתפרה.

בחנוכה הדליקו חנוכיה עם נרות צבעוניים דקיקים, וטגנו לביבות וסופגניות, ובפסח אפשר היה לאכול מצת מכונה מרובעת שהוגשה לצד הלחם הפרוס הרגיל… בחג השבועות היו טרקטורים רתומים לעגלות שטוחות שקושטו בערמות חציר וקש, מובילים את כל חברי הקבוץ והילדים בדרך קופצנית בין השדות לגורן מיוחדת, בה נערך טקס קציר העומר. במגלים מקושתים המבהיקים בשמש, קצרו הקוצרים את החיטים, וכל ענף בקבוץ הציג את תוצרתו החקלאית בגאוה – השלחין, הפלחה, הלול, מטעי הפקאנים, התפוחים והאגסים, שדות התירס והירק לפרות.

ביום כיפור היתה אמה של יעלה צמה מדי שנה, לאחר שאכלה סעודה מפסקת בחדר האוכל, שבושלה במיוחד לקומץ הצמים, כעשרים מחברי הקבוץ. היה נדמה שזה מאוד קשה לא לאכול יום שלם. לאחר שהחשיך, האם היתה הולכת שוב לחדר האוכל לשבור את הצום יחד עם כל האחרים שצמו.

בערך מגיל 13 החלה יעלה לצום כמו אמה, כדי להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת. היא ידעה גם שאסור להדליק חשמל ביום הקדוש. היתה לה בעיה עם האור בשרותים שהיה בביתן נפרד בשכונת הנעורים, ולכן ביקשה מאחת הבנות שתדליק עבורה את האור. היא הסתכלה ביעלה בחשדנות ושאלה:

"למה שלא תדליקי בעצמך?!"

"היום יום כיפור ואני צמה. אסור לי."

"אם ככה", ענתה, "גם אני יהודיה, אמנם אני לא צמה, אבל איני מוכנה להיות גויה של שבת!"…

 

כדי לצאת לטיול בחו"ל היה צורך לעבור מסלול של צבא, שנת תרומה לתק"ם בהתנדבות לקבוץ צעיר ושנתיים עבודה בקבוץ. יעלה עברה את כל המסלול ללא קיצורי דרך, כשבתוכה הלך וגבר עם השנים אי השקט הפנימי והתהיה הקיומית: מה משמעות החיים? לשם מה באתי לעולם?

המסע שלה החל בשנת החופש, שקיבלה אחרי כל השנים הללו. לא היו לה חסכונות או מקור תמיכה כלכלי. חבר קבוץ הוא כמו עבד עברי: כל מה ששייך לעבד שייך לאדונו, וממילא לא יכלו הוריה לעזור לה. היא הוציאה "כרטיס ימאי", מעין פספורט שאיפשר לבנות לעבוד על סיפון אוניות השייכות לקבוצים, עבודה שחורה ובזויה, כדי להגיע למזרח הרחוק במינימום כסף. הוריה מאוד לא התלהבו מהרעיון, אבל לא היה עם מי לדבר.

היא חיכתה מספר חודשים להגיע לראש התור של הממתינות לאניה, ובדיוק כשהגיעה לראש התור פרצה שביתה ב"צים", וכל האוניות קורקעו. בינתיים עבדה בתל-אביב והתגוררה אצל קרובי משפחה במושב במרכז הארץ כדי לחסוך בשכר דירה.

לאחר כמה חודשים של המתנה מורטת עצבים, החליטה לטוס לאירופה. בתאום עם חברה רכשה כרטיס טיסה ובאותו יום הסתיימה השביתה, אבל יעלה כבר לא עלתה על האניה. אז החלה לשים לב לכך, שיש כוחות עליונים המשפיעים על חייה. שהאדם יכול לתכנן תוכניות במשך שנים, אבל הכל יכול להתנהל אחרת לגמרי…

 

הן עלו על מטוס והחלו את מסען, כשהכסף שעומד לרשותן מספיק בקושי לכרטיס הלוך ושוב לשוויץ ובחזרה, ולחודש מחיה בתנאים מינימליים. כבר בתחילת המסע היו צריכות לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות בנקיון וחקלאות ובמקביל טיילו. הן עברו את שוויץ, צרפת, גרמניה והולנד בארבעה חודשים. הקשר עם ההורים היה דליל מאוד, לא היו אז טלפונים אישיים, והיה קשה מאוד ליצור קשר. יעלה הסתפקה במשלוח גלויה שבועית כדי שלא תהיה להוריה סיבה לדאגה.

בהולנד התקבלו לעבודה בחוות פרחים טיפוסית עם עוד קבוצת סטודנטים גויים שהוכשרו לכמורה. כיוון שלא היו מסוגלים כרוב הישראלים לסבול את הלכלוך הנוכרי בחוות העץ הישנה, החלו לנקות ולקרצף את המקום. בעל החווה ראה כי טוב והוסיף לשתיהן משכורת מסוימת לאחזקה שוטפת. בימים עבדו מהשכמה עד ליל, עם הפסקת צהריים. העבודה היתה קשה ומפרכת.

בסוף היום, כשכל עצמותיהן שוועו למנוחה, ניסו הכמרים הצעירים להעביר אותן על דתן. מטען הידיעות שלהן היה כה דל, שבמהרה נוכחו לדעת שאין בידיהן כלים להשיב להם ועוד באנגלית. יעלה חשה חובה פטריוטית לייצג את מדינת ישראל במעין גאווה יהודית, ולכן השתדלה להתמודד אתם, ולענות על כל שאלותיהם המיסיונריות כמיטב יכולתה.

ערב אחד הרגישה מותשת. לא היה לה כח לויכוחים ולשאלות שלא נגמרו. כאשר ראתה מולה אצבע מנופפת ומאיימת על חייה, אמרה להם ממעמקי נפשה: 

"אני לא יודעת איך ולמה, אבל ברור לי דבר אחד: נולדתי יהודיה, אמות יהודיה, ולעולם לא אוכל להיות משהו אחר חוץ מיהודיה."

ברגע זה פסקו הנסיונות וההטרדות באופן פלאי, כאילו שמשמיים חיכו לשמוע ממנה רק את המשפט הזה. היא תמהה בלבה: מה אמרתי בסך הכל, ללא שום הגיון, שסתם את פיותיהם אחת ולתמיד?!

בתום עבודתן נסעו ברכבת לדנמרק, שם שכרו אופניים לטיול בכבישי ארץ שטוחה זו. בינתיים החל להיות קריר, ריח הסתיו עלה באוויר, והן מצאו את עצמן נוסעות בכבישים שוממים בינות לשדות שיבולים הנעים ברוח כמו בארץ. 

יעלה החלה להתגעגע לביתה.

באותם ימים החלה לחוש בבירור בתחושה עמוקה שהוריה דואגים לה מאוד, ואמה לא יכולה לישון בלילות מרוב דאגה. היא ניסתה להשקיט את מצפונה בידיעה שהיא שולחת להם גלויה מדי שבוע ומה להם לדאוג. אבל התחושה לא הרפתה ממנה: אמא דואגת מאוד. היא חולה מרוב דאגה. צריך לחזור הביתה!

כשכבר לא היתה מסוגלת להשקיט את המחשבות הטורדות, הודיעה לחברתה שהיא חייבת לחזור מיד הביתה. היא עלתה על רכבת לשוויץ ומשם לשדה-התעופה, למטוס לישראל.

יעלה נחתה בלוד ביום חם ומיוזע, וללא כל הודעה מוקדמת עלתה על אוטובוס לביתה עד שנכנסה לחדרה. מישהו הודיע לאמה שבתה הגיעה. האם התפרצה לפתע לחדרה, הביטה בבתה ולא היתה מסוגלת להוציא מילה. היה נראה כאילו היא עומדת להתעלף בכל רגע. היתה המומה, פיה נפתח ונסגר, ואז קמה ויצאה מבלי להוציא מילה…

יעלה לא הבינה מה פשר התנהגותה המוזרה של אמה. אחר כך התברר לה הכל: במשך כחודש, לא הגיעו הגלויות שלה בגלל שביתה בדואר, והוריה, שדעתם כמעט נטרפה מרוב דאגה, פנו לשגרירות ישראל בדנמרק בנסיון לאתרה, אך לשוא. אמה פשוט התפללה עליה שתחזור ותפילותיה נענו.

 

המסע הזה הותיר את יעלה מבולבלת יותר. היא יצאה בריקנות וחזרה עם תובנה חשובה: אני יהודיה ולעולם לא אוכל להחליף את דתי. אבל מה זה אומר? ומה הלאה?

כיוון ששנת החופשה שלה עדיין לא תמה, בחרה להגיע לבית-ספר שדה בעין גדי, שם מצאה עבודה כאם בית. עבודה זו הותירה לה זמן לטייל בנחלים, במפלים ובהרים, להתבודד בנופים המרהיבים, ולראות יעלים, שפני סלע ושאר בעלי חיים ואפילו נמרים.

אבל החיים נמשכו. היא היתה צריכה לחזור לקבוץ לשנת עבודה נוספת כדי שתוכל לצאת ללימודים גבוהים על חשבון הקבוץ, ובסוף אותה שנה נרשמה ללימודי עיצוב גרפי באקדמיה בחיפה, שם היתה יכולה לסיים לאחר ארבע שנים עם תואר ותעודת הוראה.

    במשך שנים היתה יעלה ציירת וגרפיקאית בקבוץ והכינה תפאורות להצגות ואירועים, כך שהיה לה נסיון לא מועט. הלימודים היו קשים ותובעניים אבל מעניינים מאוד, ואולם הנשמה לא מצאה מנוח, ותחושת חוסר המשמעות הרוחנית לא נתנה שקט לנפשה בכל אשר פנתה.

 

חיפה התגלתה לה כעיר של בוהמה ושל קבוצות וכתות שונות שמצאו שם את משכנן. פעם שמעה על התארגנות של "קבוצת אנרגיה" שמאפשרת חוויה רוחנית עצומה. יעל וחברה מהטכניון התלהבו והחליטו לנסות יחד. היא ידעה שעלולות להיות סכנות רבות וגם סחיטה כספית, וצריך לבדוק היטב כל דבר. לפני כן ווידאה שאין שם שימוש בסמים, וכן שההוצאה הכספית היא מינימלית בלבד לכיסוי ההוצאות. 

משנוכחה לדעת שאכן הקבוצה עונה על הדרישות הללו, הצטרפה ללא חשש. זה היה באמת בום על-קולי. הסיפוק היה עצום. הן למדו שיש אנרגיה קוסמית שניתן להשתמש בכוחה לריפוי אנשים ללא מגע יד. היתה אוירה של המזרח הרחוק  – מוסיקה מסתורית, שטיחים רכים, תאורת נרות עמומה ונרות מבושמים. בקבוצה השתתפו כעשרים איש שחיפשו משמעות בחיים.

במשך כשנתיים ליוותה אותה הקבוצה, בפגישה שבועית, בסיפוק עצום שכמוהו לא הכירה. הרגישה שסוף סוף גילתה את האור, את המשמעות, את החסד האמיתי, את הנתינה ללא ציפיה לקבלת שכר. לפעמים הרגישה עוצמה אדירה, חשה שהיא יכולה לעצור מכונית נוסעת בכח האנרגיה. סוף סוף היתה משמעות לחיים, והיא אף ניסתה לעניין את בני משפחתה בתגליתה.

 

    באותם ימים אירע לה מקרה תמוה. פעם כשהלכה ברחוב הרצל בחיפה, ראתה שתי נשים חרדיות יושבות ליד דוכן קטן על המדרכה. דבר זה עורר בה סקרנות. הן נראו כבודות למדי, ומה כבר יכלו למכור שם?! היא התקרבה והתעניינה. אחת מהן הראתה לה טופס, שאפשר למלא בו פרטים ולקנות אות בספר תורה כללי של הרבי מלובביץ'. היא התעניינה אם היא יכולה לקנות עבורה ועבור אחרים אות ונענתה בחיוב. חשבה לעצמה: מדוע שלא אזכה את עצמי וגם אחרים במצווה?! היא קיבלה טפסים ריקים, מילאה אותם בשמותיהם של בני משפחתה, חברותיה וידידיה. לאחר שתרמה סכום כסף קטן, הלכה משם ושכחה מכל הענין.

 

ואז, בשיא פריחתה הרוחנית, אירע אסון שטירפד הכל: אחיה הצעיר חזר בתשובה ועלה לישיבה שחורה בירושלים ללמוד תורה.

יעלה חשה שעולמה חרב עליה. דווקא בזמן של פריחה בחייה, כאשר החיים קיבלו סוף סוף משמעות רוחנית וסיפוק רב, הוא קלקל לה הכל! לא היתה מסוגלת להשלים עם 'עריקתו' לצד החשוך והפרימיטיבי של החיים. בכל הזדמנות סיפרה על האסון שפקד את משפחתה, ולא היתה מוכנה לדבר אתו כלל במשך כחצי שנה. 

 

בחופשת הקיץ של אותה שנה נסעה יעלה לעבוד בקבוץ צפוני בקטיף תפוחים על טרקטור המכונה 'מיכלזון', בעל זרוע מנוף ארוכה ובקצהו תא עליו עובדים בעמידה. כך היתה יכולה להגיע לגבהים ולהתבונן מלמעלה על הבריאה. מדי יום, עלתה על זרוע הטרקטור למרומי העצים, קטפה אין ספור תפוחים ירוקים והפליגה בעיני דמיונה. כל חייה עברו לנגד עיניה בפרטי פרטים כמו בסרט.

המסקנה שאליה הגיעה, בסופה של ההתבוננות, היתה שהיא נמצאת במינוס עצום, שההישגים שלה אינם אמיתיים. החברה שבה היא חיה ברובה מושחתת וחומרנית ואין ברצונה לגדל ילדים בחברה כזו, אלא אך ורק בחברה בעלת ערכים מוסריים ואמיתיים, ודבר זה כמעט בלתי אפשרי. למרות שבעצמה השתדלה לשמור על רמה מוסרית גבוהה, רוב האנשים סביבה לא השתדלו כמעט, והרי היא רוצה להתחתן ולגדל ילדים לחיים בעלי משמעות אמיתית.

 באותה תקופה שיפרה את ציון הבגרות בתנ"ך, וכך גילתה את ספר התהילים. לאחר העבודה, לעת ערב, מצאה פינה שקטה בסוכה בקבוץ ולמדה. לפתע שמה לב לכך שמשום מה הקריאה בספר התהילים גורמת לה לשלווה ורוגע שכה היתה זקוקה להם. היא החליטה לומר מדי יום כמה פרקי תהילים.

וכך מצא אותה חודש אלול של אותה שנה – חשבון נפש עמוק ונוקב שכמותו לא חוותה מעולם ולא ידעה את פשרו. רק הרגישה כאילו מישהו חושב עליה שם, למעלה, ומצפה ממנה למשהו טמיר…

 

לאחר החגים חזרה ללמודים בחיפה. עדיין היה נתק בינה לבין אחיה. היא סירבה לראותו ולדבר עמו, אולם משהו החל לקרות. לא היתה יכולה להגדיר את התחושה הזו, אבל מעל ראשה החלו להתחולל דברים שלא היתה לה שליטה עליהם.

 יום אחד היתה לה הזדמנות לנסוע לירושלים והיא החליטה לקפוץ לבקר את אחיה. אמרה לעצמה שרק תראה אותו, אבל לא תניח לו לומר לה אפילו משפט אחד וכך היה.

הפגישה עם אחיה היתה, למרבה הפלא, מרגשת מאוד. נאמנה להחלטתה כמעט ולא דיברה עמו. בזמן ששוחח עם חבר, ישבה בצד, והשתדלה שלא להקשיב לשיחתם. לפני שיצאו משם, החבר שאל את אחיה:

"למה הרמב"ם אמר שצריך ללכת לישון על צד שמאל ולקום על צד ימין?"

"איני יודע.", ענה אחיה.  

משום מה כל הדרך חזרה, ובכל הימים שלאחר מכן, התגלגלה השאלה שוב ושוב במוחה ללא מנוח, כאילו היתה כדור טניס טורדני: מדוע, באמת, צריך לישון כך? חייב להיות לכך הסבר הגיוני! הרי היא יודעת 'הכל' על אנרגיות, האם ייתכן שהרמב"ם, חכם יהודי שחי לפני יותר מ-800 שנה, ידע גם הוא את סוד האנרגיות? האם ייתכן שגם היהדות יודעת את כל אותם סודות מופלאים?

יעלה חזרה לדירתה ללא מנוח. אותו לילה החלו לפקוד אותה חלומות עמוקים עם מסרים ברורים, בלתי ניתנים להכחשה. בחלומות הראו לה עבר, עתיד, הווה… הראו לה מרכבה הנוסעת לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה. בחלום אחר הראו לה זעזועים עצומים שפוקדים את כדור הארץ, הלחץ האטמוספירי גדל, ובעקבותיו גדל הלחץ על כל האנושות. הראו לה חלום מאוד מוזר, שהיא חוזרת לקבוץ ומכינה אנשים לביאת המשיח… אחד הקיבוצניקים בשם נמרוד, שאל אותה:

"מה יהיה? אולי נברח לחו"ל?", והיא ענתה בבטחון:

"מה יש לברוח לחו"ל, הרי המקום הבטוח ביותר בעולם הוא ארץ ישראל…"

היה לה ברור שבשמיים רומזים לה בצורה ברורה ביותר למה מצפים ממנה, אבל היא עדיין נלחמה. הכוחות המיוחדים שהיו לה, שעדיין לא ידעה מהו טיבם, החלו לעזוב אותה כמו בלון שמתרוקן מכל האוויר. זה היה מוזר מאוד וגם מפחיד. היא הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה, שכל מה שתארה לעצמה כדבר האמיתי הולך ונגוז ממנה, ששוב היא תלויה באי-ודאות, כבר לא פה ועדיין לא שם… זו היתה הרגשה איומה. בפגישה השבועית סיפרה בקבוצה מה שהיא עוברת, ונענתה:

"כנראה שלאחיך יש השפעה מאוד לא טובה עליך, את צריכה להתרחק ממנו!"

 אבל כבר לא היתה מסוגלת. כוחות חזקים ממנה, חזקים מכל מציאות אחרת שהכירה, כבר לפתו את נשמתה בקשר בלתי הפיך.

באחד מאותם הלילות חלמה שהיא טובעת בים ענקי וסוער ללא גבולות. הגלים הגבוהים והזועפים הציפו אותה שוב ושוב. ידעה שעליה להתרכז בנשימה הבאה, לפני שגל עצום נוסף ישטוף אותה ויגלגל אותה למצולות. במשך שעה ארוכה נאבקה עם הגלים כשהיא משתדלת, בכל פעם שהצליחה להרים את ראשה מעל פני המים, לקחת נשימה עמוקה מאוד, ומיד אחר כך הרגישה כיצד הגל הבא מתנפץ עליה מלמעלה בעוצמה אדירה ומעיף אותה פנימה לתוך הים. ממש באותה שניה ריכזה את כל כוחותיה במאמץ להחזיק אויר ולהתרומם ברגע שרק יתאפשר לה, מוכנה לקחת שוב מנת אויר לפני שיהיה מאוחר מדי, וחוזר חלילה. המאבק עם הים הסוער נמשך בלי סוף, והיא החלה לאבד את כוחותיה, מותשת מהמאמץ העצום. הרגישה שעוד רגע לא תוכל יותר להיאבק והים יוריד אותה למצולות לנצח. לא רצתה למות. החלום היה מוחשי יותר מהמציאות. אבל הים גבר עליה, עד שבשלב מסוים איבדה את הכרתה…

כאשר התעוררה, עדיין בחלום, מצאה את עצמה שוכבת על שפת הים, שכעת היה רגוע ושקט, באפיסת כוחות. לאחר שנחה מעט הרימה ראש והחלה להתבונן סביבה. במרחקים שונים שכבו אנשים נוספים באותו מצב, באפיסת כוחות. בחלום אמרו לה שנמצאים פה כל סוגי האנשים: חכמים וטפשים, מכוערים ויפים, עשירים ועניים. דבר אחד היה משותף לכולם: נקודת הצדקוּת. אט-אט קמו כל האנשים, והיא בתוכם, והחלו לצעוד ברגל על החולות לכיוון המדבר. אנשים רבים היו באותה מסע, והחזקים תמכו בנחשלים יותר. אמרו להם בחלום כי הם צועדים לארץ ישראל.

 בשלב זה התעוררה למציאות בסערת נפש עצומה, כשכל פרט מהחלום המופלא זכור לה היטב, חוץ מהקטע שבין הטביעה בים לבין ההתעוררות על החוף.

 יעלה התקשרה לחברה ואמרה לה שכנראה בסוף לא תהיה לה ברירה והיא תצטרך לחזור בתשובה. משמיים רומזים לה יותר מדי. אבל החברה צחקה: "אל תדאגי, עוד מעט זה יעבור לך."

כאשר הגיעה לפגישה השבועית של קבוצת האנרגיה, עוד לפני שדיברה, קמה אחת המשתתפות וסיפרה לקבוצה חלום מוזר שחלמה באותו שבוע: בחלומה ראתה את יעלה נאבקת זמן רב בים עצום וסוער עם גלים המאיימים להטביעה, והנה ברגע האחרון, כשכבר איבדה את הכרתה וכמעט שקעה במצולות, הגיע נשר גדול, תפס אותה במקורו, הרים אותה והניחה על החוף. באותו רגע נזכרה יעלה כי הרמב"ם מכונה "הנשר הגדול"…

עדיין לא נכנעה סופית, אולם היתה מוכנה לחשוב על אפשרות שאי פעם תבדוק את העניין, לאחר שתגמור ללמוד, לטייל, לנגן, לצייר וכל השאר.    

אולם הדברים קרו מהר יותר.

בפסח באותה שנה, הודיעה יעלה לאחיה, שהיא רוצה לחוות לראשונה בחייה "פסח כהלכתו". אחיה סידר לה אירוח אצל משפחה גדולה וחמה של חסידי ויזניץ'. בערב פסח היא הגיעה באוטובוס לירושלים, לבושה בשמלה ארוכה שנראתה לה אז כשיא הצניעות. כשעצר האוטובוס ליד "בנייני האומה", הרגישה פתאום התרגשות מוזרה, וקול פנימי כאילו אמר לה בפנים: "הגעת הביתה!" אחיה קיבל את פניה ולקח אותה לבית המארחים, שם ראתה אשה חייכנית לבושה שביס, מקלפת הר של תפוחי אדמה, ומניחה אותם בסיר גדול ומבעבע, והמון ביצים קשות בסיר קטן יותר. זו היתה ארוחת הצהריים.

בליל הסדר עצמו נראתה אותה אשה כמלכה, בפאה מסודרת ובגדים מהודרים, וסביב השולחן ישבו המון בנים חמודים לבושים בחולצות צחורות, כיפות קטיפה שחורות ופאות מסולסלות והזכירו לה קסילופון בגבהים שונים. לפתע הם לא נראו לה מוזרים, אלא יפים להפליא, הסתכלה עליהם במבט אחר, מבפנים, ואותו קול אמר לה: "ככה יהודים צריכים להיראות!"

בליל הסדר וגם למחרתו לא הפסיקה יעלה לשאול את המארחת עוד ועוד שאלות.

בחול המועד בישר לה אחיה כי סידר לה מקום בסמינר "ערכים". היא החליטה שכדי להיות נאמנה לאמת הפנימית שלה, עליה לבדוק מקרוב את הדבר המפחיד הזה, בתקווה שיתברר לה כי האמת שאותה היא כה מחפשת, נעדרת גם מהיהדות ואז ירווח לה. בסתר לבה חששה מהאפשרות השניה, אבל הבינה שעליה להיות אמיצה ולבדוק עד הסוף.

הסמינר היה מהמם. מרוב אורות שניגלו לה, היא נאלצה לצאת באמצע ההרצאות כדי לעכל מה ששמעה. לא היתה מסוגלת להכיל כל-כך הרבה אור בבת אחת. עולם חדש נגלה בפניה. כל הרצאה היתה מוצלחת מקודמתה, והשיא היה הרצאתו של הרב אורי זוהר, שהמחיש את מעמד הר סיני. באותו רגע נפל לה האסימון. היא הרגישה כאילו היתה שם ממש, יחד עם כל עם ישראל, הבינה שמעמד הר סיני אכן התרחש במציאות ולא מדובר באיזו מעשיית ילדים יפה. הקב"ה אכן נגלה לעם ישראל ונתן לו את התורה. ואם זו האמת, הרי שהיא מחייבת גם אותה …

כשחזרה לדירתה השכורה, חיכה לה מכתב מחברתה הטובה מילדות, שכבר היתה נשואה ואם לילדים, ואשר ליוותה את מסעה מרחוק לאורך כל תחנות חייה. היא כתבה: "את מנסה כל-כך הרבה למצוא את האמת – למה שלא תנסי לבדוק גם את היהדות?!"

היה קשה לתפוס הכל בבת אחת, אבל מאותו רגע ואילך החלה לשמור שבת ככל שהיתה יכולה. פשוט לא היתה יכולה אחרת. הרי, איך אפשר לחלל שבת אם כך ציווה הבורא בהר סיני?! מיד אחר כך צצה בעיית הכשרות: איך אפשר לאכול סתם כך כל דבר כבהמה, אם הקב"ה ציווה בפירוש בתורה לאכול רק אוכל כשר?! יעלה קיבלה מרבנית ב"ערכים" רשימה של מקומות שמתאימים לחוזרים בתשובה. בסוף הרשימה הופיע מכון "אלטע" בצפת. כשהגיעה יעלה לחצר המכון, הרגישה מיד אור מיוחד ושמחה מיוחדת שאפפו את המקום. הקול הפנימי הורה לה: פה כדאי לך להישאר, במקום של אור ושמחה.

פרסום תגובה חדשה

test email