אור אין סוף שלפני הצמצום

מוצאי שבת י״א שבט ה׳תשע״ד
…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

 

אם א"ק הוא כל כך "פשוט" ואין סוף, מה כבר יכול להיות למעלה מזה?

 

ה"חסרון" של א"ק, עם היותו כל כך פשוט וכל כך אין סוף, הוא שממנו יכול "לצאת" (אם "יצא" בכלל, ע"י צמצומים וירידות וכו', אך מה שיכול בכל מקרה לצאת ממנו הוא) רק עשר ספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר.

 

נכון שבו עצמו יש פשיטות ואין סופיות ואינו שייך כלל לפרטים. אך אם נצליח "להוציא" ממנו פרטים, יהיו אלו רק פרטים של "סדר ההשתלשלות" שלנו. לא שום דבר אחר.

 

כשם שהנפש, גם בדרגת "נושא כוחות", הרי סוף סוף יצאו ממנה, אם יצאו, רק עשר כוחות אלו ולא שום ענין אחר שאינו מכוחות הנפש. לפי שלמרות היותה פשוטה ואין סופית, הרי זו רק פשיטות של "נפש" ולא פשיטות שהכל יכול להיות ממנה. כך הפשיטות של א"ק אינה אלא פשיטות כזו שממנה יכולים להתהוות עשר ספירות (הכוללים את כל הענינים "שלנו"). דברים אחרים לא יכולים להיות מזה.

 

ואילו "אור אין סוף", הרי ודאי שאינו מצוייר ומוגבל בעשר ספירות דוקא, והיה יכול להיות ממנו ית' "ששים רבוא ספירות, ובאופנים אחרים לגמרי" ממה שנהיה. אין בו שום שייכות לעשר ספירות אלו יותר מלשמונה עשרה או לת"ק, או לשישים רבוא, או לכל מספר אחר של ספירות – אחרות לגמרי.

 

למה בכל זאת נתהוו רק עשר ספירות – לפי ש"כך עלה ברצונו" כביכול, שיהיו רק עשר ספירות.

 

וזהו ההבדל בין "לפני הצמצום" ל"אחרי הצמצום": הצמצום הראשון, שבו "סילק (העלים) אורו הגדול על הצד", פעל שמעתה יוכל להתהוות רק סדר השתלשלות כזה. עם עשר ספירות, ולא שום דבר אחר.

 

אמנם גם לפני הצמצום עלה ברצונו שיהיו עשר ספירות דוקא, וזו היתה הסיבה לצמצום זה, וא"כ כבר לפני הצמצום היתה כבר שייכות פרטית דוקא לעשר ספירות: אך לפני הצמצום, גם אחרי שעלה ברצונו להוות דוקא באופן זה, אינו "מוגדר" ומוכרח באופן ההתהוות, ויכול להיות מזה (כמו שהוא עתה) גם משהו אחר, "הרצון אינו מכריח שיהיה כפי הרצון".

 

המשל לזה הוא ה"רצון הנעלם" של אדם, הנקרא גם "רצון הקדום". "רצון פשוט" ו"מחשבה ורצון".

 

אדם שעבר ליד בית יפה ומצא חן בעיניו, ואחר כך (יכול להיות אחרי עבור זמן רב) נתעורר ברצון ממש לבנות בית. הנה מה שרוצה ממש לבנות בית נקרא "רצון הגלוי", ושם כבר הוא מוכרח ומוגדר בבית זה ורק כפי שרוצה. אך כשעבר שם ו"מצמץ בעיניו" כי הדבר מצא חן בעיניו, למרות שנתעורר ואינו באותו מצב כמו קודם שעבר שם, אך "מהפועל הוא מרוחק לאחר שנתעורר בדיוק כמו קודם שנתעורר". לא היתה כאן התעוררות רצון ממש, אלא רק סיבה לרצון.

 

הדבר מצא חן בעיניו, ויתכן שזה יגרום אחר כך שיתהווה רצון ממש. אך כדי שמה"רצון הנעלם" יהיה רצון הגלוי, יש צורך בירידה וצמצום. אם הרצון הנעלם יישאר במדריגה שלו, לעולם לא יהיה ממנו שום דבר, כי אין הוא שייך לפרטים של דבר זה יותר מלפרטים של דבר אחר כלל.

 

וכך גם שעלה ברצונו ית' לפני הצמצום ו"שיער בעצמו בכח כל מה שיהיה בפועל", הרי זה בדוגמת הרצון הנעלם, שאינו מוכרח ומוגדר כלל ברצונו, וממילא יש בו עדיין שייכות לעשר ספירות בדיוק כמו לאחד עשר או לאלף ספירות. וזה מה שנתחדש ע"י הצמצום הראשון – שבפשיטות האלוקית יש כבר שייכות לציור העשר ספירות ולסדר ההשתלשלות הזה "שלנו".

 

פרסום תגובה חדשה

test email