אוצר פניני החסידות י"ד – ט"ו אלול יום התייסדות ישיבת תומכי תמימים

יום רביעי כ״ט שבט ה׳תשע״ד
לא לזוז מה'נקודה' * כאשר הרה"ח ר' אליעזר ננס התקבל לישיבת תומכי-תמימים שבליובאוויטש, נאמר לו על-ידי המנהל-פועל – כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אתה מתקבל לתומכי-תמימים בתנאי אחד: שתדע, ושיהי' 'מונח' אצלך בבירור שאתה שוכח מכל מה שהי' ומכל תוכניותיך. כאן נולדת, כאן גדלת וכאן תהי' כל ימי חייך! * תומכי-תמימים נוסדה כדי למסור ולתת את עצמנו אל ה"נקודה", אל ה"עצם", באופן ששום דבר בעולם לא יוכל להזיז אותנו ממנה
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
ציפורים עפות
תוכן העניינים

 

 

לא לתת לברזל להתקרר

 

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: בהיותי בגיל עשרים בערך, זמן קצר אחרי שהתחלתי לעסוק בענייני הציבור, אחרי הלימודים בישיבת תומכי-תמימים בעיירה נעוול – הי' עליי פעם לנסוע למוסקבה בענייני הכלל.

הגעתי למוסקבה בשעת בוקר מאוחרת של יום שני בשבוע, וחיפשתי מניין לתפילה ולקריאת-התורה. נכנסתי לבית-הכנסת ומצאתי שם את הרה"ח ר' רפאל-נחמן (פאלע) כאהן, שהי' אז כבן שלושים. שאלתי אותו, כאשר על פניי ניכר שהנני לחוץ: היכן אפשר למצוא בשעה כה מאוחרת מניין לתפילה ולקריאת-התורה? ויען ר' פאלע: בבית-הכנסת "מארינא-רושצא". שם אפשר תמיד למצוא מניין, גם בשעות מאוחרות ביותר.

כששמעתי כי כן, נחפזתי לצאת במהירות לכיוון "מארינא-רושצא", שכן המרחק לשם בנסיעה בחשמלית הי' חצי שעה. אך ר' פאלע עצר אותי בחפזי, קרא לי ואמר שברצונו לומר לי מסר חשוב:

ברזל, כאשר מוציאים אותו מן הכבשן, והוא עדיין אדום כולו מן האש הבוערת, מניחים אותו בתוך כלי מלא מים קרים כדי לצננו ולחשלו.

בתחילה רותח הברזל בחוזקה מההתנגשות עם קרירות המים ומשפיע כך על כל סביבותיו. המים שבכלי מבעבעים בחוזקה ואינם מפסיקים להרעיש ללא הרף. אבל כעבור זמן-מה מצליחים המים הקרים לקרר את חמימותו ורתיחתו של הברזל. המצב נרגע, מפסיקים להרעיש, והקרירות הקיפאון והשקט חוזרים לשרור שם.

 

נקודה עצמותית שאינה משתנה

 

יצאת זה עתה מתומכי-תמימים, אומר לי ר' פאלע, ועדיין "הברזל חם ורותח". "בוער" לך להתפלל במניין ולשמוע קריאת-התורה ולא תוכל לסלוח לעצמך אם תפסיד זאת. אבל ברבות הימים, בזרם המים הצוננים של החיים, ה"מים-רבים" של טרדות הפרנסה[1] והבלבולים השונים מבית ומחוץ בטרדות שונות – עלולה התלהבותך וחמימותך לדעוך ולהחלש. יהיו לך כבר חטאים גדולים יותר מאי שמיעת מניין וקריאת התורה, ושוב לא "יבער" לך גם אם תפסיד פעם להתפלל במניין ולשמוע קריאת-התורה.

לכן, כל זמן שהברזל עדיין לוהט, זכור ושמור: ה'נקודה' אותה קיבלת בתומכי-תמימים חייבת להישאר תמיד בכל תוקפה. לא להתפעל ולא להתרשם לא מן הקרירות – הן הקרירות שמבפנים והן הקרירות מבחוץ – ולא מן החמימות וההתלהבות.

אסור לבנות את עבודת ה', את ההתקשרות להקב"ה ואת ההתקשרות לרבי על רגשות בלבד, על הרגלים ועל מצב נפשי מסויים.

צריכה להיות 'נקודה' עצמותית, שאינה תלוי' בשום דבר, ששום דבר בעולם לא יזיז אותה ממקומה – הקרירות לא תצליח לפגוע בה כלל, וגם החמימות הטובה והרצוי' לא תוציא אותה מעצמיותה, מהיותה פשוטה ועצמותית ובלתי-תלוי' בשום דבר. רק נקודה עצמותית זו תחזיק מעמד בכל מצב.

 

להכניס את ה"אחד" בכל

 

כבר הוזכר במסגרת זו הפתגם שהי' מרגלא בפומי’ של המשפיע ר' מענדל: ישנם כאלו שאצלם "תורה[2] וגדולה במקום אחד" – יש אצלם "תורה" ויש אצלם "גדולה", אבל הם מסתפקים בזה ומחליפים זאת "במקום (תמורת, "אנשטאט") אחד". הם מוותרים על ה"אחד", על ה"נקודה", על ה"עצם", ומסתפקים ב"גילויים" ובהתפשטות.

אבל חסידים יודעים שצריך להיות, במובן החיובי והאמיתי של הדברים, "אחד[3] בפה ואחד בלב": שה"אחד", הנקודה והעצם, יחדור בכל מציאותו, הן בחיצוניות – בפה, והן בפנימיות – בלב.

כתורת רבינו הזקן הידועה[4], שצריך להיות "שמור[5] וזכור בדיבור – אחד": בכל דיבור ודיבור צריך לשמור ולזכור היטב היטב את ה"אחד".

"ומי[6] כעמך כישראל גוי אחד – בארץ": תפקידו של עם ישראל ושל כל אחד ואחד הוא להחדיר את ה"אחד" בתוך ה"ארץ", בתוך הארציות והחומריות.

"והיו[7] לבשר – אחד". גם בתוך הבשר הגשמי והחומרי, יש להכניס את ה"אחד".

וכאשר מנסה מישהו או משהו להטות אותך הצידה מן הנקודה – על כגון דא הי' ר' מענדל בשעת חדוותא מוסיף בדרך צחות, בשם הרה"ח ר' ישראל הלוי נעוולער: על זה התבטאו חז"ל[8] בלשון "השיאו לדבר אחר".

הפירוש הפשוט במילים אלו הוא שמישהו ניסה להסיט אותו מן הנושא העיקרי המדובר לנושא אחר. אך למילים אלו יש גם משמעות נוספת – "השיאו", הוא גם מלשון נישואין, ול"דבר אחר" הכוונה היא גם לאותה חי' שיהודים מכנים אותה בשם "דבר אחר" (חזיר). לאמר, מי שמנסה להסיט אותך מן ה"נקודה" הצידה, הוא מנסה להכניס אותך בברית הנישואין עם "דבר אחר"…

 

ר' זלמן משה היצחקי: "עצם" ולא "גילויים"

 

עוד מספר ר' מענדל: החסיד שהשפיע עליי יותר מכל, המשפיע שלי בה"א הידיעה, הי' החסיד ר' זלמן-משה היצחקי[9].

ר' זלמן-משה הי' חסיד של "עצם" ולא של "גילויים". של ה"נקודה" ולא של התפשטות. הוא הי’ טוען תמיד שאל לאדם לרמות את עצמו. האדם אינו יכול לדעת אף פעם אם אכן כל ההתלהבות והחיות שיש לו, כביכול, הינה כולה קדושה ואלקות או לא. ייתכן מאד שגם שם נכנס ה"בעל דבר" והוא מנסה להכניס את האדם למצב של התעלות כביכול, כדי לעורר בו יותר את ה"ישות" וההתפשטות של הנפש הבהמית, שתרגיש כי הלוא חסיד אני, יש לי רגש פנימי, רגש של רוממות והתעלות.

לכן הי’ ר' זלמן משה מבטל כל התפרצות כזו של רגש מתלהט בביטול גמור ומוחלט.

כבר סופר במסגרת זו באריכות[10] אודות תגובתו החדה של ר' זלמן משה על דברי ההתעוררות של הרה"ח ר' שמואל לויטין לפני תקיעת שופר בראש-השנה של שנת ה'תרפ"ט.

ר' שמואל ניסה לחמם את האווירה ולהגביר את רגש ההתלהבות, בנסותו לתאר באוזני החסידים: זוכרים אתם כיצד הי’ מעמד ומצב זה בהיותנו בליובאוויטש. איזה רגש של קדושה אפף את כולנו, איזו התלהבות אחזה בנו אז.

הרי עומדים אנו עתה לפני עיקרו של "בניין המלכות", ה"המשכה" מ"עצמות ומהות" ממש אל תוך העולמות. אחרי ה"דורמיטא" (השינה והתרדמה) שהיתה בעולמות כאשר "כל העניינים חוזרים לקדמותם", הכל חוזר לנקודה הראשונה. לשם, אל הנקודה הראשונה ממש, לעצמות ומהות ממש, צריך יהודי "להגיע", על ידי הביטול הפנימי של עצם הנשמה. שם עליו לפעול מחדש את "בניין המלכות", את ההסכמה של הקב"ה להיות מלך ישראל ומלך העולם, ולהוות ולחיות מחדש את כל הבריאה כדי שתהי’ לו יתברך דירה בתחתונים.

 

מבטל כל התפשטות 

 

אך ר' זלמן-משה לא הי' יכול להסכים לכל אותם "גילויים" ואותה התפשטות של רגשות נלהבים. מי יודע אם אכן אמיתיים הם אותם רגשות, ואולי כל כולם לא באו אלא לעורר עוד יותר את ה"ישות" וההתפשטות של הנפש הבהמית, שתרגיש כי הלוא חסיד אני, יש לי רגש פנימי, רגש של רוממות והתעלות.

תגובתו של ר' זלמן משה לאותם מילים נלהבות הייתה חריפה מאד: אכן, זוכר אני היטב את המעמד ומצב שהי’ בליובאוויטש. ה"לאטקעס" [הלביבות] שאכלו שם באכסניא של מרת באשא-רחל, היו טעימות מאוד!

היו שפירשו, אומר ר' מענדל, את כוונתו של ר' זלמן-משה, שדווקא עתה, בשעת תקיעת שופר, זהו הזמן להתעורר בתשובה על מה שהי’ אז, על מה שבאותו זמן היינו שקועים, לפחות בדקות, בטעמם הערב של הלביבות הטעימות. וייתכן שאמנם הייתה גם זו כוונתו. אבל קודם-כל הוא שפך מים צוננים על ההתלהבות וההתלהטות של חבירו, שהי’ נדמה לו כי הנו במצב של "פרחא לעילא" למעלה מן המידה, מתחיל לחפש "גילויים" ועוזב את ה"עצם".

שנים רבות לאחר מכן, כשזכה ר' זלמן-משה לצאת מעמק הבכא, והגיע לארץ-הקודש, שמע פעם בבית-הכנסת חב"ד ברחוב נחלת-בנימין בתל-אביב את החסיד ר' מיכאל דבורקין שהי’ בעל רגש עז וניחן בקול ערב, כשהוא עובר לפני התיבה ומשתפך בתפילת שחרית ב"ממקומך מלכנו תופיע" ועיניו זולגות דמעות מאין הפוגות. כל המתפללים התרגשו והתפעלו ויצאו מהכלים מתפילתו של ר' מיכאל, אך ר' זלמן-משה לא הי’ יכול להתאפק וקרא לעברם: "אהה, עס ווילט זיך עם (=מתחשק לו)…"

 

לא להיות "מציאות" 

 

בעל מדות טובות מאד הי' ר' זלמן משה כשלעצמו. מסור ונתון למשפחתו לחבריו וגם לאחרים הרבה יותר מן המקובל. ואולם בדרישותיו ותביעותיו בהתקשרות לרבי וביגיעה בעבודת ה' – בראש ובראשונה מעצמו, אבל אחר כך, בהתוועדויות חסידותיות, גם מחבריו ותלמידיו – הי' קיצוני מאד, בלי "לעגל קצוות" ובלי להתפשר ולו על הפרט הקטן ביותר. אפשר אולי אפילו לומר שהי' קצת, ואולי יותר מקצת, מחוספס וקוצני, "א ווילדער חסיד".

בשעת התוועדות, ובפרט כשהי' בגילופין, לא הי' ר' זלמן משה חושך את שבט פיו אפילו מגדולי וזקני החסידים המפורסמים. גם מהם הי' תמיד תובע שאין התקשרותם לרבי מספקת, שהמסירות-נפש והביטול שבהם אינו די. הוא לא חדר עדיין את כל מציאותם. הם עדיין קצת "מציאות". אם-כי מציאות-דקדושה – אבל בכל זאת מציאות, והרי אין[11] הקב"ה שורה אלא על מה שבטל אליו יתברך!

בדרך כלל, כשהי' מגיע החסיד המפורסם ר' איצ'ה דער מתמיד[12] להתוועדות שבה נכח ר' זלמן-משה, ידעו כולם שהולך להיות כאן 'שמח'.

ר' איצ'ה נחשב בעיני כולם לאיש קדוש, חסיד מופלא שכל עסקו הוא רק בתורה ובעבודת ה', אף רגע לא הלך אצלו לבטלה ח"ו. אמרו עליו שהוא מתפלל כל היום ומתוועד כל הלילה. נוסף לכך הי' סובב בעיירות בתור שליח של הרבי (מה שקרוי "שד"ר" – שלוחא דרבנן) לחזור דא"ח ולקבץ כספים, בלשון הידוע: "לקבץ גשמיות ולזרוע רוחניות", וסיפרו עליו אפילו מופתים.

אבל דווקא רוממות והפלאה זו לא מצאה חן בעיני ר' זלמן-משה, שהי' טוען כי על ידי כך נהי' ר' איצ'ה "א גאנצע מציאות".

ולכן, בדרך כלל, כשהיו השניים נפגשים בהתוועדות, הי' ר' זלמן-משה מפריע לר' איצ'ה בשטף דבריו בענייני עבודת ה', כאשר הוא מפסיק אותו מידי פעם ו"יורד" עליו שוב ושוב בטענה כי הוא עדיין "מציאות" – אני אמנם בוודאי הרבה הרבה יותר גרוע, שלא בערך – אבל גם אתה נשארת קצת "מציאות".

 

כשאתה שליח – אין זו המציאות שלך

 

פעם הגיע ר' איצ'ה לאחד המקומות בתור שליח (שד"ר) של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, והתוועד כדרכו, כאשר נוכח שם גם ר' זלמן-משה.

הנוכחים, שהתלחשו ביניהם מראש וציפו להתוועדות מעניינת במיוחד, כאשר שני החסידים הגדולים יתבעו וידרשו זה מזה יותר ויותר – התפלאו לראות את ר' זלמן-משה יושב ומקשיב בקשב רב ובדרך-ארץ רבה לכל מילה שאומר ר' איצ'ה. לא מפריע, לא מפסיק אותו ואף אינו מעיר שום הערה. כך עוברות שעות רבות, כשר' איצ'ה מדבר ומתוועד ללא הרף, ור' זלמן-משה אומר "לחיים", ומאזין ומקשיב בביטול ובדרך ארץ, דבר מאד לא רגיל אצלו בהתוועדות.

לאחר-מכן שאלו את ר' זלמן-משה: מה קרה הפעם, כיצד זה שלא הגבת במאומה על דברי ר' איצ'ה והקשבת לו כל הזמן בדרך-ארץ, שלא כדרכך תמיד?

אמר להם ר' זלמן-משה: אינני מבין על מה אתם תמהים ומתפלאים. כאשר ר' איצ'ה יושב ומדבר ומתוועד כחסיד, יכול אני לטעון ולתבוע ולומר דעות אם הוא חסיד כראוי או לא, אם הוא בטל לגמרי לרבי או לא וכדומה – אבל כאן הוא הגיע כשליח של הרבי, כ"שד"ר" – האם חושבים אתם שאעז להפריע ולהפסיק באיזה אופן שהוא לשליח של הרבי?!

ומסיים המשפיע ר' מענדל: כשאתה לעצמך, יכול אתה להיות כזה או כזה. כשמדובר רק על הכוחות המוגבלים שלך, הרי למרות כל העבודה מי יודע האם אכן אתה בשלימות ובתמימות כפי שחסיד צריך להיות.

אבל כשאתה מתמסר לשליחות של הרבי – הרי אין זו המציאות שלך, שהרי "שלוחו[13] של אדם כמותו" ועד "כמותו[14] ממש". יש לך כוחות של הרבי, כוחות בלי גבול. רק שאכן תשכיל "לשים את עצמך הצידה" ולא להפריע ולקלקל זאת ע"י ה"מציאות" שלך להיות ולפעול כפי שצריך להיות!

 

הרגשתי "השתטחות"

 

הקירבה של ר' מענדל לר' זלמן משה הייתה מיוחדת במינה. ההשפעה של ר' זלמן משה על אישיותו של ר' מענדל הייתה רבה וניכרת ביותר. גם ר' מענדל הי' חסיד של "עצם" ולא של "גילויים", והקירבה הנפשית ביניהם נמשכה במידה מסויימת אפילו לאחר פטירתו.

ר' מענדל מספר בחיוך ברגע של גילוי לב שבמשך ימי חייו הי' כמה פעמים ב"אוהלים" הקדושים של רבותינו נשיאינו ברוסי' – אצל רבינו הזקן בהאדיטש, אדמו"ר האמצעי בניעזין, אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מוהר"ש בליובאוויטש, אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ברוסטוב ועוד – אבל לדבריו לא הרגיש באמת, כפי שהוא הבין שצריך להרגיש, את ענין ההשתטחות על קברי צדיקים המבואר בחסידות, את הקשר עם הצדיק וכו'.

בוודאי מאמין אני בכל לבי, אומר ר' מענדל, כמו כל יהודי וכמו כל חסיד, בכל המבואר בעניין זה, אבל לא הרגשתי זאת כראוי.

חשבתי שכאשר אגיע ל"אוהל" כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שהי' שנים רבות הרבי שלי, שם אכן ארגיש את הדברים.

אבל גם כאשר זכיתי לצאת מרוסי' ולהגיע להשתטח על הציון הקדוש של הרבי הריי"צ, גם אז לא הרגשתי כראוי את ענין ההשתטחות.

כך הי' גם כשהגעתי לארץ הקודש והייתי אצל רשב"י במירון, אצל האריז"ל בצפת, אצל האבות הקדושים בחברון ועוד.

אבל פעם אחת לקח אותי נכדו של ר' זלמן-משה אל הציון של החסיד ר' זלמן-משה, מורי ומדריכי ומי שהטביע את חותמו עליי יותר מכולם, בבית-החיים בצפת, לא הרחק מהחסיד ר' לייב בעל הייסורים. ודווקא שם, אומר ר' מענדל, לפתע "הרגשתי השתטחות" ו"אתדבקות רוחא ברוחא" עם ר' זלמן-משה…

 

הוראת הרבי שליט"א: לומר פלפולים

 

כאמור, הייתה ההשפעה של ר' זלמן-משה על אישיותו של ר' מענדל רבה וניכרת ביותר. הדבר בא לידי ביטוי פעמים רבות, במיוחד כשהי' נדמה לר' מענדל כי מישהו עובר את הגבול ומתחיל להיות קצת "מציאות", ואפילו מציאות-דקדושה. ובפרט אם המציאות הייתה ניכרת ובולטת, מה שמכונה אצל חסידים "בליטות".

על-פי הוראות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א הונהג בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, כמו בכל ישיבות ליובאוויטש, סדר שבחורים יאמרו, וגם יכתבו וידפיסו, דברי תורה ופלפולים בנגלה ובחסידות.

בתחילה אמנם לא הייתה דעתם של החסידים והמשפיעים המבוגרים נוחה מסדר זה, כאשר תלמידים צעירים, אפרוחים שעדיין לא פקחו את עיניהם, מתפלפלים ומסבירים ומביעים דעות בדברי-אלוקים-חיים. ובתחילה היו אפילו כמה "חכמים" שניסו לכתוב לרבי ולנסות להסביר ולשכנע אותו שזה לא מתאים למה שנהגו בליובאוויטש.

אבל בהמשך הגיעו תביעות מפורשות חוזרות ונשנות בנושא זה במכתביו ובשיחותיו של הרבי מלך המשיח שליט"א[15] ונראה שגם זה מהחידושים המיוחדים בדורנו זה, הדור השביעי, בו השכינה מגיעה "למטה בארץ"[16], והאלקות והקדושה מגיעים אל ופורצים גם מתוך המציאות ואף מעניינים של "חוצה שאין חוץ הימנו"[17].

ואז נתקבל הדבר ונכנס לתוך הסדר, ומדי פעם מתכנסים תלמידי התמימים לשמוע פלפול בנגלה או בחסידות מאחד מחבריהם.

המשפיע ר' מענדל הי' נוהג להשתתף בעצמו במעמד זה. הוא הי' יושב ומקשיב קשב רב לאותו תלמיד צעיר שאמר את הפלפול. אבל יותר ממה שהי' מקשיב לתוכן הדברים, הי' בוחן ובודק את מי שהי' אומר את הפלפול ואת אופן אמירתו[18].

 

ככל שהביטול נעלה יותר – הוא נעשה יותר יש

 

לא פעם סנט באלו שלא מתאים להם לומר פלפולים אלא רק בנושאים הגבוהים ביותר שקודם "הצמצום הראשון": אם האור 'יצא' ועבר את הצמצום, הי' ר' מענדל אומר באירוני', אסור לו כבר לומר עליו פלפול, שהרי הוא נפסל ב'יוצא'.

– בבית-המקדש, הי' אחד מפסולי המוקדשין פסול שנקרא "יוצא", כלומר, שהבשר יצא חוץ למחיצתו, חוץ לחומת העזרה או לחומת ירושלים, ובכך הוא נפסל[19]. וכך אצל אותו תלמיד שמחפש רק לטפס גבוה גבוה, מי ש"יצא חוץ למחיצתו" חוץ מן הצמצום הריהו נפסל ב'יוצא' מלומר עליו פלפול.

הוא מסתובב מתוך הרחבת הדעת, ממשיך ר' מענדל ואומר, הולך מצד לצד, מסובב את אצבעו מלמטה למעלה לפי אופן הפלפול, ומסביר את ההבדל בין הביטול בדרגא זו לביטול העמוק יותר בדרגא גבוהה יותר. אבל ככל שהביטול עליו מדבר הוא נעלה יותר, כך נעשה האומר יותר ויותר "מציאות יש", ולא רק מציאות-דקדושה אלא אף "יש ודבר נפרד בפני עצמו".

ובזה עצמו, הי' ר' מענדל מוסיף, ארבע דרגות: תחילה הוא "יש". לאחר מכן הוא יורד יותר ונעשה "דבר". הירידה גוברת, והוא נעשה "נפרד". ועד שיא הירידה, שהוא מרגיש את עצמו "בפני עצמו" לגמרי.

מילא אם לומד הוא נגלה דתורה באופן כזה, הי' ר' מענדל אומר, הי' אולי איזה שהוא מקום להבין אותו (אף כי בשום אופן לא להסכים לכך) – מכיוון שעוסק הוא בענייני העולם, אודותם מדובר בנגלה דתורה, הוא לומד על שור שנגח את הפרה ועל טענות של שקר בדיני ממונות, יש מקום אולי שזה עלול לגרום לו חלילה להיות מציאות יש (כמו אשה מעוברת, שהטבע גורם לה להיות כריסה בין שיני').

אבל כשמדובר על לימוד החסידות, על הבנה באלקות – איך שייך בכלל שזה יביא אותו להיפך הכוונה לגמרי, להיות מציאות יש (אין זה אלא כמו "איש מעובר", דבר שכלל לא יעלה על הדעת)!

 

פלפולים – אבל בלי "בליטות"

 

פעם אמר אחד התמימים בישיבה פלפול בחסידות, וכדרכם של ראשי-ישיבות מסויימים החל מסתובב אנה ואנה תוך כדי אמירת הפלפול, כאשר הוא מראה באצבעות ידיו, ובפרט באגודלו, תנועות סיבוביות מלמטה למעלה של קושיות ותירוצים, כידוע בישיבות. מה שנקרא אצל הבחורים "ישיביש".

ר' מענדל ישב כל הזמן ולא גרע עיניו מאותו בחור. בשעת מעשה הוא לא אמר לו מילה, אבל גם לאחר שעבר זמן רב מאד, לא הי' יכול להירגע מאותו פלפול. מאותן תנועות 'מתנגדיות' שנלוו אליו, ובעיקר ממצבו הרוחני והחסידותי של אותו בחור – שמיני אז, ספג ממנו לא אחת, בשעת התוועדות וכדומה, מנה יפה על גודל ויופי ועומק ועוצם אופן אמירת הפלפול.

ודאי שחייבים לומר פלפולים, הי' ר' מענדל אומר וחוזר ואומר, הרי זו הוראה מפורשת של הרבי שליט"א, ובוודאי ניתנו הכוחות לכך שהדבר יביא אך ורק את התועלת האמיתית ביראת-שמים ובחסידישקייט. אבל הפלפול צריך להיות "א דורך-גידאווענטער פלפול", פלפול בעניין בחסידות שחדר בכל מציאותו על ידי ש"התפללו" אתו באריכות, ולא "סברות[20] בטן על שדות ויערים קרחים".

ואם תימצי לומר, הרי גם זה הוא אחד מהחידושים של הדור השביעי – שגם התחתון ביותר – ה"ישות" של אמירת וכתיבת הפלפולים, שכל-כך סלדו ממנה בליובאוויטש – משמש לא רק להגברת לימוד הנגלה והחסידות, אלא גם להגברת היראת-שמים והחסידישקייט.

בכל אופן, המשפיע ר' מענדל, כתלמיד מובהק של ר' זלמן-משה, עמד על המשמר שהפלפולים יהיו כראוי ויביאו אכן תועלת לא רק בלימוד בהבנה וב"השכלה", אלא גם ובעיקר בעבודת ה'.

 

ר' אליעזר ננס

 

ידוע[21] שאצל חסידים לא מספידים, אבל מספרים סיפורים אודות הנפטר. נספר אפוא הפעם מה שסיפר הרה"ח ר' אליעזר ננס אודות כניסתו לתומכי-תמימים בליובאוויטש.

ר' אליעזר נולד בעיר חרסון למשפחה חב"דית, ושם גם גדל והתחנך. אביו, הרה"ח ר' לייב, הי' נוסע לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ופעם אף לקח עמו את בנו אליעזר לליובאוויטש.

בשנותיו הראשונות, כפי שקרה להרבה צעירים באותם שנים, נפלו לידיו ספרים-חיצוניים, שהלהיבו את לבו הצעיר והוא נתפס ל"השכלה" וקרא בהם בשקיקה, אף כי הקפיד על שמירת המצוות.

למרות התנגדות משפחתו וחברי הקהילה שלו, שאף כינוהו בשם "שייגעץ" – הלך הדבר ונמשך, ומי יודע לאן היו הדברים מגיעים. אלא שההשגחה העליונה חשבה אחרת.

לאחר נישואי אחותו הבכירה, החליטו היא ובעלה לעבור לגור בפריז בירת צרפת. גיסו קיבל הזמנה לשרת בצבא הרוסי ולא הצליח בשום אופן להיפטר מכך. הפתרון היחיד הי' אפוא לברוח מרוסי', וכך אכן עשו. בעזרת חבר של הגיס, שגר כבר זמן רב לפני כן בפריז, הצליחו גם אחותו ובעלה לברוח לצרפת, והם עברו לגור בפלעציל, האזור בו התגוררו באותה תקופה שומרי המצוות בפריז.

כשגדל האח אליעזר ונודעו מעלליו הנ"ל, הזמינו אותו אחותו ובעלה לבוא לגור אצלם בפריז, וללמוד שם מדעים כחפצו.

אליעזר הסכים עקרונית לרעיון, אלא שחשש מאד מהתנגדות המשפחה, והוא  החליט לפעול בשלבים. תחילה ייסע מביתו ללמוד בישיבה. וכשיהי' כבר רחוק מן הבית, ימצא כבר הזדמנות בשלב מאוחר יותר להתחמק ולברוח לצרפת, כפי תכניתו.

 

בליובאוויטש אין פרוטקציות

 

המשפחה הסכימה לכך שאליעזר ייסע ללמוד בישיבה, והוחלט לשלוח אותו לליובאוויטש. סיבה טובה נוספת הייתה להם בכך, כדי לשמור עליו מרוחות תנועת ה"השכלה" שהחלו מנשבות אז וכבר החלו לתת אותותן באליעזר הצעיר.

אלא שלהתקבל לתומכי-תמימים בליובאוויטש באותה תקופה לא הי' פשוט כלל ועיקר. בפרט לבעל עבר-פלילי (ביחס לליובאוויטש) כזה של קריאת ספרים-חיצוניים.

בליובאוויטש בדקו בשבע חקירות ושבע בדיקות אחרי כל מועמד להיכנס לישיבה. נוסף לבחינות הוועד-הגלוי הי' גם וועד-חשאי שהתחקה אחר אורח-חייו של המועמד, ולפי המלצותיו נתקבלו המועמדים ללמוד בישיבה. לפעמים ארכו כמה חודשים עד שסוף-סוף הצליח הלה להתקבל. והיו גם לא מעטים שנשלחו כלעומת שבאו ולא זכו להתקבל ללמוד בתומכי-תמימים.

במצב כזה, דאגו בני המשפחה להבטיח את כניסתו של אליעזר לישיבה, ושלחו עמו לליובאוויטש את דודו מן העיירה דובראוונע. הדוד הביא עמו מכתב מהחסיד הגביר ר' זלמן בעזפאלאוו בו הוא מבקש לקבל את אליעזר לישיבה. ר' זלמן החזיק על חשבונו עשרה תלמידים בתומכי-תמימים, ולכן חשב הוא וחשבו גם המשפחה  שיתחשבו בבקשתו בליובאוויטש.

אולם כשהמנהל-פועל, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, קרא את המכתב מר' זלמן, הגיב מיד: לא כאן! לא בליובאוויטש! כאן אין 'פרוטקציות'. אם תתקבל – יהי' זה אך ורק בזכות עצמך ולא בגלל התערבות של מאן דהוא!

המנהל-פועל שלח את אליעזר הצעיר לאביו, כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, מייסד ומנהל הישיבה, שיחליט על גורלו, אם לקבלו לישיבה אם לאו.

 

להיכנס לגמרי ל"תומכי תמימים"

 

כשנכנס אליעזר אל הרבי נ"ע, שאל אותו הרבי אם זוכר הוא את הפעם הקודמת שהי' כאן בליובאוויטש, והוא השיב בחיוב. שאל אותו הרבי אם הוא זוכר את מה שנאמר אז, ואם כן שיחזור על כך עתה.

אליעזר ענה, כי אכן זוכר הוא את המאמר ד"ה אלקי אבי בעזרי שנאמר אז, וחזר על תוכן המאמר. הוא הוסיף גם וחזר על ה'יחידות' בה התאונן אביו על כך שהוא קורא ספרים ברוסית, והרבי נ"ע ענה לו אז שאין לו מה לדאוג כי הוא שייך לתלמידי תומכי-תמימים.

הרבי הקשיב לדבריו בחיוך וברכו וכך נסתיימה ה'יחידות'. מיד לאחר-מכן נודע לו כי אכן התקבל לתומכי-תמימים.

כשנכנס לאחר מכן אל המנהל-פועל, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, שאל אותו הרבי איזה ספרים-חיצוניים כבר קרא. הוא סיפר הכל, כי ידע שלא שייך כלל להעלים את האמת. אמר לו הרבי הריי"צ: לייזערקע, אפשר לעשות ממך בן-אדם. אבל אם לא ח"ו עלול אתה לקלקל גם תלמידים אחרים. ולכן היזהר והישמר לנפשך, דע את אשר לפניך, ואם אתה נכנס לתומכי-תמימים, עליך להיכנס לכך עם כל הפנימיות ועם כל המהות שלך.

אתה מתקבל לתומכי-תמימים בתנאי אחד: שתדע, ושיהי' 'מונח' אצלך בבירור שאתה שוכח מכל מה שהי' ומכל תוכניותיך. כאן נולדת, כאן גדלת וכאן תהי' כל ימי חייך!

הי' לי קשה מאד, כמעט בלתי-אפשרי, מספר ר' אליעזר, לקבל זאת, שמישהו יהי' 'בעל-הבית' מוחלט עליי. אבל המנהל-פועל חיכה לתשובה ממני ולפי זה ייקבע גורלי. ידעתי שלא שייך כאן 'משחקים' ועלי להחליט סופית – ימינה או שמאלה. ואכן החלטתי, ונתתי את הסכמתי המלאה והמוחלטת להיות שייך לגמרי לתומכי-תמימים.

 

פריז היא לא בשבילך. עוד יבוא זמן…

 

ואז הוסיף הרבי הריי"צ ואמר: לייזערקע, פריז היא לא בשבילך. עוד יבוא זמן שתגיע גם לשם.

ר' אליעזר מוסיף בהתרגשות: הייתה זו ממש רוח-הקודש גלוי'. לא אמרתי אף מילה ואיש לא ידע על תוכניתי להגיע לפריז בהמשך.

דברי הרבי הריי"צ התקיימו שנים רבות לאחר מכן, כאשר זכה ר' אליעזר סוף-סוף לצאת מעמק הבכא הסובייטי, אחרי כל התלאות שמצאו אותו במחנות העבודה, ונסע בפעם הראשונה לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א.

הרבי שליט"א שאל אותו ב'יחידות' אם הי' בפריז, במקום מגורי אחותו.

כאשר השיב בשלילה, אמר לו הרבי: היכן "הכרת הטוב" – הרי היא טיפלה בך וגידלה אותך בקטנותך!

כי הוא נתייתם מאמו בעודו קטן, ואחותו הגדולה גידלה אותו.

והרבי הוסיף: יש לאחותך בן בשם אלי-הו. כשתחזור לארץ הקודש, סע דרך פריז ותניח עמו תפילין.

ואכן, כשחזר ר' אליעזר לארץ הקודש נסע דרך פריז והתעכב שם ימים אחדים, בהם דיבר בארוכה עם בן-אחותו, הניח עמו תפילין וכו'.

אז, אחרי שנים רבות, התקיימו דברי הרבי הריי"צ שאמר כי יבוא זמן בו הוא יגיע גם לפריז.

 

נכנסתי עם כל המהות

 

בחזרה לליובאוויטש. מיד כאשר הביע את הסכמתו להיכנס כל כולו לתומכי תמימים, שלח אותו הרבי הריי"צ, המנהל-פועל של תומכי תמימים, אל קאפיל המזכיר, כדי לסדר את העניינים הפורמליים, ואמר לו שיקח כסף ויקנה לו מלבושים ארוכים כנהוג בליובאוויטש. שכן הוא הגיע לליובאוויטש דווקא בבגדים קצרים מודרניים.

שאל אותו המזכיר: מה הייחוס שלך, שזכית להתקבל מיד לתומכי-תמימים, כאשר רבים ממתינים ומצפים ואינם זוכים לכך. אולי זה בגלל משפחתך?

ויען ר' אליעזר: הריי"צ אמר לי שאצלנו אין שום 'ייחוסים' ואם יקבלוני הרי זה רק בייחוס-עצמי. ובכלל, המשפחה אינה במקור מחסידי ליובאוויטש. כי הסבא, שהי' תחלה 'חוזר' אצל כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, הי' מחשובי חסידי קאפוסט.

לאחר זמן, ממשיך ר' אליעזר ומספר, הגיע לליובאוויטש השו"ב של חרסון, הרה"ח ר' משה חריטונוב, שהכיר אותי מהיותי "שייגעץ" בחרסון. כשראה אותי במלבושים ארוכים, התפלא ושאל: מה אתה עושה בליובאוויטש?

כשסיפרתי לו כי התקבלתי לתומכי-תמימים, הגיב ר' משה: מה, אותך ה'שייגעץ' קיבלו לתומכי-תמימים?! אני אספר להם שאתה קורא ספרים-חיצוניים!

סיפרתי לו, מסיים ר' אליעזר, כי הריי"צ כבר יודע הכל, וכי נכנסתי כל כולי, עם כל הפנימיות וכל המהות לגמרי לתומכי-תמימים.

 

לעמוד בתוקף בעד "תורה תמימה"

 

ישיבת תומכי-תמימים לא נוסדה רק כדי להרבות תורה בעולם. כפי שאמר מייסדה, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בעת ייסוד הישיבה, ט"ו אלול תרנ"ז[22], לפני מאה שנה:

"הודו לה' כי טוב, ישנם כמה ישיבות במדינתנו (כן ירבו) אשר בלי כל ספק יצאו מהם מורי הוראה בישראל, תלמידי חכמים, מופלגי תורה. ואני ביסדי היום ישיבת תומכי תמימים לא אל זה בלבד אכוון.

"אין אני דורש אשר תלמידינו יהיו דווקא מורי הוראה, תלמידי חכמים ומופלגי תורה.

"רק הנני בכל תוקף עוז, ועל מנת כן הנני מיסדה, כי תלמידנו יהיו יראי אלקים, עובדי ה' מקרב ולב אמת, ואשר פרים יתנו בקיום המצוות בחיבת הקודש. ולכשיגדלו ויהיו לאנשים, הנה כל אחד ואחד מהם ידע חובתו ותעודתו בחיים בעד "תורה תמימה". ואז הנה נועם היהדות הטהורה יהל במושבם ובכל מקום משכנותם יהי' תורה אור".

ייחודה של ישיבת תומכי-תמימים הוא לא רק במידת הגדולה וההפלגה בתורה, אם כי כמובן, שמים דגש חזק גם על כך, אלא בעיקר ובמיוחד בעובדה שהיא מחנכת לעמוד בכל התוקף ובכל העוצמה בעד "תורה תמימה" – התורה כאשר היא, ללא פשרות וללא ויתור אף על קוצו של יו"ד.

 

שום דבר לא יזיז מה"נקודה"

 

מתלמיד תומכי-תמימים לא נדרש דווקא שיהי' בעל כשרונות טובים ומוח חריף ומפולפל. אלא העיקר הוא "הנחת עצמותו", "איבערגעבן זיך" – למסור ולתת את עצמו אל ה"נקודה", אל ה"עצם", באופן ששום דבר בעולם לא יוכל להזיז אותו ממנה.

הבחינות שעברו המועמדים להתקבל לתומכי-תמימים, כללו לא רק בדיקת הכשרונות והידיעות, אלא גם ובעיקר בדיקת ההנהגה ומידת הנכונות למסור את-עצמו לגמרי עבור ה"נקודה".

היו אולי כאלו שבחיצוניות למדו ונהגו כראוי, אך לא הי' בהם את התוקף הנדרש מתלמיד של תומכי-תמימים. הם לא היו מוכנים לשכוח מעצמם, לשכוח מכל תוכניותיהם בעבר ובעתיד.

כי "תמים" צריך לדעת ולהכיר שכאן נולדתי, כאן גדלתי, זוהי כל מטרתי בחיים וכאן אהי' כל ימי חיי. ובעת התוועדות וכדומה, כשנחה עליהם הרוח, , היו חסידים מוסיפים את דברי חז"ל[23] אודות ערי מקלט – "שם תהא קבורתו". אלא שבנדון דידן הכוונה היא כמובן אך ורק למעליותא. כדברי חז"ל[24] אודות משה רבינו, אשר "קבורתא דילי' – משנה".

רק מי שהי' מוכן לזה, ונכנס לזה עם כל הפנימיות ועם כל המהות – התקבל לתומכי-תמימים.

זוהי תומכי-תמימים וזוהי ליובאוויטש.

היא זו שטבעה את הסיסמא "בלי פשרות". היא זו ששום דבר בעולם לא יזיז אותה ממקומה, ממה שצריך להיות על פי תורה תמימה.

היא זו שעמדה ללא חת נגד גזירות למיניהם, משפטי-ראווה, משלוחים לסיביר ואף משלוחים לעולם האמת.

היא זו שעמדה נגד מחרפים ומלעיגים למיניהם בארצות החופש שטענו "אמריקה איז אנדערש".

היא זו שלא נסיון העוני ולא נסיון העושר, לא הלחצים וההשפלות ולא הפיתויים והשררות לא יכלו לה ולא יוכלו לה.

היא זו שעמדה ועומדת בכל תוקפה לעד ולעולמי-עולמים בלי לזוז זיז כלשהו מן ה"נקודה".

 

לא לתת ל"זרם החיים" להזיז מאומה

 

כך כותב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ[25]:

"בכל דור ודור יש בו כתמו, המכלה ומבלה רחמנא-ליצלן כל חלקה טובה ושמנה. וכתם דורנו הוא "זרם החיים". אשר רופאי האליל מצאו לו מזור "בדמיון" אשר יקראוהו בשם "דרישת הזמן" – הזמן דורש לכלכל כך, הזמן דורש להנהיג באופן כזה, והזמן מכריח להיות כה וכה.

"הדעה הכוזבת הלזו הולידה את החברות והאגודות (בעלי פשרה) למיניהן, אשר בזה – בהפשרות – חושבים המה לעצור בעד התפשטות החולי.

"אבל תמורת זה הנה גם הם – המלחים העוצרים – נסחבים בהזרם, וכבר אינם מה שהיו בתחילת היותן, להיות כי הפשרה הנה טבעה להרחיב ולפשר גם גבול המפשר, ושובר את החיץ (כותל) אשר יסד בראשונה".

כדי לעמוד בפרץ, ולא להניח ולא לתת ל"כתם" של דורנו זה, "זרם החיים", לנסות לשנות ולהזיז משהו בגלל דרישות-הזמן וההתאמה-למציאות – נוסדה ישיבת תומכי-תמימים, אשר בה ההדגשה והעיקר לא כל-כך הכשרונות והידיעות אלא ההתקשרות וההתמסרות אל ה"נקודה", אל ה"עצם".

"כתיב[26] "מתן[27] אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו" – יש לך אנשים שהיו גדולי השם בחכמתם או בעשרם. אבל מתן אדם, כשהאדם נותן את האדם שלו באיזה התעסקות בהחזקת הדת, הנה לא זו בלבד כי ירחיב לו, אלא עוד זאת כי לפני גדולים ינחנו".

 

ה"נקודה" של עכשיו – "יחי אדוננו"

 

כאשר נדמה למישהו כי אותה "נקודה", אותה קובע אך ורק הנשיא והראש,  אינה מתאימה למציאות ואינה מתקבלת כל-כך בדרישות המקום והזמן של "זרם החיים" – לשם כך קיימת ישיבת תומכי-תמימים. כדי לשמור על ה"נקודה", ולהחדיר אותה בכל מקום ובכל פינה, מבלי התחשב עם מחלת המפלגות ועם השאיפות והדרישות השונות של מי שלא יהי'.

הנקודה שלנו עתה, מתבטאת באותה קריאה והכרזה המדגישה את העובדה ששום דבר לא השתנה ולא יכול להשתנות לעולם. כי כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א אומר וקובע משהו, דבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי-עולמים גם במישור הפשוט של העולם-הזה הגשמי.

ותיכף ומיד ממש, בפרט על-ידי דביקות בנקודה זו, שלא מתביישים בה, ומביאים ומחדירים אותה שתפרוץ מכל מקום ומכל פינה, נראה זאת גם בעיני-בשר בפשטות, בגאולה האמיתית והשלימה.

ה"נקודה" של עכשיו היא:

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

 



[1] ראה תו"א ר"פ נח.

[2] לשון חז"ל גיטין נט, א.

[3] לשון חז"ל – ראה רש"י וישב לז, ד.

[4] סה"ש תרצ"ו ע' 127. לקו"ש חי"ד ע' 224.

[5] פיוט "לכה דודי".

[6] שמואל-ב' ז, כג. וראה אגה"ק ס"ט.

[7] בראשית ב, כד.

[8] ע"ז כט, ב.

[9] ראה אודותיו גם התוועדות חסידותית ח"ב פרקים ו, י, י"ב, כ, כ"א.

[10] ראה בארוכה התוועדות חסידותית ח"ב פרק י"ב.

[11] תניא פ"ו.

[12] ראה אודותיו גם התוועדות חסידותית ח"ב בפרקים הראשונים.

[13] ברכות לד, א. קידושין מא, ב וש"נ.

[14] ראה תשובות הריב"ש סרכ"ח. לקו"ת ויקרא א, ג.

[15] ראה סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 249 ואילך. סה"ש תנש"א ח"ב ע' 171 ואילך ועוד.

[16] ד"ה באתי לגני תשי"א סוס"ד.

[17] ראה שיחת כ"ח סיוון תנש"א ובכ"מ.

[18] ראה גם התוועדות חסידותית ח"ב פרק א'.

[19] חולין סח, א. זבחים כ, ב ועוד.

[20] כפי שמתבטא כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב)  נ"ע, במילים חריפות ביותר, בשיחתו המפורסמת "כל היוצא למלחמת בית דוד". נדפסה בסה"ש תש"ב (לה"ק) ע' קלב ואילך.

[21] שיחת י"ד שבט תש"י.

[22] אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפד ועוד.

[23] מכות יא, ב. ספרי שופטים סקפ"א. מכילתא דרשב"י משפטים כא, ב. רמב"ם הלכות רוצח פ"ז ה"ג.

[24] זח"א כז, סע"ב.

[25] אג"ק שלו ח"א ע' תפב.

[26] היום-יום י"ב אדר א'.

[27] משלי יח, טז.

 

פרסום תגובה חדשה

test email