פרשת אמור – להבין עניין ספירת העומר

יום חמישי א׳ אייר ה׳תשע״ד
פרשת אמור מדברת על ספירת העומר. כשעם ישראל יצאו ממצרים נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, לכן יצאו "ביד רמה" הן הנפש האלוקית והן הנפש הבהמית ו"ברכוש גדול" הן חלקו בעולם, אך לאחר הגילוי, הרע שבחלל השמאלי שבלב נשאר בתוקפו. לכן היה צורך בעבודה מיוחדת עם הנפש הבהמית. זוהי עבודת ספירת העומר.
מאת שולמית שמידע
תוכן העניינים

     

    "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה,

    שבע שבתות תמימות תהיינה… תספרו חמישים יום".

    כבר בסנה נודע למשה על הקשר בין יציאת מצרים למתן תורה –

    "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

    ומה שמקשר בין יציאת מצרים למתן תורה הוא העבודה של הנפת העומר,

    באופן של "תספרו חמישים יום".

    כיצד מקשרת ספירת העומר את יציאת מצרים למתן תורה?…

    *   *   *

    עם ישראל יוצא ממצרים עד שנכנס תחת כנפי השכינה באופן של "רצוא" ו"שוב".

    הוא בורח ממצרים באופן של "רצוא" ומבקש סיוע מה' – "משכני אחריך נרוצה".

    ומלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח,

    מוציא את עם ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול.

    ולאחר גילוי ונתינת כח בעצמה כזו מתחילה העבודה של עומר התנופה.

    עם ישראל יוצא ממצרים ומתחיל לספור את ספירת העומר,

    וכשמשלים את הספירה באופן של שבע שבתות תמימות,

    ולמעלה מזה, באופן של "תספרו חמישים יום" מגיע למתן תורה,

    באופן של "שוב" – "וירד ה' על הר סיני".

    [אמנם גם בקריעת ים סוף ראה עם ישראל אלוקות בפשיטות,

    והילדים שהכירוהו תחילה אמרו: "זה א-לי ואנוהו",

    ואף שפחה על הים זכתה לראות מה שלא ראו נביאים כיחזקאל.

    אלא שהיה זה עניין זמני וחולף כהכנה למתן תורה].

    העבודה הכללית של "רצוא" (העלאה) ביציאת מצרים ו"שוב" (המשכה) במתן תורה,

    היא המפתח לכל הפרטים בעבודת ה' של כל יהודי בכל הדורות.

     *   *   *

    במתן תורה התבטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.

    שכינה שהסתלקה מן הארץ ועלתה השמימה בגלל חטא אדם הראשון מתגלה.

    התגלתה מהות ועצמות ה' ית' – "אנכי מי שאנכי",

    לאחר ההכנה בעליונים שבאדם – הנפש האלוקית "חלק אלוקה ממעל ממש" –

    ובתחתונים שבאדם – הנפש הבהמית, שעל ידם נמשך בגופו ובחלקו בעולם.

    ואז נשמע הקול "אנכי ה' אלוקיך" מכל ד' פינות העולם ומלמעלה ולמטה.

    מתחילה עבודה חדשה בעולם כשעליונים יורדים ותחתונים עולים –

    שמים וארץ מתחברים.

    העולם מגיע לתכלית שלימותו ומכין את האדם לעבודתו.

    ממתן תורה נמשך גילוי אלוקות לעולם על ידי תורה ומצוות,

    ושלימות הגילוי תהיה בגאולה השלימה לעתיד לבוא.

    *   *   *

    יציאת מצרים לא היה עניין חד פעמי,

    "בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים",

    בכל יום חייבים אנו לצאת מן המיצרים והגבולים!

    וכיצד נשמה שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא,

    לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו,

    והתלבשה בנפש בהמית וגוף גשמי ועוסקת בחלקה בעולם הזה,

    תוכל לצאת מהמיצרים והגבולים של הגוף והעולם ולעלות מעלה מעלה?…

    בסייעתא דשמיא!…

    הקב"ה, א-ל רחום וחנון, נטע באדם כוחות אדירים – כוחות אלוקיים.

    הוא נטע באדם כוחות לעלות אליו ולהתחבר אתו על ידי התפילה.

    והתפילה – "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

    כשאדם נמצא במקום הכי נמוך, כשהוא נמצא ב"ארצה" (שלמטה מ"ארץ" סתם),

    הוא יכול להגיע ה"שמימה" (שלמעלה מ"שמים" סתם) דוגמת האבות.

    שענייני התפילה הם כנגד עבודת האבות ("תפילות אבות תיקנום"),

    וכל אחד מהאבות מפלס לנו דרך מיוחדת בסולם המחבר שמים וארץ.

    *   *   *

    אברהם אבינו, שהקב"ה מכנה אותו "אברהם אוהבי",

    מפלס לנו את דרך אהבת ה' בעבודת התפילה.

    כשיהודי עומד ומתבונן בגדולת ה' וכולו נפעם מהעובדה,

    שכל סדר ההשתלשלות אינו תופס מקום כלל.

    שכל העולמות אין להם שום ערך לאלוקות.

    כשהוא מתחיל לחשוב שהעולם המוגבל אין לו שום ערך לגבי בלי גבול,

    ועל אחת כמה וכמה, שאלוקות הוא למעלה מגבול ובלי גבול גם יחד.

    ועם זאת, ניתנו לו כוחות לעלות השמימה למקום שבאין ערוך לגמרי ממקומו,

    מתעוררת בו אהבת ה' למעלה ממדידה והגבלה בכל לב ונפש ומאד,

    והוא יוצא מהמיצרים והגבולים.

    *   *   *

    יצחק שמידתו מדת הגבורה ("פחד יצחק") מפלס לנו דרך ביראת ה'.

    כשיהודי מתבונן בשפלות האדם,

    ובגדולת הבורא שכל תנועה של נברא נוגעת אליו,

    עד ש"מאן דמחוי במחוג קדם מלכא קטלא חייב",

    (מי שעושה סימן לפני המלך חייב מיתה),

    הנה הוא בא לידי יראה.

    לא יראת העונש בלבד, ואף לא יראה תתאה בלבד, אלא יראה עילאה,

    השייכת ליו"ד של שם הוי' ועד לקוצו של יו"ד.

    והוא יוצא מהמיצרים והגבולים.

    *   *   *

    ויעקב שמדתו מדת הרחמים מפלס לנו את הדרך לעורר רחמים על עצמנו מלמעלה.

    עד שאנו זועקים ממעמקי נפשנו אל ה',

    "המלך המרומם… ברחמיך הרבים רחם עלינו",

    "אבינו אב הרחמן… רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל…

    ולא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד".

    שאף אם אנו שקועים, חלילה, בהבלי העולם,

    עד שכל ההתבוננויות שלנו בגדולת ה' ובשפלות האדם

    אינן מספיקות להוציא אותנו מהתעתועים של עולם השקר.

    ואולי אין אנו מצליחים לעורר בתוכנו את אהבת ה' "בכל מאודך",

    וגם איננו מגיעים ליראה עילאה בתכלית השלימות,

    אז אין ברירה, אנו צריכים לעורר על עצמנו רחמי שמים.

    *   *   *

    עלינו לזכור שאין שום מציאות מבלעדי ה',

    ש"אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש!

    כמו שמבאר הרבי המהר"ש את הפסוק:

    "מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקודש",

    שאף למלאכים הנעלים הנקראים "אלוקים" אין דמיון והשואה לה' כלל.

    כתרגום יונתן – "מן כוותך באילי מרומא, הוי'",

    שהתכוון לשלול את עניין ה"שיתוף".

    שהרי המלאכים הם "כגרזן ביד החוצב",

    לכן (כדברי ר' לוליאני) הכל מודים שלא נבראו ביום הראשון לבריאה,

    שלא יאמרו שמיכאל מותח בדרומו וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצע.

    [יש רק מחלוקת אם נבראו ביום שני,

    או ביום חמישי שנאמר בו: "ועוף יעופף" –

    "עוף" זה מיכאל ו"יעופף" זה גבריאל].

    לגרזן יש תפקיד אך לא בחירה ואינו בעל בית על שום דבר,

    וכמו שאין מבקשים מגרזן דבר, כך אין מבקשים ממלאך כלום,

    שאין שייך בו לא עבודה, לא בקשה ולא תפילה.

    ולמעלה מזה, אין שום מציאות מבלעדי ה',

    כתרגום אונקלוס את הפסוק "מי כמוך באלים ה', מי כמוך נאדר בקודש" –

    "לית בר מינך", שגם הגרזן אינו מציאות.

    *   *   *

    ביום הראשון נבראה כללות הבריאה –

    "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ",

    "את השמים" לרבות צבאיהם, "ואת הארץ" לרבות צבאיה.

    והקב"ה יחיד בעולמו ללא שיתוף מיכאל וגבריאל.

    ובכוונה תחילה לא נבראו המלאכים ביום הראשון, שאז נבראה כללות הבריאה,

    כדי שלא יהיה נתינת מקום לשתף גם אותם בבריאת העולמות, ח"ו.

    מכאן שאין שום "שיתוף" אלא "אין עוד מלבדו".

    למלאכים אין מציאות כלל אף לא מציאות של גרזן.

    כל המציאות היא אלוקות בלבד.

    *   *   *

    רק לאב ואם נתן הקב"ה מעמד של שותפים ביצירת הולד,

    כמאמר חז"ל: "שלושה שותפים באדם אב ואם… והקב"ה נותן בו נשמה"…

    אמנם אין שום יחס וערך בין הבורא להורים,

    שהרי הקב"ה נותן נשמה בולד ומחיה אותו,

    אף על פי כן, ההורים נקראים "שותפים", כי יש להם בחירה,

    אך לגבי המלאכים יש שלילת שיתוף מוחלטת אפילו באופן של באין ערוך.

    *   *   *

    הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" שולל את השיתוף.

    (בשעה ששתי הדברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך" שוללות עבודה זרה).

    העניין מרומז בראשי התיבות של המלה "אחד" –

    א' – אלופו של עולם, ח' – שבעה רקיעים וארץ, וד' – ארבע רוחות.

    "אלופו של עולם" מושל על שמים וארץ וארבע רוחות, הם הח' והד',

    שאין הקב"ה מציאות בפני עצמו והעולם מהות בפני עצמו, חלילה,

    אלא בכל רגע יש התהוות חדשה מ"דברך הוי'" ובאופן ד"ניצב".

    *   *   *

    לכן אסור להיות שקוע בהבלי העולם!

    ואם עדיין אדם שקוע בהבלי העולם,

    הוא צריך להתבונן ולבקש מה' שירחם עליו ויעזור לו להיות מונח בעבודת ה' בלבד,

    כדי שיוכל להתקשר עם אחד האמת מקור התענוגים,

    וכדי שלא ייבוש ולא ייכלם לעולם ועד.

    ומאחר שאנו חיים בימות המשיח ובקרוב מאד יהיה גילוי אלוקות –

    "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו",

    אם עדיין הוא במעמד ומצב שכל ההתבוננויות עדיין לא פעלו עליו,

    תהיה לו בושה שאין כמוה, ויחוש חיסרון והפסד.

    *   *   *

    כשעם ישראל יצאו ממצרים נגלה עליהם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו,

    לכן יצאו "ביד רמה" הן הנפש האלוקית והן הנפש הבהמית ו"ברכוש גדול" הן חלקו בעולם,

    אך לאחר הגילוי, הרע שבחלל השמאלי שבלב היה עדיין בתוקפו, ולא פסקה זוהמתם.

    לכן ברח העם כדי שלא ישלוט בו יצר הרע,

    שאלמלא הבריחה מן הרע על ידי קבלת עול מתוקף האמונה ומתוך יראת חטא,

    לא יכלו לצאת ממצרים.

    כי הגילוי פעל רק על הנפש האלוקית – "משכני אחריך" לשון יחיד.

    רק הנפש האלוקית רצתה להינתק מטומאת מצרים,

    ונשארה עבודה מיוחדת עם הנפש הבהמית – "אחריך נרוצה" – לשון רבים.

    זוהי עבודת ספירת העומר הבא מן השעורים – "מאכל בהמה".

    ספירת העומר היא ההתבוננות בנפש הבהמית,

    התבוננות ב"רוח הבהמה היורדת היא למטה",

    שמונעת עלית הגוף ומורידה חלקו בעולם.

    לכן צריך להניף את העומר, צריך להעלות את הנפש הבהמית,

    לכן גם סופרים את ספירת העומר מלמטה למעלה,

    כשהעבודה הקודמת נכללת בעבודה שלאחריה –

    "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" ולא "יום שני לעומר",

    עד שמגיעים לעבודה כוללת של שבעה שבועות… (ועד לחמישים יום).

    עד שמבררים את שבע המידות כשכל מדה כלולה משבע.

    על ידי בירור וזיכוך המידות שבאדם למטה,

    והתבוננות בגדולת ה' בשבע המידות העליונות שכל אחת מהן כלולה משבע,

    מגיעים לשער העליון "שער החמישים" הכולל את כל הארבעים ותשעה שערים,

    כששער החמישים מחברן למקורם ושורשם במאצילן ברוך הוא,

    כי בשער החמישים ועל ידו יש גילוי "אנכי מי שאנכי",

    הנמשך בהדרגה בכל יום מימי הספירה בנפש הבהמית,

    עד שרוצים להיכלל ב"אחד" במסירות נפש.

    כך לאחר שנפשו האלוקית דילגה על ההרים בשעת יציאת מצרים,

    נפשו הבהמית יכולה לקפץ על הגבעות במתן תורה.

    *   *   *

    יהי רצון שבימי ספירת העומר בהם אנו נמצאים,

    נצליח להעלות את הנפש הבהמית מעלה מעלה באופן של דילוג וקפיצה,

    ובתנופה אחת תתאחד הנפש הבהמית עם הנפש האלוקית,

    עד שהנפש הבהמית לא רק שלא תפריע לנפש האלוקית אלא תפעל בה עליה.

    ונשמע את "קול דודי דופק", "קול דודי הנה זה בא",

    באופן של דילוג וקפיצה לגאול את עמו,

    עד שנהיה חד ממש עם קודשא בריך הוא.

    (על פי מאמר הרבי לפרשת "אמור" תשל"ו)

    פרסום תגובה חדשה

    test email