אוצר פניני החסידות י"ז – י"ט כסלו חג הגאולה

יום שני ג׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
לא לקרוא "למפרע". כשעומדים בפתחו של "החודש החסידותי כסלו", בו נמצאים כמה וכמה חגים וימים-טובים, עלינו להיזכר שוב ושוב כיצד חינכו אותנו להתייחס לכל אותם ימים-טובים ומאירים * כשלומדים את משמעות החגים לא "למפרע", אלא עם השלכות אקטואליות ועכשוויות – האם אפשר לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש?
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

 

 

כנגד כל תשעת הימים

 

מספרים חסידים: פעם הראו למורנו הבעש"ט (ויש מספרים זאת על הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב) מלמעלה כי באחת הערים עשה מישהו את ה"סדר" של פסח באופן מופלא ביותר[1].

הרגיש הצדיק צורך לראות אותו אדם, לשמוע ממנו מה וכיצד עשה, כדי ללמוד מכך.

נסע הבעש"ט לאותה העיר, חיפש בה בדרכים הידועות לו אולי הכוונה לאיזה צדיק נסתר וכדומה, אך לא מצא אף אחד שיתאים לזה. עד שגילו לו מן השמים שהי' זה יהודי פשוט ביותר שעבד קשה בנשיאת משאות, ועל שם מקצועו נקרא בפי כל "חיים הסבל".

קרא הבעש"ט לחיים, ויצו עליו לספר לו כיצד נהג בליל הסדר, בלי לכחד מאומה.

פתח חיים את פיו ואמר אל הצדיק: אכן, אספר בדיוק מה שהי', ואם עלי לתקן את מעשי יורה נא לי רבינו את הדרך לחזור בתשובה.

עובד אני, מספר חיים, עבודה קשה ביותר בנשיאת משאות-כבדים במשך כל היום. עלי להתאמץ ולהתייגע מאד בעבודתי, ולפעמים בקור גדול ובשלג וכפור מקפיאים. לכן עשיתי לעצמי מנהג, שבכל יום טרם צאתי מן הבית, לוגם אני כוס גדולה מלאה במשקה חריף מאד, מה שמכונה "זעקס און ניינציקער" – ספירט 96%. זה מחמם אותי ונותן לי כח לעבוד עבודה קשה במשך כל היום. כך התרגלתי למשקה החריף, וכמעט שאינני יכול לצאת מן הבית בלעדיו.

והנה מגיע חג הפסח, ממשיך חיים, והרי משקה זה אינו כשר לפסח ויהי' עלי להתנזר ממנו עתה תשעה ימים, ערב פסח ושמונת ימי הפסח (בחו"ל).

החלטתי אפוא, שאם כן, עלי לשתות ממנו, כל עוד מותר הדבר על פי ההלכה, כנגד כל תשעת הימים.

וכך אמנם עשיתי: בערב פסח בבוקר, לפני סוף זמן אכילת החמץ, מזגתי לעצמי ולגמתי כוס אחרי כוס, כנגד כל תשעת הימים. בסופה של הכוס התשיעית השתרעתי על המיטה ונרדמתי, כשראשי סחרחר מן הכמות העצומה של המשקה שנכנס לקרבי. כך ישנתי עד שנטו צללי ערב.

 

אמר בתמימות כל מה שידע

 

השעות חלפו והגיע הערב. כבר כמה שעות בתוך הלילה ואני עדיין ישן.

כשכלו כל הקיצין ואני לא מראה שום סימן שהנני מתכונן לקום, ניסתה אשתי בכל כוחותי' להעיר אותי. היא טלטלה אותי מצד לצד, וקראה בקול גדול: חיים, קום! הרי אתה יהודי! צריך לערוך את הסדר כמו כל היהודים!

סוף סוף פתחתי את עיני, שיכור למחצה, והתיישבתי ליד השולחן העמוס במצות, מרור, ביצים ויין שהכינה אשתי לקראת הסדר.

בחצאי מילים, אמרתי לאשתי: מה את רוצה? הרי את יודעת שאני יהודי פשוט ואינני יודע מאומה. מה אני יודע אודות פסח? אני יודע רק שפעם היינו בגלות אצל הצוענים, והי' לנו קשה ומר, ויש לנו אלוקים גדול  ששלח לנו את משה רבינו וגאל אותנו ממצרים. והיום אנו שוב בגלות אצל הצוענים, ואנו מחכים ומצפים שהאלוקים הגדול שלנו ישלח לנו את המלך המשיח ויוציא אותנו גם מגלות זו!

מיד לאחר מכן, אכלתי את המצות המרור והביצים, שתיתי את היין, וחזרתי לישון. זה כל מה שידעתי, סיים חיים, וכל מה שעשיתי בסדר של פסח.

ויאמר הבעש"ט: הדברים של אותו יהודי פשוט התקבלו מאד למעלה ופעלו את פעולתם. זאת מכיוון שהדברים שהוא אמר הי' אכן כל מה שידע, והוא אמר זאת בכל התמימות והפשטות. לכן התקבלו הדברים למעלה יותר מכל הכוונות הגדולות של כל המשכילים היודעים ומבינים.

 

המנגינה שלנו

 

זהו המסר הראשון הפשוט והעיקרי של כל ימי האור וימי הסגולה וימי הגאולה כולם.

כשם שבימים ההם – אצל החשמונאים, אצל רבינו הזקן בפטרבורג, אצל הרבי הריי"צ בזמנו, אצל הרבי מלך המשיח שליט"א בראש חודש כסלו ה'תשל"ח ובחגים של "דידן נצח" וכן בשאר יומי דפגרא – הי' ניצחון האור על החושך, האמת על השקר והגאולה על הגלות,

כן תהי' לנו בזמן הזה כאן ועכשיו ממש. שניגאל כבר אחת ולתמיד מכל ההעלמות וההסתרים ומכל החושך, שנפקח את העינים ונמצא את עצמנו עמוק בתוך הגאולה האמיתית והשלימה, כשמלכנו משיחנו בראשנו לעיני כל בשר.

רק אחר כך, אנו זכאים וחייבים, צריכים ומוכרחים, להתבונן בפרטים המיוחדים בכל חג, בנקודות אותם הוא מסמל, ובתוכן שיש לקחת ממנו.

אולם, לפני הכל יש לזכור את הפשט הפשוט ביותר: ברגע ששומעים את המילים ניצחון, גאולה, שחרור וכיוצא באלו – מיד מתנגנת באוזנינו המנגינה שלנו, עמה אנו נדרשים לחיות ועמה אנו חיים כל הזמן.

 

אהא! מדובר על משיח!

 

בלשונו של הרבי מלך המשיח שליט"א[2]: "כאשר אדם שקוע בחזקה ("ליגט שטארק") בענין מסויים, הרי טבע האדם הוא, שכאשר מזדמנים לו עניינים נוספים, הרי הוא מחפש ומוצא את הנקודה המשותפת עם הדבר בו הוא שקוע ומונח.

"בנוגע ליהודים, ובפרט בסוף זמן הגלות (לאחרי שכלו כל הקיצין וכ"ק מו"ח אדמו"ר העיד שכבר עשו תשובה וכבר סיימו את הכל) – הרי "מונחים" ומושקעים הם ב"אחכה לו בכל יום שיבוא", שבמשך כל היום (בכל יום) מחכים ומתגעגעים לגאולה האמיתית והשלימה.

"ומכיוון שיהודים מתלהבים ("קאכן זיך") בביאת המשיח – הרי מובן שבכל דבר מחפשים הם  לכל לראש את שייכותו עם אחכה לו בכל יום שיבוא.

"ובנדון דידן, בעמדנו בימי החנוכה – הגם שיש בו עניינים נוספים – מדגישים לכל לראש את השייכות לגאולה:

"סיבת החג הוא נס פך השמן, שארע בקשר להדלקת המנורה בבית המקדש, ולאחר מכן הייתה חנוכת המקדש ע"י החשמונאים (פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך). הרי זה מזכיר מיד ליהודי וזה מוסיף אצלו עוד יותר באחכה לו בכל יום שיבוא, ובנין וחנוכת בית המקדש השלישי, והדלקת המנורה על ידי אהרן כהן גדול, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו …

"ועל דרך זה גם מובן, בנוגע לפרשה שקוראים בשבת חנוכה: מיד כאשר יהודי שומע ("הערט און דערהערט") בקריאת התורה את המילה "מקץ" – מתעורר הוא וזועק: אהא! הרי זה מרמז על קץ הגלות – קץ הימים וקץ הימין, קץ הגאולה!

"לאחר מכן, כאשר הוא קורא ושומע את ההפטרה – "ראיתי והנה מנורת זהב כולה גו'," מיד הוא שומע וקולט ("דערהערט ער גלייך") שהמדובר הוא בנוגע לגאולה העתידה!

"הקריאה אודות הנשיאים בכלל ואודות נשיא לשבט ראובן בפרט – מזכירה לו מיד שיהי' לנו את כל הנשיאים בגאולה האמיתית והשלימה, ואז יתגלה שישראל הם ה"בכור" של כל העולם כולו.

"נר רביעי דחנוכה – מזכיר מיד אודות הגאולה הרביעית, כאשר יהי' שלימות גילוי אלקות בכל ד' רוחות העולם… ".

זעקת "אהא!" של יהודי, המתעוררת בשומעו את המילה "מקץ" וכדומה – מגלה ומבטאת כיצד ובמה אנו מונחים ומושקעים. שזהו התכלית וזהו העיקר שמוצאים אנו בכל ענין ודבר. זהו הדבר היחיד שמעניין אותנו. בו אנו מלאים וחדורים ועמו אנו חיים כל הזמן באופן שזה ניכר בגלוי, ולשמו אנו עושים הכל ללא הרף וללא לאות.

וזה מה שמביא תיכף ומיד ממש את ההתגלות בפועל ממש – את התגלות הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה.

 

הקורא "למפרע" לא יצא

 

כשאנו עומדים בפתחו של החודש החסידותי ("דער חסידישער חודש"), חודש כסלו, בו נמצאים כמה וכמה חגים וימים-טובים ומאירים ליהודים בכלל, לחסידים בפרט, לחסידי חב"ד במיוחד, ולנו, המנסים לאחוז ב"קליאמקע" (בידית הדלת) של הרבי מלך המשיח שליט"א בפרטי פרטיות – עלינו להיזכר שוב ושוב כיצד לימדו וחינכו אותנו להתייחס לכל אותם חגים וימים טובים ומאירים.

"הקורא[3] את המגילה למפרע לא יצא": מי[4] שחושב שסיפורי הניסים והנפלאות היו מאורעות נפלאים ונכבדים מאד בשעתם, אבל הם שייכים לעבר, ועלינו רק להיזכר בהם ולהודות לה' על הניסים שעשה בעבר – לא יצא!

מי שמתייחס לסיפורי הניסים כמאורעות העבר בלבד, הרי זה כאילו לא קרא את המגילה. עליו לחזור ולקרוא זאת שוב ושוב, עד שהדבר יהפוך אצלו להווה. שכן "הימים[5] האלה (לא רק) נזכרים (אלא גם, ובעיקר) ונעשים". הדברים מתרחשים עתה, עכשיו ממש. ועלינו להטות אוזן ולפתוח את המוח והלב היום, כאן ועכשיו, כדי לחיות אותם בלי מירכאות בהווה.

היום הבהיר ראש-חודש כסלו לא קרה רק בשנת תשל"ח, והחזרת הספרים בפועל ממש "דידן נצח" ביום הבהיר ב' כסלו לא הייתה רק בשנת תשמ"ח. וכן בשאר החגים והימים המאירים והשמחים של חודש כסלו, כמו של שאר החודשים – כל זה קורה גם היום, עכשיו, בשנה זו ממש.

אלא שכדי להבין זאת, עלינו להתבונן במה שקרה בפשטות באותו יום, "נזכרים". ומתוך ההתבוננות במה שאירע בעבר אנו מנסים ורוצים ללמוד לקח והוראה לימינו אלה. ובפרט לתקופה זו, כאשר אנו מצויים בשיאו של "זמן השיא" ("די העכסטע צייט")[6] להתגלותו המלאה והסופית של משיח צדקנו שליט"א לעיני כל בשר לגאול את כולנו. ותקוותנו ובטחוננו שעד לרגע קריאת הדברים נהי' כבר אחרי שלימות הגאולה האמיתית והשלימה.

וכפי שאומרים בהגדה של פסח: "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים, אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".

 

הקטרוג של שנת תקנ"ב

 

נפתח במאורע שארע כמה שנים לפני המאסר והגאולה בי"ט כסלו – בשנת תקנ"ב.

וכפי שמעיד הרבי שליט"א[7]: "כשהיו רבותינו נשיאינו מספרים את הסיפור של י"ט כסלו, שהי' בשנת תקנ"ט, נהגו להתחיל מן הקטרוג של שנת תקנ"ב.

"כבר בשיחה הראשונה שציווה כ"ק מו"ח אדמו"ר להדפיס לי"ט כסלו מבואר בארוכה אודות קטרוג זה.

"גם המאסר של שנת תקנ"ט הי' תוצאה של קטרוג קשה למעלה, כידוע, וכן הגאולה הייתה תוצאה של פסק הדין למעלה. אך קטרוג זה לא הי' חמור וחריף כמו הקטרוג של תקנ"ב.

"שכן, בשנת תקנ"ט אכן נאשם אדמו"ר הזקן במרידה במלכות, חטא שעונשו היפך החיים – אבל הדבר לא יצא לפועל, ולא היו צריכים לשום דבר.

"ואילו בקטרוג של שנת תקנ"ב, לעומת זאת, הי' צורך להחליף את אדמו"ר הזקן. ולא בעניין רוחני אלא בגוף, בהיפך החיים כפשוטו. ולא סתם מישהו, אלא כל הקרוב קרוב יותר, אחד מיוצאי חלציו. ובזה גופא אחת מבנותיו, וידוע שהבת קשורה במיוחד עם האב, כמאמר רבותינו ז"ל "איש מזריע תחילה יולדת נקבה"."

 

הרבנית דבורה לאה מחליטה

 

כך מספר הרבי הריי"צ[8]

 

"בשנת תקנ"א-תקנ"ב פרחה שושנת החסידות ושלטה עין רעה, כעין רעה ששלטה במקדש ראשון ושני, ונתעורר קטרוג גדול למעלה.

"הסכסוכים בענייני הכלל ובענייני ארצנו הקדושה בפרט, חילופי המכתבים בין רבותינו שבארצנו הקדושה לבין אדמו"ר הזקן, והדילטוריא  שהכניסו בין אדמור"י וואהלין לבין אדמו"ר הזקן – החשיכו את מאורות ישראל קדישא, מעשה שטן הצליח, ואדמו"ר הזקן חשב שבא עתו, עת שקיעת השמש.

"הרבי שלח בידי החסיד ר' יעקב מסמיליאן פדיון-נפש אל הרב הקדוש רבי נחום מטשערנוביל, בעדו ובעד כללות ענין החסידות.

"באחד הימים מסר הרבי לבתו הרבנית הצדקנית דבורה לאה, על הכוונות שכיוון בקריאת שמה דבורה לאה, וסיפר לה כל פרשת הענין בגודל עבודתו בענין התפשטות תורת רבותיו הקדושים, והמצב הטוב אשר תהלה לא-ל הענין מתקבל בהצלחה גדולה, אבל "גירא בעינא דשטנא" (=הי' זה כחץ בעיני השטן) ואשר נפסק עליו למעלה…

"הוא אמנם חושב שההמשכות בעולם התחתון יוכלו להימשך גם מן העולם העליון, אלא שאין זו הנהגה של תיקון.

"והוסיף, שהוא מרגיש ששעה כבדה היא והקטרוג גדול מאד, ויצטער על מצב החסידים ותורת הבעל-שם-טוב.

"הרבנית לא ענתה כלום והלכה לה. כעבור זמן מה חזרה ואמרה שעל כך אסור לו להסכים.

"הרבנית הבינה שהמצב איום ונורא, ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של אבי'.

"ימים אחדים הייתה כמבולבלת מכל אשר שמעה, ותחליט שמחוייבת היא לגלות את הדברים לפני יחידי סגולה כדי להתייעץ אתם, וגמרה בלבה למסור את חיי' בעד חיי רבינו הגדול.

 

נלך במסירות נפש בשמחה ובטוב לבב

 

"הרבנית קראה אלי' שלשה מזקני החסידים, ר' משה מייזליש , ר' פנחס רייזעס ור' משה ווילענקער, ותדרוש מהם שיבטיחו לה לשמוע בכל אשר תצווה עליהם, ואשר ישבעו לה בשבועת אומן, בכל החומר שבדיני התורה, שהכל יישאר בסוד גמור עד שאפשר יהי' לגלות.

"האריות הללו, אם כי היו אבירי הדעת ואדירי הלב, בכל זאת התרגשו מאד, ואמרו לה שצריכים הם להתיישב בדעתם תחלה בינם לבין עצמם, אם יכולים הם להסכים לתנאים שהתנתה, ובקשו שהות של יום אחד.

"בימים ההם הי' הרבי סגור בחדרו יותר מכפי הרגיל, ואף החסידים המקורבים ביותר לא יכלו להיכנס לחדרו (לגן עדן העליון). השינוי בהנהגתו הראה לדעת כי עת צרה היא, עת מצוקה, אבל מהי הצרה ובמה אפשר להועיל לה או לעשות לביטולה – איש לא ידע.

"שלשת הנבחרים התוועדו ביניהם פעמיים במשך היום, והחליטו להמשיך בהתייעצותם במשך כל הלילה כדי לשקול בדעתם אם יכולים הם למלא אחרי התנאים שהתנתה הרבנית.

"הם התוועדו ביניהם, התבוננו במצב ויבינו נאמנה שהרבנית, בת הרבי, יודעת מכל הנעשה יותר מאשר יודעים הם, ומשום כך מוכרחים הם למלא אחרי כל תנאי', ובהחלטה זו באו אלי' בזמן שקבעה להם.

"הרבנית קיבלה אותם בסבר פנים יפות, ופתחה ואמרה: כולנו חסידי אבינו–רבינו אנחנו, וכולנו מחוייבים למסור את נפשנו בפועל ממש עבורו ועבור תורתו, תורת הבעש"ט. – היא פסקה מלדבר ופרצה בבכי.

"לשמע הדברים אלה התרגש החסיד רבי משה מייזליש, עמד במקומו בבהלה, ואמר: מה אתם בוכים, אמרו לנו מה הדבר הזה. אנכי הראשון ההולך למות, באש ובמים, בעבור רבינו הגדול, בעבור תורת הבעש"ט. הגידו לנו מה לעשות, אנכי אלך  בשמחה, בשמחה וטוב לבב מרוב כל, כאשר ביאר לנו רבינו הגדול.

 

 

החלטתי למסור את חיי תמורת אבי

 

"ראשית דבר –  ענתה הרבנית – אני דורשת מכם להישבע בשבועה חמורה שאין לה הפרה, שתקיימו ככל אשר אומר לכם, והשבועה תהי' רק על דעתי, כי הרי אינכם יודעים מה אומר לכם. ובכן הישבעו שבועה חמורה על פני התורה, שאין לה הפרה כלל, גם בדבר שנוגע בנפש אדם.

"לשמע דברים אלה, הנה גם החסיד רבי משה וילענקער – שהי' ידוע לבעל מוח מבהיל ואדיר לב והי' מופלא במתינותו – התרגש מאד, ויאמר, כי דבר כזה יש לעשות בשיקול הדעת ובמתינות גדולה, וכי ירא הוא להסכים על כך.

"רבי משה מייזליש ורבי פנחס לא רצו להוסיף ולהימלך בדעתם, באומרם: הרי החלטנו כבר למלא אחרי כל התנאים. והשנים הכריעו את השלישי והסכימו וישבעו שבועה חמורה על פי התורה.

"עתה – אמרה הרבנית – הנני ממנה אתכם לבית דין ואתם תקבלו עליכם להיעשות לבית דין, לפסוק הלכה למעשה על פי גזירת חוקי ודיני תורתנו הקדושה.

"המצב שנתהווה, המשיכה הרבנית, אחרי חידודי העניינים שנעשו על ידי הדילטוריא בין האדמו"רים שבארצנו הקדושה ואדמו"רי וואהלין לבין אבינו רבינו, הוא מבהיל ביותר, ועל פי הדברים ששמעתי מאבי עלולים להביא לתוצאות איומות.

"שלושים שנה – המשיכה לומר בשם אבי' – צריך האילן הטוב, לעידוד ולניכוש עד שיתן פריו מאז היותו אילן.

"תורת מורנו הבעש"ט ומורנו הרב המגיד ממעזריטש זה עתה נהייתה לאילנא דחייא. ועתה נתעורר הקטרוג הנורא העלול לגדוע את הכל.

"רוצה אני לחיות, כי כך האדם מחוייב על פי התורה, אבל עוד יותר רוצה אני לעדור ולנכש את האילן הזה, שיתן את פריו עד כי יבוא שילה.

"מורי הרב המגיד נשמתו עדן אמר לי שיבואו זמנים קשים ורעים והבטיח לי שבכל עת יעזרו לי. ראיתי את מורי ואת רבו (הבעש"ט), אבל פניהם שחורות, סימן כי תורתם בסכנה ואות הוא כי…

"מעיינות מים נפתחו – מספר החסיד ר' משה ווילענקער – בהלה אחזה את כולנו ונבכה בבכי רב ודעתנו מתבלבלת.

"ובכן – סיימה הרבנית – החלטתי לתת את חיי תמורת חיי אבי. רוצה אני להיות כפרתו. אני נותנת את ימי חיי לאבי, אני הולכת למיתה ואבי ילך לחיים טובים וארוכים בשביל להחזיק את האילן אשר נטע, ויעדרו וינכשו, ובזה אזכה גם אני בתורת אבי.

 

אבא, אל נא תדבר       

 

"בערב ראש השנה אחרי תפילת מנחה נכנסה הרבנית דבורה לאה לאולם ה'מניין הקטן', בו נכחו אז בני הבית של הרבי וכן יחידי סגולה מבין התלמידים הקשישים. כולם היו שקועים אותה שעה באמירת תהילים. הרבנית ניגשה אל ארון הקדש, פתחה את דלתותיו והכריזה בקול רם: הינכם עדים, שבפני ספרי התורה הקדושים, אני מקבלת על עצמי בדעה צלולה ובאלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת סטערנא מחליפה את אבי רבי שניאור זלמן בן רבקה, שהוא יישאר בחיים!

"בליל ראשון של ראש השנה אחרי התפילה, יצא אדמו"ר הזקן מחדרו. בניגוד לנוהגו שלא לדבר כלל בליל ראש השנה, שאל היכן נמצאת דבורה לאה. כשראה אותה התחיל לומר לה "לשנה… ", אולם הרבנית קטעה אותו ואמרה לו: "לשנה טובה תכתב ותחתם. אבא, אל נא תדבר…"

"במוצאי החג קרא אדמו"ר הזקן את בתו הרבנית ואת בעלה ר' שלום שכנא לחדרו. ר' שלום שכנא עמד ליד הקיר ובכה, באומרו: מה עושים בילד בן שלוש, ועוד ילד כזה (=הוא התכוין לבנו מנחם מענדל, הרבי ה'צמח צדק', שביום ערב ראש השנה הי' יום הולדתו השלישי).

"למחרת החג, ג' תשרי תקנ"ג, נסתלקה הרבנית דבורה לאה לעולמה, כשהיא בדעה צלולה עד הרגע האחרון.

"בקשתה האחרונה מאבי' הייתה שיחנך וידריך את בנה יחידה. אדמו"ר הזקן הבטיח לה שימלא את בקשתה, ובין השאר אמר לה: בנך מנחם, נוחם הוא לי, נוחם יהי' לך, ונוחם יהי' לישראל.

"במשך ימי השבעה התפלל אדמו"ר הזקן בעצמו לפני התיבה את כל שלושת התפילות, והיתום הפעוט אמר את הקדישים.

"בערב יום הכיפורים עלה אדמו"ר הזקן על ציון קברה של בתו הרבנית, וציווה לקחת גם את נכדו לשם.

"בעמדו ליד הקבר, ובהחזיקו בידו של הילד, אמר: כשם ש"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", כך גם גדולה ברכתם של צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

"דבורה לאה בת סטערנא! היום הוא ערב יום הכיפורים. ברכי נא את בנך יחידך, היתום מנחם מענדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהי' – בתורת הנגלה ובתורת הנסתר, בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי נא עלי, על קהל עדת החסידים ועל תורת הבעל שם טוב".

 

 

מסירות נפש בלי חשבונות

 

במקום אחר[9] מספר הרבי הריי"צ:

"י"ט כסלו תקצ"ב אמר כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק: אברהם אבינו ידע אשר צריך להוליד בן שמזרעו יהי' עם הנבחר. וגם ידע כחו של נמרוד, שהוא גבור ציד להמריד נגד ה', ויכול להיות שנמרוד בסיוע השטן וסיעתו ינצח אותו – את אברהם אבינו – וימיתו. ובכל זאת מסר את נפשו בסכנה ממש. ואין זה מפני שהי' ענין של ביטחון בה', כי אם מסירות נפש, מה שהפקיר וסיכן את נפשו בפועל לפרסם את אלקותו יתברך בעולם, מבלי חשבו מחשבות כלל מה יהי' אחרי כן.

"כך גם הסבא – רבנו הזקן – ידע כחו של השטן המקטרג על שיטתו ודרכו של מורנו הבעש"ט והרב המגיד נ"ע. כי מאז שהתחיל לדבר ברבים המאמרים של ספר התניא – תקמ"ב – נתחזקה ההתנגדות באופן מבהיל. וכשאמרו ברבים בפעם השני' – תק"ן – התחזק הקטרוג יותר, וארך שלש שנים בהתגברות גדולה, עד אשר אמי החליפה אותו ונסתלקה בשלושה בתשרי תקנ"ב.

"והפקיר וסיכן נפשו הקדושה לסדר את ספר התניא, תורה שבכתב של תורת החסידות החבדי"ת.

"וכה עמד בסכנת נפשו עד שנת תקנ"ט, שנוסף גם סכנת גופו הקדוש, וסבל יסורי מות נ"ג ימים כנגד נ"ג הפרקים שבספר התניא.

"ובעבודתו הקדושה זכה כי תניא, שהוא אותיות "איתן", יעורר את האיתן שבנשמה בכל מי שלומד את ספרו הקדוש, ויפעול בו התחזקות בעבודת השם יתברך."

 

למה עשה ה' ככה?

 

וכאן הבן שואל: מה קורה כאן, הייתכן?! הכיצד?! כל העניין אינו מובן כלל וכלל ולא מסתדר לפי הבנתנו בשום אופן.

הרי ברור ופשוט שהקב"ה הוא ורק הוא הבורא והמנהיג היחיד של העולם כולו ושל כל מה שקורה בו. גם כאשר כוחות הטומאה מתגברים ח"ו, אין זה אלא לפי שעה, בגלל כוונה אלוקית פנימית עמוקה, שדווקא על ידי זה יהי' סוף סוף גילוי אלוקי נעלה עוד יותר.

אם כן, איך ייתכן שהקב"ה מאפשר ומרשה זאת:

יהודי צדיק וקדוש, שכל חייו הם מציאות אחת של הפצת המעיינות חוצה. הוא בטל כל כך לה' עד שכל מציאותו היא אלקות, שכינה מדברת מתוך גרונו. והוא מוותר אפילו על כך, על הדבקות המוחלטת בה', כדי לבצע את העניין של "דירה לו יתברך בתחתונים" דווקא, במסירות-נפש מוחלטת בכל מאודו. ולפתע מתעוררים מניעות ועיכובים, העלמות והסתרים, המפריעים ועוצרים את מלאכת הקודש של "יפוצו מעיינותיך חוצה" הדרושה ל"קאתי מר", עד כדי סכנה שכל הענין יתבטל לגמרי ח"ו?!

מדוע ולמה?! למה עשה ה' ככה?

אכן אין לנו שום הבנה בזה ושום ביאור והסבר – "לא[10] שייך לשאול שאלות על הנהגת הקב"ה בעולמו, ובפרט עם נשיא הדור, ולא שייך לומר "איך הי' צריך להיות" ו"איך לא הי' צריך להיות".

"ואף על פי כן, קבע הקב"ה את הסדר ש"איני[11] מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן", שישתדלו להבין בשכל אנושי של כל יהודי, "לפי כוחן". ובפרט בנדון דידן – שאין זו רק שאלה על פי שכל, הייתכן שנשיא הדור לא יכול למלא את שליחותו כרצונו, אלא שאינו מתאים על פי התורה"!

 

הרבי פתח את צינור המסירות נפש

 

ומבואר בזה – עד כמה שזה נשאר בלתי מובן בשום אופן, כי גם אחרי כל הביאורים וההסברים, זהו רק מפליאות תמים דעים, משום שכך עלה ברצונו יתברך – שכל המניעות והעיכובים הללו גם הם חלק, ואפילו חלק עיקרי, מהתוכנית האלוקית.

שכן דווקא המניעות והעיכובים הקשים יביאו לתנועה של מסירות נפש מוחלטת של הכל ממש, למעלה מכל החישובים והשיקולים, גם הנעלים ביותר.

ומכיוון שזוהי התעוררות של עצם הנשמה ממש, לכן זה "מגיע" ויכול לעורר כביכול למעלה את ההמשכה של מהותו ועצמותו יתברך ממש.

כי שום דבר, ולו הנעלה ביותר, אינו יכול "להגיע" ולהיות אתערותא דלתתא אל מהותו ועצמותו יתברך ממש. שהרי הוא יתברך למעלה מהכל, "כולא קמי' כלא חשיב" ממש, ו"לית מחשבה תפיסא בי' כלל". רק אותה מסירות נפש מוחלטת שבאה מעצם הנשמה ממש, רק היא יכולה "להגיע" ולהמשיך ולהביא את גילוי ה"מאור" עצמו, מהותו ועצמותו יתברך ממש.

ודווקא על ידי אותם מניעות ועיכובים וקטרוגים וייסורי המאסר וכו' – פתח הרבי את הצינור של מסירות נפש, שהוא ה"כלי" להמשכת העצמות.  

כפי שאומר הרבי הריי"צ[12]: "הרבי מפרסם את תורת הבעש"ט בעולם, ועושה מרכזי חסידים. אלפי יהודים נהיים חסידים ועשרות ערים נמשכות לתורת החסידות, וההשגחה העליונה מושיבה את הרבי במאסר.

"מאסרו של הרבי הי' כדי שיפתח את הצינור של מסירות נפש על עבודת ה' על פי תורת החסידות.

"הרבי, שאותו בחרו מלמעלה לפרסם את תורת הבעש"ט בדרכי חב"ד, לו נתנו את הכח מלמעלה לפתוח אצל בני ישראל כוחות הנפש, חכמה בינה ודעת, ולעשותם כלים לאלקות, הי' צריך לעבור בעצמו את כל דרכי העבודה. ובכדי לפתוח את שערי חב"ד שיאירו את הלב בעבודה בפועל, צריכים מסירות נפש בפועל, כמבואר בחסידות ענין זה באריכות, מסירות נפש – מסירת הרצון, הכח של מסירות נפש על עבודה – פתח הרבי את הצנור לכך".

 

בשביל החידוש הנפלא

 

והרבי מלך המשיח שליט"א מבאר ומפרט[13]:

"כשם שמתן תורה (דנגלה דתורה) בא דווקא לאחרי וע"י גלות מצרים, כך מתן תורה דפנימיות התורה (בי"ט כסלו) בא דווקא לאחרי וע"י ההעלם והסתר דמאסר אדמו"ר הזקן (שהי' מפני הקטרוג למעלה על תורת החסידות) כי "בכל זמן[14] כשמתגלה אור חדש יותר בתורה, ובפרט בחינה גבוהה כזו, הי' צריך להיות מקודם ההסתר וההעלם דישיבתו במשמר כו'."

"ומהטעמים לזה: כדי לחדש בתורה צריך להיות הוספה וחידוש בהאדם (הלומד ומחדש בתורה). כל זמן שהוא נמצא במצבו ודרגתו שרגיל כבר בה, הרי גם פעולתו בלימוד התורה מדודה לפי כחותיו הרגילים. דווקא ע"י המאסר – נתגלו הכוחות פנימיים ועצמיים של בעל המאסר (אדמו"ר הזקן), וע"י גאולתו נפעל בו חידוש (בדוגמת החידוש של עבד שנשתחרר, להבדיל, חידוש משיעבוד לגאולה), ועי"ז – החידוש ("גאולה") בתורת החסידות שנתגלתה על ידו, שהביא את תורת החסידות בהבנה והשגה דחב"ד אשר עי"ז גילה את העצם דפנימיות התורה.

"[ויש לומר, שבאמת סדר הפוך הוא, כי תורה היא המקור לכל ענייני הבריאה. ולכן צריך לומר שהסיבה לחידוש שנפעל ע"י המאסר והגאולה היא – הכוונה שלמעלה שהגיע הזמן להחידוש בתורה ע"י גילוי תורת חסידות חב"ד, וכתוצאה ומסובב מזה הי' ענין המאסר והגאולה, שפעל חידוש בבעל המאסר והגאולה, שעי"ז הביא בפועל החידוש בתורה על ידו]."

 

הפצת תורתו הביאה את הגאולה

 

כאשר הרבי וכל החסידים נמצאים במצב של מאסר ומשפט וכיוצא בזה, כאשר כל ה'עסק' כאילו "עומד בסימן שאלה", ונדמה ח"ו וח"ו כאילו אפסו סיכוייו להיות כפי שהוא צריך להיות – 

הרי זה עצמו שהרבי והחסידים עומדים במסירות-נפש, לא מוותרים ולא מתפשרים, נלחמים ונאבקים ועומדים בתוקף דווקא על הדגשת והפצת אותו חידוש וענין שבגללו בא כל הקטרוג והמאסר, עומדים במסירות נפש מוחלטת, הן בגשמיות והן ברוחניות, מוכנים "ללכת על כל הקופה" ולהסתכן כאילו בלהפסיד את הכל – דווקא על ידי זה נבקע ההעלם וההסתר, מתגלה ה"העלם העצמי", עד ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – וכן תהי' לנו.

וכפי שמספר הרבי הריי"צ אודות הנהגת החסידים מיד עם מאסרו של רבינו הזקן[15]: "באותו לילה בו נאסר רבינו הזקן בליאזנא, התאספו קבוצת חסידים מאלה שהיו תלמידי חדר א' ב' וג' לטכס עצה בדבר המאורע.

"האסיפה החליטה כי הם כולם, וכן עוד כמה אנשים אשר פרטו בשם, הנה כולם כאיש אחד יפנו את עצמם מכל עסקי וענייני ביתם הפרטיים, וימסרו ויתנו את עצמם, בגופם ובנפשם ובכל אשר להם ברכוש, להצלת רבינו הזקן והצלת החסידות.

"האסיפה בחרה בועד מיוחד אשר ינהל את כל הנוגע להצלת רבנו הזקן, להגן על החסידות, ולחזק את רוח החסידות בכל אתר ואתר. וכל אנ"ש מקטן ועד גדול, מחוייבים לקיים פקודות הועד בלי שום טענה ומענה, והממאן – ימחה שמו ח"ו מקהל עדת החסידים …

"המתעסקים בהגנת החסידות וחיזוק החסידים יסעו מעיר לעיר, מכפר לכפר וממושב למושב, לגלות את תורת החסידות ולפרסם ברבים, לחזור התורות לפני ההמון ולהסביר להם, למען אשר כל קהל עדת ישראל ידעו שיטתו של רבנו הזקן, ויעשו עוד חסידים חדשים."

כלומר, דווקא בזמן כזה, כאשר ישנו קטרוג ומאסר על דרכו ושיטתו האלוקית של רבינו הזקן, מהי תגובת החסידים – לא לסגת ח"ו, לא לוותר על החידוש המיוחד של רבינו הזקן שבגללו הי' הקטרוג והמאסר. אדרבה. להתמסר לגמרי, הם וכל אשר להם, לפרסם ולהפיץ יותר ויותר את תורתו ושיטתו, "למען אשר כל קהל עדת ישראל ידעו שיטתו של רבנו הזקן, ויעשו עוד חסידים חדשים."

ודווקא הנהגה זו – היא שהביאה את השחרור והגאולה, את חג החגים י"ט כסלו, ראש השנה ומתן תורה של תורת החסידות!

כפי שכותב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע[16]: "זה היום (י"ט כסלו) תחילת מעשיך, שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ, להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה, אשר נמשך ביום הזה בבחינת המשכה כללית על כללות השנה. ועלינו להעיר לבבנו ביום הזה בבחינת חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתית נקודת לבבנו, שיאיר נפשנו באור פנימיות תורתו יתברך…"

[להעיר ממה שמציינים חסידים שתאריך המכתב הוא ט"ז כסלו תרס"ב – שנת הולדת הרבי מלך המשיח שליט"א – שאז ורק אז הגיע הזמן לגלות בעולם כי י"ט כסלו הוא "זה היום תחילת מעשיך", ראש השנה לחסידות].

 

ונחנו מה?!

 

כך נהגו חסידים בתחילת הדרך, כאשר רבינו הזקן הי' במאסר ומסר נפשו על תורת חסידות חב"ד, וכך הביאו את הניצחון המופלא בי"ט כסלו, כאשר החל העניין של "יפוצו מעיינותיך חוצה".

ונחנו מה – כאשר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א מוסר נפשו כדי להביא את סופו ושלימותו של אותו ניצחון, של "קאתי מר", בגאולה האמיתית והשלימה לעיני בשר –

שאף כי בלי שום ספק וספק ספיקא כי הניצחון מובטח ובוא יבוא תיכף ומיד ממש, שהרי[17] זו נבואה ברורה, ובהדגשה שזהו בוודאות, ששום דבר בעולם לא יכול לשנות זאת – אך הרי יחד עם זאת נאמר לנו שוב ושוב[18] כי כל עניין זה הוא עבורנו, כדי שאנו נעשה את כל שביכולתנו, שכל אחד מאתנו יידע ויחוש כי משיח זהו עניין אישי שלו, הנוגע לעצם מציאותו, לא רק "מפני הציווי". וכך נקדיש את כל חיינו כדי להביא זאת בפועל ממש ובגלוי לעיני כל בשר.

כשמתבוננים, לומדים, יודעים ומכירים שזה הי' המצב לפני י"ט כסלו – שהמסירות-נפש של הרבי והחסידים, שהתעקשו ללכת בדרכו של רבינו הזקן ולהתמסר להפצת חסידות חב"ד, דווקא היא זו שהביאה לגאולה ולישועה ולחג החגים י"ט כסלו.

כשמתבוננים, לומדים, יודעים ומכירים שאותו הדבר הי' לפני יו"ד כסלו, כאשר התעקשות החסידים להמשיך דווקא בדרכו של כ"ק אדמו"ר האמצעי בהפצה באופן של "בינה", היא שהביאה לגאולה של יו"ד כסלו.

ועל דרך זה כמובן בנוגע לחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז.

והקרוב קרוב קודם אצלנו, "אלוקינו" עוד לפני "אלוקי אבותינו"[19]: כשמתבוננים, לומדים, יודעים ומכירים שזה הי' המצב לפני ראש חודש כסלו, וגם ובמיוחד לפני י"ג כסלו ה' טבת וב' כסלו,

כאשר הרבי שליט"א ממש מסר נפשו על כך, ויחד עם זאת, במידה מסויימת, בא בטענות לחסידים, באומרו כמה וכמה פעמים[20] שזה כלל וכלל לא ענין שלו, אלא עניינו של כל חסיד חב"ד ("יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום").

ודווקא העמידה בתוקף, אי הנכונות לשום פשרות וויתורים, למרות כל הטענות  על כבוד ליובאוויטש וכו', וההתעקשות דווקא כפי שרצה הרבי מלך המשיח שליט"א – זה מה שהביא את הגאולה והישועה, כאשר גם הגויים בבית המשפט הפדרלי הכירו בכך, והספרים חזרו בפועל ממש ל"מקומם האמיתי".

 

האם אפשר להישאר אדיש?

 

כשלומדים את כל זה לא "למפרע", אלא עם השלכות אקטואליות ועכשוויות, תוך ידיעה ברורה שזהו ממש המצב ברגעים אלו, שמצד אחד זהו "זמן[21] השיא" לגאולה האמיתית והשלימה, ומאידך זהו זמן בו[22] "המלך עצמו עומד בקשרי המלחמה ומשליך חייו מנגד" עבור ניצחון המלחמה.

כאשר הרבי שליט"א אומר ומדגיש שהוא עשה הכל, ועתה המשימה מוטלת עלינו: "הדבר[23] היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש"!

כשמתבוננים בכל זה מתוך אמונה מוחלטת באמיתותה ונצחיותה של כל מילה של הרבי ומנסים לחיות את כל זה – האם אפשר לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש לכל זה?

האם מותר לעסוק בכל מיני עניינים, גם אם הם נפלאים ואמיתיים, עניינים שהיו גם בדורות הקודמים, ואפילו אצל הרבי שליט"א בשנים הקודמות, תוך ניתוק מהמשימה של עכשיו, "הדבר[24] היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות" – כאשר מתנהלת כאילו מערכה על הנושא היחיד עליו מוסר נפשו מלכנו משיחנו שליט"א, והוא מצפה מאתנו לפעול בכך בכל לבבנו בכל נפשנו ובכל מאודנו?

כאשר "עלינו[25] להאיר לבבנו ביום הזה בבחינת חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבנו" – נזכור ונזכיר שוב ושוב את מה שדורשים מאתנו, נלמד את השיחות, נחי' עם משיח בעצמנו, ונפעל להכריז ולפרסם ולהסביר ללא הרף וללא לאות את בשורת הגאולה והגואל.

וכשם שבימי סגולה אלו הרי סוף סוף ניצחה האמת האלוקית, וחדרה אל תוך תוכו של העולם הזה הגשמי והתחתון, עד ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", כך "והימים הללו נזכרים ונעשים" גם עתה, בהווה, כן תהי' לנו בפועל ממש כפשוטו ממש ותיכף ומיד ממש.

כך שעוד לפני שנספיק לזוז נראה את מלכנו משיחנו עומד וגואלנו בגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

 

 

הערות

[1] הביטוי שנזכר בסיפור הוא "יותר טוב ממנו" וצ"ע.

[2] שיחת ש"פ מקץ תנש"א ס"י ואילך. תרגום חופשי.

[3] מגילה רפ"ב.

[4] לקו"ש ח"ה ע' 189 וש"נ.

[5] אסתר ט, כח. לקו"ש ח"ה ע' 375 ובכ"מ.

[6] שיחת ש"פ בא וש"פ משפטים תשנ"ב.

[7] שיחת ש"פ וישב תשל"א. בלתי מוגה. תרגום מאידיש.

[8] ראה לקו"ד ח"א ע' מא. ח"ד ע' תרסו. סה"ש ת"ש ע' 39, ע' 55, תש"א ע' 146.

[9] לקוטי-דיבורים ח"ג עמוד תט.

[10] שיחת ש"פ בא תשנ"ב סי"ב.

[11] במדב"ר פי"ב, ג.

[12] לקוטי-דיבורים ח"א עמוד 32. עמוד 164.

[13] קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס – ספר השיחות תשנ"ב ח"ב עמוד 485 ואילך.

[14] לקולוי"צ אג"ק ע' רכג-ד.

[15] לקו"ד שם.

[16] אג"ק מוהרש"ב ח"א ע' רנט. היום יום בתחילתו.

[17] שיחת ש"פ שופטים תנש"א ובפרט בהערה 117.

[18] שיחות כח ניסן וש"פ שמיני תנש"א. פורים תשמ"ז ועוד.

[19] שיחת ש"פ שמות מבה"ח שבט תשמ"ו – התוועדויות ח"ב ע' 346 ואילך ועוד.

[20] שיחת ט"ו תמוז תשמ"ה ועוד.

[21] שיחת ש"פ בא תשנ"ב ועוד.

[22] המשך באתי לגני תש"י סי"א. שיחת ש"פ ויק"פ תש"י ובכ"מ.

[23] שיחת כ"ח ניסן תנש"א.

[24] שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב.

[25] אג"ק מוהרש"ב ח"א ע' רנט. היום יום בתחילתו.

 

פרסום תגובה חדשה

test email