אוצר פניני החסידות י"ח – חנוכה

יום שני ג׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
להדליק מ"פך השמן" את כל שבעת הימים. ה"עקשנות" הנדרשת מאתנו – "שימצאו מכם אחד, שנים, שלשה ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול, ואכן יפעלו" – ללכת עם נקודת האמונה ומסירות הנפש, "פך השמן" בו נמשח המלך המשיח, החתום בחותמו של כהן גדול – שיחות ה"דבר-מלכות" תנש"א-תשנ"ב * להדליק ממנו ולהחדיר בו את כל "שבעת הימים", את כל מציאות העולם, מבלי התחשב עם כל מאומה, ללא פשרות וללא היתרים, גם אם יש להם מקום בהלכה.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

 

ר' יחזקאל ("חאטשע") פייגין

 

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס:

המשפיע שלי בישיבה, הרה"ח ר' יחזקאל (כינו אותו "חאטשע") פייגין הי"ד הייתה לו ידיעה רחבה ועמוקה בחסידות. הוא הי' בקי בעל פה בכל הלקוטי-תורה! – אמנם לא ממש באותיות, אלא שידע את העניינים בעל פה.

יחד עם זאת הי' לו "הרגש" מיוחד להבין את תלמידי התמימים, בחורי הישיבה, לחנכם וללמדם כיצד ללמוד וכיצד לעבוד את ה', ולנטוע בהם מדות טובות.

כשהי' בחור ניגש אליו עם שאלה במאמר דא"ח, לא הי' ר' חאטשע עונה לו על השאלה ופוטרו לאלתר, אלא הי' מעכבו אצלו זמן רב. לא אחת ארע שבחור ניגש אליו בתחילת סדר חסידות, והתעכב אצלו כמעט עד סוף הסדר.

הוא הי' מתעכב להסביר לו שהתשובה על השאלה היא פחות חשובה – מה שדורש ביאור הוא דווקא פירושה של שאלתו, מניין נובעת שאלה זו. כך הי' מאריך ומבאר ומראה לו כיצד הוא, התלמיד, למד את המאמר עד ששאלה זו נשאלה אצלו, וכיצד אכן צריך ללמוד את המאמר כראוי. כך שהתלמיד קיבל לא רק מענה לשאלתו, אלא למד כיצד צריך ללמוד.

 

החיית את נפש העני

 

גם כשהי' ר' חאטשע אומר שיעורים בדא"ח, הי' מסביר מטעים וממחיש את הדברים בפשטות, כך שכולם יוכלו להבין היטב.

כשלמדנו, למשל, את האמור בתניא[1] שבכל פרוטה שאדם נותן לצדקה, הריהו נותן בכך לעני את "חיי נפשו", הקשה ר' חאטשע: הכיצד, והרי הוא נותן בקופה רק פרוטה אחת, ומדוע נחשב הדבר ל"חיי נפשו" של העני?

ומיד הסביר וביאר: כשקופת הצדקה מונחת בבית הכנסת, ואתה ניגש ונותן צדקה, הרי בכך אתה גורם שגם אחרים ייתנו לקופה זו והקופה תתמלא. אז, כאשר ישנו עני שמתבייש לחזר על הפתחים והוא מגיע אל גבאי הצדקה, יכול הגבאי לתת לו למחייתו, כך שבזכותך מקבל העני את חיי נפשו.

אך אם אתה לא תשים את הפרוטה בקופת הצדקה, הרי בעקבותיך גם אחרים לא ייתנו בקופה, והעני יישאר רעב ללחם. נמצא שאף כי נתת רק פרוטה אחת, הרי בכך החיית את נפש העני.

לכן אמרו רבותינו ז"ל[2] "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" ותמיד לחשוב שהכל תלוי רק בו – שכן אף כי הוא עושה ופועל רק מקצת, אך אם הוא יעשה, יעשו ויפעלו בעקבותיו עוד ועוד, כך שהכל תלוי בו ובהנהגתו.

 

רק יראה וביטול עומדים על המשמר

 

כאשר למדנו את המשך המאמרים משנת עת"ר, זכורני שר' חאטשע הסביר את משמעות המבואר שם[3] שכאשר ישנה אהבת ה' ללא יראת ה' אפשר להגיע לידי "קליפת פלישתים", מלשון "מבוי המפולש" – שלאחרי האהבה וההתלהבות לה' בתפילה הוא מעביר את האהבה וההתלהבות לענייני עולם הזה.

לכאורה הדברים תמוהים: הייתכן, הכיצד תהפוך אהבת ה' להיות אהבה לענייני העולם הזה?

והוא הסביר: בשעת התפילה, כאשר ע"י ההתבוננות מגיע האדם לאהבת ה', נוצרה בכך אצלו התרחבות ופתיחת הלב, כחלק מאהבת ה' שבלבו.

כאשר אחרי התפילה נתעממה אצלו האהבה לה', משום שאותו ענין שהאיר אצלו בשעת ההתבוננות והתפילה, כבר אינו מאיר אצלו כשגמר להתפלל – אבל אותה התרחבות ופתיחת הלב נשארה קיימת אצלו.

ומכיוון שנמצא הוא בתנועה של התרחבות ופתיחת הלב, ומאידך עתה תופסים אצלו ענייני העולם הזה מקום, לפיכך עלולה להפוך אצלו תנועה האהבה שבלב להיות מופנית ח"ו לענייני העולם הזה.

רק ע"י היראה, כאשר הוא עומד על המשמר ואינו מניח ללבו להתפשט מבלי מעצור מפני פחד ה' אשר לנגד עיניו, אין סכנה שהאהבה תעבור ותהפוך לענייני העולם הזה.

ועוד הוסיף להסביר: כאשר ישנה אהבה גדולה לה', והאדם נמצא בתנועה של אהבה, שהיא התפשטות והתרחבות לאלקות מבלי מעצור (יראה), לפעמים לא יוכל לעצור גם כאשר על פי התורה אסור לעשות דבר כזה.

למשל, כאשר הוא נמצא בערב חג הסוכות רחוק מן העיר ואין בידו אתרוג לברך עליו בחג. האיסור לצאת חוץ לתחום אינו מאפשר לו להגיע לעיר הסמוכה, אבל רק שם יוכל להשיג אתרוג – הרי גודל ההתלהבות והתשוקה לברך על האתרוג בחג הסוכות פועל אצלו התרחבות והתפשטות, והוא לא יוכל, דווקא בגלל גודל האהבה לה' ולקיום מצוותיו, לעצור את עצמו שלא לפעול בניגוד להלכה.

לפיכך יש צורך דווקא ביראת ה', בביטול מוחלט לרצון העליון, שע"י כך יבצע את הדברים ויפעל אך ורק כפי הרצון, ללא זיז כל שהוא.

 

אבוי כשנהי' טוב או לא טוב מלא כלום

 

"אך און וויי" (אוי ואבוי), הי' ר' חאטשע רגיל לומר, "אז ס'ווערט גוט פון גארניט און ס'ווערט ניט גוט פון גארניט" – כאשר אתה נהנה ונהי' לך טוב מדברים שהם לא כלום, שאין בהם שום תוכן ומשמעות, ולאידך, כאשר אתה מצטער ונהי' לך לא טוב מדברים שהם לא כלום, שאין להם ובהם שום תוכן ומשמעות.

ור' מענדל הי' מטעים ומפרש: למשל, כשאומרים עליך דברים טובים, אבוי אם אתה נהנה ממה שמסתכלים עליך בעין טובה, כאשר לאמיתו של דבר אין לזה שום כיסוי אמיתי.

מאידך כאשר מבטשים ומקניטים אותך ומגלים ברבים את המומים שבך, אבוי לך אם זה מה שגורם לך להיות עצוב – לא עצם העובדה של המומים שבך אלא מה שאומרים עליך ומסתכלים עליך בעין שמאלית.

 

"ממה נפשך"

 

באחד המקומות באותו "המשך עת"ר" שהוזכר לעיל בו למדנו, שלא הי' אלא "ביכל" של מאמרים ששוכפלו ב"קופיר" – הייתה כתובה המילה "כל", והייתה זו טעות דמוכח, שגיאת המעתיק, כי לפי משמעות הענין הי' צריך להיות כתוב "כלי".

עמד מישהו ותיקן את הטעות בספרו – במקום "כל" תיקן "כלי".

כשראה זאת ר' חאטשע, הגיב: אין צורך בכך, כי "ממה נפשך" – אם מי שילמד בספר זה ישים לב למה שהוא אומר, הרי מעצמו ירגיש בטעות ויקרא "כלי".

ומי שלא ישים לבו לזה ויקרא ללא שום דעת והבחנה, הרי לגביו באמת אין שום הבדל בין "כל" לבין "כלי". ובלשון המאמר[4] "כמו בהמה ההולכת ודורסת מבלי הבחן כלל אם הוא אבן ועץ או גוף אדם".

 

העיקר הוא להתייגע ולהיות שקוע בענייני אלקות

 

אגב, בקשר לטעויות ושגיאות בספרי חסידות סיפר פעם הרבי מלך המשיח שליט"א[5]:

כשהדפיסו מחדש את הלקוטי-תורה התעסק הרה"ח ר' אשר גראסמאן מניקאלייב[6] בהגהה, והשקיע הרבה מאד כדי להגי' היטב היטב את הלקוטי-תורה. הוא מצא אז ותיקן שם כשלושת אלפים טעויות!

כמובן כולם היו מרוצים מאד, ובראשם כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע – אך החסיד המפורסם ר' דוד צבי הירש (הרד"צ) חן, הרב של טשערניגוב, לא הי' מרוצה.

הוא כמובן לא אמר מאומה, שהרי הרבי נ"ע הי' מרוצה. אך בכל זאת הי' ניכר על פניו שאין הדבר מוצא כל כך חן בעיניו.

שאלוהו: מדוע ולמה אין הוא מרוצה מפעולה זו. לכאורה הדבר כל כך חיובי, הגהה ותיקון כל כך הרבה טעויות, סיוע ביד הלומדים שלא ייתקעו בלימודם. מה לא מוצא חן בעיניו בזה.

ויען: אינכם מבינים. דומה שיש כאן תיקון ובעצם במובן מסויים אין זה אלא קלקול.

שהרי בעצם, לשם מה לומדים חסידות, והרי סוף סוף אין מבינים את הדברים למעלה כפי שהם לאמיתתם, בהשגת המהות, אלא שע"י היגיעה בזה משקיע החסיד את עצמו בענייני אלקות.

והנה עד עתה כשיהודי למד לקוטי תורה, ולפתע ישנה שם שגיאה וטעות שאינה מאפשרת לו להבין, הריהו מתחיל לעמול ולהתייגע מה הפירוש – שהרי אינו "מתנגד" שמיד כשאינו מבין מסיק הוא שיש טעות בספר! – רק אחרי ריבוי יגיעה הוא מרשה לעצמו להגיע למסקנה שישנה כאן טעות הדפוס.

עבר עוד כמה שורות, ושוב טעות, ושוב הוא עמל ומתייגע, עד שהוא מגיע למסקנה שגם כאן ישנה טעות הדפוס.

נמצא שכאשר למד לקוטי תורה, הוא נתקל בבעי' כל כמה שורות, וממילא לא הפסיק לעמול ולהתייגע בחסידות.

מה עשיתם עתה – תיקנתם את כל הטעויות, כך שהכל יילך מהר ("ווי וואסער" – כמו מים), לא ייתקלו בשום בעי', יבינו הכל ויפסיקו להתייגע, כך שיפסיקו להיות שקועים באלקות!

והרבי מלך המשיח שליט"א סיים: הסיפור הוא סיפור, ובוודאי שצריך להיות להתייגע בחסידות ולהיות שקוע בענייני אלקות – אבל יחד עם זה צריך לדאוג שאכן לא יהיו שגיאות.

 

האמונה הטהורה – שלא לכלכו אותה

 

כשלמדנו את ספר המצוות לאדמו"ר הצמח צדק (דרך מצוותיך) והגענו לענין  "כי[7] לא ראיתם כל תמונה"[8] – הרחיב ר' חאטשע מאד את הדיבור בענין האמונה, שכוחה חזק הרבה יותר מהבנה והשגה.

שהרי השגה היא מוגבלת לפי יכולתו של האדם, רק עד כמה שהוא יכול להבין ולהשיג, ואילו האמונה היא בלתי מוגבלת לגמרי.

כי התוקף שיש ליהודי באמונה הוא לא מחמת הכח שיש בו, שהוא הרי מוגבל וממילא גם ההשגה שלו מוגבלת, אלא מפני ה' שמאיר בנפשו. והרי הקב"ה הרי הוא בלי גבול לגמרי, לפיכך גם תוקף האמונה של יהודי אינו מוגבל כלל.

והוסיף ר' חאטשע: אין פירושו של "כי לא ראיתם כל תמונה", ש"נעבעך" לא ראיתם, ולכן אין לכם ברירה אלא להאמין – אלא שאכן ראיתם ע"י האמונה שהקב"ה הוא "לא תמונה", שהוא למעלה מכל גדר וציור איזה שיהיו!

והוא, אמר ר' חאטשע, מה שאומר רבינו הזקן ב"חינוך קטן": "האמונה הטהורה והנאמנה" – "הטהורה", "מ'האט איר ניט פארשמוציקט מיט דעם פארשטונקענעם שכל אנושי" (שלא לכלכו אותה עם השכל האנושי המזוהם)…

 

להקשיב לסיפורם של הנרות

 

"מ'דארף זיין צוהערן צו דעם וואס די ליכטעלעך דערציילן" (צריך להטות אוזן ולהקשיב למה שנרות החנוכה מספרים).

למדנו וחונכנו על ידי רבותינו נשיאינו ללא הרף שחנוכה הוא לא רק חג בו מדליקים נרות, אוכלים סופגניות ולביבות ספוגים בשמן לזכר פך השמן, ונותנים מעות-חנוכה לילדים וגם למבוגרים.

עם כל החשיבות שבדברים אלו, ובפרט בנוגע למעות-חנוכה, שזהו מנהג של רבותינו נשיאינו, והרבי מלך המשיח שליט"א מעורר על כך שוב ושוב[9] תוך הדגשה שעל ידי קיום מנהג זה מתקשרים עמם במעשה בפועל – אך אין להסתפק רק בכך.

שומה עלינו להטות אוזן ולהקשיב לסיפורם של נרות החנוכה, על מנת להפיק את הלקחים מהימים ההם – בזמן הזה.

ובודאי אשר לא מקרה הוא ח"ו שחג החנוכה מכיל גם כמה וכמה מיומי דפגרא בכרם חב"ד שהם גם ימי סגולה.

החל מיום ב' דחנוכה, בו חזר רבינו הזקן לביתו מן המאסר הראשון בפטרבורג. דרך נר ג' ונר ה' דחנוכה, שבהם ("וי"ל[10] שבשניהם היו ענייני גאולה גם כפשוטם") נגאל שוב אדמו"ר הזקן ממאסרו בפעם השני' בפטרבורג, כאשר אז "הקטרוג הי' קשה וכבד יותר מבפעם הראשונה". ועד הקרוב קרוב אלינו – זאת-חנוכה, בו ערך הרבי מלך המשיח שליט"א ברבים את סעודת-ההודאה בשנת תשל"ח על מה שארע בשמיני עצרת של אותה שנה.

אמנם החסידים חוגגים את היום הבהיר ראש חודש כסלו, בו יצא הרבי שליט"א בפעם הראשונה לביתו. אולם הרבי בעצמו ערך את סעודת-ההודאה על כך בזאת-חנוכה תשל"ח. ובהתוועדות זו ביאר את מעלת יום זה, שהיא אף למעלה מן ההקפות של שמחת תורה – שאז ישנו גדר של מנהג לשמוח ולרקוד, ואילו בזאת-חנוכה ובפרט במוצאי זאת-חנוכה השמחה בו היא אף למעלה מגדר של מנהג. ובסיומה של ההתוועדות חילק כוס-של-ברכה למשתתפים[11].

ומכיוון שכל עניינו של חנוכה הוא "מוסיף והולך ואור" מיום ליום יותר ויותר, הרי לא ייתכן, אומר הרבי שליט"א[12], שכאשר מסתיימים הימים הזוהרים והמאירים של חנוכה, אזי נפסקת ח"ו ההוספה באור מיום ליום. אין זאת אלא שכאן צריך להפנים את המסר של חנוכה עד כדי כך, שלמרות שלא יתבטא בנרות גשמיים כפשוטם, הרי האור הזה יהפוך להיות אור תמידי ונצחי שהולך ומוסיף ואור במשך כל השנה כולה.

 

העקשנות הביאה את הניצחון והניסים

 

חנוכה הוא חג הניצחון של האמונה והמסירות נפש, כאשר בניגוד לכל היגיון אנושי, וללא שום סיכוי טבעי לנצח, יצאו החשמונאים להילחם למען אמונתם במסירות נפש שלמעלה מכל היגיון והבנה והשגה.

מעטים מול רבים, חלשים מול גבורים. קומץ לוחמים לא מאומנים ולא חמושים כהלכה, נגד צבא ענק של אימפרי' המושלת בכיפה בכל העולם כולו עם פילי מלחמה וציוד מלחמתי משוכלל לפי המושגים של אותם ימים.

החשמונאים לא הסתפקו בהתחפרות במקומם והתבצרות בעמדותיהם, ביודעם שאין להם שום סיכוי טבעי נגד הצבא היווני המהולל – אלא הם יצאו לכבוש את הארץ כולה, לטהר את בית המקדש, ולמגר כליל את היוונים והמתיוונים, שגם הם היו רבים מאד בתוככי עם ישראל.

הם ידעו שאף כי הכל תלוי ברצון ה', ולכן צריך להתפלל אליו ללא הרף, ולבקש ולהתחנן ולתבוע את הניצחון – אך יחד עם זאת צריך לעשות את כל מה שניתן בדרך הטבע, גם אם לא רואים שום סיכוי סביר להגשים את המטרה.

הם נלחמו ללא פשרות, ללא שום הסכמים עם הצד שכנגד או וויתורים כלשהם, ולו על הפרט היותר קטן.

ועקשנות זו נמשכה כל הזמן, גם אחרי הניצחון.

גם[13] כאשר כבר הגיעו לבית המקדש, ועל פי ההלכה מותר הי' להדליק את המנורה בטומאה, שהרי "טומאה דחוי' (או הותרה) בציבור"[14], לא הסכימו אותם עקשנים לקבל אפילו היתרים שעל פי השולחן ערוך, ותבעו שיהי' דווקא אור טהור לגמרי כמות שהוא, ללא שום וויתורים והתפשרויות.

ודווקא עקשנות זו הביאה את הניצחון המופלא, "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך".

דווקא דרך זו הביאה את נס חנוכה המופלא עוד יותר, כאשר פך השמן האחד והיחיד החתום בחותמו של הכהן הגדול, אותו אי אפשר לטמא בשום אופן שיהי' – אותו פך "נמשך" וחדר גם אל תוך תוכם של ה"גילויים".

הדליקו ממנו לא רק יום אחד, נקודה אחת שלמעלה מכל הפרטים והחילוקים והשינויים – אלא שמונה ימים, שהם יום אחד ועוד שבוע שלם, הכולל את כל המשך הזמן.

כדי להדגיש ולקבוע ולהחדיר גם בתוך החיים הרגילים את נקודת האמונה ומסירות הנפש. עד כדי שהם ידלקו ויאירו באור יקרות, אורו של פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול.

 

כן תהי' לנו

 

בשיחה הידועה[15] דורש הרבי מלך המשיח שליט"א מאתנו עקשנות – "שיימצאו מכם אחד, שנים, שלשה ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול , ואכן יפעלו" –

ללכת עם נקודת האמונה ומסירות הנפש, פך השמן – שמן המשחה, בו נמשח המלך המשיח – החתום בחותמו של כהן גדול. כפי שמובע במיוחד באותן שיחות של ה"דבר-מלכות" תנש"א-תשנ"ב, להדליק ממנו ולהחדיר בו את כל שבעת הימים, את כל מציאות העולם שהוא מסודר לפי המספר שבע – שבעה ימים הם שבוע, שבע שנים הם שמיטה, שבע שמיטות הם יובל וכו' כידוע[16] – מבלי התחשב עם כל מאומה, ללא פשרות וללא היתרים, גם אם יש להם מקום בהלכה.

להיות בטוח במאה אחוז שהענין יתבצע ויתמלא ללא שום ספק וספק ספיקא -ולדעת יחד עם זאת ש"בשבילי נברא העולם" וכביכול הכל תלוי בי.

לא לשים לב לשום דבר ולא להביט לצדדים, גם לא לדברים טובים ואמיתיים, אם אין הם חלק מהגשמת מטרה זו.

שלא יהי' לנו טוב מדברים שהם "גארניט" ולא יהי' לנו לא טוב "פון גארניט".

למלא במסירות ובנאמנות את הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות שהוטל עלינו, ללא עירוב כלל של מציאותנו שלנו – אפילו לא מציאות שכל כולה קדושה, של אהבה והתלהבות לקרב יהודים ועל אחת כמה וכמה שלא לרחק יהודים.

והנהגה זו דווקא תביא, כשם שהביאה בימים ההם, כך גם בזמן הזה, את הניסים והנפלאות בהתגלות מלכנו משיחנו שליט"א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

     "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

 

 


[1] פרק ל"ז.

[2] סנהדרין ר"פ חלק.

[3] סה"מ עת"ר ע' ע"ה.

[4] ד"ה באתי לגני תש"י ספ"ג.

[5] שיחת ט"ו בשבט תשל"ט.

[6] הוא התעסק גם בהדפסת התניא, כבא כוחו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, ושמו מוזכר בדפים הראשונים שלפני ספר התניא.

[7] ואתחנן ד, טו.

[8] מצוות האמנת אלקות ס"י (נו, ב).

[9] ראה סוף שיחת ש"פ ויצא תשנ"ב ועוד.

[10] שיחת ש"פ מקץ תשנ"ב הערה 59.

[11] ראה בארוכה בפרק הבא.

[12] ראה שיחת נר א' דחנוכה תשנ"ב ס"ב ועוד.

[13] ראה לקו"ש ח"א ע' 81 ועוד.

[14] פסחים פ, א.

[15] שיחת כ"ח ניסן תנש"א.

[16] ראה כלי יקר ר"פ שמיני. שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט. הובאו ונתבארו בד"ה ויהי ביום השמיני תרע"ח (ע' רסט ואילך). תש"ד (ע' 191 ואילך. תש"ה (ע' 167 ואילך). לקו"ש חי"ז ע' 93 ואילך ועוד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email