אוצר פניני החסידות כ"ט – עשו כל אשר ביכולתכם

הקראת כתבה
יום שני ד׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
כשקרו מאורעות של קידוש השם ויהודים נפגעו רחמנא ליצלן – עלינו להתבונן בדברי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בתחילת חודש אדר א' ה'תשנ"ב בקשר למאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל שארע בשכונת קראון-הייטס * "לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, "עד מתי?!" ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה"
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
סגול

 

 

עצת הבעש"ט: להגיש תלונה נגד המושל

 

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: באחד הכפרים גזר המושל גזירת גירוש על תושבי הכפר היהודיים. באו היהודים אל מורנו הבעש"ט ויתחננו לפניו כי יתפלל לבטל את הגזירה, כדי שלא ייאלצו לעזוב את בתיהם ואת כל רכושם ולנדוד לארץ נכרי'.

יעץ להם הבעש"ט שיחפשו זקן אחד ושמו יעקב בן ברוך, ואותו זקן יגיש תלונה על מושל הכפר ובקשה לביטול הגזירה אצל השר היושב בפטרבורג, וכך תתבטל הגזירה.

היהודים התפלאו על הרעיון להגיש תלונה נגד המושל, שבתנאי אותם ימים הי' נראה מטורף לגמרי, אבל הם לא שאלו שאלות וקושיות ומיהרו לעשות כדבריו. הם חיפשו ומצאו אותו יעקב בן ברוך, שהי' זקן מופלג, ובקושי הבין על מה מדובר, אך כששמע שגורלם של כל יהודי הכפר תלוי בו, לא חס על תשישותו וטירחתו, קם ונסע לפטרבורג.

מיד כשהגיע יעקב בן ברוך לפטרבורג, פנה במכתב בקשה אל השר הגדול, הממונה מטעם המימשל על כל הכפרים, בו התלונן על המושל וביקש לבטל את גזירת הגירוש, כשהוא חותם על המכתב בשמו – יעקב בן ברוך.

בדרך הטבע, בתנאים של אותם ימים, כל הסיכויים היו שפנייה כזו תושלך מיד לסל הניירות. מי יסתכל בכלל על איזו בקשה מוזרה של יהודי עלוב המעיז להתלונן על מושל הכפר.

אולם למרבה הפלא כאשר קיבל השר את מכתב הבקשה, הזמין את הזקן לפגישה אישית עמו.

 

מסירות-נפש על קידוש השם

 

בלב מלא חרדה נסע היהודי להיפגש עם השר, כאשר הוא מלא חששות כיצד יתייחס אליו השר, ביודעו כי מילה אחת של השר מספיקה להעלותו על הגרדום חלילה, ללא חקירה ודרישה, ומבלי שמישהו יפצה פה להגן עליו.

עם היכנסו ללשכת השר, הביט בו הלה ממושכות, ובלי לומר מילה לחץ על כפתור הקבוע בשולחנו. היהודי לא הספיק להבין מה קורה, ולפתע נכנסו כמה משרתים גברתנים, לקחו אותו עמם, וכלאוהו באחד התאים במרתף הבית.

כשכולו מלא פחד וחרדה מבלי דעת מה פשעו מה חטאתו ומה צפוי לו, ישב היהודי בתאו, אמר כבר וידוי והתכונן בלב חרד לבאות.

לפתע נפתחה דלת תא המאסר, ובפתח עומד כומר, בידו האחת צלם ובידו השנית כף. הוא פונה ליהודי ואומר לו: ניתנת לך בזה האפשרות או להשתחוות לצלם, רחמנא-ליצלן, או להיות נידון במיתת שריפה רח"ל, כשאשפוך את העופרת הרותחת שבכף אל תוך פיך!

יהודי הייתי ויהודי אמות! – ענה היהודי בעוז.

הוא עצם את עיניו, קרא "שמע ישראל" בכל כוח כוונתו והתכונן למסור את נפשו בפועל ממש על קידוש שמו יתברך כשהוא פותח את פיו ומצפה למעבר מהיר לעולם שכולו טוב.

הכומר שפך מיד את תכולת הכף אל תוך פיו, אבל לתדהמתו התברר לו שלא עופרת רותחת הייתה בתוך הכף אלא דבש.

 

רצה לזכותו במסירות-נפש

 

כשכולו תמיהה ופליאה הובא היהודי שוב ללשכתו של השר, כשהלה מקבלו בסבר פנים יפות, מבקשו לשבת, מבקש את סליחתו על פחד המוות שגרם לו, ומסביר לו את פשר ההתנהגות עמו:

בילדותי, סיפר השר, גדלתי בביתו של פריץ עשיר, אך מפעם לפעם הי' אותו פריץ שותה לשכרה, ואז הי' מפליא את מכותיו בכל מי שנזדמן בדרכו. ברחתי אז מבית הפריץ והגעתי לבית של יהודים, שם ישב מלמד בשם יעקב בן ברוך ולמד תורה עם תלמידיו. משראה המלמד אותי, את הילד הנכרי, ריחם עלי וטיפל בי במסירות, נתן לי לאכול ולשתות, להתחמם ולנוח ודאג לכל מחסורי. תוך כדי-כך שמעתי את המלמד מסביר לילדים את גודל המצווה של מי שזכה למסור את נפשו על קידוש השם, שזו המעלה הנפלאה שאין למעלה הימנה ואשרי מי שזוכה לזה.

הכרת התודה לאותו מלמד, ממשיך השר, קיננה בי כל השנים. תמיד חיכיתי לרגע שאוכל להשיב לו טובה תחת טובה, אם כי לא חשבתי מעולם שעוד אפגוש בו.

השם יעקב בן ברוך, שהי' חתום על מכתב הבקשה, הזכיר לי אותו מאורע, שניצב כמו חי לנגד עיניי. אלא שלא הייתי בטוח שאכן אתה הוא זה, ולכן הזמנתי אותך לפגישה.

בראותי אותך היום, פנה אליו השר, היכרתי שאתה הוא אותו מלמד מלפני עשרות שנים, והחלטתי שהגיעה העת להשיב לך כגמולך.

מכיוון ששמעתי אז עד כמה יקרה בעיניך המצווה של מסירות-נפש על קידוש השם, רציתי לזכותך במצוה זו, ולא הייתה לי דרך אחרת לעשות זאת אלא בצורה זו. עתה אבקש את סליחתך, כי רק לטובתך עשיתי זאת. וכמובן אמלא מיד את בקשתך ואורה מיד לבטל את גזירת הגירוש מעל תושבי הכפר.

הגזירה התבטלה מיד, וליהודים הייתה הרווחה. אז הבינו כולם מדוע שלח הבעש"ט את יעקב בן ברוך להתלונן על המושל.

 

להדגיש את המסירות-נפש ולזעוק "עד מתי"?!

 

     כך אומר הרבי מלך המשיח שליט"א בקשר למאורע של קידוש השם[1]:

     "בימים האחרונים הי' בשכונה זו מאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל.

"ובהקדמה – ש"אין גו' אתנו יודע עד מה", אף אחד מאתנו אינו מבין (ואינו יכול להבין) כלל וכלל פשר הדברים, למה עשה ה' ככה?!… אלא שאין להאריך בעניינים של טענות ומענות כלפי הקב"ה, ובלשון הכתוב "ברוב דברים וגו',"[2] "על כן יהיו דבריך מעטים"[3].

"ואף על פי כן, יש להדגיש את גודל הענין דקידוש השם ברבים שבמאורע זה, ועוד ועיקר, לזעוק לקב"ה על אריכות הגלות, "עד מתי"… ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. שאז יקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", ומתחיל מצדיקים שקמים לתחי' מיד, וביניהם ובתחילתם האשה צדקנית שנהרגה על קידוש השם, שתיכף ומיד תיפגש נשמה בגוף עם משפחתה וילדי', ותמשיך לחנכם ולגדלם לתורה לחופה ולמעשים טובים, מתוך שמחה וטוב לבב …

"לאחרי כל העילויים וההפלאות שבקידוש השם ברבים, כיוון שכבר יצאו ידי חובת ("די והותר") מסירות נפש על קידוש השם ע"י הגזירות ושמדות שהיו במשך הגלות המר והארוך, עד לדורנו זה – זועקים בני ישראל להקב"ה: "עד מתי"?!… הייתכן שלאחרי אריכות הגלות המר זקוקים עדיין למסירות נפש על קידוש השם של אשה צעירה אמא לילדים קטנים?!…

"גם אם רצונו של הקב"ה ב"נחת רוח" ממסירות נפש – הרי, נוסף לכך שכבר יצאו ידי חובת מסירות נפש במשך כל הדורות שלפני זה, מספיקה המסירות נפש של בני ישראל בכך שנמצאים עוד רגע אחד בגלות!

"בני ישראל נמצאים כבר בגלות יותר מאלף ותשע מאות שנה ומשיח צדקנו עדיין לא בא!…

"כבר סיימו כל ענייני העבודה בזמן הגלות, וכבר נעשו כל הפעולות בכל האופנים האפשריים (כולל ובמיוחד ע"י השמחה בחודש אדר במשך ששים יום), ולא יודעים מה ניתן לעשות עוד, ואעפ"כ, עובר עוד שבוע, עוד יום ועוד רגע ועדיין לא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש! ולא עוד אלא שניתוסף מאורע הכי חמור שיכול להיות בזמן הגלות – שאשה בישראל ואם לילדים קטנים צריכה למסור נפשה על קידוש השם!

"לא נותר לנו אלא להתנחם בכך שמאורע זה הוא המאורע האחרון של מסירות נפש על קידוש השם, ועוד ועיקר, שבזכותה … זוכים תיכף ומיד ממש לגאולה האמיתית והשלימה … ואז יהי' אמיתת ושלימות הענין דקידוש השם – שהרי כללות ענין הגלות הוא היפך קידוש השם, כמפורש בקרא[4] "שמי הגדול המחולל בגוים", "ומהו החילול, באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא הי' יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו"[5]. וקידוש שמו יתברך נעשה ע"י הגאולה …

"ע"י המשיחה של "ראש בני ישראל" (משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון) למלך המשיח, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש".

 

המשיחה  של רב"י למלך המשיח

 

כשקרו מאורעות של קידוש השם ויהודים נפגעו רחמנא ליצלן – מורה לנו הרבי מלך המשיח שליט"א כי התגובה שלנו לאירועים מעין אלו, שבוודאי לא יהיו יותר, "לא תקום פעמיים צרה"[6] (אחרי הדגשת גודל הענין דקידוש השם, והזעקה הגדולה מעומק הלב, שכבר הי' "די והותר"), היא –

"לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, "עד מתי?!" ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו", "להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' שלימות ההתגלות דהעצם דישראל … ע"י המשיחה של "ראש בני ישראל" (משה רבינו, גואל ראשון הוא גואל אחרון) למלך המשיח, שיבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, תיכף ומיד ממש".

והרי "מה[7] שמרעישים בעקבתא דמשיחא על-דבר הצורך להכריז "עד מתי", שעל-ידי-זה מקרבים ומזרזים את הגאולה", זהו משום ש"יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה "יחי המלך", שעל-ידי-זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא".

ולכן "יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתינו" כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות.

"שעל-ידי-זה פועלים כביכול ה"אחישנה" דהזריזות אצל הקב"ה …לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן המקום כהרף עין"[8]

"בוודאי שבימינו אלו נסתיימה גם העבודה דצחצוח הכפתורים.

"ולהעיר שאין לצחצח את הכפתורים יתר על המדה – כפי שרואים במוחש שצחצוח יתר מחסר מן הכפתור ומקלקל יפיו!

"ומכיוון שכן, הרי בודאי ובודאי שעכשיו צריכה להיות ומוכרחת כביכול הזריזות של הקב"ה להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש".

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

 



[1] משיחות ש"פ תצוה תשנ"ב. סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 404.

[2] משלי יו"ד, יט.

[3] קהלת ה, א.

[4] יחזקאל לו, כג.

[5] פרש"י שם, כ.

[6] נחום א, ט וראה לקו"ש חכ"ג ע' 306 הערה 55 ובשוה"ג.

[7] שיחת ב' ניסן תשמ"ח.

[8] מכילתא ופרש"י בא יב, מא.

 

פרסום תגובה חדשה

test email