אוצר פניני החסידות ל' – מעיינות החסידות הכלי לביאת המשיח

הקראת כתבה
יום שני ד׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
איוב – "לא הי' ולא נברא"? לפי ביאור ה"מתנגד" אכן הוא לא הי' ולא נברא ורק משל הי' ללמד כיצד על האדם להתמודד עם הייסורים הבאים עליו * לפי ביאור החסיד וודאי שאיוב הי' ונברא אלא שכל הסיבה מדוע הוא נברא היא רק כדי שאנו נלמד מכך כיצד עלינו לנהוג * ההבדל בין שתי הגישות והלימוד אלינו כיצד לא צריכים להיות
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
שלושה גברים קטנים

 

 

ה"משקה" מדבר

 

כשנמצאים עדיין תחת רישומו של חג הפורים ושל "משתה היין" שהי' "עד דלא ידע", מתגלים לפעמים דברים שבמצב טבעי ורגיל לא היו מעיזים לאומרם.

שכן, למרות שהם נכונים ואמיתיים כשלעצמם – מי יודע איך יתקבלו, איך יפרשו אותם, מה תהי' התגובה ואם זה לא יעורר תגובות-נגד וכו'.

אבל "כטוב לב המלך ביין", הרי האדם מתבטא בחופשיות, מבלי לעשות יותר מדי חישובים וחשבונות מה יאמרו וכיצד יגיבו

. ואזי הוא מוציא את כל מה שיש על לבו ובלבו בלי עטיפות של נימוסים למיניהם.

וכפי שסיפר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א כמה פעמים[1] אודות המשפיע הרה"ח ר' אלחנן ("חאניע") מורוזוב הי"ד, שהי' "לוקח משקה" והי' מדבר ותובע ככל אשר נדרש בלי חשש שמא הדברים יפגעו במישהו או יזיקו, מאחר שאי-אפשר לבוא אליו בטענות, שהרי לא הוא מדבר אלא ה"משקה" מדבר מפיו…

 

להאיר גם את הלא-טוב

 

במקרים רבים, בהתוועדויות של חסידים וגם של גדולי החסידים, היו מעלים על השולחן דמות של "מתנגד" – לא מישהו מסויים, כמובן, אלא "ציור" של "מתנגד" בכלל – והיו מנתחים ומפרקים אותו לחלקים קטנים, מוצאים את החסרונות שבו ומבארים ומסבירים אותם היטב היטב, למען ישמעו ולמען ילמדו איך לא צריך להיות…

לכאורה, הי' ר' מענדל אומר, הדברים תמוהים מאד: מה ראו החסידים על ככה, לנתח מישהו ולחפש ולמצוא בו את החסרונות?

והרי החסידות היא זו שמחפשת תמיד ומוצאת אך ורק את הטוב שבכל יהודי. את הנקודה היהודית, את ה"חלק אלוקה ממעל ממש", שקיים אפילו ב"קל שבקלים ופושעי ישראל"[2]. את העובדה ש'כל יהודי הוא יהלום'. וגם אם קליפות רבות ושונות מכסות עליו, הרי בלבו פנימה תמיד לבבו תמים עם ה' ותורתו. החסידות כל-כך מדגישה תמיד עד כמה נוגע וחשוב לאהוב כל יהודי ולמצוא בו אך ורק את הטוב ולדעת שתמיד הזולת טוב ממני[3] וכו'.

וכאן לוקחים יהודי בן-תורה, ירא-שמים ועובד ה' לפי דרכו שלו – מחפשים את מגרעותיו וחסרונותיו ומגלים אותם אל פני השטח! מדוע ולשם מה עושים זאת?

והיו החסידים משיבים: היא הנותנת. דווקא בגלל שהחסידות מאירה ומגלה תמיד את התוך ואת הפנימיות של כל דבר, וגם בדבר שנראה לגמרי לא טוב היא מוצאת ומגלה את הטוב האמיתי שקיים בו – מאותה סיבה היא מאירה ומגלה גם את הלא-טוב שבכל דבר, בכדי לתקנו ולהעלותו לקדושה[4].

 

אל תבט אל מראהו

 

כידוע שחסידות היא אור וחיות[5]:

במילה "חסיד" נמצאות האותיות "חי", ואילו המילה "מתנגד" (שנבחרה דווקא על-ידי המתנגדים[6] כתואר לעצמם) מתחילה ב"מת".

וכפתגם כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק[7] אודות "מחצית השקל", שבאמצע המילה "מחצית" נמצא (נמצאת האות) "צדיק". מי שקרוב אליו (שתי האותיות שמשני צידי ה"צדיק") הוא "חי", ומי שרחוק ממנו (שתי האותיות הרחוקות מן ה"צדיק") הוא "מת". ללמדנו שמי שקרוב לצדיק הוא חי ומי שרחוק מן הצדיק הוא מת, רחמנא ליצלן.

החסידות מדגישה תמיד את מה שאמר הקב"ה לשמואל הנביא כשבא למשוח ולהמליך את דוד בן-ישי למלך[8]: "אל תבט אל מראהו"! אל תסתכל רק על חיצוניות הדברים אלא על אמיתותם ופנימיותם. דע וזכור כי גם דבר שנראה היפך הטוב, הרי באמת יש גם בו, בפנימיותו, טוב אמיתי, שצריכים רק לעוררו ולגלותו ולהאירו.

והחסידות היא זו שמלמדת שגם מי ומה שנראה אך ורק טוב, גם בו יכולה להיות קליפה המכסה על האמת, גם אם זו קליפה דקה ועדינה הרבה יותר, וגם את הלא-טוב צריך להאיר ולגלות, כדי לתקנו ולהעלותו לקדושה.

משל למה הדבר דומה, בלימוד תורת הרפואה, כאשר רוצים ללמוד ולדעת כיצד בנויים אברי גוף האדם, כדי ללמוד כיצד לרפאותם ולתקנם כאשר הם חולים ומיוסרים – משתמשים לפעמים בניתוח גופו של אדם מת, כדי ללמוד כיצד לרפא ולתקן את אברי אדם חי.

כך גם ברוחניות:

כדי לדעת למצוא את החסרונות שבקרבנו פנימה, ולרפאם ולתקנם – משתמשים לפעמים בדמות של מישהו שהוא לכאורה אך ורק טוב ואור. ומנתחים ורואים את תעלולי היצר-הרע, כיצד הוא מצליח להערים עליו ולהפילו ברשתו אפילו תוך כדי הלימוד והתפילה בכל כוחות נפשו.

זאת כדי לדעת כיצד להינצל ולהישמר מתעלולי ה"קלוגינקער" ולא ליפול ברשתו של העושה מלאכתו מלאכת החורבן ללא הרף, "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו[9]", ומנסה להפיל גם גדולים וטובים ברשתו, שהרי "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו[10]".

לשם כך סיפרו לפעמים אפילו סיפורים אודות "מתנגדים", בלי להזכיר שמות, כמובן, כדי ללמוד כיצד להשמר מן היצר ולא ליפול בפח.

ור' מענדל תרם את חלקו-שלו גם בנושא זה, בסיפור הלקוח מן החיים על מי שיש ללמוד ממנו "איך לא צריך להיות".

 

הרה"ח ר' ישראל-נח בליניצקי

 

וכה סיפר ר' מענדל: בזמן מלחמת העולם השני', ברחו רבים מן החזית מזרחה, ורבים מאנ"ש ומכמה חוגים אחרים התרכזו בעיר סמרקנד אשר במדינת בוכרה, שם התנהלו פחות או יותר חיים יהודיים, כאשר גם שלטונות ברית-המועצות העלימו עין ואפשרו זאת בזמן המלחמה.

באחד מבתי-הכנסת שם התקיים שיעור בגמרא על-ידי יהודי שקרא לעצמו "מתנגד". אותו מגיד-שיעור מסר את השיעור בטוב-טעם, ובזכות חוש ההסברה שניחן בו, המשתתפים 'ליקקו את השפתיים' משיעורו.

אחד מגדולי החסידים, הרה"ח ר' ישראל-נח בליניצקי החליט שגם הוא ישתתף באותו שיעור מעניין בגמרא, וכן אמנם עשה.

תוך כדי לימוד הגמרא בשיעור, הגיעו פעם למאמר חז"ל במסכת בבא-בתרא[11]: "איוב לא הי' ולא נברא אלא משל הי'."

אותו יהודי פירש זאת בפשטות – כל מה שמסופר בתנ"ך אודות איוב, פשוט לא הי' ולא נברא: מעולם לא הי' אדם ששמו איוב, וכל המסופר אודותיו בתנ"ך לא ארע מעולם. אין זאת אלא שרצו להעביר לנו מסר כיצד צריך להתנהג אדם אם באים עליו יסורים, ולכן תיארו זאת כאילו הי' פעם אדם כזה, את תגובותיו ותגובות חבריו ומענה ה' אליו וכו'. אך לאמיתו של דבר – כל הסיפור בתנ"ך אינו אלא אגדה שלא ארעה מעולם.

בעיני ר' ישראל-נח הדבר מאד לא מצא חן. הי' נשמע לו מוגזם מאד לומר שספר שלם בתנ"ך המספר שכך וכך הי' מעשה, הוא לא כפשוטו לגמרי. כל כולו אינו אלא משל, ולאמיתו של דבר כל הסיפור לא הי' ולא נברא מעולם.

אך ר' ישראל-נח לא מצא לנכון להגיב באותה עת, מה גם שאותו "מתנגד" פירש בסך-הכל את דברי הגמרא "לא הי' ולא נברא", ולא הבין בכלל שיש כאן איזו שהיא בעי'…

המשיך ר' ישראל-נח להשתתף בשיעור ו'בלע' את אי-שביעות-רצונו בשתיקה.

 

הי' ונברא אך ורק כדי ללמדנו

 

שנים רבות לאחר מכן, מספר ר' מענדל, השתתפתי בכפר חב"ד בשיעור 'עין יעקב' שאמר 'א חסידישער איד', יהודי חסיד מן השורה, הרה"ח ר' אברהם שי' לידר.

כאן שמעתי לפתע את כל הפירוש אחרת: איוב, הסביר אותו חסיד, בלי שום כוונה שהוא מפרש כאן איזה שהוא פירוש מיוחד, בעצם, מצד עצמו, לא הי' ולא נברא – לא הי' זקוק בכלל להיות ולהיברא. כל מה שהי' ונברא אצל איוב לא הי' בשביל עצמו, אלא משל הי' – אך ורק כדי שאנו נלמד מכך כיצד צריך יהודי להתייחס כאשר באים עליו יסורים…

לאחר מכן, מוסיף ר' מענדל, הראה לי מישהו את גירסת הר"ח בגמרא: "לא הי' ולא נברא אלא למשל הי'," כלומר שאיוב אמנם הי' ונברא, אלא שבריאתו הייתה לשם משל, כפירושו של אותו חסיד.

אז ראיתי והבחנתי, מסיים ר' מענדל, מה בין חסיד מן השורה לבין מגיד-שיעור בגמרא שקורא לעצמו "מתנגד"…

 

חסידים כיוונו לדעת ראשונים

 

בשולי הדברים: ר' מענדל סיפר זאת בפשטות, איך צריך להיות היחס של חסיד ושל יהודי ירא-שמים בכלל לקטע של גמרא. אך לאמיתו של דבר דנו בזה גדולי עולם[12].

גם רבי אברהם אבן עזרא[13] כותב בחריפות נגד אלו שלמדו את הדברים כפשוטם שלא הי' ולא נברא כלל, באומרו כי אם כדבריהם, אולי גם דניאל ונח, שהוזכרו בספר יחזקאל[14] יחד עם איוב, כמו שכתוב "והיו שלשת האנשים האלה בתוכה: נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם", אולי גם הם לא היו מעולם ח"ו.

גם המסקנה, על-פי אותו תיקון זעיר בגירסת התלמוד בבבא בתרא, יש לה מקור בדברי רב האי גאון, תוך שהוא מדגיש "ולא חלק אדם על זה מעולם"!

וכך אנו קוראים בדרשות ר' יהושע אבן שועיב[15]:

"ור' האי ז"ל כתב בתשובה כי דעתו שהי' ונברא, ולא חלק אדם על זה מעולם. ומה שאמר בגמרא: לא הי' ולא נברא בעולם אלא להיות משל לבני אדם, ממנו יראו וכן יעשו … וכתב הוא ז"ל כי בגמרא שלהם הגירסא כך: ולא הי' ולא נברא אלא למשל, ואין גורסין משל הי' אלא ודאי הי' ונברא".

וכך נאמר בהקדמת ר' יוסף אבן כספי[16] לפירושו לאיוב:

"ואני מפליא, איך ראוי לקדמונים ולאחרונים ז"ל לפקפק בזה, כי מה הבדל בין אומרו: איש הי' בארץ עוץ וכו', ובין אומרו ויהי איש אחד מן הרמתים צופים ושמו אלקנה וכו' וכל הספור ההוא מעלי ומשמואל וזולתם. וכן ויהי בימי שפוט השופטים. וכן ויהי בימי אחשורוש. וכן כתוב בתורה אלה תולדות נח וכו' ויולד נח שלשה בנים וגו', וכל דבר המבול ומעשה התיבה. ואם נאמר בסיפור איוב ורעיו שחכם כתב זה למשל, להניח בלב הרואים (=הקוראים) דעות ואמונות, כן יוכל לומר באלו כולם. ואם כן, אין לנו לא תורה ולא מקרא וכתובים. ואם קצת קדמונינו ז"ל לא ידעו לו זמן ומקום, מה לנו לזה … וחלילה לנו בדבר (=להוציא מקראות מפשוטם למשל) בכל המקרא, רק מה שבא בנבואות שההכרח יביאנו לפרשו שהי' במראה הנבואה, לפי שהיותו בהקיץ הוא נמנע".

 

אמנם דוד ביקש, אבל… 

 

ובחזרה לאותו שיעור בו השתתף הרה"ח ר' ישראל-נח בליניצקי:

בפעם אחרת הוזכר באותו שיעור, מאמר חז"ל[17] אודות ספר התהילים, שדוד המלך ביקש שכל העוסק בו ייחשב לו הדבר כאילו עסק בנגעים ואהלות, "שהן הלכות עמוקות[18]", הנושאים ההלכתיים הקשים והחמורים ביותר.

ודווקא כאן הייתה לאותו מגיד-שיעור בעי' רצינית: איך ייתכן לומר שאמירת אותיות התהילים בפשטות בלי שום הבנה וידיעה תחשב ממש כמו עסק בהלכות החמורות ביותר שבתורה?

הוא לא הי' יכול לקבל זאת. והוא הפטיר: אמנם דוד המלך ביקש זאת מהקב"ה (מכיוון שהי' לו אינטרס – הוא הרי חיבר את ספר התהילים), אבל מי יודע (אינני יכול להאמין…) אם הקב"ה קיבל את בקשתו זאת – הרי לא ייתכן שמי שעוסק באמירת אותיות התהילים יהי' חשוב כמי שלן בעומקה של הלכה…

[לזכותו של אותו מגיד-שיעור ייאמר שאין זו המצאה שלו, וכבר קדמו בעל "נפש החיים"[19] בכותבו: "וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה על ידו בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא יתברך על שאלתו (כמו שמצינו[20] ואידך ההוא רחמי' הוא דקא בעי)"…]

הפעם כבר לא הי' ר' ישראל-נח יכול להישאר אדיש. הוא קם ממקומו, ירק בבוז, וקרא: הם מטמאים בהבל פיהם! אינני יכול לעמוד בד' אמותיו של מי שאומר דבר כזה! ומאז חדל להשתתף באותו שיעור.

 

כמה צריך ללמוד כדי שהכובע ירד לגמרי… 

 

כאמור, חסידים לא התכוונו מעולם לזרוק מרה בחוגים אחרים, וכל העיסוק בנושא זה "לא הי' ולא נברא, אלא משל הי'," כפירוש החסיד הנ"ל – אך ורק כדי ללמוד כיצד לתקן את מה שלא טוב בקרבנו פנימה.

כי גם אם נדמה שלומדים ומתפללים ומקיימים את רצון ה' בשלימות, הרי ייתכן שלאמיתו של דבר במקום להתקרב יותר אל ה' על-ידי הלימוד והתפילה עלולים לפעמים להגיע לתוצאות הפוכות.

כפי שמספרים חסידים על הרה"ק ר' מנחם מענדל מהאראדאק (מוויטעבסק)  שבילדותו למד אצל המגיד ממעזריטש בתחילת התקרבותו אל הבעש"ט.

פעם, בשבת אחר הצהריים, למד והתעמק כמה שעות בעיון היטב, ולאחר מכן הסתובב בחדר כשכובעו שמוט לו על הצד דרך זחיחות הדעת.

פגע בו רבו המגיד הקדוש ושאלו: מענדלע, כמה דפי גמרא למדת?

ענה הילד: ששה דפים.

הגיב הרב המגיד: והלא דברים קל-וחומר, אם על-ידי ששה דפים הכובע שמוט על הצד, כמה דפים צריך ללמוד כדי שהכובע יסור מהראש לגמרי ח"ו…

הבין התלמיד היטב את המסר ובא בזעקה אל רבו: אנא, יורה לי רבינו את הדרך, כי רואה אני שהלימוד הביא אותי לכיוון ההפוך.

אמר לו המגיד: אל תדאג. אני ואתה ניסע יחדיו אל מורנו הבעל-שם-טוב הקדוש, והוא יורה לנו את הדרך העולה בית א-ל.

כלומר, אפשר ללמוד, להתקדם ולהתעלות ביגיעת התורה – ובמקום שהתוצאה תהי' יותר ביטול ויותר קירוב אל ה', עלול היצר להפיל את האדם ברשתו ח"ו, כך שכל דף גמרא יגביר את גאוותו ויגדיל את גסות רוחו.

ולכן צריך לפעמים לקחת "ציור" של "מתנגד" ולנתח אותו על שולחן ההתוועדות. כך לומדים כיצד להשמר מתחבולות היצר, ויודעים "איך לא צריך להיות".

 

אם ה"חזקה" היא מציאות העולם, אזי… 

 

ההבדל בין מי שלומד חסידות, מקושר לרבי בגלוי, נוהג בדרכי החסידות וחי עם זה, לבין מי שאינו עושה כן – אינו הבדל בין חוג זה לחוג אחר, שפלוני שייך לחוג זה ופלוני שייך לחוג אחר.

שהרי רבינו הזקן הדגיש[21] ש"חסידות אינה מפלגה" ח"ו, אלא היא מיועדת לכלל ישראל. ובוודאי שדברי-קודש אלו מתקיימים ויתקיימו במילואם ובשלימותם בכלל ישראל.

אלא זהו הבדל מהותי בגישה הכללית:

האם הגישה היא, שקודם-כל כל מה שהתורה אומרת הוא ממש כך, ואין זה משנה כלל אם אני מבין את הדברים ומרגיש את אמיתותם או לא. או שקודם-כל נמצאת המציאות שלי ושל העולם שמסביב, ולתוך מציאות זו באה התורה לומר את דברה.

מי שלא למד חסידות, גם אם ילמד הרבה תורה ויעבוד על-עצמו ביראת-שמים ובמדות טובות וכו' – מונח אצלו בפשטות, כפי הטבע הפשוט של כולנו, שקודם-כל ישנה מציאותו שלו ומציאות העולם סביבו, שהרי את זה רואים מבינים ומרגישים בפשטות. ולתוך מציאות זו באה התורה לומר שישנו הקב"ה והוא נתן לנו את התורה ומצוותי'.

וכאשר זו היא הגישה הכללית, כפי המתחייב מטבע האדם, גם אם למד תורה הרבה, הרי כאשר התורה אומרת דברים שאינם מסתדרים לו כלל וכלל בשכלו ובכל כוחות וחושי-נפשו – מונח אצלו בפשטות שזה לא כך, שהרי זה לא יכול להיות מצד טבע ומציאות העולם. ורק אם דוחקים אותו אל הקיר ואין לו ברירה אלא להודות שישנו כאן דבר שהוא למעלה מן הטבע, אזי הוא מוכרח להודות בזה.

וגם אז אינו מודה אלא רק במה שמוכרח, שהרי[22] ה"חזקה" היא אצלו מציאות העולם, וכל מה שרוצה להוציא מ"חזקה" זו – עליו הראי', שהרי לדעתו הוא "המוציא מחבירו".

 

ה"חזקה" היא האלקות

 

ואילו מי שמקושר לרבי, לומד חסידות, נוהג על פי הדרכותי' וחי עם זה – אצלו מונח קודם-כל שהקב"ה הוא המציאות האמיתית. ואילו העולם, בעצם הוא אין ואפס ממש, ביטול-במציאות לגמרי, שהרי "כולא קמי' כלא חשיב". ובכל זאת, אך ורק מפני שהתורה אומרת שהעולם קיים וחוקי הטבע יש להם משמעות, רק לכן הם אכן מציאות ולא דמיון (אם כי לא מציאות אמיתית[23]).

וכלשון חז"ל "מנא הני מילי – דאמר קרא": מנין יודעים אנו שכך הם אכן פני הדברים – משום שכך התורה אומרת. אילולא זאת, לא הייתה מציאות העולם מצד עצמה מחייבת אותנו לומר כך.

וכפתגמם של חסידים: מנין יודעים אנו שהשלג לבן – משום שנאמר בתורה[24] "(אם יהיו חטאיכם כשנים) כשלג ילבינו". אילולא זאת, רק מפני העובדה שאנו רואים ומרגישים כך, לא הי' לנו שום ביטחון שהשלג הוא אכן לבן. כי מציאות העולם אינה הדבר המוחלט אצלנו, אלא רק מצד דבר ה' בתורה, שרק זו המציאות האמיתית והמוחלטת.

ולכן אצל חסיד[25] ה"חזקה" היא מה שהתורה אומרת, ואם מציאות העולם מנסה לנגד ולהפריע לזה ולהקשות קושיות ושאלות – הרי העולם הוא "המוציא מחבירו", מן ה"חזקה" של המציאות האמיתית, וממילא עליו הראי'.

 

חסיד חושב רק על עצמו

 

וכפי הסיפור הידוע בפי חסידים:

בתקופה הראשונה של התגלות החסידות, כאשר המצב הי' מתוח מאד ובכמה מקומות אף פגעו בחסידים, נקלע אחד החסידים לעיירה של מתנגדים, והי' עליו להתעכב שם בשבת. הוא ניסה להסתיר את עובדת היותו חסיד פן יבולע לו, אבל במהרה הגיעו אליו כמה קנאים בשאלה שלא יכול הי' להתחמק ממנה: הלנו אתה אם לצרינו?

ענה להם החסיד שהוא יאמר להם את דעתו על שני המחנות, והם יחליטו בעצמם לאן הוא שייך. ואז אמר: החסידים חושבים כל הזמן על עצמם ואילו המתנגדים חושבים כל הזמן על הקב"ה.

מששמעו הללו כך, נחה דעתם, ואיפשרו לו לשהות שם בשבת.

לאחר השבת, כאשר כבר לא חשש שמא יגרשוהו, אמר להם אותו חסיד: עתה אסביר לכם מה שאמרתי.

מי שאינו חסיד, חושב כל הזמן רק על הקב"ה. שכן אין לו מה לחשוב על עצמו, על מציאותו שלו. אצלו "המציאות בפשיטות"[26], ברור ופשוט לו ללא עוררין כלל שהוא עצמו קיים ואין מה לחשוב על זה כלל.

כל מה שיש לו לחשוב ולדון הוא רק על מציאות ה', "אלוקות בהתחדשות" – מה ההוכחה לכך שאכן הוא קיים, מניין שהוא אכן מנהיג את הכל, מהיכן יודעים אנו שהתורה היא אמת וכיוצא בזה.

ואילו חסיד חושב כל הזמן על עצמו, משום שאצלו "האלוקות בפשיטות", מציאות ה' והעובדה שהוא מהווה ומחי' את הכל בכל רגע ורגע ממש ברורה ופשוטה ללא עוררין כלל. אין לו צורך בהוכחות לכך ואין לו מה לחשוב על זה כלל.

מה שנשאר לו לחשוב ולדון הוא רק אודות עצמו, עצם המציאות שלו ומציאות העולם סביבו, "מציאות בהתחדשות" – האם הוא אכן קיים או לא. שהרי לכאורה מכיוון שדבר ה' מהווה ומחי' אותו בכל רגע ממש, הרי הוא בטל במציאות לגמרי[27] ואינו מציאות כלל, וצריך לחפש הוכחות שהוא וכל העולם כולו אינו דמיון ואחיזת עיניים בלבד אלא אכן מציאות קיימת.

 

בגלל הטבע בלבד לא ישחית את הזרעים 

 

אצל מי שחי כך, מונח בפשטות שהמציאות היא בעצם למעלה מן הטבע.

עד כדי-כך מגיעים הדברים, אומר הרבי שליט"א[28], שהוא "מאמין בחי העולמים וזורע", כדברי הירושלמי המפורסמים[29]:

העובדה שהוא זורע בשדהו אינה אלא משום שהוא מאמין בחי העולמים. אילולא שהי' מאמין לא הי' זורע בשדה.

שכן חוקי הטבע אינם מספיק חזקים ומבוססים אצלו עד כדי שייקח גרגרי תבואה ויהרוס אותם בידיים, יניח אותם באדמה עד שירקבו.

הוא זורע אך ורק משום אמונתו בחי העולמים שציווהו לזרוע, ומשום ביטחונו המלא בו ורק בו כי שדהו תצמיח תבואה.

כלומר, ה"חזקה" אצלו היא אך ורק האמונה בחי העולמים, ואילו מציאותם של חוקי הטבע זהו דבר שאי אפשר לסמוך עליו מצד עצמו כלל.

 

החסידות הכנה והתחלה למשיח

 

לפיכך מהווה החסידות הכנה והתחלה לביאת המשיח, בבחינת "טועמי' חיים זכו".

כפי המענה המפורסם[30] של המלך המשיח למורנו הבעש"ט בראש-השנה תק"ז כי דווקא כאשר "יפוצו מעיינותיך – מעיינות הבעש"ט – חוצה" אזי "קאתי מר – דא מלכא משיחא".

מדוע דווקא מעיינות הבעל שם טוב הם ה"כלי" לביאת המשיח. והרי כל מצווה מקרבת את הגאולה. כדברי הרמב"ם המפורסמים[31]: חייב אדם לראות את עצמו שקול ואת כל העולם כולו שקול, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה.

מדוע אם כן דווקא מעיינות החסידות הם אלו שבזכותם "קאתי מר".

מבאר הרבי שליט"א[32]: משום שעניינה של תורת הבעל שם טוב זהו ממש עניינו של משיח.

כי החידוש העיקרי של ביאת המשיח והגאולה הוא[33] "גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי" – שהמציאות כולה תהי' חדורה וספוגה לגמרי באלקות. כמו שכתוב[34] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[35].

כלומר, כשם שהמים מכסים על כל מה שיש בים, כך תמלא האלקות ותכסה את כל המציאות. עד כדי כך שמה שיהי' בפשטות ובגלוי הוא האלקות, "אלקות בפשיטות", ואילו מציאות העולם תהי' "בהתחדשות", לא יראו אותה בפשטות ובגלוי, כי האלקות תמלא ותכסה אותה. יצטרכו כאילו לחפש את מציאות העולם.

וההתחלה וההכנה לזה היא על-ידי תורת החסידות, הפועלת עניין זה קודם כל אצל האדם.

כפי שנאמר[36] "גם את העולם נתן בלבם". ואמרו חז"ל[37] – את העולם נתן בלבו של אדם.

וכאשר תהי' קודם כל אצל האדם "אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות", הרי מן האדם יומשך ויתפשט ויהי' כך בעולם כולו.

ולכן דווקא מעיינות החסידות, אותם מעיינות שתוכנם הוא "הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל[38]", כאשר הם יפוצו חוצה וימלאו את כל הארץ, אזי תימלא הארץ דעה את ה' "כמים לים מכסים", וזהו בדיוק המצב של ביאת המשיח והגאולה האמיתית והשלימה.

 

להכריז ללא בושה 

 

אם בדורות הקודמים, לפני שהורידו את השכינה "למטה בארץ"[39], הי' אפשר להסתפק בכך ש"הנחה" של "אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות" הייתה קיימת בתוך ההכרה וההרגשה של האדם עצמו, הרי ככל שמתקרבת יותר הגאולה האמיתית והשלימה צריכים הדברים לרדת ולהיכנס יותר ויותר לתוך העולם ולתוך המציאות:

כאשר אלפי יהודים מצהירים ומדגישים כי כל גדרי הטבע והמציאות אינם קובעים מאומה לגביהם, ומכיוון שהתורה אומרת כי הרבי מלך המשיח חי וקיים, הרי כך הם פני הדברים בפשטות. וכך הם מכריזים ומודיעים לכל באי-עולם בקול רינה ובקול תרועה, בלי להתבייש ובלי להתבלבל.

וביחד עם זאת, לא פוסקת לרגע הזעקה, הבקשה והדרישה בכל התוקף שהדברים צריכים להיות כבר בגלוי ובפשטות גם לעיני בשר, ואף לעיני כל הגוים, שיהי' כבר "ראו[40] כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".

והרי "העולם כבר מוכן" – "די וועלט איז שוין צוגעגרייט, פארטיק[41]" – והכל מוכן, "צריך רק לפקוח את העיניים"[42], וכבר מזמן הגיע הזמן שגם העיניים הגשמיות יראו וירגישו את המציאות האמיתית, שתהי' בפשיטות גם לעיני כל העמים –

הרי ככל שנחדיר יותר בעצמנו ובכל סביבתינו את ההכרה והרגשה בעובדה ש"אלקות בפשיטות" ומה שאומרת התורה היא אמת מוחלטת גם בדברים שנדמה כי טבע העולם אינו מקבל אותם – כך נמהר עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה גם לעיני כל בשר.

כי למרות שכבר הכל נגמר ואין שום צורך בזירוז נוסף, ואין שום ביאור והסבר להמשך הגלות אפילו רגע אחד – הרי ברור שכל רגע שעדיין אין אנו רואים את הגאולה האמיתית והשלימה בעיני בשר, עלינו לעשות הכל כדי למהר זאת עוד יותר. ובמיוחד באותם דברים בהם מודגש כי "אלוקות בפשיטות" גם כאשר זה לא מסתדר לכאורה עם המציאות.

שזהו במיוחד על ידי אותה קריאה והכרזה הממלאת את כל חיינו ופועלת ביאת והתגלות הרבי מלך המשיח שליט"א תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה:

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!"

 

 

הערות



[1] ראה לקו"ש חי"א ע' 329 ועוד.

[2] ראה תניא פ"ב פי"ח ועוד.

[3] ראה תניא פ"ל.

[4] ראה היום יום כד טבת.

[5] מכתב אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע שבהקדמת היום-יום וראה לקו"ש ח"ב ע' 464 ועוד.

[6] לקו"ש ח"ב ע' 461 סי"ח ועוד.

[7] מובא בס' שמועות וסיפורים במדור הצמח צדק ועוד.

[8] שמואל-א טז, ז.

[9] תהלים לז, לב.

[10] סוכה נב, א.

[11] טו, א ואילך.

[12] ראה גם רמב"ם במורה נבוכים ח"ג פכ"ב.

[13] בתחילת פירושו לס' איוב.

[14] פי"ד.

[15] מובא ממאמרו של ש' ליברמן, "מסורת קבלה בדברי הגאונים?", ספר היובל לבנימין מנשה לוין, בעריכת י"ל הכוהן פישמן (ירושלים, ת"ש) קה-קח. המובאה בעמ' קו.

[16] בתוך י' לאסט, מהדיר, עשרה כלי כסף ח"א (פרסבורג תרס"ג. ירושלים תש"ל) ע' 138-137.

[17] מדרש שוח"ט ס"א. וראה של"ה מס' יומא עמוד התשובה.

[18] רש"י חגיגה י"ד, א.

[19] שער ד' פ"ב.

[20] ב"ב יז, א.

[21] ראה סה"מ תשי"א ע' 136. לקו"ש ח"ט ע' 344 ועוד.

[22] ראה לקו"ש ח"א ע' 7.

[23] ראה רמב"ם ריש הל' יסודי התורה. ד"ה האומנם תרמ"ג ובכ"מ. 

[24] ישעי' א, יח.

[25] ראה לקו"ש ח"א ע' 7.

[26] ראה סה"מ מלוקט ח"ו ע' מט. סה"מ תשט"ו ע' 276 ואילך 279 ואילך ובכ"מ וש"נ.

[27] ראה שעהיוה"א פ"ג ואילך. ביאור כ"ק אד"ש מה"מ בספ"ד שם. ד"ה האומנם ונ"ח תרמ"ג ובכ"מ.

[28] ראה לקו"ש ח"א ע' 216 ואילך וע' 240.

[29] הובאו בתוד"ה אמונת שבת לא, א.

[30] כתר שם טוב בתחילתו.

[31] הלכות תשובה פ"ג ה"ד וראה שיחת פורים תשמ"ז שהלכה זו עתה צריכה להיות עניינו של כל אחד ואחד ממש.

[32] ראה שיחת י"ט כסלו תשנ"ב ובכ"מ.

[33] תניא פל"ו.

[34] ישעי' מ, ה.

[35] שם יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.

[36] קהלת ג, יא.

[37] מד"ר עה"פ.

[38] פתגם הבעש"ט הובא בסה"מ ה'ש"ת ע' 141 ובכ"מ.

[39] ראה ד"ה באתי לגני תשי"א ס"ג.

[40] ישעי' נב, י. תהלים צח, ג.

[41] שיחת ג' תמוז ה'תנש"א.

[42] שיחות ש"פ ויצא, וישלח, שמות תשנ"ב ועוד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email