יום שני ד׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד

 

 

הרמב"ם – גילוי אלוקי נפלא

 

     בהמשך לכל האמור לעיל אודות סיומי-הרמב"ם, כאן המקום להפנות קצת את תשומת הלב ליחס המיוחד, אם אפשר לקרוא לזה כך, של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א אל "הנשר הגדול", כפי שהוא מכונה בפי גדולי ישראל, מורה הנבוכים – הרמב"ם, רבינו משה בן מימון, אשר עליו אמרו^[1] "ממשה עד משה לא קם כמשה".

     אין זה סוד שהרבי מלך המשיח שליט"א 'קאכט-זיך' ברמב"ם. החל מריבוי השיחות, הפלפולים והשקלא-וטריא של הרבי עצמו בדברי הרמב"ם מתוך חביבות מיוחדת גם בשנים שלפני תקנת לימוד הרמב"ם ובפרט לאחר מכן. עצם התקנה שכל אחד ואחת ילמד בכל יום ויום שיעור יומי בספרו של הרמב"ם "משנה תורה".  התביעה והדרישה כנ"ל לערוך בכל מקום ומקום מסיבות וחגיגות של "סיומי-הרמב"ם", ולאחר-מכן להוציא-לאור את הדברים שנאמרו באותה מסיבה בקובץ חידושי-תורה וכיו"ב לכבודו של הרמב"ם ועוד ועוד.

     בפשטות, ה'קאך' בלימוד היומי בספר הרמב"ם הוא כפי שהסביר הרבי כמה וכמה פעמים^[2], בגלל היותו של ספר הרמב"ם הספר היחיד הכולל "הלכות הלכות" של כל התורה שבעל-פה כולה.

     אפילו מי שלמד את כל הש"ס, ואפילו אם גם למד את הש"ס הירושלמי כולו, עדיין לא למד את כל ההלכות של כל התורה כולה – ישנם עוד הרבה מדרשי הלכות, כמו ספרא, ספרי, מכילתא ועוד, אליהם הוא כלל לא הגיע.

     יכול אברך ללמוד בישיבה וב"כולל" עשרות שנים ולעסוק בתורה בעיון – וישנן הלכות בסוגיות שונות אותן הוא כלל לא למד.

     כמו בעניינים שהם יסודי התורה, אמונה בה', באחדותו, בנבואה ובנבואת משה רבינו, שכר ועונש, משיח, בית המקדש, קורבנות, טומאה וטהרה וכו'.

     ואילו ברמב"ם יש הכל, כל ההלכות של כל התורה כולה, בקיצור ובבירור, באופן המובן לכל אחד ואחד "כקטן כגדול".

     אך בכל זאת, כשמסתכלים ומתבוננים קצת יותר ביחס של רבותינו נשיאינו בכלל, ושל הרבי מלך המשיח שליט"א בפרט, אל הרמב"ם, כפי הנראה ומובן בשכלנו הדל, דומה שיש כאן הרבה יותר מן העובדה, ה'טכנית' משהו, שעל-ידי לימוד הרמב"ם ניתנת לנו האפשרות ללמוד ולדעת יותר.

       על-פי המובן מדברי רבותינו נשיאינו נמצא כי הרמב"ם הוא לא רק מחבר ענק ודגול, מן הענקים בגדולי ישראל בכל הדורות. מי שהטיב לתמצת ולרכז את דברי התורה בצורה מסודרת ובהירה. סדרן ועורך נפלא שערך ליקט סידר והסביר בעומק נפלא את דברי התורה, ומצא את הדרך להתאימם לכל אחד ואחת, גם לנבוכים, עד שכל אחד יוכל להבינם ולמצוא את דרכו בעבודת ה'.

כל זה אמת ויציב, אבל זה אינו אלא מה שנראה על-פני השטח, ולאמיתו של דבר אין זו אלא התוצאה ולא הסיבה.

     ה'נקודה' של הרמב"ם היא ההתחלה של גילוי אלוקי מופלא שנתגלה בעולם, כדי לבקוע את ערפל ומסך ההגשמה של העולם-הזה הגשמי והחומרי ולהכניס בתוכו גילוי אלקות.

     הרמב"ם התחיל לפעול^[3] את "יציאת מצרים". לבקוע את חושך הגלות ולהאיר לבני-ישראל, כך שגם ב"מצרים" – הן כפשוטה, שהרי הרמב"ם חי בארץ מצרים, והן במובנה הכללי, מיצרי והגבלות הגלות – יהי' להם "אור במושבותם", עד כמה ששייך בזמן הגלות, כהכנה והתחלה לאורה של הגאולה האמיתית והשלימה.

 

חשף ה' את זרוע קדשו

 

     על דרך המבואר לרוב בספרי חסידות, בפרט בשיחות ורשימות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ובשיחות הרבי מלך המשיח שליט"א, אודות הגילוי של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – שאין המדובר רק על אנשים גדולים, גדולי ישראל בתורה וביראת ה' ובעבודתו, אנשים מורמים מעם, שהצליחו לחדש בתורה ולמצוא דרכים בעבודת ה', אלא מדובר בגילוי אלוקי נפלא.

     הביטוי השגור בנידון זה אצל רבותינו נשיאינו הוא^[4]: "חשף ה' את זרוע קדשו" וגילה לנו את הבעש"ט הקדוש. על-דרך-זה בנוגע לרבינו הזקן, בגילוי חסידות חב"ד. וכן בקשר לכל אחד מרבותינו נשיאינו בחידוש המיוחד שנתחדש בתקופתו. ופשיטא ועל אחת כמה וכמה בנוגע לגילוי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, נשיא "דור השביעי", שעניינו להוריד ולהמשיך את השכינה "למטה בארץ".

     עובדה היא, כפי שהובא בשיחות הקודש, שדווקא על גדולתו של הרמב"ם נאמר ביטוי כה קיצוני – "ממשה ועד משה לא קם כמשה!"

     בפרט כשלוקחים בחשבון מי הי' באותו זמן ש"ממשה עד משה" – כל גדולי ישראל הענקיים שלפניו, כל נביאי ישראל מן התנ"ך וכל התנאים והאמוראים מן המשנה והגמרא, אשר לגדולתם אין חקר ואין סוף. ובכל זאת אומרים על הרמב"ם "ממשה (רבינו) ועד משה (הרמב"ם) לא קם כמשה!"

     עובדה נוספת היא, שדווקא לרמב"ם קמה בזמנו התנגדות גדולה וחריפה, עד שמתלמידיהם של רבותינו בעלי התוספות היו ששרפו את ספריו^[5] ברבים, ולאחר-מכן התחרטו על כך.

     מסופר במיוחד^[6] על רבינו יונה החסיד מגירונדי שנסע מעיר לעיר כדי להשתטח על קברו של הרמב"ם ולבקש ממנו מחילה, ובכל מקום הי' דורש מעל הבימה על מה שנעשה בהשראתו בשגגה, מתוך כוונה רצוי'. ויש אומרים שזו הייתה הסיבה לחיבור ספרו "שערי-תשובה".

     דברים שכמעט ולא מצינו דומים להם בחריפותם בדורות אחרים – מלבד בתקופת גילוי החסידות, ומאותה סיבה. וכן בזמן האחרון, בקשר לגילוי משיח.

     שגם זה מראה על תוקף ועוצמת הגילוי האלוקי, שדווקא בגלל זה יש לו מנגדים כה רבים, גם ודווקא מגדולים וענקים בתורה וביראת שמים ובעבודת ה', כמבואר בדברי רבותינו נשיאינו.

 

אמונה מול שכל

 

     מאידך, דווקא תורת החסידות, ובפרט תורתו ושיטתו של הרבי מלך המשיח שליט"א, יש לה, לכאורה, הרבה סיבות טובות 'ניט קאכן זיך אין רמב"ם'. כי לכאורה  מייצג הרמב"ם שיטה וגישה שונה לגמרי ואף הפכית משיטת ותורת החסידות.

     נזכיר כאן רק ראשי-פרקים בקיצור של כמה דוגמאות בולטות:

א. בעוד החסידות שמה דגש חזק מאד על עבודת ה' בתמימות ובפשטות, מתוך אמונה פשוטה שלמעלה מטעם ודעת, מבלי חקירות והסברים שכליים^[7] – מלאים ספרי הרמב"ם, ובפרט ספרו "מורה נבוכים", בהסברים שכליים לכל דבר ולכל ענין. זוהי גישה עיקרית אצלו לכל אורך הדרך, כידוע לכל מי שמכיר ולו מעט את ספריו, ועל כך הוא מבסס את כל ענייני התורה.

     עד כדי כך מגיעים הדברים, שישנו ביטוי במכתבי הרבי שליט"א^[8], אשר מי שיתבונן בספר ההלכה של הרמב"ם יראה את שיטתו שם שהיא שונה לגמרי מהגישה בספריו הפילוסופיים.

     בספר היד רואים ברור את גישת הרמב"ם כי התורה היא תורת אמת, אמת מוחלטת ללא שום פשרות, וכל שאר החכמות והמדעים עליהם לכרוע ברך ולהתיישר בהתאם לתורה. ושלא כמו שנראית לכאורה שיטתו של אותו הרמב"ם  בספרו "מורה נבוכים", בו הוא כאילו מצטדק ומנסה, בדקות דדקות כמובן, להתיישר לפי השכל האנושי בכמה פרטים^[9].

 

בלי גבול לגמרי או "הוא המדע והוא היודע"

 

ב. במחלוקת המפורסמת בין ה"חקירה" לבין הקבלה^[10], האם שייך לומר שיש בהקב"ה איזה שהוא ענין של חכמה, או שהוא יתברך בלתי בעל גבול לחלוטין, עומד הרמב"ם בראש הטוענים – שיטת ה"חקירה", שכל אנושי – שהקב"ה "הוא המדע והוא היודע"^[11]. הוא תכלית השלמות של כל המציאות, ויש בו את כל המעלות והשלמויות שיש בנבראים, אם כי באופן נעלה מאד.

     לעומתו, מתבטא המהר"ל מפראג^[12], המייצג את שיטת הקבלה, במילים בוטות וחריפות במיוחד כלפי מי שאומר כך על הקב"ה, באומרו שזוהי סכלות ושטות.  המהר"ל זועק שהוא יתברך למעלה מכל גדר וגבול איזה שיהיו, גם למעלה מכל מעלה ושלימות, ולכן בו יתברך לא ייתכן לומר בשום אופן שיש בו חכמה וספירות אחרות באיזה אופן שיהי'. כי הוא יתברך מה שהוא, ללא שום 'ציור' וגדר וגבול.

     בתורת החסידות^[13] נמצא הביטוי: "מה מאוד צדקו דברי הגאון מהר"ל". ואמנם מבארים שביחד עם זה דברי הרמב"ם גם הם אמת, אבל זהו רק אחרי הצמצום וההתלבשות בספירות דאצילות.

 

התכלית היא נשמה בגוף או ללא גוף

 

ג. במחלוקת המפורסמת מהי תכלית השלמות הסופית בבריאת העולם^[14], האם התכלית היא תשלום השכר לנשמות בגופים או לנשמות בלא גופים – עומד הרמב"ם בראש הטוענים^[15] שהתכלית היא דווקא לנשמות בלא גופים.

     לדבריו שם, לא תיתכן מציאות של חיים נצחיים בגוף גשמי. ולכן גם לאחר תחיית-המתים יצטרכו הנשמות להיפרד שוב מן הגופים. תחיית-המתים תהי' רק כדי שגם הגוף יקבל את השכר המגיע לו. אולם הגוף הגשמי, גם אם יחי' אלפים ורבבות שנים, לעולם לא יוכל להיות נצחי לדבריו, כי רק רוחניות היא אמיתית ונצחית. ולכן התכלית הסופית היא דווקא בנשמות ללא גופים, שנהנין מזיו השכינה כאשר הם מופשטים מכל גוף וגשמיות.

     ולכן לדבריו שם בפירוש המשניות (אבל לא הביא זאת להלכה בספר הי"ד)  "המשיח ימות, וימלוך תחתיו בנו ובן בנו" – בניגוד גמור ומוחלט כמעט לכל גדולי ישראל האחרים. החל מהראב"ד^[16] והרמב"ן^[17] וכל חכמי הקבלה, שהביאו ראיות רבות מהתנ"ך ומדברי רז"ל שהתכלית היא דווקא לנשמות בגופים, בגשמיות, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. והחיים הנצחיים הם דווקא בגוף גשמי. והמלך המשיח הוא חי וקיים בגופו הגשמי לנצח לעולם ועד. כפי שהם מוכיחים מהרבה מקומות. וכפי שהגמרא אומרת^[18] שהמשיח מבקש מהקב"ה חיים, והקב"ה עונה לו: כבר התנבא עליך דוד אביך^[19] "חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד".

     עד כדי כך מגיעים הדברים, שרבינו הזקן והרבי הצמח-צדק כותבים בפסקנות בהביאם את דבריהם (דבר מאד לא רגיל כשבאים לשלול את דברי מישהו בסדר גודל של הרמב"ם) "וכן האמת"!

     מי שמכיר קצת יותר את הסוגיות שהזכרנו, יראה ויבין שחילוקי השיטות הם, לכאורה, עצומים מאוד!

     מדוע, אם-כן, "קאכט מען זיך" כל-כך ברמב"ם, שגישתו שונה ומנוגדת לכאורה לשיטת ותורת החסידות. ובפרט בדורנו, הדור השביעי^[20], שכל עניינו "להוריד את השכינה למטה בארץ", דווקא בגשמיות כפשוטו, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו. שזה לכאורה ההיפך הגמור מגישת הרמב"ם לכל אורך הדרך, להעדיף ולהאדיר ולהגדיל את הרוחניות על הגשמיות.

 

הרמב"ם – תחילתו של הגילוי האלוקי

 

     כדי להבין זאת, יש להקדים: ידועה השקלא וטריא האם ידע הרמב"ם מחכמת הקבלה או לא, והביאו ראיות לכאן ולכאן.

     אמנם בדברי רבותינו נשיאינו נאמר^[21]: "הסבא – אדמו"ר המהר"ש – באחד משיעורי הלימוד שלמד עם אאמו"ר (=הרבי מוהרש"ב) את המורה נבוכים, אמר, שיש לו בקבלה רבי מפי רבי, עד מורנו הבעש"ט נ"ע, שהרמב"ם היה מקובל גדול. ומה שהרמב"ם נזהר מאד שלא לגלות זאת אפילו ברמיזא, כרש"י ז"ל, הוא מכיוון שאז הי' זמן מסוכן לגלות עניני קבלה אפילו ברמיזה". ומוסיף שם שבלימוד "מורה נבוכים" הייתה לרבותינו נשיאינו כוונה מיוחדת לפעול תיקון מסוים.

     פירושם של דברים לכאורה, על-פי דברי רבותינו נשיאינו, כך הוא: הרמב"ם התחיל בגילוי אלוקות בעולם!

     אותו גילוי אלוקי נפלא שנמצא בתורת החסידות – עד לשלמות הגילוי, הנמצאת בתורת הרבי מלך המשיח שליט"א – קדמו לו, כהכנה אליו, גילוי תורת הקבלה באופנים שונים, ולפני כן התחיל אותו גילוי במידה מסוימת כבר על-ידי הרמב"ם.

     אלא שבאותו הזמן עדיין לא ניתנה הרשות והיכולת לגלות את העניינים כפי שהם לאמיתתם. הייתה אפילו סכנה כנ"ל לעשות כן. ולכן התחיל להיות רק גילוי מסוים. אבל עצם העובדה שהתחיל גילוי אלקות מסוים, זוהי כבר בקיעה ופריצה של המסך והערפל של גשמיות וחומריות העולם-הזה, גילוי שהיה אז רק בעניינים ופרטים שונים, עד כמה שהי' אפשר לגלות אז.

     לאחר-מכן גדל הגילוי האלוקי יותר ויותר, ונתרחב והמשיך, עד שהגיע לגילוי הנפלא של תורת החסידות, שהיא התחלת תורתו של משיח צדקנו, ועד תורתו של הרבי שליט"א – משיח צדקנו עצמו.

 

להפסיק את ההגשמה באלקות!

 

     הרמב"ם בא והכריז בעולם: הפסיקו להסתכל על כל הדברים במבט גשמי וחומרי. התחילו להתרומם ולהתעלות מעל המושגים המגושמים. פנו אל האלקות והרוחניות המופשטים מן הגשם.

     ובפרטיות, הרמב"ם קרא לעם ישראל ולעולם כולו: הפסיקו את ההגשמה באלקות. הפסיקו להסתכל על הקב"ה כאילו יש לו גוף!

     שכן אז, בזמן הרמב"ם, הי' העולם במצב מגושם מאד, וכל התפיסה באלקות וברוחניות הייתה מאד בהגשמה.

     עד כדי כך ש"גדולים וטובים", על פי הגדרת הראב"ד, טעו וסברו כי הקב"ה יש לו ח"ו גוף^[22], היפך אחד מעיקרי האמונה.

     וכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א כותב^[23] שהרמב"ם, למרות דבריו החריפים מאד בנידון זה שהסובר כן הריהו מין ואפיקורס – בכל זאת כיבד אותם גדולים וטובים שסברו כן וענה על שאלותיהם. והיינו משום שבזמן הרמב"ם הייתה זו התפיסה הכללית המגושמת, עד כדי כך שגם גדולים וטובים נשתבשו וחשבו כן.

     הרמב"ם בא להביא לעולם את הבשורה האלוקית, להפשיט את הדברים מגשמיותם. כפי שהוא מאריך בתחילת ספר הי"ד עד כמה מושלל כל עניין של גשמיות אצל הבורא יתברך ח"ו וח"ו.

 

לא לחפש כדאיות

 

     באותה גישה בא הרמב"ם לנפץ את התפיסה המגושמת שצריך לעבוד את ה' רק בגלל כדאיות, בגלל שכר ועונש. הרמב"ם בא וקרא לעולם: הפסיקו לקחת את הדברים בהגשמה. צריך לחפש את "האמת מפני שהוא אמת" ולא לחפש ולרצות רק מה שכדאי לי.

     ובלשון הרמב"ם^[24]: "שמא תקל בעיניך טובה זו, ותדמה שאין שכר המצוות, והיות האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באוהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב, ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמים אלו הערבים הטיפשים האווילים השטופים בזימה. אבל החכמים ובעלי דעה ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הם ואין בהם תועלת". וכך הוא הולך ומבאר ומסביר ונלחם ונאבק בדרך המחשבה המגושמת, להפשיט את הדברים מגשמיותם ולדעת את אמיתותם של דברים, שהעיקר הוא לא הגשמיות והכדאיות אלא האלקות הרוחניות והאמת.

     אלא שבזמן הרמב"ם, כנ"ל, לא הייתה רשות ויכולת, ואף הייתה סכנה, לגלות יותר. עד כדי כך שדברי הרמב"ם הללו נתקלו בהתנגדות עצומה מצד רבים מגדולי ישראל, שהי' נדמה להם כי דברים אלו סותרים כמה וכמה עניינים בדרך התורה. שהרי סוף-סוף התורה שמה דגש חזק מאד על קיום המצוות בגשמיות דווקא.

ובהמשך אליו באו גדולי ישראל שאחריו, שכל אחד מהם הוסיף יותר בגילוי אלוקות שבעולם. עד הגילוי הנפלא בתורת החסידות בכלל, ובתורת חסידות חב"ד בפרט. ועד שלימות הגילוי על-ידי הרבי מלך המשיח שליט"א, שבו 'נכנס' ונקבע הגילוי האלוקי הנפלא ביותר, ועד מה שלמעלה מכל גדר גילוי והעלם לגמרי, בתוך-תוכו של העולם-הזה הגשמי והחומרי. שלכן דווקא בדורנו, הדור השביעי, מגיעה הגאולה האמיתית והשלימה, באופן שאין אחרי' גלות.

 

דווקא הגשמיות מבטאת עצם

 

     בתורת החסידות, ובמיוחד בחסידות חב"ד, ובפרטי פרטיות דווקא בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א, נתבאר באר היטב^[25] שדווקא הרוחניות האמיתית, ועד מה שלמעלה מכל גדר גשמיות ורוחניות לגמרי, נמצאת ובאה לידי ביטוי דווקא בגשמיות. דווקא על-ידי שהדבר בא בגשמיות 'לוקחים' בזה את עצמותו ומהותו יתברך, כי "נעוץ תחילתן בסופן".

     אבל אין זאת בגלל מעלת הגשמיות כשלעצמה. אדרבה. הגשמיות מצד עצמה היא דבר שכל-כולו חסרון מוחלט. אבל דווקא משום שאין בה שום מעלה ושום יתרון, הרי דווקא בה באה לידי ביטוי הקדושה האלוקית, שלמעלה מכל גדר וגבול וציור איזה שיהיו. אין לה לא גדר וציור של גשמיות וגם לא גדר וציור של רוחניות, "שלילת^[26] הגבול ושלילת הבלי גבול, שלילת החיוב ושלילת השלילה". עד שאי-אפשר כלל לומר על כך מאומה. ואי-אפשר אפילו לומר שאי אפשר לומר – שגם זו הגדרה כלשהי של שלילה והוא יתברך למעלה גם מזה, וכן הלאה והלאה.

     ולכן, למרות שבכמה עניינים עיקריים מנוגדים דברי הרמב"ם לשיטת ותורת החסידות, כפי הדוגמאות שהובאו לעיל – אין זאת אלא משום שבזמן הרמב"ם אי-אפשר היה לגלות יותר מזה. אך דווקא הרמב"ם הוא הוא שהתחיל את הגילוי האלוקי הנפלא שבא אחר-כך בתורת החסידות, ועד הגילוי הנפלא של הרבי מלך המשיח שליט"א, שבו דווקא בא לידי ביטוי עצמותו ומהותו יתברך שלמעלה מכל גדר וציור וגבול איזה שיהיו כלל וכלל.

 

להגביר את הרוחניות – ולהגיע שהתכלית היא בגשמיות

 

     ובעצם כך הוא גם בנוגע לכל התורה כולה:

     כל עניינה של התורה והמצוות הוא להגביר את הרוחניות על הגשמיות, כמבואר בפרק ל"ב בתניא, ועד ש"זוהי כל התורה כולה"!

     אבל דווקא על ידי זה מגיעים לתכלית – שה"עצם" נמצא דווקא בגשמיות כפשוטו יותר מברוחניות.

     ולכן שמה התורה דגש כה חזק דווקא על קיום המצוות בגשמיות כפשוטו ולא על הכוונה הרוחנית. שכן הדירה לו יתברך היא בתחתונים דווקא, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו, כמבואר בארוכה בחסידות^[27] ובמיוחד בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א.

     וכפי שיתגלה לעיני כל בתכלית הכל בגאולה האמיתית והשלימה, שהיא לנשמות בגופים דווקא בתכלית הבריאות והשלימות. ובנוגע לדורנו זה, ישנה הבטחה גמורה בתורה^[28] שעוברים לחיים הנצחיים של הגאולה ללא הפסק בינתיים ח"ו.

 

מתן תורה – ביטול הגזירה בין עליונים לתחתונים

 

ליתר ביאור^[29]: בשעת מתן-תורה, כאשר "וירד ה' על הר סיני", נפעל חידוש נפלא שאין לו שום מקום ואפשרות כלל, אלא אך ורק בכוחו הבלתי מוגבל לגמרי של הבורא הכל יכול. אז בטלה הגזירה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"^[30]. מאז ניתן הכוח לבני-ישראל לברר את העולם ולהשכין בתוכו את אור הקדושה.

לפני מתן-תורה לא הי' שייך כלל שהקדושה והאלוקות של הבורא יתברך, שהוא אין-סוף ובלי גבול, יוכלו לרדת ו'להיכנס' לתוך העולם-הזה הגשמי והמוגבל.

שהרי אפילו הנברא העליון ביותר אין לו שום ערך ושייכות אל הבורא, ואפילו הגבול הנעלה ביותר אין לו שום ערך ושייכות אל הבלי-גבול. הנברא המוגבל יכול להתבטל לפני הבורא ולבצע את רצונו, אבל בשום אופן לא תיתכן שייכות אמיתית בינו לבין הבורא, שהוא האין-סוף והבלי גבול האמיתי.

ולכן הייתה אז החלוקה והגזירה המתבקשת מן המציאות הטבעית: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם^[31]" – רוחניות שייכת רק לרוחניות, וגשמיות רק לגשמיות. נברא נשאר לעולם במסגרת של נברא, והבורא הוא בורא ללא כל שייכות לנברא.

מתן-תורה, הפותח ב"אנכי^[32] ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", הי' השלימות של יציאת-מצרים, של בקיעת ופריצת מיצרי הטבע.

הוא בקע ופרץ את גדרי והגבלות הטבע והעולם. הוא נתן את הכוח, כוחו הבלתי מוגבל לגמרי של הבורא הכל יכול, לנבראים המוגבלים – להתרומם ו'להגיע' אל הבלי-גבול האמיתי, וגם 'להוריד' ו'להכניס' אותו יתברך כמות שהוא אל תוך-תוכו של העולם-הזה הגשמי והחומרי. למלא את הכוונה האלוקית בבריאת העולם, "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שתהי' לו יתברך דירה, בה ידור בכל עצמותו, בתחתונים.

 

דירה – בכל עצמותו ובגילוי

 

פירושה של "דירה" הוא מקום בו ישכון הקב"ה בכל עצמותו ומהותו בהתגלות כמו אדם שדר בדירתו.

ההבדל בין הימצאותו של האדם בדירתו לבין הימצאותו במקומות אחרים היא בשני פרטים^[33]. קודם כל, בדירה נמצא האדם בכל עצמותו, לעומת מקומות אחרים בהם אינו בכל עצמותו. אין זה המקום שלו, בו הוא נמצא כל כולו בקביעות.

מחסן, למשל, שרק רהיטים שלו או עובדים שלו נמצאים שם ולא הוא עצמו, ברור שאינו נחשב לדירתו. גם פונדק^[34], בו הוא מתאכסן בלכתו בדרך, למרות שהוא עצמו נמצא שם, אינו נחשב דירה, משום שהימצאותו שם היא בדרך ארעי ולא בקביעות.

אפילו משרד, שהאדם נמצא שם הרבה ודי בקביעות, גם זה לא נחשב דירה. כי גם זה אינו מקום בו הוא נמצא בעצם, מפני שזה המקום שלו, בלי סיבות ובלי צורך להסביר. הוא נמצא שם רק בשביל תועלת מסוימת שתהי' לו מכך, לצורך עבודתו וכדומה. אך אינו נמצא שם סתם כך, ללא שום סיבה, אך ורק מפני שזהו ביתו, המקום שלו עצמו, בו הוא נמצא בקביעות. כל אלו אינם נקראים דירה.

דירה היא המקום בו הוא נמצא כל כולו בקביעות. הוא לא נמצא שם בשביל צורך מסוים, אלא משום שזו הדירה שלו וזהו מקומו הקבוע בעצם. ולא רק ה"התפשטות" שלו נמצאת שם בקביעות, אלא שם הוא נמצא כל כולו, בכל תוקפו ובכל עצמותו.

הבדל נוסף הוא^[35], שבדירה נמצא האדם כמות שהוא בהתגלות. במקומות אחרים עליו להתאים את עצמו ולהתנהג כפי אופן המקום. להתלבש כראוי למקום זה ולגלות את מה ששייך למקום זה.

כגון המלך, בשעה שהוא יוצא אל העם, הוא מתאים ומצמצם את עצמו אל העם. כשהוא נראה אל השרים, הוא מתאים את עצמו אליהם. וכאשר הוא עם יועציו, הוא מעמיד את עצמו במצב כזה כפי ששייך אליהם.

לעומת זאת, כאשר הוא נמצא בדירתו הפרטית, שם אינו צריך לצמצם ולהתאים את עצמו לאף אחד. הוא אינו צריך להתלבש בגדר מסוים ולבושים מסוימים. שם הוא נמצא ומתגלה כפי שהוא בכל עצמותו. יותר מזה, שם ישנם אפילו מצבים בהם הוא נמצא ללא לבושים כלל.

 

שמהתחתונים עצמם תפרוץ "אמיתת הימצאו"

 

כך בנמשל, נתאווה הקב"ה כביכול שתהי' לו דירה, בה הוא ישכון כמות שהוא, בכל תוקפו ובכל עצמותו. ולא זו בלבד שהוא יהי' שם בכל עצמותו, אלא שהוא יאיר ויתגלה שם כמות שהוא.

יותר מזה, דבר שישנו רק בנמשל ולא במשל מדירת האדם – שהוא ימלא לגמרי את כל פרטי המציאות של הדירה, עד שלא תישאר שום נקודה מחוץ לזה, כי^[36] הדירה והדייר יהיו דבר אחד ממש.

היכן תהי' אותה דירה, בה ישכון ויתגלה הקב"ה בכל עצמותו – נתאווה הקב"ה שדירה זו תהי' בתחתונים, בעולם הזה התחתון שאין למטה הימנו.

ובזה עצמו שלשה פרטים^[37]: היכן תהי' הדירה – בתחתונים. מי יעשה את הדירה – דווקא התחתונים עצמם. ובאיזו עבודה יעשו את הדירה – לא בעבודה עליונה אלא דווקא בעבודה כזו ששייכת למציאותם ועניינם של התחתונים.

כשם שבדירה דר האדם עצמו כל כולו בכל עצמותו, כך נתאווה הקב"ה שהוא יימצא כמות-שהוא, בכל עצמותו ומהותו יתברך, בתוך-תוכו של העולם-הזה הגשמי והחומרי.

ולא רק מצדו יתברך, משום שהוא יתברך נמצא בכל מקום ובכל דבר, אלא דווקא מצדו של התחתון.

ושהדבר ייעשה דווקא על-ידי התחתון עצמו, ודווקא באופן השייך למציאותו של התחתון עצמו, שעל ידי עבודתו שלו יהי' "כלי" מתאים להיות דירה לו יתברך.

ונוסף לזה נתאווה הקב"ה להיות בדירה זו בגלוי, שהנבראים התחתונים ירגישו אותו מצד עצמם בגלוי ובהרגש טבעי, כמות שהוא, ללא שום לבושים. ככתוב^[38] "ולא יכנף עוד מוריך – פירוש שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש". היינו שמהתחתון עצמו, שאין תחתון למטה הימנו, תבקע ותפרוץ המציאות האמיתית, "שכולם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו"^[39].

 

החורבן והגלות – כדי שזה יהי' בתחתון מצד עצמו

 

במתן^[40] תורה ניתן הכח מלמעלה לעבודה זו, עבודתם של ישראל להשכין את השכינה בתוך הדברים הגשמיים.

ברגע שאחרי מתן תורה^[41] התחילו ישראל בפועל בעבודה זו. ולכן הם נצטוו אז להקים את המשכן. כדי שהם מצד עצמם, יקימו משכן להקב"ה מדברים גשמיים תחתונים.

אלא שהמשכן הי' עדיין דירת עראי, ולכן הוא הי' הכנה בלבד אל התכלית, להיכנס לארץ ישראל ולהקים בה בית-מקדש קבוע להשראת השכינה.

אבל גם אז לא הי' ענין זה בשלימות בגלוי בהרגש הנבראים. שהרי הם עדיין לא הרגישו אלקות בגלוי, מצדם-הם. הם ביצעו אמנם את רצון ה', קיימו את מצוותיו, הקימו את המשכן ובית-המקדש והשכינה שרתה בו – אבל כל זה הי' רק מצד הגילוי האלוקי העליון שהאיר בעולם ורומם אותו מתחתוניותו, אך עדיין לא מצד התחתון עצמו. אל תוך-תוכו של התחתון עצמו, כפי שהוא מצד עצמו נחות ותחתון, עדיין לא חדרה ולא 'הגיעה' הקדושה האלוקית האין-סופית.

כדי שהגילוי האלוקי יחדור אל תוך-תוכו של התחתון שאין תחתון למטה ממנו, צריך שהגילוי יבוא מצד התחתון עצמו.

זו הסיבה הפנימית והעמוקה (מצד כוונתו של הקב"ה, שמאחורי הסיבה הפשוטה: "מפני חטאינו") לכך שהייתה הירידה העצומה לגלות, למצב של חורבן בית-המקדש והעדר וסילוק הגילוי האלוקי מלמעלה, כאשר המצב הטבעי הוא חושך והעלם – כדי שהגילוי הגדול של הגאולה יגיע (לא רק מלמעלה, מצד הגילוי האלוקי, אלא גם ודווקא) מלמטה, על-ידי עבודתם של ישראל בבירור וזיכוך העולם.

לשם כך הי' חושך והעלם והסתר מוחלט, כאשר "אותותינו לא ראינו", לא רואים ניסים ולא רואים כלל גילוי אלוקות – כדי שהגילוי האלוקי שיבוא לאחר-מכן יבוא לא מצד הגילוי מלמעלה, אלא מן התחתון מצד עצמו, מתוך חושך הגלות עצמו.

עיקרו של חושך הגלות הוא, כמובן, החושך הרוחני, ההעלם והסתר על האלוקות. כאשר כל התפיסה וההסתכלות על אלוקות וקדושה הופכת להיות מגושמת יותר ויותר. כאשר מחפשים רק כדאיות, ואף למטה מזה, תכלית גשמית וחומרית. ואף על הקב"ה מסתכלים במבט מגושם, וגם גדולים וטובים תופסים את הקב"ה כאילו יש לו ח"ו גוף, ציור, תמונה והגשמה.

כל זה משום שהמושגים: אלוקות, רוחניות, בלי גבול – אינם נמצאים כלל בתחום המחשבה הגלותית, המשועבדת כולה לחושך והגבלות העולם.

 

להתנער מן המושגים המעוותים

 

מתוך החושך הזה, מתוך-תוכה של ארץ מצרים (גם כפשוטה), קם הרמב"ם ונלחם בחושך הגלות. הוא קרא לצאת מתוך הגבלות הטבע והעולם. הוא הכריז על התרוממות, הפשטה מן הגשם והתנערות מכל המושגים המגושמים והמעוותים:

לדעת כי "ה' הוא האלוקים", הוא האמת האמיתית "אין עוד מלבדו".

להכיר כי את תורתו ואת מצוותיו צריך לשמור, לעשות ולקיים, "לא מפני דבר שבעולם" אלא "עושים האמת מפני שהוא אמת".

להפסיק לרדוף אחרי מה שכדאי ומשתלם בכלל, ואחרי התאוות והתענוגים הגשמיים בפרט.

לחדול מלמדוד את הקב"ה לפי 'המשקפיים שלנו', שוכני בתי-חומר. להתרומם, להתעלות ולצאת יותר ויותר מכל המיצרים וההגבלות הנובעים מהימצאותנו בגלות בפרט, ובעולם-הזה הגשמי והחומרי בכלל. ו'לרדוף' ולהתאוות אל האמת האמיתית, אל האלוקות והרוחניות, אל האין-סוף והבלי גבול, שלמעלה מכל המושגים הקטנוניים שלנו ושל הנבראים בכלל.

 

להחדיר את האמת האלוקית

 

דברים אלו באים לידי ביטוי ברור בספרו משנה-תורה, שנקרא גם יד-החזקה –  אותו פותח הרמב"ם בהדגשה כפולה ומכופלת על כך שהקב"ה הוא אין-סוף ובלי גבול. אין לו גוף ולא דמות הגוף. אין בו שום שינוי וריבוי ח"ו וכו' וכו'

לשם כך מאריך הרמב"ם – שלא כדרכו כלל בספרו זה, ספר שכולו אינו אלא "הלכות הלכות" – ליישב ולהסביר את פירושם של פסוקים שונים בתורה שנדמה כאילו הם סותרים, לכאורה, עיקרון זה. הוא נלחם ונאבק להפיץ את אמיתותה של האמת האלוקית, נגד מי שנאחז בקרנות המזבח של התפיסה המעוותת ואף מנסה להביא ראיות לכך מפסוקים שונים.

בהמשך ההלכות מדגיש הרמב"ם את חיוב האמונה בנביאים ובמשה רבינו, וקובע^[42], כעיקר מי"ג עיקרי האמונה, כי "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם" – שה"דירה" נמצאת דווקא בתחתונים, באדם גשמי דווקא. והוא מאריך ומפרט אודות שלימות הנבואה – נבואתו של משה רבינו.

בהמשך^[43], מפרט הרמב"ם את אמיתותה ונצחיותה של התורה, את העובדה שהתורה הזאת לא תהי' מוחלפת והיא אינה נתונה לשינויים ח"ו.

הוא מדגיש שאין אנו מאמינים רק בגלל אותות ומופתים, כי "המאמין בגלל האותות יש בלבו דופי", אלא כיוון ש"עינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר" במעמד הר סיני.

כל זה הוא חלק מהמאבק של הרמב"ם באותה הסתכלות מגושמת, לפי-ה יש למדוד כל דבר לפי הראי' השטחית שלנו, להתפעל, לצאת מן הכלים ולהתחיל להאמין.

לא כך צריך להיות, זועק הרמב"ם.

אמונה צריכה להיבנות על יסוד מוצק ואיתן, ולא על נס חד-פעמי שראית ברגע מסויים – גם אם נכון שכל נס בוקע במידה מסויימת, את חושך הגלות ומראה שיש בעל-הבית לבירה זו – כיוון שהאמונה, גם אם ייתכן שהיא תקבל חיזוק מהעובדה שקרה נס מסויים, אבל היא לא יכולה להתבסס על נס.

הרמב"ם נלחם בצורה נחרצת נגד כל מיני אמונות טפלות, כמו: כישוף, איצטגנינות ומזלות ומדגיש כל הזמן שאין בהם ממש^[44] – הרבה יותר מגדולי ישראל אחרים, הסוברים שבחלק מן הדברים הללו 'יש משהו', אלא שהתורה אוסרת אותן – וקובע כי חובה לדעת שאין שום מציאות של כוחות שונים בעולם בלתי ה' לבדו.

הוא מבהיר^[45] את עיקרון הבחירה החופשית שביד כל אחד ואחד. מתבטא^[46] בחריפות רבה נגד החושבים שכל התכלית היא הגוף, תאוותיו ותענוגותיו.

הוא מלמד, מחנך, מדריך ומורה לנבוכים את דרך האמת – להביא לאמונה והכרה יהודית אמיתית נכונה ובריאה בבורא יתברך. ללמוד את תורתו ולקיים את מצוותיו רק מפני שזוהי האמת וזוהי התכלית. לא לצפות דווקא לתענוגים גשמיים או אפילו לתענוגים רוחניים. אלא להתרומם ולהתעלות, לצאת ממיצרי הגופניות וההגשמה אל האלקות והרוחניות, אל הבלי-גבול האמיתי ש"אין עוד מלבדו".

 

גם לרמב"ם העיקר הוא עולם התחי'

 

אפשר לראות כיצד בולטת נקודה זו – 'להכניס' אלוקות ורוחניות בכל מקום, בכל ענין ובכל פרט, ולדעת שדווקא זוהי המציאות האמיתית – בספר "משנה תורה", עד שיש לכך אף ביטוי מעניין בכמה וכמה הלכות פרטיות.

כמו בהלכות ברכות, שלדעת הרמב"ם^[47] "אף מי שבירך רק בלבו ולא הוציא בשפתיו – יצא ידי חובתו בדיעבד"! שכן העיקר, לדבריו, הוא הענין הפנימי, הכוונה שבלב, ולא רק הביטוי הגשמי בשפתיים. אלא שכמובן, ההלכה למעשה נפסקה בשולחן ערוך לא כן, שכן התכלית היא "דירה בתחתונים" דווקא^[48] כדלקמן.

אבל, כאמור, בזמנו של הרמב"ם עדיין לא הייתה אפשרות ולא ניתן רשות לגלות יותר ממה שנגלה אז. ובהמשך אליו באו גדולי ישראל שאחריו, שכל אחד הוסיף בגילוי אלוקות שבעולם.

ומה נפלא הדבר, שבסופו של סיום-הרמב"ם של תחילת שנת תשנ"ב, האחרון לעת-עתה ששמענו מפי קדשו של הרבי מלך המשיח שליט"א^[49], אומר הרבי: "גם לדעת הרמב"ם עיקר שלימות השכר הוא בעולם התחי' (כהפסק-דין בתורת החסידות) [=שלא כדעת הרמב"ם בפירוש המשניות!], אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני' דימות המשיח כשיחיו המתים".

ובהתאם לכל זה, מדגיש הרמב"ם בסיום וחותם ספרו, שהתכלית של ימות המשיח היא לא גוף וגשמיות כשלעצמם, אלא הרוחניות והאלקות שבזה:

"לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגוים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח – אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהי' להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא.

"ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ את ה' כמים לים מכסים".

 

עולים למעלה יותר ויורדים למטה יותר

 

בין ממשיכי דרכו של הרמב"ם, הממשיכים את המהפך המחשבתי שחולל, הן בהפשטה מן הגשם ובהתרוממות למעלה מעלה, והן ב'הורדת' הענין ו'הכנסתו' למטה מטה, בולטת במיוחד חסידות חב"ד, שמייסדה – רבינו הזקן – יש לו שייכות מיוחדת לרמב"ם בהרבה פרטים ועניינים^[50].

כמעט בכל הנושאים שהובאו לעיל, מסבירים רבינו הזקן ורבותינו נשיאינו אחריו מחד עד כמה נכונים וצודקים דברי החולקים על הרמב"ם. ומאידך, עד כמה גם דברי הרמב"ם אמת, אלא שהדברים אינם כפי שהם נראים בפשטות בדברי הרמב"ם, אלא הם דורשים ביאור ותיקון – עליי' למעלה מעלה יותר וירידה למטה מטה יותר.

במיוחד בולט הדבר בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א, בה עולים ו'מגיעים' עד למעלה מעלה, לעצמותו ומהותו יתברך, שלמעלה מכל גדר וגבול בדיוק כמו שהוא גם למעלה מגדר של בלי גבול. וכן יורדים למטה מטה, לתחתון שאין תחתון למטה ממנו. ודווקא בגלל שהוא יתברך נעלה מכל גדר שהוא, חשוב כל-כך הביטוי לכך בגשמיות, כי דווקא הגשמיות והחומריות, שאין בהם שום מעלה תוכן וענין, מבטאים את היות עצמותו יתברך נעלה מכל גדר תוכן וענין איזה שיהיו.

לכן חשוב כל-כך לקיים את המצוות בגשמיות כפשוטו, ולא די בשום אופן בכוונה שבלב – כי דווקא הגשמיות פועלת את ענין ה"דירה לו יתברך בתחתונים", ודווקא התחתון ביותר יש לו שייכות לבטא ולגלות את עצמותו יתברך שלמעלה מכל הגדרים.

לכן גם עיקר שלימות השכר הוא בימות המשיח ובתחיית המתים דווקא לנשמות בגופים, ובשום אופן לא בגן-עדן לנשמות בלא גופים – כי דווקא בהתלבשות הנשמה בגוף הגשמי בא לידי ביטוי עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר של רוחניות והפשטה.

 

דווקא בגוף הגשמי של המלך המשיח

 

לכן חשוב כל-כך שכל ייעודי הגאולה יתקיימו דווקא כפשוטם של דברים – כדי שה'נקודה' של עצמותו יתברך שלמעלה מכל הגדרים תתבטא גם בתחתון ביותר. שגם בו ודווקא בו, מתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאין לו שום הגבלה כלל.

ועד – שדווקא בגוף הגשמי של המלך המשיח, שמעיקרי האמונה שהוא צריך להיות בשר ודם דווקא, עם כל גדרי הגוף, באה לידי ביטוי עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר של גבול ובלי-גבול כאחד.

אפילו לא כמו אצל משה רבינו, עליו נאמר^[51] שעם היותו "ממוצע-המחבר, ושכינה מדברת מתוך גרונו, בלי שום הרגש כלל, כי אם דבר ה' הי' מדבר, 'בדרך מעבר ולא בדרך התלבשות', ועל-דרך-משל משקה ששופכין דרך המשפך אינו מקבל כלל המשקה כי אם עובר דרך המשפך, שהוא בחינת פנימיות ועצמות האור ולא נשתנה כלל בירידתו למטה" –

ובכל זאת נאמר בו ש"המעבר פועל גם כן". שהרי מהקב"ה בעצמו לא היו יכולים לקבל, אלא על-ידי משה. כלומר, ש"עם היות שהוא בדרך מעבר לבד, מכל-מקום הרי זה פועל שיוכל להתקבל בנשמות ישראל".

אך כל זה נאמר לגבי משה רבינו שקיבל תורה מסיני – ששייך לגילוי האלוקי שהי' במתן-תורה. שלמרות כל העילויים וההפלאות, בכל זאת, נשארה אצלו איזושהי הגבלה מסויימת באופן היותר דק ונעלה ומופשט.

מה-שאין-כן במלך המשיח, ש"ירום^[52] ונשא וגבה מאד", יותר ממשה רבינו ויותר מכל הצדיקים. אלא שזה גופא הוא בסיועם של כל הצדיקים ועל-גביהם, על דרך^[53] ננס העומד על גבי הענק – אצלו אין הגוף מסתיר כלל וכלל. ואדרבה: דווקא גופו הגשמי מגלה ומבטא בתכלית השלימות את עצמותו יתברך שלמעלה מכל ציור והגבלה איזה שיהיו.

דווקא משום היותו בלי גבול בתכלית ולמעלה גם מהגדר של בלי-גבול – ביכולתו להתבטא ולהתגלות על-ידי הגבול הנמוך ביותר של הגוף הגשמי.

אדרבה, דווקא הגוף הגשמי של מלך המשיח מגלה ומבטא את עצמותו יתברך כמות-שהוא ממש מבלי שום שינוי וירידה כלל וכלל, כיוון שאין לו יתברך שום גדר ושום גבול ושום ציור כלל וכלל.

[ונפלא הדבר, שבאותה שיחה^[54] כשמדובר על כל הראשי-תיבות של "מי"ד" – משה רבינו, ישראל הבעש"ט ודוד מלכא משיחא, או: משיח (מנחם שמו) יוסף יצחק ודורם, מעיר הרבי שליט"א ומזכיר אודות הרמב"ם^[55] – "ולהעיר מהאופנים בחתימת הרמב"ם (פוסק ומורה נבוכים): "באותיות נפרדות. באותיות מחוברות זה לזה]!"

 

כדי לפעול בעולם צריך להיות כך בעצמו

 

שכן ענין זה שצריך המלך המשיח לפעול בכל ישראל ובעולם כולו – שהגשמיות עצמה תהי' מלאה וחדורה באלקות ותהי' נצחית בדיוק כמו הרוחניות ועוד יותר – ענין זה מתחיל מהמלך המשיח עצמו. שכן מי שצריך לפעול ענין בעולם, הרי זה מתחיל מזה שתחילה פועל ענין זה בעצמו^[56].

[ואולי יש להוסיף עוד, שענין זה מודגש עוד יותר דווקא בזמן ובמצב שנראה לעיני בשר כתכלית השפלות והירידה, תחתון שאין למטה הימנו, כמו אחרי ג' תמוז. וכאשר בניגוד לכל הגדרים של המציאות והטבע, מאמינים ובטוחים מצד עצמם גם ודווקא אנחנו, התחתונים שאין למטה מהם, שהוא חי וקיים כפשוטו, וגם ודווקא בגופו הגשמי – הרי אמונה וביטחון זה פועלים שתהי' ההתגלות המלאה של כל זה לעיני בשר תיכף ומיד ממש].

וממנו נפעלת בכל ישראל הגאולה והיציאה מכל מיצרי והגבלות הטבע והמציאות, עד שנעשה "ישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד ממש".

וכפי שהרבי מדגיש כמה פעמים^[57] – "עד בלי 'כביכול', ממש ממש".

ומישראל נמשך ונפעל כן בכל העולם כולו. עד שאפילו "אבן מקיר תזעק" שאין לאף דבר שום מציאות כלל וכלל, וכל מציאותו אינה אלא ביטוי וגילוי של הקב"ה, כי "הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל".

זהו אמיתית הענין של "יפוצו מעינותיך חוצה", שלכן זה מביא ל"קאתי מר – דא מלכא משיחא" – שגם ה"חוצה שאין חוצה הימנו", גם הוא ודווקא הוא, מבטא את עצמותו ומהותו יתברך ממש, ה"מעיין" עצמו.

ועד שהכל הוא באופן של "יפוצו" – שחודר וממלא את כל המציאות, עד שלא נראה ולא ניכר שום מציאות אחרת כלל, כי רק הוא לבדו ואין זולתו כלל וכלל ("ניעט ניעט ניקאווא") – בגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר, תיכף ומיד ממש.

 

לאורך כל הדרך במשך כל השנים

 

     מכאן נובעת אמונתנו המוחלטת, הנוגעת לכל חיינו ולכל מציאותנו וקיומנו, וההתלהבות המופלאת של כולנו, כפי שבא לידי ביטוי במיוחד בחודש תשרי ב'770', בכך שהרבי מלך המשיח שליט"א חי גם בגופו הגשמי בפשטות, ומקומו דווקא ב"770".

     מלבד ההוכחות הידועות מדברי הרבי שליט"א המפורשים:

     שמוכרח^[58] להיות בכל דור נשיא שבגופו הגשמי מתלבשת נשמתו של משה רבינו (והרי לכולי עלמא, "גם הצדוקים מודים בזה", שהרבי שליט"א הוא נשיא דורנו).

     שבדורנו^[59] זה ישנה מציאותו של משה רבינו "נשמה בגוף באופן נצחי" ואין בו יותר שום ענין של מיתה והסתלקות.

     שההבדל^[60] בין דורנו זה, הדור התשיעי מהבעל-שם-טוב, לבין הדורות הקודמים, ואפילו לדור הקודם, הרבי הריי"צ, הדור השמיני מהבעל-שם-טוב – שבדורות הקודמים עדיין לא נשלם הבירור ולכן הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, מה שאין כן בדורנו זה שנשלם הבירור לגמרי ולכן לא שייכת הסתלקות.

     – הרי אמונה מופלאה זו, מבוססת לכל לראש על תורתו ושיטתו של הרבי שליט"א לאורך כל הדרך במשך כל השנים, ומשנה לשנה יותר ויותר, בהמשך לתורתם של רבותינו נשיאינו שלפניו, בהדגשת העובדה שהאלקות חודרת אל תוך תוכה של הגשמיות והחומריות דווקא, ו"כל הספרים מלאים בדבר זה".

     [לדוגמאות בעלמא: ביאורו של הרבי מלך המשיח שליט"א^[61] בהדגשה העיקרית בדברי רבינו הזקן^[62] "ובנו בחרת הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם". ביאור הרבי שליט"א^[63] למה עשה הקב"ה שבדורותנו אלו לא יוכלו לצום – כיוון שהתכלית היא זיכוך החומר דווקא ובצומות יש עילוי לנשמה אך לא לגוף. ועוד הרבה מאד].

     שזהו מפני היותו של הרבי שליט"א המלך המשיח, המביא את הגאולה אל תוך תוכה של הגשמיות והחומריות דווקא. וככל שמתקרבים לגאולה הולך ומתגבר יותר ויותר העניין שדווקא הגשמיות מבטאת את העצם, כנ"ל בארוכה.

 

אם "בדרך-אפשר" הוא וודאות – ק"ו כשהרבי אומר בוודאות

 

     והגילוי האלוקי הזה חודר יותר ויותר בעולם משנה לשנה, עד הביטויים הנפלאים בשנים האחרונות ללא הרף אודות "הבטחה גמורה בתורה"^[64] על המעבר לחיים נצחיים נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלמות ללא הפסק בינתיים. ושזהו^[65] החידוש בדורנו זה על כל הדורות הקודמים ואף על הדור השמיני, דורו של הרבי הריי"צ.

     [אלו שגם על ביטויים כה ברורים מתעקשים הם "להסביר" שזה רק איחול ומשאלה – אולי חס ושלום גם העובדה שדורנו הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה היא רק איחול, ואולי חלילה גם העובדה שהרבי הוא נשיא דורנו אינה אלא משאלה, וכך אפשר להמשיך ולהגיע רחוק מאד, עד כדי "לקצץ בנטיעות" לגמרי רחמנא ליצלן.

     – חסידים ידעו ויודעים תמיד^[66] שגם "בדרך אפשר" של הרבי היא אצלנו וודאות מוחלטת. וכמה עלוב הדבר שגם וודאות מוחלטת של הרבי אינו אצל מישהו אלא "בדרך אפשר", איחול ומשאלה].

     אבל כל זה הוא ההמשך והסיום והתכלית של כל מה שהתחיל להתגלות לפני כן, גם אם אז עדיין לא הי' זה באופן מוחלט ובגשמיות כפשוטו – משום שמי שמסיים ומשלים את הדברים בתכלית הוא רק המלך המשיח, ולפניו עדיין הדברים לא ירדו ונמשכו בתוך הגשמיות ממש.

 

נוסעים לרבי בפשטות

 

     מכאן נובעת גם ההדגשה לנסוע ולבוא גם בגשמיות כפשוטו לבית-חיינו בית-משיח, ובפרט לחודש תשרי. ולעשות זאת תוך וודאות מוחלטת בפשטות ובפשיטות שנוסעים לרבי ונמצאים אצל הרבי, מתפללים עמו, מתוועדים עמו וכו'.

     עד כדי כך, שכמעט ולא שומעים את הטענה שלכאורה מה רואים ומה שומעים היום – גם אצל אלו שלא זכו לאותה אמונה תמימה ומוחלטת ללא שום ספק בקיומו הגשמי של הרבי כפשוטו ממש והימצאותו ב'770'.

     ובהדגשה עיקרית, שלא מדובר כאן בשום אופן אודות העניין של "צדיקים^[67] במיתתם קרויים חיים", ולא על דברי הזהר שמדגיש ומבהיר רבינו הזקן^[68] שהצדיק נמצא גם בעולם הזה הגשמי אחרי פטירתו "יתיר מבחיוהי" – אלא על חיים גשמיים כפשוטם בגוף גשמי.

     ו"בכדי^[69] (בחינם) חנטו חנטייא וספדו ספדייא" בניחותא ובפשטות, כפי שמתבטא הרבי שליט"א כמה פעמים^[70], כי "אנא^[71] קרא קדריש" ו"אינני יודע משום קונצים ומשום פוליטיק".

     וגם אם לרגע קטן לא ראינו זאת בעיני בשר – בטוחים אנו שאין החסרון אלא בנו.

     [כשם שיהודי רוסי' לא ראו את הרבי שנים רבות ואף לא שמעו ממנו מאומה. ומובן ופשוט שזה לא עורר אצלם שום ספק אולי הרבי נמצא רק ברוחניות].

     ובכל רגע בוודאי יראו זאת כולם גם בעיניים הגשמיות, ולא רק בעיניים אלא "וראו כל בשר".

     בכל אופן, מכיוון שהרבי מלך המשיח שליט"א "קאכט זיך" כל-כך ברמב"ם ובתורתו, ובפרט ובדווקא בספר היד, משנה-תורה – בוודאי ובוודאי שעלינו לעשות "שטורעם" מלימוד הרמב"ם ומסיום הרמב"ם.

     ובפשטות, שיותר ויותר בני ובנות ישראל, אנשים נשים וטף, יצטרפו לקיים את הוראת הרבי מלך המשיח שליט"א ללמוד את הרמב"ם כפשוטו במעגל הלימוד היומי בכל יום ויום ממש.

     ובוודאי ימהר הדבר את הייעוד שבסיום הרמב"ם "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בהתגלותו המלאה של הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בשר, כשהוא מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

     יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!