פרשת מקץ – חנוכה החג של כולנו

יום שישי כ״ז אב ה׳תשע״א
עם ישראל כולו חוגג את חג החנוכה. עם ישראל "אור לגויים" מדליק נר חנוכה, ש"מצותה משתשקע החמה". על ידי הגברת האמונה בה' שהוא הכל ואין עוד מלבדו, הוא מגרש את החושך וההעלם, עד לגילוי אלוקות שלמעלה מסדר השתלשלות, שזהו עניינו של המספר "שמונה". לכן חג החנוכה הוא "שמונה ימים" בו מדליקים "שמונה נרות", דוגמת הכינור של "שמונה נימין" שיהיה לעתיד לבוא.
מאת שולמית שמידע

מאי חנוכה?

"כשעמדה מלכות יוון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"…
עד כדי כך שנכנסו להיכל וטימאו את כל השמנים…
קמה מלכות בית חשמונאי בגבורה ובמסירות נפש ללחום ביוונים,
והקב"ה בשעה קשה זו לישראל גילה את חיבתו לעמו בשבירת כללי הטבע.
הוא מוסר גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים,
ולא עוד אלא שפך שמן טהור אחד החתום בחותמו של כהן גדול,
שהספיק ליום אחד דלק שמונה ימים… נס גלוי!…
עם ישראל מקבל במתנה חג נפלא ("וקבעום ועשאום ימים טובים"),
וזוכה להדליק נרות חנוכה ולהאיר את העולם מידי שנה בשנה בחג האורים.

 

נרות חנוכה מדליקים "משתשקע החמה"

לכאורה, מה טעם מדליקים את הנרות משתשקע החמה,
בשעה שאת מנורת המקדש הדליקו ביום?…
ומה טעם חוגגים את חנוכה שמונה ימים…
הרי פך השמן הספיק ליום אחד…
משמע, הנס היה רק בשבעת הימים שהמשיך לדלוק… מעבר ליום אחד!…

 

דמיון בין חנוכה לסוכות

יש בחנוכה דמיון מסוים לחג הסוכות שעל כן שניהם בני שמונה ימים.
(שמחת תורה שנחשב לחג בפני עצמו הוא שמיני לסוכות – "שמיני עצרת").
הדמיון בין סוכות לחנוכה מרומז
במחלוקת שבין בית הלל לבין בית שמאי.
בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה (נרות),
מכאן ואילך הולך ופוחת כ"פרי החג".
איזה חג?… חג הסוכות!…
ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק נר אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך דמעלין בקודש.
גם בית הלל מסכימים שהנרות כ"פרי החג",
רק שהולכים לפי כלל חכמינו שמעלים בקודש.

 

דמיון הלכתי נוסף בין חנוכה לסוכות הוא עניין הקשור ב"חמה".
סוכה צריכה להיות "צילתה מרובה מחמתה" דוקא.
ונר חנוכה מדליקים "משתשקע החמה" דוקא.

 

חנוכה "ברה כחמה"

בעיני חז"ל חנוכה – "ברה כחמה",
שכן את הפסוק: "יפה כלבנה ברה כחמה" דרשו על חנוכה ופורים.
שפורים "יפה כלבנה" וחנוכה "ברה כחמה".
אסתר, שטענה: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום",
דומה ללבנה שנראית משלושים לשלושים.
וחג החנוכה הקשור בגזרות אנטיוכוס הרשע, שהכל בורחים מפניו,
דומה לחמה בתקופת תמוז, שהכל בורחים מפניה.
ואכן מטרת חג החנוכה להשקיע את ה"חמה דלעומת זה",
להשקיע את "חם הוא אבי כנען".
שאנטיוכוס בגזרותיו דומה לחמה ו"סנדריאוס אם אוליאוס חמה שמה".

 

מה בין אומות העולם לעם ישראל?

אומות העולם מונים לחמה ומשתחוים לחמה, וליתר דיוק לגלגל החמה.
שלא כעם ישראל המונים ללבנה.
[גלגל החמה אינו עצם החמה,
ואינו דומה "עצם השמש" ל"גלגל השמש" המגן עליו].

 

אך יש גם "חמה דקדושה" היא עצם החמה.
"כי שמש ומגן ה' אלוקים".
כשם שיש מגן לשמש המסתיר את תוקף וריבוי אורו וחומו,
כך יש מגן המכסה מעלים ומסתיר על שם הוי'.
"הוי'" הוא מקור האורות, ו"אלוקים" הוא מקור הכלים.
עניינם של הכלים להעלים את האור המתלבש בתוכם,
להעלים את עצם האור שאינו בגילוי.
רק על ידי שמעלימים את עצם האור מגלים את האורות…

 

פני משה כפני חמה

משה רבינו "איש אלוקים" זכה שעליו נאמר: "פני משה כפני חמה" –
כפני עצם החמה!…
ויהושע (שפניו רק כפני לבנה),
בהיותו תלמידו המובהק של משה רבינו, עד שלא מש מתוך אוהלו,
זוכה (בזכות רבו) להעמיד חמה בסיבובה – "שמש בגבעון דום!".
[זוהי מעלתו של משה רבינו על אדם הראשון,
שאדם הראשון בעקבו היה מכהה רק את גלגל החמה,
אך לא היתה לו שום נגיעה בחמה עצמה].

 

שם אלוקים מעלים את שם הוי'

עניינו של "אלוקים" להעלים את "הוי'".
משם "אלוקים" נתהוו לא רק הכלים אלא גם הפרסאות,
שתפקידם להעלים ולהסתיר את האור…
והפרסאות שלא ככלים, המעלימים את עצם האור כדי לגלותו…
הפרסאות מעלימים ממש את האור.
כמו הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה,
המעלימה לגמרי את האור.
עד שעולמות בריאה יצירה עשיה, ששורשם משם "אלוקים" ועניינם העלם,
מרגישים "יש" ו"דבר בפני עצמו".

 

אמנם יש דמיון מה בין הפרסאות לכלים,
שגם בפרסאות יש עניין של גילוי – גילוי שעל ידי העלם.
אלמלא הפרסה לא היה אפשר שאור האצילות יתקבל בבריאה יצירה ועשיה.
האור מתלבש בפרסה ועל ידי זה מתגלה בבריאה יצירה ועשיה.
גם העלם שורשו משם "אלוקים".

 

למה אומות העולם עובדים לחמה?

נשמות ישראל שורשם משם הוי' – "בנים אתם להוי' אלוקיכם".
ואילו אומות העולם שורשם משם "אלוקים",
ממ"ח צירופים אחרונים של שם "אלוקים",
לא מהצירופים של "אלה" שבשם "אלוקים",
אלא מצירוף "מי" שבשם "אלוקים" המעלים אף את "אלה" שבשם "אלוקים".
בחינת "מי ברא אלה"?…
אמנם ההעלם הוא בשביל גילוי אלוקות, אך אין הוא נרגש…
המגן מטעה…
לכן אומות העולם עובדים ל"חמה".
זוהי קליפת "וחם הוא אבי כנען" שבהיותו בעל תוקף החמימות והתאווה,
הוא אומר: "עזב ה' את הארץ – בידי כוכבים ומזלות",
שהם (הכוכבים ומזלות) ישגיחו על הנבראים, ח"ו.
טענתם היא, "רם על כל גויים ה' על השמים כבודו" –
הקב"ה משגיח על השמים, אך השגחה על הארץ היא השפלה עבורו.

 

את טעות הגויים אפשר להפריך על פי שכל

כמובן, זוהי טעות חמורה, שאפשר להפריכה על פי שכל.
אמת נכון הדבר שהארץ כגרגיר חרדל לגבי השמים,
בכל זאת, שמים וארץ הם בערך זה לזה,
והראיה ששמים משפיעים על הארץ.
ולגבי הקב"ה שהוא בעל בלי גבול, כל הגבולים שוים,
וכמו שהוא משפיל עצמו על השמים,
כך הוא משפיל עצמו על הארץ בהשגחה פרטית (בפרטי פרטים),
בכל פרט ובפרט ב"ישראל עם קרובו",
שבהם ההשגחה ניכרת במוחש.
שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו,
והקב"ה מצילנו מידם, וכבשה אחת בין שבעים זאבים משתמרת.

 

עם ישראל נשמר מעבודה זרה עד הקצה האחרון

עם ישראל ששורשם משם הוי' זהיר ונשמר מעבודה זרה עד הקצה האחרון…
לא רק בתקופת היוונים אלא בכל הדורות ובכל הזמנים.
הוא נזהר מעבודה זרה לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות.
עם ישראל יודע שגם הכנסת הראש והשכל בענייני העולם כמו פרנסה וכיו"ב,
היא עבודה זרה הדומה להשתחואה לחמה.
ליהודי ברור שההשפעה היא רק מה' ית',
"הזן את העולם בחן ובחסד וברחמים".
ישראל שהם "בנים למקום",
נזהרים מהשתחואה לחמה ברוחניות, שלא לתור אחר תאוות העולם הזה.
בעלי עסקים יודעים שהעסק הוא רק כלי לפרנסה.

 

בעבודת ה' צריך להיות "כלי ריקן" ו"כלי ריקן מחזיק".
נשמות ישראל הם כלי לברכת ה' – "כוס ישועות אשא!"
לכן צריך לפעול על הנפש להיות כלי ריקן,
צריך להתחזק באמונה שה' הוא המפרנס לכל הן ברוחניות והן בגשמיות.

על מה נלחמו החמשמונאים?

היוונים ניסו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
וביקשו "כתבו לכם על קרן השור, שאין לכם חלק באלוקי ישראל", ח"ו.
מלחמת החשמונאים היתה באומות העולם המשתחווים לחמה,
ונצחונם במלחמה היה התחזקותם באמונה בה'.
היונים טימאו את כל השמנים…
שמן "בחינת חכמה" יש גם בלעומת זה,
"חכמה דלעומת זה" נקראת "סכלות".
גם היצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל",
ואם חכמה דקדושה עניינה ביטול לה',
שיודע שה' בורא את העולם "יש מאין" בכל רגע ורגע,
ושכל "מציאות היש" היא "האין האלוקי" זה פועל אצלו ביטול גם במוחין וגם במידות.
בעוד ש"חכמה דלעומת זה" היא בחינת ישות ופירוד מה',
שלא די שהמידות הן ישות מצד עצמן,
אלא שה"חכמה דלעומת זה" מוסיפה בהם ישות עד למידות רעות.

 

עם ישראל אור לגויים

לכן עם ישראל כולו חוגג את חג החנוכה.
עם ישראל "אור לגויים" מדליק נר חנוכה,
ש"מצותה משתשקע החמה".
על ידי הגברת האמונה בה' שהוא הכל ואין עוד מלבדו,
הוא מגרש את החושך וההעלם,
עד לגילוי אלוקות שלמעלה מסדר השתלשלות,
שזהו עניינו של המספר "שמונה".
לכן חג החנוכה הוא "שמונה ימים" בו מדליקים "שמונה נרות",
דוגמת הכינור של "שמונה נימין" שיהיה לעתיד לבוא.

 

יהי רצון שעל ידי חיזוק האמונה בה' בלבד שאין עוד מלבדו
והארת העולם בזמן הגלות בנר מצוה ותורה אור,
נזכה לביאת המשיח שהוא אחד משמונה נסיכי אדם,
ותושלם הכוונה האלוקית להיות לו ית' דירה בתחתונים.

(על פי מאמר הרבי, שבת פרשת מקץ, חנוכה ה' תשי"ד)

פרסום תגובה חדשה

test email