פניני התניא – ביאור פרק כז בליקוטי אמרים

יום חמישי י״א אדר ב׳ ה׳תשע״ד
יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה' – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

 

פרק כז – אתכפיא

 

יגיעה לריק?

 

בהתאם למבואר בהקדמת התניא, שבספר זה כותב רבינו הזקן את "כל התשובות על כל השאלות" בעבודת ה', הניח רבינו הנחת יסוד וכלל גדול בתחילת פרק כ"ו שבכדי לנצח את היצר צריך האדם להיות תמיד בשמחה, שכן עצבות מוליכה לעצלות וכבדות, וכך לא יוכל לנצח במלחמת היצר.

 

בהמשך לדברים אלו מתבקשת מיד תשובה לשאלותיהם של החסידים בעבודת ה' – מה לעשות כאשר יש סיבות ובעיות רציניות, שעלולות להביא לידי עצבות.

 

כאשר הבעיות הינן בעיות גשמיות, העובדה שחסר לו בדברים גשמיים, ואפילו דברים בסיסיים הנצרכים לקיומו ונוגעים לעצם מציאותו – הסביר רבינו בפרק כ"ו שהבעיות אינן בעיות אמיתיות, ועליו לקבל זאת בשמחה. שכן לאמיתו של דבר גם בדברים שנראים לנו בעינינו הגשמיות כייסורים וצרות, מסתתר בפנימיותן טוב אלוקי נעלה ביותר, אלא שאינו גלוי לעיני בשר. ובגאולה האמיתית והשלימה, שמגיעה תיכף ומיד ממש, יתגלה אותו טוב אלוקי מופלא.

 

ואילו כאשר הבעיות הן בעיות אמיתיות, כאשר האדם מתעצב ודואג על מצבו הרוחני הירוד, משום שנכשל בעבירות – הסביר רבינו שעל האדם לומר לעצמו שלא זהו הזמן לעסוק בזה. לשם כך יש לקבוע זמן מתאים להתמרמר על עוונותיו, לחזור בתשובה ולתקן את הענין לחלוטין, ואז אכן תביא המרירות תועלת, אבל בשעה זו יכול הוא וצריך להיות בשמחה.

 

בהמשך לדברים אלו, בא רבינו בפרק זה לענות על שאלה נוספת: כאשר הבעיות והדאגות נובעות ממצבו הרוחני הירוד (לא משום שעשה עוונות – על כך כבר ניתנה העצה בפרק הקודם[1]), אלא מהעובדה שנדמה לו כי הוא מתייגע ועמל לריק ח"ו. הוא מרגיש כי למרות כל מאמציו ויגיעתו בעבודת ה' לא הצליח להגיע למצב שיהי' שקוע ומונח כל כולו אך ורק בה' בתורתו ובעבודתו. נמצא הוא כל הזמן במצב בו עלולים ליפול לו הרהורים רעים של תאוות העולם הזה, ואפילו באיסור ח"ו, ותמיד עליו להילחם עם עצמו שלא לתת לעצמו לחשוב ולהרהר כפי רצונו ותשוקת לבו.

 

כאן לא תועיל, כמובן, העצה שבפרק הקודם, שיש לדחות את דאגת העוונות לפעם אחרת – שהרי זו בעי' שמציקה לו תמיד ללא שיימצא לה פתרון מוחלט. תמיד עליו להתאמץ ולהילחם, ואף פעם אינו מגיע למצב של ניצחון גמור. גם כאשר ניצח את היצר ברגע זה, והתגבר על ההרהורים ודחה אותם לגמרי, עליו לעמוד ללא הרף על המשמר – משום שההרהורים עלולים בכל רגע לחזור ולתקוף אותו מחדש, ושוב יצטרך להלחם בהם, כך שאף פעם אינו מגיע לניצחון סופי ומוחלט.

 

אם כן, אפוא, חושב האדם לעצמו ומתעצב אל לבו: איזה ערך יש לכל מאמציי, ומה שווה כל עבודתי ויגיעתי, כאשר נשארתי אותו יצור בהמי, ששייך לכל התאוות והשפלות בדיוק כמו מי שלא עבד עם עצמו מעולם!

 

ואם העצבות אינה מדאגת עוונות שעשה בעבר (שעל כך כבר ניתנה העצה בפרק הקודם), אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. ["הרהורים רעים" הם הרהורים כאלו שלבו חומד ומתאווה להרהר בהם, גם אם אינו חושב כלל לעשותם בפועל[2] (ואולי זה כולל גם הרהורי כפירה[3] – אף כי בהמשך מתייחס רבינו במפורש רק ל"הרהורי ניאוף"). ו"תאוות רעות" הן תאוות שלבו חומד לעשותם בפועל[4]] –

 

הנה, אם נופלות לו, התאוות וההרהורים הללו, שלא בשעת העבודה, לא בשעה שהוא עוסק בעבודת ה', בתורה ובתפלה אלא בעת עסקו בעסקיו, בענייני פרנסתו[5], ודרך ארץ, ענייני מסחר ומשא ומתן5וישוב העולם[6] וכהאי גוונא, וכדומה, דהיינו שאר ענייני הרשות, כמו מלאכת ביתו6ושאר עשיותיו.

 

ונמצא, שהדאגה והעצבות הן לא מכך שהדבר מפריע לו ומבלבלו בעבודת ה' (על כך ידובר בפרק הבא, פרק כ"ח), אלא מעצם העובדה שחרף כל יגיעותיו בעבודת ה' לא הצליח להביא את עצמו למצב נעלה. ונדמה לו שכל עבודתו אינה שווה מאומה, מאחר שלא פעל כלום בנפשו.

 

 

לשמוח בחלקו

 

אומר לו רבינו הזקן: אדרבה, לא זו בלבד שמצב זה אינו צריך להביא אותו לעצבות, אלא להיפך – יש לו לשמוח על כך, לשמוח בחלקו.

 

על מה ולמה יש לו לשמוח – על כך שנותנים לו מלמעלה הזדמנות לקיים מצווה, מצוות לא תעשה.

 

שאף שנופלות לו במחשבתו, הוא מסיח דעתו מהן (שהרי אם אינו מסיח דעתו מיד, זוהי עבירה, ועל דאגת העוונות דובר כבר בפרק הקודם9). ובכך שמסיח דעתו הוא זוכה לקיים מצות לא תעשה.

 

לקיים מה שנאמר[7] ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. כלומר, כאשר הלב והעיניים ("העין רואה והלב חומד") נמשכים אחרי תאוות איסור, ישנה מצווה להימנע מלהניח לעצמו לתור אחריהם ("אחרי לבבכם"[8] אלו תאוות שמתאווה לעשותם (וגם מחשבות של כפירה[9]), ו"אחרי עיניכם" הן תאוות שמתאווה רק לחשוב בהם אף שאינו מעלה על דעתו לעשותן בפועל[10]).

 

ואין הכתוב מדבר בצדיקים  – הפסוק לא אומר כי על האדם להביא עצמו למצב שלא יהי' שייך כלל לתאוות כאלו, כמו הצדיקים המואסים ברע (מיאוס בתכלית, כצדיק גמור, או שלא בתכלית, כצדיק שאינו גמור[11])

 

שהרי מלשון הפסוק "אשר אתם זונים אחריהם" משמע שמדובר כאן על כאלו שנמשכים בטבעם אל הרע, ולא על צדיקים המואסים ברע. אילו הי' הכתוב מדבר על הצדיקים, לא הי' משתמש בלשון זו לקראם, לקרוא אותם, את הצדיקים, בשם זונים הנמשכים ופונים אל הרע חס ושלום.

 

אלא הפסוק מדבר בבינונים כיוצא בו, בינונים כמותו, הנמשכים בטבעם אל הרע (ואפילו לא בבינונים מן הסוג של "לא עבדו[12]" (כמבואר לעיל בפרק ט"ו), שגם הם אינם נמשכים בטבעם אל הרע).

 

שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, מפני שהרע עדיין חזק בלבו, והחמדה שבלב גורמת לנפילת הרהורים למוח בדרך ממילא, באורח בלתי מודע.

 

בין בהיתר כו', בין הרהורים באשה המותרת לו, ובין אפילו באיסור, באשה האסורה לו, גם לכך הוא מתאווה. ועל כך נאמרה המצווה "ולא תתורו" להסיח דעתו מאותם הרהורים.

 

וכשמסיח דעתו מהם מקיים לאו זה מצות לא תעשה ("לאו") זו.

 

ואמרו רבותינו ז"ל[13] ישב ולא עבר עבירה היינו, כשבא דבר עבירה לידו וכפה את יצרו ו"ישב" ממנו ולא עבר עליו "אין מצווה יתירה מזו[14]" – נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה, כלומר, קיום מצות לא תעשה מביאה לקירוב ודבקות בה' ("שכר" – שהרי "שכר מצווה מצווה"[15], ו"מצווה" היא מלשון צוותא וחיבור[16] עם הקב"ה) בדיוק כמו קיום מצות עשה (ויש אפילו מעלה בקיום מצוות לא תעשה יותר ממצוות עשה, כמבואר בלקוטי תורה פרשת פקודי[17]).

 

ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש. נמצא שבכך שנפלו לו אותם הרהורים, ניתנה לו ההזדמנות וזכה לקיים את מצוות ה', ועל כך עליו לשמוח ולא להתעצב.

 

 

הלואי בינוני

 

ואדרבה, לא כפי מה שנדמה לו[18], שהעצבות היא מצד הקדושה, מפני שאיכפת לו מצבו הרוחני ורוצה הוא להיות במצב נעלה יותר. להיפך. העצבות הזו נובעת מצד הקליפה.

 

העצבות היא מגסות הרוח, ממה שרוחו גבוהה והוא מגדיל ומחשיב עצמו הרבה יותר ממה שהוא באמת.

 

שאינו מכיר מקומו[19], אינו יודע את מקומו ומצבו האמיתי. שאילו הי' מכיר ויודע זאת, הי' יודע כי עליו להשתוקק עתה להיות בינוני, ולא הי' עצוב ממה שעדיין אינו צדיק, שהרי אין הוא שייך לזה כלל.

 

ועל כן, בגלל שאינו מכיר במצבו האמיתי, ירע לבבו ויתעצב מכך שנופלים לו הרהורים – על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו. ומכיוון שהוא נופלים לו הרהורים, הריהו מתעצב ומתאונן על שאינו צדיק.

 

כי אילו הי' מכיר מקומו, שהוא רחוק מאד ממדריגת צדיק – לא זו בלבד שאינו צדיק (את זאת יודע גם הוא) אלא שאינו שייך לזה כלל וכלל. הוא רחוק מזה מאד (ש"מאד" פירושו בלי גבול[20]), אין זה בערכו כלל, ושאיפתו להיות צדיק אינה אלא יוהרא, שאיפה לגדולות ללא שיהי' באפשרותו כלל להגיע לזה.

 

כמו[21] שלא שייך שאדם ישאף וירצה להיות גדול ומאיר וכו' כמו השמש. או כמו שלא שייך כלל שעני מרוד ירצה להיות המלך הגדול וכדומה, כך אין הוא שייך כלל להיות צדיק, ואין לו מה להתעצב ולהתאונן על שלא הגיע לכך.

 

[ואף כי "משביעין אותו תהי צדיק", ועליו גם לעשות פעולות כדי להיות צדיק (כנ"ל בפרק י"ד), ואולי יזכה לכך – אבל להיות עצוב ממה שלא זכה לכך זוהי יוהרא והתנשאות. כי כדי לזכות לכך צריך זכות מיוחדת ולא זהו המצב הרגיל. והרי אומרים לו בהמשך "הי' בעיניך כרשע", וכדלקמן].

 

– אמנם, בדורנו זה, הדור האחרון לגלות שהוא הדור הראשון לגאולה, אחרי כל מה שעבר על בני ישראל במשך הגלות, אומר הרבי שליט"א מלך המשיח[22] שסרו כל ההגבלות ונותנים אפשרות מלמעלה לכל אחד להתעלות בבת אחת גם למדריגת צדיק –

 

והלואי הי' בינוני ולא רשע – שאיפתו עכשיו צריכה להיות[23] שיזכה להיות בינוני, ש"לא עבר עבירה מימיו יעבור לעולם", שלא יהי' שייך בשום אופן לעשות עבירה כלשהי בפועל[24], ושיצליח להחזיק מעמד במדריגה זו במשך כל ימיו ללא הפסק אף לרגע, אפילו שעה אחת.

 

אילו הי' יודע את זאת, מה לו להתעצב ולהתאונן – הרי זאת, מצב זה בו נופלים לו הרהורים ועליו לדחותם, זאת היא מדת הבינונים, זוהי מדרגת הבינונים, וזוהי ועבודתם של הבינונים. הבינונים צריכים לכבוש היצר, לכבוש ולעצור אותה חמדה ותשוקה ("יצר") שבלב השולחת את ההרהורים למוח, ולעצור את וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו, מאותו הרהור, ולדחותו בשתי ידים, דחי' ועצירה מוחלטת, בלי לתת לו שום דריסת רגל כלל וכלל, כנזכר לעיל בפרק י"ב, שזוהי מדרגתם ועבודתם של הבינונים.

 

 

כל "אתכפיא" חשובה

 

אלא שגם אחרי כל זה עלול האדם עדיין להישאר במצב של עצבות. ואדרבה, הסבר זה עצמו עלול להביאו להתעצב ולהתאונן. באומרו ללבו: הרי אני כה נמוך ושפל, אין לי שום שייכות למדריגות נעלות של צדיקים, ואינני יכול אפילו לשאוף לכך. כל שאיפתי אינה אלא הלוואי אזכה להיות בינוני כל ימי חיי. אם כן, הרי פירושו של דבר, לכאורה, שאין אני "שווה" מאומה. אין לי שום ערך ושום חשיבות אמיתית. אין אני מסוגל אפילו לשאוף להגיע לתכלית אמיתית של עבודת ה' באמת כמו הצדיק. ואפילו אם אעשה כל שביכולתי, ואתייגע ואעמול בכל כוחותי, לא אגיע אלא למדריגת הבינוני. מה בצע, אם כן, בכל עבודתי ועמלי, ולמה עשה ה' ככה שהנני כה שפל ונבזה, ללא שום יכולת להתרומם ולהתעלות.

 

לכן ממשיך רבינו ומבאר כי לא זו בלבד שיש חשיבות "גם" לעבודת ה' של הבינוני (ולא רק לעבודתו של הצדיק), אלא אדרבה, מבחינה מסויימת יש מעלה נפלאה דווקא בעבודת הבינוני, ואפילו יותר מן הצדיק.

 

[אף כי, כמובן, בכללות הצדיק גבוה ונעלה ממנו באין ערוך, ועליו לשאוף ולהשתוקק ולעשות כל שביכולתו להגיע למדריגת הצדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו "תהי צדיק", וכנ"ל בסוף פרק י"ד.

 

וכנ"ל, הרבי מלך המשיח שליט"א אומר22, שאחרי כל מה שעבר (הייסורים והבירור וזיכוך וכו') על עם ישראל בדורות שעברו, ובפרט בדור האחרון (=השואה), יכול היום כל יהודי להגיע גם לדרגת צדיק בגלוי].

 

ולא זו בלבד שרק אם יצליח וינצח תמיד, ויהי' אכן בינוני במשך כל ימי חייו, יש לכך ערך וחשיבות גדולה, אלא יותר מזה: בכל פעם ופעם בו הוא מצליח להתגבר על עצמו, ולכפות את יצרו, הוא פועל דברים נפלאים. וזאת, ללא קשר למה שהי' לפני כן ולמה שיהי' אחרי כן.

 

ולכן, בנוגע לעבודת ה' בפועל, גם אם התגבר על עצמו פעמים רבות מאוד, אינו יכול להסתפק בזה ולהרשות לעצמו להיכשל וליפול פעם אחת – שהרי באותה פעם הוא פוגם ומחסיר את הטוב הנפלא שיכול להיות באותה פעם.

 

ומאידך, גם אם נכשל ונפל פעמים רבות, אל לו לחשוב מה לי להתאמץ ולהתגבר ברגע זה, והרי בין כך ובין כך אינני כפי שראוי להיות בדרך כלל, ומה תיתן ומה תוסיף הפעם האחת הלזו – אומר לו הרבי שלא כן הדבר, כי בכל פעם ופעם שהוא מצליח להתגבר על עצמו ולכפות את יצרו, הריהו פועל בזה דברים נפלאים, הן למטה בעולם הזה, והן בכל העולמות העליונים.

 

ובכל דחי' ודחי' בכל פעם ופעם, בלי קשר למה שהי' לפני כן ולמה שיהי' אחרי כן, שמדחהו, שהוא דוחה את הרע, ממחשבתו, ואינו מניח לעצמו לחשוב ולהרהר באותה תאווה שנפלה במחשבתו והתחשק לו להרהר בה –

 

(שהרי, כנ"ל, הבינוני אין ביכולתו להפוך את לבו, והלב חומד ומתאווה לזה, ומהלב עולים ההרהורים אל המוח, אלא תפקידו הוא להילחם ולעצור זאת ולא להניח למחשבה שבמוח להרהר בזה. ובכל פעם ופעם שמצליח בכך, שמנצח את יצרו ואינו מניח לו להרהר כפי שהוא חומד ומתאווה) –

 

הרי בזה אתכפיא נכפית ונכנעת סטרא אחרא, הצד האחר, צד הקליפה, לתתא, למטה, אצל האדם הנמצא בעולם הזה.

 

 

גילוי נפלא יותר מהכל

 

ועל ידי כך, ובאתערותא דלתתא, ע"י ההתעוררות שלמטה, אתערותא דלעילא, נעשית ההתעוררות שלמעלה. ואתכפיא ונכפית ונכנעת סטרא אחרא דלעילא, גם בשרשה ומקורה של הסטרא אחרא, בקליפה כפי שהיא למעלה.

 

שכן כלל קבע הקב"ה בעולמו שהאדם שלמטה הוא תכלית כל הבריאה ובו משתקפת כל הבריאה. כמו שכתוב[25] "גם את העולם נתן בלבם", ופירשו רבותינו ז"ל[26] "העולם נתן בלבו של אדם". כי האדם כלול מן העליונים ומן התחתונים[27] והוא נקרא "עולם קטן". ולכן כל מה שקורה בו הרי זה פועל שכן יהי', ובהרבה יותר, גם בכל העולמות העליונים. ואם כן, כשהוא מכניע את הקליפה למטה, הריהו פועל בכך הכנעה גם בכל "היכלות הקליפה", שלמעלה. הוא פועל שייקרע מסך הקליפה, והקליפות לא יקבלו ויינקו עוד תוספת חיות מהקדושה כרצונם, אלא יהיו נכנעים ושפלים תחת הקדושה.

 

לקיים מה שכתוב[28] אודות המלחמה של יעקב נגד עשיו, הקדושה נגד הקליפה: אם תגבי'ה כנשר וגו' – אפילו אם אתה, עשיו,  תגביה את עצמך למעלה, כמו נשר המגביה לעוף גבוה גבוה למעלה. כלומר, גם אם הקליפה תצליח להגבי' את עצמה כדי לקבל מדרגות עליונות ביותר של הקדושה.

 

וכמבואר בחסידות[29] שאחת הדרכים ל"יניקת החיצונים" היא מן "המקיף העליון", מן הדרגא שהיא למעלה מכל ההגבלות. בה "אם[30] חטאת מה תפעול בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו ומה מידך יקח". בדרגא זו, בה "אח[31] עשיו ליעקב", ואין כאילו שום עדיפות לקדושה על הקליפה, מאחר ששום דבר אינו תופס מקום לפניו יתברך ו"כולא קמי' כלא חשיב" (כולם חשובים לפניו כאילו אינם), ואם כן עלולה גם הקליפה לקבל חיות ממנו יתברך בדרגא זו.

 

וכפי שאומר הפסוק[32] "שממית בידים תיתפש, והיא בהיכלי מלך" – דווקא השממית, העכביש[33], הרמש הקטן ביותר שאפשר לתופסו בקלות בידים, דווקא הוא עלול להימצא אפילו בהיכלי המלך, משום שהוא כל כך קטן וכל כך לא חשוב עד שאינו תופס מקום כלל ואינו יכול כלל להפריע, ולכן אף אחד לא רואה שום צורך לזרוק אותו משם.

 

כך בנמשל, לגבי דרגא עליונה ונפלאה זו באלקות, אין שום תפיסת מקום לקליפות, והן עלולות להגבי' את עצמן לשם ולקבל דווקא משם תוספת חיות.

 

על כך ממשיך הפסוק ואומר, שגם אם תגבי' כנשר וגם אם בין כוכבים תשים קנך, משם אורידך נאום ה' – הקב"ה מוריד את הקליפה מהמקום אליו התרוממה, ואינו מאפשר לה לקבל משם את החיות.

 

הכנעה זו למעלה נעשית בכל פעם ופעם שהאדם מוריד ומכניע את הסטרא אחרא שבקרבו, ואינו מניח לה להתרומם ולשלוט בו ולחשוב כפי שהיא רוצה. בכך הוא גורם שגם למעלה מכניע הקב"ה את הסטרא אחרא המנסה להתרומם ולקבל תוספת חיות מן הקדושה העליונה, והקב"ה מכניע ומוריד אותה שלא תינק מהקדושה כרצונה אלא תישאר שפלה ובטלה לגבי הקדושה.

 

וכמו שהפליג, שהגדיל והפליא מאד (מלשון "עשיר מופלג") בזהר פרשת תרומה (דף קכח) בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד (כאשר) אתכפיא סטרא אחרא לתתא, למטה, באדם. שעל ידי זה דאסתלק יקרא דקודשא בריך הוא, שמתעלה לאין ערוך כבודו של הקב"ה באופן של "סילוק" ורוממות אין קץ, כאילו הוא "מסולק" והוא עתה משהו אחר לגמרי מכל מה שהי' עד עתה – ואין הכוונה[34] שהוא מסתלק ואינו מאיר למטה חס ושלום. אדרבה. הוא מתגלה ומאיר דווקא למטה. אלא שזהו גילוי אור הסובב כל עלמין באופן של רוממות ולכן נקרא "אסתלק" –

 

לעילא על כולא למעלה מן הכל, יתיר משבחא אחרא יותר מ(כל) שבח אחר. ואסתלקותא דא, "הסתלקות" זו, שהיא, כאמור, המשכה וגילוי למטה באופן של רוממות והפלאה, היא יתיר מכולא למעלה מן הכל וכו', עם כל מה שכרוך בזה.

 

ואם כן, מה לו להתעצב ולהתאונן על שאין בכוחו להיות צדיק – הלא ניתנה לו שליחות נפלאה בהיותו בינוני (שבמידה מסויימת היא אפילו נעלית משליחותו של הצדיק, כדלקמן). שהרי בכל פעם ופעם שהוא דוחה את הסטרא אחרא, הריהו גורם בזה גילוי אלוקי נפלא שהוא "יתיר מכולא" – יותר מכל דבר אחר!

 

 

למעלה מכל המציאות

 

מדוע אמנם גדלה כל כך מעלת ה"אתכפיא", עד שעל ידי זה נגרם גילוי כה מופלא "יתיר מכולא"?

 

ההסבר[35] הפשוט לכך (וכפי שמשמע מדברי רבינו בהמשך הפרק) הוא מפני החידוש שבזה, כאשר למרות כל החושך והקשיים מצליחים לעמוד במבחן ולהתנהג כראוי. וכמו "צפור המדברת" שגורמת תענוג גדול לאנשים הרבה יותר מאדם המדבר. למרות שדיבורי האדם הינם הרבה יותר מ"דיבורי" הציפור – אולם העובדה שאדם מדבר אינה חידוש ואינה "קונץ", שהרי כך הוא הטבע. ואילו העובדה שהציפור מדברת הינה חידוש שלא כפי הרגיל, ולכן היא גורמת תענוג גדול.

 

כך, כביכול, דווקא עבודת ה"אתכפיא" היא חידוש גדול, שבעוד הסטרא אחרא בתוקפה ובגבורתה, כופים ומכניעים אותה. ולכן היא גורמת נחת רוח גדול מאד למעלה "יתיר מכולא".

 

ובעומק יותר, מבאר הרבי מלך המשיח שליט"א[36] שלא זו בלבד שיש ב"אתכפיא" חידוש גדול יותר, אלא גם בעצם מהות הביטול זהו ביטול עמוק יותר אפיל מביטולו של הצדיק שהגיע ל"אתהפכא", להפוך לגמרי את היצר הרע שיהפוך לטוב ויתאווה להידבק בה'.

 

ואף כי בכמות הביטול גדלה מעלת הצדיק, שהצליח להפוך את כל כולו לטוב, ולא רק את ההנהגה בפועל שתהי' כראוי (ולכן אמנם צריך הבינוני לשאוף להגיע למדריגת צדיק) – אבל מאידך באיכות ובמהות הביטול גדלה דווקא מעלת ה"אתכפיא" של הבינוני.

 

שהרי הצדיק אינו בטל לגמרי מכל וכל. אדרבה. הוא עושה את מה שהוא רוצה וחפץ ומתאווה, ואינו מוותר וכופה את עצמו כלל. אמנם זהו בגלל מעלתו, משום שמציאותו עצמה היא מציאות של קדושה, אבל סוף סוף אין בו ביטול כה מוחלט לה', אלא הוא נשאר עם ה"אני" שלו – "אני" של קדושה, אבל בכל זאת "אני", "יש מי שאוהב".

 

ואילו הבינוני, שמציאותו היא מציאות שלא כראוי, הוא חפץ ומתאווה לדברים לא טובים, והוא כופה ומבטל את עצמו ואינו עושה אותם, הרי בכך הוא מבטל לגמרי את ה"אני" שלו. הוא מוותר ומוסר לה' את כל כולו, ובעבודת ה' שלו אין שום תערובת של ה"אני".

 

ולכן, גם בבחינה באלקות שבה "מגיעה" העבודה, ו"ממשיכה" משם למטה, גם בזה גדלה מעלת ה"אתכפיא".

 

כי ה"אתהפכא" שהיא מציאות של קדושה, גורמת כן למעלה – "המשכת" אלקות כמו שהוא ב"מציאות", בגבול, באופן שיש לו גדר וציור כלשהו. ואילו ה"אתכפיא" שהיא היציאה המוחלטת מן ה"אני", והכפי' והביטול שלו אל מה שהוא לא רוצה – היא "מגיעה" באלקות לבחינה שלמעלה מגדר וציור כלשהו, אל הבלי גבול האמיתי שלמעלה מכל גדר וגבול.

 

ולכן על ידה "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין[37]", "נמשכת" בחינה כזו באלקות שהיא בכל העולמות בשווה, שאין בה חילוק והבדל בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים. כי כל ההבדלים הם אם זהו גדר נעלה או גדר נמוך, ולגבי האור הבלי גבול לגמרי כולם שווים. לבחינה זו, לאור הסובב כל עלמין, שהוא למעלה מגדרי העולמות לגמרי, "מגיעים" דוקא ע"י "אתכפיא", כאשר האדם יוצא ממציאותו, גם מן המציאות דקדושה.

 

זוהי גם המעלה שבקיום מצוות לא תעשה (שמקיים דווקא הבינוני, שצריך להילחם נגד ההרהורים העולים אליו) יותר מקיום מצוות עשה[38] – כי במצוות עשה מקיימים זאת באופן של "מציאות", תנועה של "הן", ואילו מצוות לא תעשה מקיימים באופן של שלילת המציאות, תנועה של "לאו". וכדי "להגיע" ו"לקחת" אותה בחינה באלקות שהיא למעלה מכל גדר וגבול, לא די במצוות עשה שיש להן גדרים, אלא דווקא ע"י עבודת ה' באופן של שלילת המציאות "מגיעים" לזה.

 

ולכן, מכיוון שע"י "אתכפיא" פועלים גילוי אלוקי נפלא כל כך, "יתיר מכולא" – אל יפול לב אדם עליו, אל לו להרגיש נפילת הרוח ועצבות[39], ולא ירע לבבו מאד, ולא יהי' בלבבו רגש של מרירות קשה39שאי אפשר לסבול אותה.

 

– אמנם קצת מרירות צריך שתהי' בלבו, צריך להיות איכפת לו מדוע נופלים לו הרהורים רעים. שאם לא כן[40] עלול הוא חלילה להפסיק להילחם בהם.

 

ויותר מזה: צריך להיות איכפת לו[41] גם מדוע לא הגיע למדריגת צדיק, ועליו גם לעשות פעולות שונות כדי לקיים את השבועה "תהי צדיק" (כדלעיל סוף פרק י"ד). אבל מרירות קשה, כאילו זהו מצב ללא תקנה וכל עבודתו אינה שווה מאומה, רגש כזה אסור שיהי' לו.

 

גם אם יהי' כן כל ימיו במלחמה זו, גם אם תמיד, למרות שעמל ויגע בעבודת ה' שנים רבות, עדיין נופלות במוחו מחשבות רעות והרהורים רעים ועליו תמיד לעמוד על המשמר ולדחותם – אל לו להתעצב ולהתאונן על כך, שכן אין הדבר נורא כל כך.

 

כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו, ייתכן שדווקא בכך הוא ממלא את שליחותו ותפקידו בעולם.

 

(שוב: רק "אולי" – שהרי עליו לעשות כל התלוי בו שיהי' צדיק ויהפוך כל כולו לטוב, אבל ייתכן בהחלט שלא יצליח בכך, ואז יתברר כי לא זהו תפקידו ושליחותו בעולם, אלא) לאכפיא לסטרא אחרא תמיד.

 

[מספרים על הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מקאצק נ"ע, שפעם ניגש לאחד מחסידיו ואמר לו: אומר לך על מה התפללת בימים הנוראים. בתחילה ביקשת מהקב"ה שייתן לך עשרת אלפים רובל, ואז תוכל להיפנות מכל דאגות הפרנסה ולהשקיע את כל כולך בעבודת ה'. מאוחר יותר חששת שאם יהי' לך סכום כה גדול, תתחיל לנהל עסקים מסועפים, ושוב תהי' טרוד ולא תוכל לעבוד את ה' במנוחה. לכן ביקשת שתקבל סכום זה לחצאין – חמשת אלפים בתחילה וחמשת אלפים יותר מאוחר. לאחר מכן החלטת שגם אז עלול אתה להסתבך ולהיות טרוד בעסקים וביקשת לחלק זאת לסכומים קטנים עוד יותר. מה שבכלל לא חשבת הוא, שאולי אין הקב"ה זקוק כלל לא לתורה ולא לתפילה שלך, אלא דווקא לטרדות וליגיעה שלך…]

 

 

בראת רשעים

 

ועל זה, על מדרגה זו של הבינוני, שבמשך כל ימי חייו עליו להילחם עם הסטרא אחרא, ואף פעם אינו גומר בשלימות את עבודתו ואינו מנצח את הרע בשלימות, על כך אמר איוב[42] בטענה כלפי הקב"ה – "בראת צדיקים בראת רשעים", אין שוויון בין בני האדם.

 

והקשה רבינו על כך בפרק א', והרי[43] "צדיק ורשע לא קאמר" – כשמכריזים למעלה מה יהיו תכונותיו של הנולד, לא אומרים אם יהי' צדיק או רשע, שכן בזה יש לאדם בחירה חופשית מוחלטת אם להיות צדיק או רשע. אם כן, מה פירושם של דברי איוב "בראת צדיקים בראת רשעים"?!

 

וכבר נתבאר לעיל (פרק י"ד) הפירוש "בראת צדיקים", שישנם יחידי סגולה שנבראו להיות צדיקים, ורק הם יכולים להגיע למדריגת הצדיקים. כאן ממשיך רבינו ומבאר את חלקה השני של טענת איוב בראת רשעים- ישנם כאלו שנבראו להיות רשעים ואין ביכולתם לשנות זאת. הכוונה היא לאותם בינונים הנלחמים כל ימי חייהם, ואחרי כל עבודתם לא הצליחו לשנות את עצמם והם נשארים בפנימיותם כמו רשעים.

 

ולא, ואין כוונת איוב שהללו נבראו מלכתחילה באופן שיהיו רשעים באמת, שאכן יתנהגו ויהיו רשעים בפועל, ויחטאו במחשבה בדיבור או במעשה, חס ושלום – שהרי כנ"ל הבחירה נתונה לכל יהודי, וחלילה לומר שישנו מישהו שנברא להיות רשע בפועל ואינו יכול לשנות זאת.

 

אלא הכוונה "בראת רשעים" היא לאותם בינונים, שהם יישארו תמיד בדרגא של "רשעים", כי גם אחרי שיעבדו ויעמלו בכל כוחותיהם כל ימי חייהם, לא יוכלו לנצח כליל את היצר, ותמיד יישארו במצב של רשעים בכח.

 

שיגיע אליהם כמעשה הרשעים[44]  – ואין פירושו של דבר שהם אכן ינהגו בפועל "כמעשה הרשעים", שהרי עסוקים אנו בכאלו שבנוגע למעשה אינם שייכים כלל לחטוא, אלא הכוונה ש"כמעשה הרשעים" רק "יגיע אליהם" – במחשבתם ובהרהורם לבד, שיפלו להם מחשבות והרהורים כמו שנופלים לרשעים.

 

והם יהיו נלחמים תמיד נגד הרהורים אלו להסיח דעתם מהם, מאותם הרהורים, כדי לאכפיא לסטרא אחרא, לכפות ולנצח באותו רגע את ה"סטרא אחרא" בכך שלא יניחו לה לבצע את זממה לחשוב ולהרהר.

 

אבל לא יהי' זה נצחון מוחלט וסופי – ולא יוכלו לבטלה, לבטל לגמרי את הסטרא אחרא, מכל וכל, נצחון גמור ומוחלט, שלא יתעוררו בו כלל התאוות שבלב (שהן הסיבה לנפילתם של ההרהורים), וממילא לא יפלו עוד כלל הרהורים. את זאת אין בכוחם של הבינונים לעשות שכן אין זו העבודה המוטלת עליהם.

 

כי זה נעשה על ידי צדיקים – עבודה זו, לנצח כליל את הרע, זו עבודתם של הצדיקים. הם, הצדיקים, פועלים בעבודתם להפוך לגמרי את הרע לטוב, שלא יהיו לו בכלל תאוות רעות וממילא לא ייפלו כלל הרהורים רעים. אבל הבינוני, גם אחרי כל עבודתו, נשאר במצב שהרע לא הפך לטוב אלא הוא עדיין שואף ומתאווה לתאוות רעות. ורק שהוא עומד על המשמר, לנצח ולהכניע את הרע, שלא לקבל ברצון את ההרהורים הנופלים ולא לחשוב בהם בפועל.

 

וזו הייתה טענתו של איוב כלפי שמיא, כאילו ח"ו אין צדק בעולם. שכן ישנם כאלו שנבראו באופן שיכולים הם להיות צדיקים ולהפוך לגמרי את הרע לטוב ("בראת צדיקים"), וישנם כאלו שנבראו באופן כזה שאינם יכולים לעולם להפוך להיות צדיקים ("בראת רשעים"), והבחירה שבידם היא רק אם לנצח את הרע בנוגע לפועל ולהיות בינונים או להיכנע ח"ו לרע ולהיות רשעים גם בפועל.

 

כלומר, הצדיקים והרשעים הינם אכן סוגים שונים של בני אדם. אלו יכולים להפוך את הרע ואלו אינם יכולים. ואילו הבינונים והרשעים אינם סוגים שונים. לשניהם יש אותו סוג נשמה, וההבדל הוא רק אם הם מתנהגים בפועל כרשעים ח"ו או שהם מנצחים את הרע ומתנהגים בפועל כראוי.

 

אבל אין פירושו של דבר שהבינונים נבראו כדי ליגע לריק חס ושלום. שכן בדיוק כשם שהצדיקים ממלאים את משימתם ותפקידם ושליחותם בעולם בכך שהם הופכים לגמרי את הרע לטוב, כך ממלאים הבינונים בשלימות את השליחות והתפקיד שהוטל עליהם. שליחות ותפקיד שהוא לא פחות חשוב ממשימתם של הצדיקים, ומבחינה מסויימת אפילו יש בו מעלה גדולה יותר כנ"ל – להכניע את הרע בעודו בתוקפו ובגבורתו, ועל ידי כך לפעול גילוי אלוקי נפלא "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", ו"יתיר מכולא".

 

 

שני מיני מטעמים

 

ושני מיני נחת רוח, ישנם שני סוגים של נחת רוח, שבכל אחד מהם יש מעלה שאין בזולתו, לפניו יתברך למעלה. שני סוגים של נחת רוח, משני סוגי העבודה שהוטלו על ישראל:

 

סוג אחד של נחת רוח הוא מביטול הסטרא אחרא לגמרי, שלא יהיו לו כלל תאוות רעות, ואתהפכא ממרירו למיתקא, ההפיכה ממר למתוק, ומחשוכא לנהורא, ומחושך לאור. שזה נעשה על ידי הצדיקים, שבעבודתם מצליחים הם להפוך את המר למתוק ואת החושך לאור.

 

[שני הדברים – "ממרירו למיתקא, ומחשוכא לנהורא" – הם[45]: "ממרירו למיתקא" הוא מה שהופך האדם את החושך שבו, את תאוות לבו, שתחת היותו נמשך לתאוות עולם הזה, יתהפך ויתעלה, יטעם ויראה כי טוב ה', ויכסוף ויתאווה לקדושה. ו"מחשוכא לנהורא" הוא שהופך גם את החושך שבעולם לאור הקדושה, שיאיר גילוי אלקות בעולם, שיהי' נראה בעולם כי אינו מתנהג רק בדרכי הטבע אלא שה' מנהיגו למעלה מהטבע.

 

פירוש נוסף[46], ש"ממרירו למיתקא" הוא הפיכת הרע שבמדות שבלב לקדושה, ו"מחשוכא לנהורא" הוא הפיכת גם ה"מוחין" והשכל של הנפש הבהמית לאור הקדושה – החכמה והשכל נקראים אור, לפי שהם פוקחים את העיניים לראות ולהכיר את האמת].

 

והשנית, הסוג השני של הנחת רוח שלמעלה הוא כד אתכפיא סטרא אחרא, כאשר מכניעים וכופים את הסטרא אחרא בעודה בתקפה בעוד שהיא בכל התוקף שיש לה מתולדתה, מאז שנולדה[47] וגבורתה, מה שהיצר מתגבר ומתחזק במשך הזמן[48] על ידי שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' ושאר תענוגי עולם הזה[49].

 

את כל זה לא הצליח הבינוני להפוך לטוב, והסטרא אחרא נשארה בכל תוקפה וגבורתה. ומשם, מאותו מצב, דוקא ממצב זה שהסטרא אחרא נמצאת בכל תוקפה, מורידה ה', שלא תהי' לה שליטה וממשלה גם כאשר היא בכל תוקפה.

 

נחת רוח זו להקב"ה פועלים באתערותא דלתתא, בהתעוררות של ה"מטה" על ידי הבינונים – כאשר הבינוני מכניע וכופה את הרע למטה, הריהו מעורר בכך למעלה, שתהי' כפי' וביטול של הרע עוד בעודו בתוקפו ובגבורתו, דבר שאינו נעשה על ידי הצדיקים, למרות כל עבודתם הנפלאה. ובכל פעם ופעם שהוא כופה את הסטרא אחרא, הריהו פועל בכך נחת רוח נפלא ומיוחד למעלה.

 

וזוהי השליחות הנפלאה והמשימה שהוטלה על הבינונים, שליחות ומשימה שאינן פחותות מעבודת הצדיקים – לגרום "אתכפיא" תמידית של הסטרא אחרא בעודה בתוקפה ובגבורתה. ובכך לפעול "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", "יתיר מכולא", כנ"ל.

 

וזהו שאמר הכתוב[50] ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי. הכוונה בזה, כדלקמן, שאת זאת אומר הקב"ה לישראל, שיעשו עבורו "מטעמים כאשר אהב", לגרום לו יתברך נחת רוח.

 

ומדייק בזה הפסוק שצריך לעשות לו יתברך מטעמים, לשון רבים. שכן ישנם שני מיני נחת רוח, שני סוגים של פעולות הגורמות נחת רוח למעלה. ויש בכל סוג מעלה שאין בחבירו. סוג אחד הוא עבודת הצדיקים. וסוג שני הוא עבודת הבינונים. היינו, שעבודת הבינונים אינה פחותה מעבודת הצדיקים, וכמוה גם היא גורמת נחת רוח מיוחד למעלה, נחת רוח מסוג כזה שאין הצדיקים עושים אותו.

 

והוא, מאמר זה, "ועשה לי מטעמים" (שבפשוטו של מקרא נאמר ע"י יצחק לעשיו בנו), זהו בעצם מאמר השכינה. את זאת אומרת השכינה לבני', לבנים של השכינה, לנשמות ישראל שבאו ממנה (שהרי השכינה, מלכות דאצילות, נקראת "כנסת ישראל"[51] והיא מקור כל נשמות ישראל), כללות ישראל, לנשמות ישראל כולן.

 

שהרי "כנסת ישראל" כוללות בתוכה הן את נשמות הצדיקים והן את נשמות הבינונים[52], והשכינה מבקשת מכולן לעשות לה "מטעמים" לשון רבים, ולגרום לה נחת רוח בשני הסוגים הנ"ל. כדפירשו, כפי שמפרשים זאת (שזהו מאמר השכינה לישראל) בתיקונים, בספר תקוני הזוהר[53].

 

 

להשיב הנפש

 

וכמו שבמטעמים גשמיים [ההדגשה "גשמיים" – להדגיש[54] ברמז שגם מדברים גשמיים אפשר וצריך לעשות נחת רוח למעלה],

 

דרך משל, יש שני מיני מעדנים. סוג אחד של מעדנים הוא ממאכלים ערבים ומתוקים, דברים שהם חיוביים מתחילתם, שזו עבודת הצדיקים, עבודה שכל כולה חיוב, וגם את הרע היא הופכת לגמרי לטוב, ולא נותר כאן רק אור וטוב, ערבות ומתיקות.

 

ואולם ישנו עוד סוג של מעדנים: והשני (הסוג השני) מדברים שאינם חיוביים, ערבים ומתוקים. אדרבה, הם חריפים או חמוצים, וגם אחרי כל העבודה נדמה שהשלילה גוברת בהם ולא החיוב – ובכל זאת גם הם נעשו מעדנים. רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב, כדי לנצל את החריפות והחמיצות עצמה לטוב, עד שנעשו גם הם מעדנים. שזוהי עבודת הבינונים, שיש בהם רע שלא הפך לטוב, אבל מנצלים את זה עצמו לטובה, לעשות מזה "מעדנים", שכן על ידי זה "אתכפיא סטרא אחרא" וגורמים נחת רוח רב למעלה.

 

ויותר מזה54, דווקא באותם מעדנים שנעשו מהדברים החריפים והחמוצים יש מעלה מיוחדת, שדווקא הם גורמים להשיב הנפש: בשעת התעלפות, למשל, כאשר הנפש מסתלקת מלהאיר בגלוי ובפנימיות בגוף, כאשר מסתלקים "הכוחות הפנימיים" של הנפש, אותם כוחות שירדו והצטמצמו לפי ערך אברי הגוף ו"נכנסו" לתוך הגוף, והנפש נותרה קשורה עם הגוף רק באופן "מקיף", כאילו רק "מלמעלה" – בשעה כזו לא יעזרו ריחות ערבים ומתוקים, אלא דווקא ריח חריף וחמוץ הוא זה ש"ישיב" את הנפש לחזור ולהתלבש באברי הגוף.

 

כך גם בנמשל, לא זו בלבד שעבודת הבינונים גורמת גם היא נחת רוח, אלא שזהו נחת רוח הרבה יותר גדול. שכן עבודת הצדיקים "מגיעה" רק בבחינת "ממלא כל עלמין", רק באור האלוקי המתלבש בתוך העולמות, כמו המאכלים המתוקים שמועילים לגוף רק כאשר הנפש נמצאת ומלובשת בתוכו. ואולם עבודת הבינונים "מגיעה" ופועלת נחת רוח גם באור האלוקי שאינו מתלבש בתוך העולם.

 

כשם שהבינוני בעבודתו "יוצא מעצמו" ופועל בניגוד לטבעו ורצונו הטבעי, כך גם האור האלוקי הבלתי מוגבל, גם הוא כאילו "יוצא מעצמו" ומאיר גם כאילו בניגוד ל"טבעו" (ש"טבעו" הוא להיות דווקא "למעלה") והוא "נמשך" ומאיר גם לתוך העולם. כלומר, כאן "מגיעים" לאור נעלה הרבה יותר, וגם אותו מביאים ו"ממשיכים" אל תוך תוכו של העולם, וכנ"ל.

 

 

לעשות מה"רעה" – "יום"

 

וזהו שאמר הכתוב[55] כל פעל ה' למענהו, כל מה שפעל ועשה ה' הוא אך ורק למענו, "למען[56] קילוסו", כדי שישבחוהו ("למענהו" מלשון אמירה ודיבור של שבח. ויש מפרשים[57], מלשון למענו ובעבורו), בשביל עצמו. וגם הדברים שנראים כאילו הם לאיזושהי תכלית אחרת, אין זה כך, אלא הכל "למענהו".

 

וגם רשע – ליום רעה. גם הרשע, שלכאורה הוא לא "למענהו", גם הוא נברא "ליום רעה".

 

אם נלמד זאת כפי שנראה בפשטות, שהרשע נברא כדי שיקבל את עונשו בבוא הזמן, הדבר תמוה[58]: מה כאן "למענהו", ומה יש לו יתברך מזה שהרשע יקבל את עונשו. ובפרט שהרי "טבע הטוב להיטיב"[59]. וגם לכאורה תמוה, מהו הדיוק "ליום רעה" – והרי הגהינום נמשל דווקא ללילה ולא ליום. וגם, ש"יום" הוא לשון זכר, ואם כן הי' צריך לומר "ליום רע" ולא "ליום רעה".

 

אלא פירוש, הכוונה ב"ליום רעה" היא, שנשמות הרשעים (שהם הם נשמות הבינונים שהם "רשעים בכח", "שיגיע אליהם כמעשה הרשעים", כנ"ל) לא נבראו כדי שיהיו רשעים בפועל ח"ו, אלא כדי שישוב מרשעו, ולא  יוציא לפועל ח"ו את הרשע שבקרבו, אלא יתמודד נגדו ויילחם בו. ועד שיגיע לכדי הפיכת וניצול העובדה שהרע נמצא בתוכו, שתהי' "מנוף" לכך שהאור האלוקי יאיר בו הרבה יותר – ויעשה הרע שלו יום ואור. וזהו "ליום רעה" – שה"רעה" שבו תהי' ל"יום" ואור.

 

ואין הכוונה שהרע יהפוך לגמרי לטוב, שהרי זוהי עבודת הצדיק דווקא, וכאן מדובר הרי על מי שנברא להישאר בינוני,  "רשע" בכח – אלא הכוונה היא שינצל את העובדה שיש בו רע וצריך להילחם בו, כדי שעל ידי זה יתווסף הרבה יותר אור אלוקי למעלה.

 

(ההדגשה "למעלה" היא משום[60] שהרי למטה הוא בינוני, שהוא בדרגא נמוכה הרבה יותר מן הצדיק, ורק למעלה נעשה מזה נחת רוח נפלא מאוד. אם כי יש לכך, כמובן, גם השלכות למטה, כדלקמן).

 

שזהו כד, כאשר, אתכפיא סטרא אחרא, נכפית ונכנעת הצד האחר, הקליפה. כי על ידי זה – ואסתלק, "נמשך" ומתגלה באופן של רוממות, כנ"ל, יקרא דקודשא בריך הוא לעילא, כבודו של הקב"ה למעלה.

 

(ואולי[61] "כל פעל ה' למענהו" הוא רמז לעבודת הצדיקים, שהיא לגמרי "למענהו", "וגם רשע ליום רעה" הוא עבודת הבינונים, כנ"ל).

 

 

גם בדברים המותרים

 

עד כאן דיבר רבינו במעלת ה"אתכפיא" של הבינונים בדברים האסורים, כאשר האדם מתגבר על עצמו ונלחם ומנצח את הרהורי האיסור העולים מן הלב למוח, ואינו מניח להם להרהר ברצון אף לרגע. שבכך הריהו פועל "אתכפיא סטרא אחרא, ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא", ועד שזה "יתיר מכולא", יותר מכל דבר אחר, גורם נחת רוח וממשיך קדושה ואלקות.

 

מוסיף עתה רבינו ומבאר שלא רק כאשר מדובר על איסור יש צורך ותועלת נפלאה ב"אתכפיא", אלא גם כאשר אין כאן שום דבר של איסור כלל, גם אז יש מעלה נפלאה כאשר האדם כופה את עצמו ואינו מניח ליצרו לשלוט בו.

 

במילים אחרות, גם כאשר אין שום ענין ב"אתכפיא" מצד ה"חפצא", כי אין כאן שום חפץ של איסור, גם אז יש צורך ותועלת נפלאה בפעולת ה"אתכפיא" מצד ה"גברא", מצד האדם, כדי להכניע את הסטרא אחרא גם בתחומים שאינם אסורים כלל.

 

[וגם מעלה נפלאה זו שייכת רק אצל הבינונים ולא אצל הצדיקים. שהרי הצדיק כבר הפך את כולו לטוב ואינו זקוק כלל ל"אתכפיא". ואדרבה, עליו להשתמש בכל מה שיש בעולם לקדושה ולא לפרוש מהם כלל. וכמאמר רבותינו ז"ל[62] "עתיד אדם (והכוונה[63] דווקא לצדיק שהגיע למעלת "אדם") ליתן את הדין על כל מה שראתה עינו ולא אכל"].

 

שזוהי בעצם ראשית העבודה – לא לוותר לעצמו ("ניט נאכגעבן זיך"), ולתת ליצרו את ההרגשה שהוא לא בעל הבית בשום דבר ובשום תחום.

 

שכן היצר הרע מצד עצמו "יעוז[64] בהוותו", הוא מרגיש עצמו גדול וחזק ומי ידמה ומי ישווה לו, ואז אינו "כלי" כלל לקבל בתוכו איזשהו ענין אלוקי ולהתפעל ממנו. רק אחרי שהוא מקבל את ה"שבירה", ע"י ה"אתכפיא", שלא נותנים לו להתפשט כרצונו בשום אופן ובשום דבר, אזי הוא יורד קצת מגסותו ומוכן קצת לשמוע, ואז אפשר לחנכו ע"י לימוד והתבוננות[65].

 

ולא עוד, לא זו בלבד שישנה מעלה נפלאה בהכנעת היצר שלא יעשה דברי איסור. אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי, שאין בהם שום סרך של איסור.

 

ויותר מזה[66], רבינו מדייק "מותרים לגמרי", שאין הם אפילו בגדר מותרות שאין האדם זקוק להם. שכן, גם דברים שאין בהם שום צד איסור, הרי אם אינו זקוק להם כלל והוא אוכל אותם (או עושה אותם) אך ורק למלאות תאוות נפשו, הרי הם מורידים אותו מטה מטה, לשלש קליפות הטמאות (כמבואר לעיל פרק ז'). ואם כן הרי גם בהם יש איזו "בעי'" גם מצד ה"חפצא" ואינם "מותרים לגמרי". אלא כוונת רבינו כאן היא אפילו בדברים שהוא מוכרח בהם לצורך קיומו, ולכן הם "מותרים לגמרי". ובכל זאת שייכת גם בהם עבודת ה"אתכפיא", כדלקמן.

 

כי כל מה שהאדם זובח יצרו[67] הוא "שוחט" ("זובח") ו"הורג" את היצר שלו, בכך שאינו מניח לו להתפשט כרצונו. וכמו בשחיטה[68], שמוציאים את הנפש מן הבהמה ומשקיטים את רתיחת הדם, ובזה מכשירים את הבשר למאכל אדם, שיוכל להפוך להיות דם ובשר מבשרו של האדם. כך גם ברוחניות, בעבודת "זביחת היצר", צריך להוציא את החיות וההתלהבות ואת "רתיחת הדמים" שלו מהדברים הגשמיים, גם מהדברים המוכרחים לו, ואז יוכל להשתמש ב"בשר" שלהם ולהעלותם לגמרי לקדושה.

 

 

אפילו לשעה קלה

 

ואפילו אם אין הוא מונע את היצר מלהתפשט ולעשות סוף סוף את הדברים הגשמיים, אלא שהוא מעכב זאת לזמן קצר, ובכך הריהו מלמד "דרך ארץ" את היצר, שדווקא בגלל שהוא כל כך רוצה זאת, לא יעשה זאת מיד אלא בעוד רגע או שנים -אפילו שעה קלה, ומתכוין הוא בכך שהוא מעכב את האכילה או העשי' לזמן מה לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי.

 

ואין הוא מעכב זאת סתם כך, מסיבות שונות, אלא הוא עושה זאת במיוחד לשם ה"אתכפיא", כדי לחנך ו"ללמד" את היצר שהוא לא בעל הבית כלל וכלל.

 

כגון, שחפץ לאכול, והוא אמנם רעב וזקוק לאכול, וסוף סוף יאכל אותו מאכל ובאותו אופן, אלא שהוא דוחה זאת לשעה קלה, ומאחר סעודתו, רק בשביל ה"אתכפיא", עד לאחר שעה או פחות.

 

ובאותו זמן אין הוא עוסק בעניינים גשמיים אחרים, שהרי[69] אם כן לא הייתה בזה "אתכפיא" של היצר, שהרי היצר עושה מה שהוא רוצה, עניינים גשמיים – אלא הוא עוסק רק בענייני קדושה, ועוסק בתורה באותה שעה.

 

אין פירושו של דבר שהוא "מרוויח" כאן את השעה שעוסק בתורה, שהרי הי' יכול ללמוד אותו הדבר אחרי האוכל (שהרי בין כך ובין כך מוכרח הוא לאכול), אלא כל הענין אינו אלא בשביל ה"אתכפיא", "ניט נאכגעבן זיך".

 

כדאיתא כמו שכתוב בגמרא[70] שעה רביעית מתחילת היום (כאשר מחלקים את היום מן הבוקר עד הערב לשתים עשרה שעות זמניות. אצלנו "שעה רביעית" היא בסביבות השעה תשע בבוקר) מאכל כל אדם, זהו הזמן בו אוכלים בני אדם רגילים את ארוחת הבוקר. ואולם שעה ששית, שעתיים (זמניות) לאחר מכן, מאכל תלמידי חכמים. הם, תלמידי החכמים, נוהגים לאחר את סעודתם בשעתיים אחרי הזמן הרגיל.

 

לשם מה הם עושים זאת – והיו מרעיבים עצמם שתי שעות במיוחד לכוונה זו בשביל "אתכפיא", כדי להכניע את היצר, אף שלא "הרוויחו" כלום (מבחינת ה"חפצא") בזה, מפני שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום, ואם כן הרי יכלו לאכול בשעה הרגילה ולאחר מכן ללמוד (ואף ללמוד ביתר שאת, מאחר שיהיו שבעים), אלא שמנהג זה הי' בכוונה מיוחדת בשביל ה"אתכפיא".

 

 

לא לפגוע בדברים האחרים

 

[אמנם בדורות האחרונים שנחלשו הדורות מאוד, ומניעת, ואפילו דחיית, האכילה עלולה לגרום איזו שהיא חלישות בלימוד או בעבודת ה' או להזיק ח"ו לבריאות, הוזהרנו ביותר, ובפרט ע"י הרבי מלך המשיח שליט"א[71], שלא "לשחק" עם בריאות הגוף, ולעשות את ה"אתכפיא" רק כאשר אין שום ספק שזה לא יפגע בשום דבר.

 

וכל ספק, אומר הרבי, הוא לחומרא – שלא למנוע מעצמו שום דבר ממה שהגוף זקוק לו.

 

[מספרים אודות המשפיע הרה"ח ר' ניסן ע"ה נעמינוב, שהי' המשפיע בתומכי תמימים ברוסי' ולאחר מכן בברינוא שבצרפת, ותקופה מסויימת הי' גם המנהל שדאג להחזקת הישיבה בגשמיות. מיום עמדו על דעתו הי' ר' ניסן תובע ודורש ללא הרף מעצמו ומתלמידיו את העבודה עם עצמו, ולכל לראש לא לוותר לעצמו ("ניט נאגעבן זיך"), "אתכפיא".

 

בהיותו ב"יחידות" אצל כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, אמר לו הרבי, כהדרכה גם לתלמידיו, שהיום ה"סדר" הוא שאין לעשות "אתכפיא" על "מרגרינה" או "תפוח", אלא שיש להסביר לתלמידים, שכאשר נותנים בישיבה לבחור בין שני סוגי מאכלים, ושניהם מועילים לבריאות באותה מידה, אלא שהוא חושק מאוד באחד מהם – שייקח דווקא את השני…]

 

ואין זה רק, כפי שנראה בפשטות, בגלל החסרון והחולשה של הדורות האחרונים. אלא, אומר הרבי, גם בגלל מעלתם. כי ככל שמתקרבים יותר ויותר לימות המשיח, כאשר הגשמיות עצמה תהי' "כלי" לגילוי אור אין סוף ברוך הוא, הרי העבודה צריכה להיות יותר ויותר עם הגשמיות עצמה, שהיא עצמה תהי' "כלי" לקדושה, ולא ב"שבירת" הגשמיות והגברת הרוחניות בלבד].

 

 

אם כל כך רוצים…

 

וכן לא רק בענייני אכילה ושתי', אלא בצרכי הגוף בכלל. אם בולם פיו, סוגר את פיו בחוזקה, מלדבר דברים גשמיים הנחוצים לו לצורכי הגוף, ולכן מותר לגמרי לדבר בם – לא זו בלבד שאין הם דברים אסורים, כמו שקר ולשון הרע וכדומה, אלא אפילו לא דיבורים מיותרים. אין שום "בעי'" ב"חפצא" של הדיבורים אלא רק ב"גברא", באדם, שלבו מתאווה מאד לדברם, לדבר אותם דיבורים שהם מעניני העולם. ומכיוון שהלב מתאווה לזה כל כך, זה עצמו הוכחה שהיצר משתתף כאן, וצריך להכניעו. ולכן הוא עושה "אתכפיא" ואינו מדבר בהם מיד, אלא דוחה זאת לשעה קלה, אף שסוף סוף ידבר בהם.

 

וכן לא רק בדיבור, אלא אפילו בהרהורי מחשבתו. ושוב, מדובר אפילו במחשבות הנחוצות לו ביותר שעליו לחשוב ולתכנן בענייני העולם, אלא שלבו מתאווה מאוד לחשוב בהם, ואם כן גם היצר מתפשט כאן, וצריך להכניעו, ולכן הוא עושה "אתכפיא" ודוחה את המחשבה לזמן מה.

 

אפילו במעט מזעיר, מעט מאוד, דאתכפיא סטרא אחרא לתתא למטה, הרי על ידי זה אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו לעילא הרבה.

 

ובזה[72] יש יתרון ב"אתכפיא" בדברים המותרים גם על "אתכפיא" בדברים האסורים, בכך שכאן מוסיף רבינו (שלא רק "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא", אלא גם) "וקדושתו", וגם באופן ההמשכה מוסיף שזהו "הרבה", מה שלא נאמר ב"אתכפיא" בדברים האסורים. היינו, שגם הקדושה הנמשכת היא נעלית יותר שלא בערך כלל וכלל לעבודתו (יותר מאשר ה"אתכפיא" בדברים האסורים, למרות כל מעלתה כנ"ל), וגם אופן ההמשכה הוא הרבה יותר.

 

כך כותב כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע[73]: "ומהחסידים הקודמים היו שעשו הסכם בנפשם, שכל דבר המותר אך שיש לו איזה רצון וחמדת הלב לזה, לא יעשה כו' ועל ידי זה נעשה שבירת התאווה מה ששבירתן זהו תקנתן".

 

וכידוע גם הסיפור[74] אודות החסיד ר' שמואל מונקעס שלא נתן בשום אופן את הריאה המטוגנת שנשלחה מבית הקצב לאכול כ"פארבייסן" בהתוועדות, וכשרצו לקחת ממנו זאת בחזקה זרק את הכל לבור השופכין. כולם התרגזו עליו, אך לאחר מכן התברר שהבשר הוחלף בטעות והי' טריפה. נטפלו לר' שמואל החסידים הזקנים ושאלוהו מה לו ולמופתים ולענייני רוח הקודש. ויען ר' שמואל: אין כאן שום "מופת", אלא שכאשר נכנסתי ל"יחידות" לרבינו הזקן בפעם הראשונה החלטתי שכל דבר שיש לי רצון וחמדה ותשוקה לזה, זוהי הוכחה שאין מקורו מהקדושה ולא אעשנו. כשראיתי את גודל התשוקה שלי ושל אחרים לבשר זה, הבנתי שאין זה בא מהקדושה, ולכן נטלתי והשלכתי זאת לבור השופכין…

 

 

סיוע רב ועצום

 

עלול, אבל, יהודי לחשוב לעצמו: נכון אמנם שיש ב"אתכפיא" מעלות גדולות ונפלאות, אבל סוף סוף אין זה חיוב גמור על האדם, ואם כן, לשם מה עלי "לטפס" גבוה, כאשר עדיין הנני "אוחז" למטה מטה. הלוואי שאעשה את המוטל עלי בדברים בהם אני חייב במאה אחוז, ומה לי לחפש לעצמי "גדולות ונפלאות" בדברים שאינני חייב בהם?

 

על כך אומר לו רבינו: דע לך כי לא זו בלבד שיש ב"אתכפיא" מעלה גדולה ונפלאה, אלא שעל ידי כך תקבל סיוע רב ועצום(!) לעבודת ה'. ואם כן חשוב וכדאי להשקיע ולהתייגע ב"אתכפיא", כי על ידי זה תוכל להתקדם הרבה יותר מהר ויותר בקלות בעבודת ה' בכלל:

 

ומקדושה זו, מאותה קדושה עליונה ונפלאה הנוצרת למעלה על ידי עבודת ה"אתכפיא" נמשכת קדושה עליונה זו על האדם למטה, לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך.

 

וזה שאמרו רבותינו ז"ל[75] אדם מקדש עצמו מעט למטה – מקדשין אותו הרבה מלמעלה. והיינו, כנ"ל, שכאשר האדם מקדש עצמו אפילו מעט למטה, הריהו פועל למעלה קדושה עליונה ונפלאה ביותר ("אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וקדושתו למעלה הרבה"). ובקדושה זו עצמה מקדשים אותו בה וממשיכים אותה אליו למטה ומזה הוא מקבל "סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך", וכנ"ל.

 

נמצא מכל זה שאין לו לבינוני להיות עצב ודואג ולחשוב שכל עבודתו היא לריק ח"ו כיון שאינו מנצח לעולם את היצר כליל – שכן עבודתו זו, לנצח את היצר כל הזמן בעודו בתוקפו ובגבורתו, יש בה מעלה נפלאה ביותר, שאפילו לצדיקים אין אותה.

 

 

גם ב"קו" החיוב

 

ממשיך עתה רבינו ומוסיף, שהמעלה הנפלאה שיש לו לבינוני[76] אינה רק בשלילת הרע, ב"אתכפיא סטרא אחרא", ובכך שהוא דווקא (ולא הצדיק) מקיים את מצוות לא תעשה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כנ"ל – אלא גם בקו של "ועשה טוב", בקיום החיובי של מצות עשה, גם בזה יש לבינוני מעלה שאין לצדיק:

 

שכן נוסף למעלת הבינוני בשלילת הרע, לבד זאת, יש לו מעלה נוספת מה שמקיים (דווקא הוא ולא הצדיק) מצות עשה של תורה. כאשר הבינוני מתאווה לדברים גשמיים, והוא כופה את יצרו ומקדש עצמו ואינו עושה מה שלבו חפץ, למרות שהדבר מותר לו לגמרי, הריהו מקיים בכך מצות עשה מן התורה[77] הנלמדת מן הפסוק[78] והתקדשתם וכו', שזהו ציווי לקדש את עצמנו יותר ממה שאנו חייבים. ומקיים זאת כשמקדש עצמו במותר לו[79]. והרי ציווי זה לא נאמר לצדיקים, שאין להם שום שייכות לרע, אלא דווקא לבינונים, שהרע נמצא בתוכם בכל תוקפו, ועליהם לקדש עצמם.

 

נמצא שלא זו בלבד שהבינוני (יותר מהצדיק) מקיים את מצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהיא מצות לא תעשה – אלא גם את מצות עשה זו של "והתקדשתם", מקיים דווקא הבינוני ולא הצדיק. וכשם[80] שבכל מצות עשה נמשך אור אלוקי בהתאם למצווה שקיים, "אור פנימי" לפי ערך עבודתו, כך גם במצווה זו. ונוסף לכך, כנ"ל, נמשך לו כאן גם אור מקיף עליון, ובריבוי גדול, שהוא כלל לא לפי ערך עבודתו למטה.

 

ופירוש והתקדשתם, לא מדובר כאן לצדיקים שהם קדושים באמת מצד עצמם, אלא לאנשים כאלו שאינם קדושים מצד עצמם, ומצווים להם שתעשו עצמכם קדושים, כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא.

 

שכן "קדושה"[81] פירושה הבדלה, ומי שאינו קדוש, היינו שאינו מובדל באמת מן הקליפה. כי היא, הסטרא אחרא, אצל הבינוני, לא הפכה לטוב כמו אצל הצדיק, אלא היא בתוקפה ובגבורתה בכל התוקף והגבורה שלה (והיא מתגברת עוד יותר כשאוכל ושותה  ועוסק בענייני עולם הזה בכלל, כנ"ל בפרק י"ג) כתולדתה בדיוק כפי שהייתה מאז שנולדה (ועוד יותר, כנ"ל) בחלל השמאלי, שזהו מקומה (כנ"ל בפרק ט'), רק שכובש יצרו ומקדש עצמו – אליו נאמר הציווי  "והתקדשתם", לקדש עצמו יותר ממה שנצטווה.

 

 

כשעושה את המוטל עליו…

 

ואז, מבטיח המשך הפסוק (כפי שנתבאר גם לעיל) והייתם קדושים, שאין זה רק לשון ציווי להיות קדושים (שאם כן[82] מהי הכפילות "והתקדשתם – והייתם קדושים", ולמה משנה הפסוק בלשונו), אלא זוהי גם הבטחה שעל ידי "והתקדשתם" תהיו אכן סוף סוף קדושים באמת. כלומר, סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא.

 

ולא רק (כפירוש רש"י על הפסוק) שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא, אלא גם תהיו קדושים למטה ובעולם הזה – על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה, ומסייעים אותו לגרשה, לגרש את הסטרא אחרא, מלבו, שלא תהי' לו גם בלבו תאווה לסטרא אחרא, מעט מעט.

 

כלומר עוד מעט ועוד מעט תידחה הסטרא אחרא, עד שעבודתו תהי' הרבה יותר בקלות כי יגיע (במסגרת עבודת הבינוני עצמה) לדרגות גבוהות יותר, ואז יהיו הנסיונות שלו בענינים דקים ונעלים יותר ולא מגושמים כל כך, כמו בתחילת עבודתו. אבל עדיין יישאר בינוני, כי[83] זה שסופו להיות קדוש ומובדל אינו בנוגע לכל העניינים.

 

וכמסופר בפי חסידים שרבינו הזקן אמר פעם להחסיד ר' מרדכי ליעפלער כי הוא, רבינו הזקן, הינו "בינוני". הגיב ר' מרדכי ואמר: רבי, גם אני אינני רשע! אמר לו רבינו: בבינוני ישנם למעלה מחמש מאות דרגות חלוקות ושונות זו מזו.

 

ובכל אופן, כאשר האדם יקיים את תפקידו ושליחותו שלו כפי הנדרש ממנו, ולא ישאף לדברים שאינו שייך אליהם, אלא יעשה את מה שהוא יכול וצריך לעשות כדי לצאת מן הגלות הפנימית, כפי שנצטווינו,

 

(וכפי המסופר אצל חסידים, שהרה"ק ר' זושא מאניפאלי אמר פעם: למעלה לא יתבעו ממני מדוע לא היית כמו אברהם אבינו, אבל יתבעו ממני מדוע לא היית כפי שזושא צריך להיות…)

 

– אזי יעשה לו הקב"ה מה שהוא יתברך יכול וצריך לעשות, ויוציא אותו אכן מגלותו הפנימית אצל היצר הרע, ויעזור לו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא.

 

שזוהי גם ההכנה וה"כלי" לצאת גם מן הגלות החיצונית והכללית של עם ישראל ושל העולם כולו. וכפי שכותב רבינו הזקן[84] "איתא בתיקונים שאפילו אם הי' (רק) צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח".

 

וכפסק הרמב"ם[85] שחייב אדם לראות עצמו שקול, וכל העולם כולו שקול. וע"י מצווה אחת, במעשה בדיבור או אפילו במחשבה, הריהו מכריע את הכף ומביא לכולנו ישועה והצלה. ועד הישועה וההצלה האמיתית והמוחלטת, הגאולה האמיתית והשלימה.

 

ובפרט עתה, כאשר כבר מזמן "הגיע זמן גאולתכם"[86]. ומכיוון שהגיע הזמן הרי "לא עיכבן אפיל כהרף עין"[87]. ואין שום ביאור והסבר ל"עיכוב המבהיל" של הגאולה[88] (עד לרגע כתיבת הדברים).

 

ובכל אופן עלינו לעשות את מה שהוטל עלינו (שעל ידי זה יעשה הקב"ה מה שעליו לעשות תיכף ומיד ממש) – להכריז ולפרסם בכל העולם כולו כפי שנצטווינו[89] כי הקב"ה בחר ומינה את שופט הדור ויועץ הדור ונשיא הדור ונביא הדור, ועל כל אנשי הדור מוטלת הזכות והאחריות הנפלאה להתקשר אליו, לקיים את הוראותיו, לשמוע לעצותיו ולהאמין בנבואותיו. "עד הנבואה העיקרית – לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות – "לאלתר לגאולה" ו"הנה זה משיח בא"." ו"לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש", שזוהי עתה "העבודה היחידה שנותרה"[90].

 

ובפרט ע"י הקריאה וההכרזה[91], הפועלת את התגלותו של משיח צדקנו לעיני כל בשר.

 

שזקוקים לכך במיוחד ביותר וביותר כאשר המלך המשיח נכסה מעינינו, כמבואר בכתבי האריז"ל[92] שאחרי ש"יגלה אליו ה' יתברך וישלחו, ויכירוהו מקצת בני אדם, אבל עדיין לא יכירוהו כולם", הרי לאחר מכן יהי' מצב, אומר האריז"ל, כפי שהי' אצל משה רבינו, ש"עלה להר בגופו ובנפשו" כדי לקבל את הלוחות – כך יתעלה המשיח בגופו ובנפשו כדי לקבל את הכוחות האלוקיים להביא את הגאולה. ואחר כך "יחזור ויירד מההר", ואז יכירוהו כולם", ויביא את הגאולה.

 

בשעה גורלית זו, על סף הגאולה ממש, נתאחד כולנו בקבלת מלכותו של המלך המשיח – הפועלת91גם את "הקיצו ורננו (ובדיוק – לא "שוכני עפר"!) דוד מלכא משיחא" ואת התגלותו לעין כל לפעול את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – בקריאה ובהכרזה, שהיא גם בקשה ותביעה וגם קביעת עובדה שהוא הוא המלך המשיח ואנו עמו ועבדיו ואנו מקבלים על עצמנו את מלכותו: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

 

 

הערות

 

[1]כ"ק אד"ש מה"מ. ל"פ.

[2]הלוה"ל

[3]הרב אבן ישראל (שטיינזלץ).

[4]ל"ב. הלוה"ל.

[5]ל"ב.

[6]הלוה"ל.

[7]במדבר טו, לט.

[8]ל"ב.

[9]רמב"ם הל' ע"ז פ"ב.

[10]רש"ג. ל”ב.

[11]כנ"ל פ"י.

[12]הלוה"ל.

[13]קידושין לט, ב. מכות כג, ב.

[14]רש"י שם.

[15]אבות ד, ב.

[16]היום יום ח' חשון. עיי"ש.

[17]ג, ב ואילך.

[18]ל"ב.

[19]ע"ד אבות ו, ו.

[20]רש"ג.

[21]רי"כ.

[22]שיחת ש"פ אמור תנש"א בסופה.

[23]כ"ק אד"ש מה"מ. ל"פ.

[24]כדלעיל פי"ב ובביאורים שם.

[25]קהלת ג, יא.

[26]קה"ר עה"פ.

[27]מד"ר בראשית  פ"ח ופי"ב. וראה סה"מ תש"ט ע' 218. וש"נ. סה"מ קונטרסים ח"ב ע' ש"כ ואילך.

[28]עובדי' א, ד.

[29]סה"מ קונטרסים ח"ב ע' ש"כ ואילך ובכ"מ.

[30]איוב לה, ו-ז.

[31]מלאכי א, ב.

[32]משלי ל, כח.

[33]מצו"צ שם.

[34]תו"א ויקהל פט, ד. וראה ד"ה באתי לגני תש"י פ"א.

[35]לקו"ת ס"פ במדבר ועוד.

[36]לקו"ש ח"ט ע' 74 ובהנסמן שם. ד"ה באתי לגני תשל"א, תשל"ב. עיי"ש.

[37]ד"ה באתי לגני תש"י פ"א.

[38]לקו"ת ר"פ פקודי.

[39]הלוה"ל.

[40]שבסה"ת.

[41]ל"ב, ל"פ.

[42]בבא בתרא טז, א.

[43]נדה טז, ב. רש"י סוטה ב, א ד"ה אינו.

[44]ע"ד קהלת ח, יד ("יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים").

[45]תו"א מב, א ועוד. ראה ל"פ.

[46]רש"ג. ל"פ.

[47]שבסה"ת.

[48]הלוה"ל

[49]לעיל פי"ג.

[50]בראשית כז, ד, ז.

[51]ראה לקמן פנ"ב. ובכ"מ.

[52]ל”ב.

[53]תיקון נא. נא, ב.

[54]כ"ק אד"ש מה"מ. היכל מנחם ח"ג ע' פד.

[55]משלי טז, ד.

[56]רש"י ומצודות שם.

[57]מלבי"ם שם.

[58]ל”ב.

[59]עמה"מ ש' שעשועי המלך רפ"א. שומר אמונים ויכוח ב' סי"ד. שעהיוה"א פ"ד. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה.

[60]ל"פ. הלוה"ל.

[61]ל”ב. הלוה"ל.

[62]ירושלמי רפ"ט דנדרים.

[63]ראה לקו"ש ח"א ע' 253.

[64]תהלים נב, ט.

[65]ראה סה"מ תש"ט ע' 219 ואילך ובכ"מ.

[66]ל”ב.

[67]ע"פ סנהדרין מג, ב.

[68]ראה ד"ה באתי לגני תשי"ב, וש"נ.

[69]שבסה"ת.

[70]שבת י, א.

[71]ראה אגה"ת פ"ג ובביאורים שם.

[72]אג"ק אד"ש מה"מ חכ"ג ע' שפד.

[73]סה"מ עת"ר ע' ס' הובא בהיום יום כז שבט

[74]סה"ש תש"ג ע' 175.

[75]יומא לט, א.

[76]כ"ק אד"ש מה"מ – ל"פ, ל”ב. שבסה"ת.

[77]ושקו"ט אם נמנית במנין המצוות. ראה ס' חרדים סוף חלק מ"ע מה"ת ועוד.

[78]ויקרא יא, מד. כ, ז.

[79]יבמות כ, א. ובארוכה ברמב"ן ר"פ קדושים.

[80]סה"מ תרס"ו ע' רסה.

[81]רש"י ר"פ קדושים.

[82]ל”ב.

[83]סה"מ מלוקט ח"ג ע' נב הערה 101.

[84]ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תג.

[85]הל' תשובה ג, ד.

[86]יל"ש ישעי' רמז תצט. וראה שיחת ש"פ חיי שרה תנש"א "כפי שמכריזים עכשיו".

[87]רש"י בא יב, מא.

[88]ראה שיחת הוש"ר תשד"מ ועוד הרבה.

[89]שיחת ש"פ שופטים תנש"א.

[90]שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב.

[91]שיחת ב' ניסן תשמ"ח. ש"פ תולדות תשנ"ב.

[92]שער הגלגולים פי"ג.

 

פרסום תגובה חדשה

test email