א

את אותם ימים של ערב חג הפסח לא ישכח ר' בצלאל שיף כל ימי חייו, וכך הוא מספר:

"בתקופה שלמדתי משפטים באוניברסיטה של טשקנט, יצא חוק חדש, שכל מי שלומד משפטים צריך לעבור התמחות כשהוא עובד תקופת-מה במסגרת זו. כשהגעתי לשלב הזה חיפשתי מסגרת מתאימה לעבוד בה, ולבסוף הגעתי לעבודה בפרקליטות במחלקת עבריינות נוער. שם הייתי צריך להתחיל לעבוד על תיקים, למיינם – מי לדין ומי לחסד, ולהכין תיקי אישום.

תקופה מסוימת קודם לכן נשלחתי לעבוד במחלקת התביעה במחוז הקרפטים באוקראינה. הגעתי לשם, וכמובן אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחפש קהילה יהודית מקומית כדי להתפלל ולהיות עמה בקשר. בעוד אני מסתובב ברחובות ומחפש אחר 'צורה יהודית', הגעתי בין השאר לבית חרושת מקומי, שם צדו עיניי את אחד הפועלים שעבד במקום והיה חבוש בכובע אוזבקי. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי. התחלנו לדבר ולשמחתי הרבה התברר לי כי הלה אינו אלא יהודי דתי בשם אברהם סקבלוב.

מאז היינו ביחד זמן רב. הוא לקח אותי למניין החשאי שהתפלל בו בשבתות והכניס אותי לקהילה היהודית המקומית.

בתום תקופת שהייתי בעיר, קודם שנפרדנו בחמימות, אמרתי לו שאם תהיה לו הזדמנות להיות בטשקנט, הוא מוזמן לבקר אצלי.

שנתיים ימים חלפו מאז עד שהלה הגיע לטשקנט. הוא חיפש אחריי אצל יהודים מקומיים, וכשמצא אותי, לא היה גבול לשמחתנו. מובן שאירחתי אותו בביתי בשמחה רבה למשך כל התקופה שבה היה צריך לשהות בעיר.

הוא נענה להזמנתי, רק סיפר לי כי יש לו קרובי משפחה שמתגוררים בטשקנט. "אם אומר להם שאני כאן, ארגיש לא נעים בפניהם כי הנני משתכן אצל אדם זר ולא אצלם. אם כן אהיה אצלך כל ימי שהותי בעיר, ורק ביום האחרון שלי בטשקנט אלך לבקר אותם, ואומר להם שהגעתי למשך יום בלבד לצורכי עבודה".

כך אכן עשה. הוא התארח אצלי, וביום האחרון לשהותו בטשקנט הלך לבקר את בני משפחתו. קודם לכן סיכמנו שאבוא להיפרד ממנו בשדה התעופה.

ב

בשעה היעודה הגעתי לשדה התעופה, והנה אני רואה אותו מרחוק פוסע בניחותא כשלידו נמצאים קרובי משפחתו.

"הבה ואכיר לך את קרובי משפחתי", אמר לי בשמחה ו'משך' אותי אליהם. כשהתקרבתי, חשכו עיניי. אחת מקרובותיו לא הייתה אלא התובעת הכללית הראשית שהייתי כפוף לה במשרדי הפרקליטות…

בהזדמנות הראשונה לקחתי אותו הצִדה ואמרתי לו: "אמור את האמת, מה סיפרת לה ומה היא יודעת עליי?"

לחרדתי הרבה סיפר לי כי היה לו ויכוח עמה, אם עדיין יש 'אידשקייט' ברוסיה. היא טענה שכל היהדות האותנטית ברוסיה עברה חלפה מן העולם, אך הוא טען לעומתה ש"עדיין יש בחורים צעירים, אפילו בעיר שלך, שלומדים תורה ושומרים על השבת ומצוות התורה". היא לא האמינה לדבריו, ואז הציג אותי לפניה כהוכחה חיה…

כששמעתי את סיפורו הייתי המום. לא ידעתי מה לעשות ואיפה לטמון את עצמי. המצב הסתבך בעליל. ידעתי שמכאן ולהבא אסור לי עוד ללכת לתפילות ולהתוועדויות בשבתות כדי שלא להסגיר את כל החבר'ה; היה לי ברור כי כעת היא תדאג למעקב צמוד אחר כל פסיעותיי כדי לגלות את היהודים ששומרים על השבת והתפילות. מלבד זאת הייתי צריך להזהיר גם את חבריי שלא יִצרו אתי קשר מחשש למעקב ולסכנה.

לא הייתה לי אשליה; הבנתי שכעת איבדתי את כל המסגרת הרוחנית – את ההתוועדויות, שיעורי התורה והתפילות. גם מקום עבודתי והתואר שטרחתי עליו והשקעתי כה רבות – הכול היה נתון בסכנה.

יומיים לאחר מכן לא העזתי ללכת לעבודה. לא העזתי להראות את פרצופי "היהודי-הדתי" בפני התובעת הכללית. זו הרי הייתה עבודתה הרשמית, למצוא צעירים כמוני ולהושיבם מאחורי סורג ובריח בעוון פשעי מהפכה… ואולם ידעתי שאני חייב לחזור לעבודה; איני יכול להיעלם סתם כך לפתע פתאום.

בסופו של דבר החלטתי לחזור לעבודה, ויהי מה. כשהגעתי למשרדי, השתדלתי להיראות כתמיד, אדיש ושליו.

לתדהמתי הרבה, לא רק שלא נקראתי לבירור אצלה אלא חשתי כי היא מנסה לעזור לי. היא נתנה לי חופש פעולה מלא בעבודתי, ואף עזרה לי בסידור התיקים המשפטיים. אם לפני כן היו לי דאגות איך להתחמק מעבודה בשבת מבלי שזה יורגש, הרי שמאז שכחתי מה זה להופיע לעבודה בשבת ומהי עבודה בימי חגים. הפרקליטה הראשית הגנה עליי בכול…

רווח והוקל לי.

ג

יום אחד ניגשה אליי התובעת הראשית, ובמסווה של סיוע בעבודתי שאלה חרש אם אני יכול להשיג בעבורה מצות לחג הפסח.

"בוודאי, השבתי, כמה את רוצה?"

"50 ק"ג יספיקו".

"50 ק"ג יספיקו לגדוד צבא", השבתי נדהם.

"זה לא רק בעבורי", השיבה נבוכה קמעה, "כל בני משפחתי הנם קומוניסטיים מוצהרים, אבל כולם מעוניינים במצות של פסח, ואיש אינו מעז לקנות אותם בעצמו".

היא שתקה לרגע, חוככת בדעתה, ולאחר מכן הוסיפה: "אני מציעה שתביא לי את כל כמות המצות, ואני אחלק אותם בין כולם". הסכמתי.

אפיית המצות הוטלה על אחד מאנ"ש שכבר הספיק לשבת בבית הסוהר ב'עוונותיו'. היה זה זמן מה לאחר שהחסיד ר' מוטל קוזלינר שוחרר ממאסרו, והוא סידר בעבורו את העבודה במצות כדי שתהיה לו פרנסה. מובן שזו הייתה מאפייה קטנה, וחשאיותה הייתה ללא תנאי.

הגעתי אפוא אל החסיד ואמרתי לו שמישהו הזמין ממני 50 ק"ג מצות – כמות שהביאה עמה רווח הגון. אף נתתי לו את הכתובת לאן להוביל את המצות לאחר שתהיינה מוכנות. לא סיפרתי מי עומד מאחורי ההזמנה. על הפתק הייתה רשומה רק כתובת עלומה.

האפייה אכן נעשתה בחשאי ובמהירות רבה בעבור כל אנ"ש והמקורבים שהתגוררו בטשקנט. כעת היה צריך לחלק את המצות לאנשים המזמינים.

באחד הלילות ארז הלה חמישים ק"ג מצות, עטפם כראוי בניילונים ובניירות, והגיע אל הכתובת שנתתי לו. בצעדים חרישיים עלה לקומה השנייה של הבניין וצלצל בדלת. כעבור רגע נפתחה הדלת.

כשהלה נשא את עיניו, כמעט פקו רגליו. הוא החוויר כשתדהמה מוחלטת מכסה את פניו. מולו עמדה לא אחרת מאשר התובעת הראשית שעמדה כנגדו בבית המשפט וקטרגה על מעשיו היהודיים כנגד השלטון.

הוא התעשת במהירות ופנה ללכת עם החבילה, כדי שהאשה תחשוב שנקישתו על דלת ביתה הייתה בגדר טעות בלבד אלא שהיא עצרה אותו במקומו:

"רגע, את מי אתה מחפש?" היא לא נתנה לו ללכת.

הוא החל להתנצל והסביר כי טעה בדלת, אבל היא התעקשה ועמדה על שלה.

"אז את מי חיפשת? אני מכירה את כל הדיירים בבניין!"

"לא תודה, אני אמצא לבד"…

היא לא הרפתה ממנו, והוא הבין כי לא יוכל להתחמק עוד ונאלץ לספר את האמת, כי באמתחתו יש מצות.

"אז מה אתה שותק? בוא והיכנס!…"

* * *

ר' בצלאל שיף מסיים את סיפורו: באותו הלילה הגיע אליי ר' מוטל קוזלינר ונתן לי 'מתת' הגון: "השתגעת?" – גער בי נמרצות – "האיש כמעט קיבל התקף לב על סף דלת ביתה…"

אותה יהודייה, פרקליטה ראשית, עלתה לארץ לפני שנים מספר, וכיום היא מתגוררת באחת הערים הגדולות של ישראל.

(על פי ריאיון אישי עם המספר)