פרק ה בליקוטי אמרים – מעלת ידיעת התורה

יום חמישי י׳ ניסן ה׳תשע״ד
התורה היא המקור והסיבה לבריאת העולם, היא כלי אומנותו של הקב"ה לברוא את העולם, היא תורת חיים שנותנת חיים לעולם. וכמו שאמרו חז"ל, שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה וחכמתו ורצונו אחד. ולכן גם כח שכלו של לומד התורה מתאחד עם הקב"ה ביחוד נפלא, שמתאחד לא רק בשכל שבעניין אלא בעצם העניין.

 

 

 

איך נתפוס את המהות האלוקית?

אין שום יחס וערך בין בורא לנברא, לכן אין שום אפשרות לתפוס את המהות האלוקית במחשבה של השכל האנושי, מה גם שהשכל הוא כלי לנפש, וכמו כל כלי יש לו מדה והוא גבולי, לכן אינו יכול לתפוס את הבלתי בעל גבול. כדברי אליהו: לית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו").

 

נשאלת השאלה: מה פירוש "תפיסא" בעניינים רוחניים בכלל, ובתפיסת הקב"ה בפרט, לכאורה הביטוי "תפיסא" משמש לדברים מוחשיים בלבד?

מדברי אליהו משמע, שאפשר "לתפוס"  עניין רוחני על ידי מחשבה. כי המוח שהוא משכן כח השכל ומעין כלי לשכל, יכול להרגיש את השכל המתגלה בו ולהיות תפוס בו, דוגמת דפנות כוס מים המרגישות את המים; אך אינו יכול לתפוס את המהות האלוקית. ואכן הדרך היחידה של היהודי לתפוס ולהשיג את המהות האלוקית היא רק על ידי התורה, שהיא רצונו וחכמתו של הקב"ה, והוא וחכמתו אחד. שרק על ידי תורה האדם זוכה לקרבת ה' ויחוד אור אין סוף בנפשו ממש. כשמבין במחשבתו את התורה והלכותיה, ומדבר דברי תורה, לבושי הנפש תופסים ומתלבשים בתורה; אז התורה מלבישה את עשר בחינות נפשו – השכל והמדות, ואת כל תרי"ג אברי נפשו מראשה ועד רגלה, והנפש צרורה בצרור החיים, הוא הקב"ה חיי החיים ממש. כלומר, מצד אחד, לומד התורה ושכלו מקיפים את חכמתו ורצונו של הקב"ה, כך שהוא כמחבק את המלך. ומצד שני, גם אור ה' מקיף אותו, שהקב"ה ורצונו וחכמתו מחבקים את היהודי שלומד תורה.

 

יתרון המחשבה על הדבור ומעשה

בעניין השגת המהות האלוקית יש יתרון בלימוד התורה על מעשה המצוות יש יתרון המחשבה על הדבור והמעשה. ואף שהמצוות הן תכלית כוונתו ית' ורצונו הפנימי בבריאת העולם, תפיסת ה' על ידי המצוות אינה תפיסה ממשית. אמנם הרצון העליון הוא שיניח תפילין, יקבע מזוזה, יטול ארבעת המינים וכו'. אולם הדברים הגשמיים עצמם, שבהם נעשות המצוות, אף שהקב"ה "מתלבש" בהן, אינם הרצון העליון עצמו, כי אין מקיים המצוה תופס על ידם את רצון ה' ממש, ואין רצון ה' נקלט בפנימיות בתוכו אלא רק מקיפו מלמעלה. ולכן גם מעשה המצוה ואברי האדם המקיימים את המצוה הם רק כלבוש לרצון העליון, וכמו שלבוש נמשך אחר רצון הלובשו, ועל כל אשר יחפוץ יטנו, כך אברי הגוף העוסקים במצוה מתבטלים לרצון ה' ונעשים לו לבוש. אמנם היחס בין חיות מעשה המצוות וקיומן לרצון העליון, אינו כלבוש אלא כיחס גוף לנפש. וגוף קשור לנפש יותר מלבוש, שלבוש ניתן להחלפה, מה שאין כן גוף המחובר עם הנפש. שהגוף, שהוא כלי הנפש, מתבטל לרצון הנפש ואין לו רצון עצמי. בכל זאת גם גוף ונפש הם שני דברים הנפרדים ונבדלים בערכם ובמהותם זה מזה. לעומת זאת, בלימוד תורה האדם תופס את הקב"ה באחדות של ממש, על ידי שתופס וקולט את החכמה והרצון האלוקיים, ומתאחד אתם ביחוד נפלא שאין כמוהו.  

 

מה פירוש "תפיסא"?

בהתאחדות עם דבר גשמי כמו "יד" ו"כפפה", או שהדבר מקיף את האדם – הכפפה מקיפה את כף היד, או שהאדם מקיף את הדבר – תופס בתוך כף ידו את הכפפה. או לפחות חלק מהדבר מקיף את האדם וחלק מהאדם מקיף את הדבר. אך לא יתכן שהדבר יקיף את האדם והאדם יקיף את הדבר בעת ובעונה אחת, שאין עצם אחד יכול לחדור למחיצת עצם שני.

 

בהתאחדות עם דבר שכלי, מכיון שהשכל הוא רק כושר רוחני לחשוב ולשקול, תופסים וקולטים בשכל רק את המושכל הצפון בנושא, אך אין תופסים את עצם הדבר כלל, שהנושא עצמו נשאר במעמדו ומצבו מחוץ לנפש האדם. רק בלימוד תורה שהיא אלוקות, ויש בה את עצם הדבר, מתאחד כח שכלו של הלומד עם הקב"ה ממש, שאין הלומד מתאחד עם הנושאים הגשמיים שבתורה, כמו המחליף פרה בחמור, שור שנגח את הפרה וכד', אלא עם הקב"ה עצמו. כי התורה היא חכמתו ולמעלה מזה, רצונו (הכתר) של הקב"ה, והוא ורצונו וחכמתו אחד.

 

על פי הרמב"ם: שכל – הוא ידיעת הדבר בנפשו כמו שהוא חוץ לנפשו. ובידיעת התורה יש אחדות בין הנפש לבין הדבר הנלמד. ושני שלבים בלימוד תורה:

א. נקודת החכמה – בתחילה הוא תופס את העניין באופן כללי, על ידי שנוצר מגע בין השכל לבין המושכל. השכל תופס את המושכל (הנושא הנלמד) ומקיף אותו.

ב. שלב הבינה – בשלב זה מתגלות קושיות וסתירות המעלימות ומסתירות את הבנת העניין לאשורו. הלומד מעמיק במושכל ובכל פרטיו, ושכלו מקיף את העניין מכל צד ופינה שלו. ולאחר לימוד של יגיעה, כח שכלו לא רק מקיף את המושכל אלא קולט ותופס אותו, ומכיל אותו כולו בתוך שכלו ומתלבש בו; עד שהדבר נמצא ותפוס בתוך שכלו, ולא רק מקיף את שכלו ושורה עליו מלמעלה. כך שהמושכל מוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, עד שמבין ומשיג את פרטי המושכל. עד כדי כך שגם מי שלמד תורה שלא לשמה, ועל פי המשנה בפרקי אבות לא זכה ואין היא סם חיים עבורו; אף על פי כן, בסופו של דבר, המאור שבתורה מחזירו למוטב, כי הנושא הנלמד כבר נתפס בשכלו. ומצד שני, גם כח השכל עצמו שקוע, תפוס ומלובש במושכל ביתר שאת, בעת שמתאמץ להשיגו בשכלו. זהו תהליך ההבנה של העניין, שאין זה סתם קשר בין שני דברים, אלא שהשכל והמושכל נעשים לדבר אחד. וכשאדם שקוע בנושא אחד, אינו יכול להתפנות ולהתלבש בנושא אחר באותה שעה. אם כי גם לאחר הלימוד אין המושכל הולך לאיבוד, כי מה שלמד נמצא בשכלו כל הזמן כמונח בקופסה, אף כשהוא עוסק בדברים אחרים, שתמיד הוא יכול להיזכר בזה. ולאחר שיש הבנה ותפיסה מושלמת, לאחר שהשכל הקיף את העניין והתלבש בו לגמרי, אז ניתן להעבירו ולגלותו לזולת דרך לבוש הדבור.

 

הלימוד, שנתפס לעומקו לאחר יגיעה של עיון והתבוננות, ולא מיגרס בלבד, דומה למזון שנקלט והתעכל והפך לדם ובשר כבשרו לאחר שלעסו הדק היטב. וכאמור, השכל מתגלה דרך פרטי העניין שהוא עוסק בו, כך שההבנה והעניין שמבינים מלבישים ומלובשים זה בזה. אולם מאחר שיש פנימיות ופנימיות לפנימיות בהבנת הדבר, תמיד יש עניין שמקיף עליו מלמעלה. כך בכל עניין שכלי ובמיוחד בתורה.

 

משל שהוא גם הנמשל

לדוגמא, כאשר אדם עוסק בלימוד הלכה, שהיא דבר ה', ומבינה על בוריה, שכלו משיג ותופס אותה, וגם שכלו מלובש ושקוע בה באותה שעה שמשתדל להבין. והנה ההלכה הזאת היא רצונו וחכמתו של הקב"ה – שכל ההלכה הוא חכמת ה' ופסק ההלכה הוא רצון ה'.

 

אדמו"ר הזקן נותן דוגמא של לימוד פסק הלכה על ידי בירור האמת מטענות של שקר דוקא, כששני אנשים טוענים דברים מנוגדים זה לזה, והפסק הוא כך וכך. ללמדנו את חשיבות לימוד ההלכה, שהיא קדושה ונפלאה, אף כשהיא עוסקת בדברים הנחותים ביותר שבעולם. אך יותר מזה, הוא מלמדנו את חשיבות לימוד ההלכה אף בדברים, שאינם מתממשים במציאות. אמנם יש ללמוד על מנת לעשות, וחשוב ללמוד הלכה למעשה, שהרי אנו מוזהרים לא רק לדעת את החוקים אלא גם לדעת את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון (שמות יח כ). אלא שכאן אין מדובר על לימוד פסק הלכה למעשה דוקא, איך לנהוג במקרה מסוים, אלא הלכה בצורה מופשטת, לדעת מה טבע הדברים על בוריים. שיש חשיבות ללמוד הלכה גם בלי קשר לפסק הדין למעשה. ועל כן יש ללמוד גם הלכות שאינן שכיחות כלל, ואפשר שלא היו במציאות מעולם ולא יהיו לעולם, כמו הדוגמאות שמביא אדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון, הלכות פיגול (מחשבת הכהן הפוסלת את הקרבן) וכד', או קושיות ירמיה וכרכתו כו' (חולין פרק ד) שרחוקים מהמציאות. וכדוגמת: "בן סורר ומורה" ו"עיר הנידחת" וכד', שחז"ל העידו עליהם שלא היו ולא נבראו. עניין לימוד ההלכה הוא לדעת את מה שמבטא את החכמה והרצון האלוקיים, מה רוצה הקב"ה מעולמו בפרט זה או אחר במצב מסוים בהויה הפנימית של כלל העולמות, כפי שמציגה ההלכה, לפי רמת שכלו והבנתו של הלומד. דבר זה ניתן להשיג רק בהשגת התורה. וכשאדם מבין ותופס בשכלו לאשורו על בוריו עניין מסוים בתורה, גם שכלו מוקף בעניין זה ותפוס בו. החכמה האלוקית נעשית חלק ממנו, והוא נעשה חלק ממנה, והם מאוחדים ביחוד נפלא שאין כמוהו.

 

חכמת ה' אינה כשאר חכמות

תורת ה' שהיא תורת אמת המתאימה לכל זמן ולכל מקום, היא חוקה אלוקית שיוצרת חיים. כל הדברים הטובים והאמיתיים שיש בעולם ובמדע נמצאים או לפחות רמוזים בתורה. שהתורה היא הכלי והתוכנית לברוא את העולם, וממנה ועל ידה נמשכו כל העולמות והנבראים. יש סיפורים רבים איך חכמי ישראל פתרו בעיות בענייני טבע, מדע ורפואה על פי תורה. ואיך גילו סודות מתוך לימוד תורה. כך, למשל, מספר הרבי, כי בשנת תרנ"ד גילו חכמי הרפואה עורק חדש במוח. חכמי המדע התפעלו מאד מתגלית זו, וזה הפך לשיחת היום. אחד מבני ביתו של הרבי הרש"ב סיפר על כך לרבי הרש"ב כשהיה באמצע סעודה. כשסיים הרבי הרש"ב את הסעודה ואת ברכת המזון, הוציא ספר בכתב יד של אבי סבו, האדמו"ר האמצעי, ספר שנכתב מאה שנים קודם לכן,  והראה לנוכחים שכתוב שם על עורק זה. זהו עורק מלא אדים הנמצא במוח ומתנענע לכל הצדדים, והוא מסייע לזכרון ולהעמקה. כאשר הוא נע לכיוון מוח החכמה הוא מסייע לזכרון, וכשהוא נע לכיוון מוח הדעת הוא מסייע להעמקה. והראיה לכך היא, כשאדם מנסה להיזכר בדבר מה הוא מרים את ראשו, וכשהוא משתדל להתעמק באיזה עניין הוא מכופף את ראשו. הנוכחים ששמעו את הדברים הנקראים מתוך ספר, שנכתב מאה שנה קודם לכן, היו מופתעים מאד. אחד הנוכחים שאל: אם כן, האדמו"ר האמצעי היה פרופסור גדול?… השיב הרבי הרש"ב: האדמו"ר האמצעי לא ידע את זה, כי היה פרופסור, אלא משום שלמד תורה, וליתר דיוק פנימיות התורה. ועל פי תורה יש עורק כזה באדם העליון שבעולמות העליונים, ואם זה קיים באדם העליון ברוחניות, זה קיים גם באדם התחתון הגשמי בעולם הזה, שנברא בצלם האדם העליון ובדמותו (ל"ש ח"ו שיחה לפ' ואתחנן).                   

 

אולם באמת התורה היא מעל הטבע ומעל המדע, ואין התורה דומה כלל לחכמות האנושיות. שבכל חכמה מדעית, אף של החכם הגדול ביותר, יש להביא הוכחות מן המציאות כדי לאמת את זה, ואם אין זה עומד במבחן המציאות, אין זה מתקבל; וגם זה משתנה מזמן לזמן. ואילו התורה אינה זקוקה שיאמתו אותה בעובדות והוכחות מן המציאות. להיפך, התורה אמיתית מצד עצמה. התורה היא המקור והסיבה לבריאת העולם, היא כלי אומנותו של הקב"ה לברוא את העולם, היא תורת חיים שנותנת חיים לעולם. וכמו שאמרו חז"ל, שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם – אסתכל באורייתא וברא עלמא (זהר, שמות קסא, א). כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה וחכמתו ורצונו אחד. ולכן גם כח שכלו של לומד התורה מתאחד עם הקב"ה ביחוד נפלא, שמתאחד לא רק בשכל שבעניין אלא בעצם העניין, היות שהתורה עצמה קשורה לעניין עצמו. והעיקר הוא לא המציאות הגשמית שבעולם אלא להיפך, העיקר הוא רצונו וחכמתו של הקב"ה, שהוא אין סוף ובלי גבול, שהוא נעלה ונשגב באין ערוך מהמציאות הגשמית, ורצונו וחכמתו ירדו ונתלבשו בדברים גשמיים כדי שנוכל לתפוס בהם.  

 

ומספר הרבי, עם עלות הקומוניסטים לשלטון ברוסיה, השלטון הבולשביקי הטיל פחד אימתני על כל תושבי רוסיה. באותה עת גר בלנינגרד הרגצ'ובי, ר' יוסף רוזין. יום אחד הוא קיבל הודעה ממשרד המסים הממשלתי, שעליו לשלם שני סוגי מסים. הוא שאל את נכדו, שהיה בקי בחוקי המס, מה ההבדל בין שני המסים. לאחר שנכדו הסביר לו את ההבדל בין המסים ואת הסבה לתשלום המסים, ענה בהחלטיות, שהמס הראשון הוא על פי חוקי תורה, ועל כן ישלם אותו, ואילו המס השני אינו על פי תורה, לכן לא ישלם אותו, ללא שום התיחסות לשלטון העריץ. ואכן לאחר ימים מספר הודיעו לו ממשרד המסים הממשלתי, שהוא חייב לשלם רק את המס הראשון.

 

אכן מציאות העולם נקבעת על פי חוקי התורה בלבד, וכשפוסקים פסק דין על פי תורה, משתנית מציאות העולם בכח התורה. כל יהודי הלומד הלכה בתורה, הקשורה באיזה עניין בעולם, בכחו לפעול, שמציאות העניין תהיה לפי פסק התורה (התועדויות תשמ"ה כרך ג עמ' ג1833).    

 

מעלת התורה על המצוות

הבנת וידיעת התורה בעיון המחשבתי, כשהשכל מלובש במושכל והמושכל בשכל, היא יחוד נפלא שאין כמוהו בכל המצוות המעשיות, אף לא במצות דבור בתורה, ואף לא במצוות כמו קריאת שמע, ברכת המזון וכד', מאחר שנחשבות למעשה מצוה. כי אמנם על ידי קיום המצוות האדם עושה את רצון ה', והקב"ה מלביש את הנפש מראשה ועד רגלה, כך שמקיים המצוה מלובש ומוקף באור ה', אך לאברים העוסקים במצוה אין שום הבנה ותפיסה במהות רצון ה'. מה שאין כן, בידיעת התורה והשגתה, מאחר שאדם משקיע שכלו בתורה, ההלכה נעשית חלק מכח שכלו. בידיעת התורה לא רק חכמת התורה מקיפה ומלבישה את שכל הלומד, אלא גם השכל מקיף ותופס את חכמת ה' שנקלטת ונתפסת בתוכו אחר שהבין אותה בקרבו ובפנימיותו, והוא מקיף אותה מכל צד ופינה, קולט אותה ורוכש אותה לעצמו. כלומר, כל מה שהאדם מבין בחכמת התורה, בין דבר גדול בין דבר קטן, הרי באותה שעה שכלו מלובש ותפוס בתורה מתבטא בה, מבין ומרגיש אותה. ואף התורה מתלבשת בשכלו מתבטאת בשכלו ונעשית חלק מהויתו. ההלכה שלומד נעשית חלק מכח שכלו, עד שהשכל והמושכל מתאחדים ביחוד נפלא שאין כמוהו. דהיינו, הלומד והנושא הנלמד נעשים דבר אחד ומאוחד בתכלית.

 

התורה היא אור פנימי. לכן התורה נקראת לחם ומזון לנפש, וכמו שכתוב: לכו לחמו בלחמי (משלי ט ה), ותורתך בתוך מעי (תהלים מ ט). כמו שמזון שמחוץ לאדם, כשנאכל ונלעס כראוי, נבלע ונקלט בתוך אברי האדם ונהפך להיות דם ובשר כבשרו, מתאחד אתו לגמרי ומחיה אותו – כך התורה, הנלמדת כראוי ביגיעה עצומה ובעיון על מנת לדעת ולהבין, נבלעת, נקלטת ונחקקת בנפש האדם בשכלו לאחר שלמד אותה, ומצורה שמחוץ לאדם היא נעשית חלק מבנין שכלו, חלק בלתי נפרד ממנו. וכמו שהמזון מאחד את הגוף והנפש, כך גם התורה הנלמדת, שהיא המזון הרוחני של האדם מאחדת את הנפש עם הקב"ה, שאין זה אחדות רק עם חלק מהתורה הנגלית לנו, אלא אחדות עם האור האלוקי חיי החיים, אור האין סוף המלובש בתורה.

 

בניגוד לתורה שהיא מזון לנפש, המצוות מכינות לבוש רוחני, בגד של אור, לנפש בגן עדן, שכמו שבעולם הזה מתלבשת הנפש בכלים הגשמיים של הגוף כדי להתייחס לעולם הזה, כך היא צריכה לבושים רוחניים, כדי שתוכל להתייחס להוית גן העדן, לבושים שבהם ועל ידם תתייחס למקיף אותה, ותוכל ליהנות מזיו השכינה. המצוות הן המשכת אור אלוקי במקיף, שבעולם הזה הוא בהעלם ובגן עדן מתגלה בלבוש.

 

התורה נהיית מזון לנפש, בתנאי שלימוד התורה הוא לשמה. שאם למד שלא לשמה, רק מתוך הרגל, מצות אנשים מלומדה, או גרוע מזה, מתוך פניה אישית, כדי להיות תלמיד חכם וכד' – לימוד התורה יכול להזיק לנפשו של האדם. התורה היא בגלות עד שיעשה תשובה, ובשובו אל ה', אז תורתו שבה אתו. אולם מי שלומד תורה, ולא משנה מהי רמת שכלו, ובלבד שעושה זאת לשמה, ואפילו רק בכונה לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה, להתאחד עם הקב"ה, שזוהי דרגה נמוכה ב"לשמה", נעשית התורה מזון לנשמתו. ומדוע "לשמה" זה נחשב לדרגה נמוכה ב"לשמה"? כי עושה את זה להנאת עצמו, וזהו שאמר רב ששת: חדאי נפשי, לך קראי לך תנאי – שמחי נפשי, בשבילך אני קורא ובשבילך אני שונה (ראה פרק ל"ז). דרגה גבוהה יותר ב"לשמה", היא לשם התורה עצמה – שגורם להמשיך תוספת אור בתורה, שהרי עכשו מלובש בה רק קו מאור אין סוף, ועל ידי עסק האדם בתורה לשמה גורם התגלות אור אין סוף שלמעלה מהקו, שזה למעלה מהמשכת אור בעולמות (ראה ליקוטי תורה פ' ויקרא עמ' ה). [וכיצד ממשיך היהודי תוספת אור בתורה, שהיא למעלה ממנו? – הסדר הוא שיש שלשה קשרים המתקשרים זה בזה: בתחילה ישראל מתקשרים בתורה והתורה בהקב"ה. קשר זה דומה לטבעת (עיגול) שאין לה ראש וסוף, כי לאחרי התקשרות ישראל בתורה מתגלה השרש של ישראל שמעצמות הקב"ה שלמעלה מן התורה, ונעשה הקשר של ישראל עם הקב"ה עצמו, ועל ידי זה ממשיכים עם ישראל את הקשר עם ה' גם בתורה, על דרך דוד שהיה מחבר תורה שלמעלה בקוב"ה. כי אמנם התורה היא חכמתו של הקב"ה, אולם לחכמה אין שום ערך ויחס לגבי עצמות אור אין סוף, וישראל ממשיכים בה עצמות אור אין סוף (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' קנה)]. ויש דרגה גבוהה עוד יותר והיא לעשות נחת רוח לקב"ה, כמו במשל המלך השמח בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מבית האסורים. בכל אופן, העיקר הוא שילמד תורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואז האור האלוקי, שנמשך עליו בהעלם בלימוד התורה שלא לשמה, יתגלה בו כאשר לימוד זה יהיה לשמה. בין כך ובין כך, התורה היא מזון לנשמה מצד עצם לימוד התורה. ולכן נאמר: ותלמוד תורה כנגד כולם (משנה מסכת פאה א א).

 

מכאן ברור למה חשוב כל כך לקיים מצות: והדרת פני זקןזה שקנה חכמה, ששכינה שורה בתוכו, ועל ידי זה שמכבדים את הזקן החכם, מכבדים את השכינה עצמה. וכמו שכתוב בליקוטי תורה: והדרת פני זקן, זה שקנה חכמה – שקנה, היינו כמו שכתוב: ותופסי התורה. דהיינו, מי שתופס במוח הזכרון וחקוק על לוח לבו תמיד. כמאמר רז"ל: איזהו תלמיד חכם? כל ששואלין אותו דבר הלכה כו'. שאז מצוה לעמוד מפניו גם בשעה שאינו עוסק בתורה. לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו גם כשעוסק במילי דעלמא. מאחר שהתורה חקוקה במוח הזכרון שבנשמתו ועל לבו וכו' (עיין ליקוטי אמרים, סוף פ' קדושים).  

 

התורה – מזון ולבוש, המצוות – רק לבושים

כאמור, התורה היא מזון לנפש, דהיינו, אור אלוקי פנימי שנכנס בלומד ומתאחד עמו בתכלית כדם מדמו ובשר מבשרו, לפי רמת הכלי שהוא קולט ומשיג בתוכו. ואילו המצוות הם לבושים, מקיפים שמחוץ לאדם, שאינם יורדים למדרגת ורמת הכלי, אלא מאירים בו מלמעלה בהעלם, ואף על פי שאינם מגיעים להכרה הפנימית של האדם, הם משפיעים על המציאות הסובבת אותו. אך מכיון שגוף ומהות המצוה הם מהות שמחוץ לאדם, אין האדם מתאחד אתם, ולכן גם המצוה מגינה ומצילה את האדם רק בשעה שמקיים אותה, ואילו התורה היא מזון שנעשה חלק מן האדם ומגן עליו תמיד. אולם דוקא מצד זה, שבמצוות אדם ממשיך על עצמו "אור מקיף", יש מעלה במצוות על התורה, כי במצוות נשאר האור האלוקי כמות שהוא, שאינו יורד לגדרי העולם להתאים את עצמו למקבל המושפע, שהוא השכל האנושי הפשוט.

 

אם כי גם תלמוד תורה הוא מצוה, בלימוד תורה, לא רק השכל מקיף את העניין הנלמד, אלא גם הלומד מוקף בעניין הנלמד. היינו, התורה נעשית לבוש לנפש המשכלת כמו המצוה, אף כשהוא עוסק בה בלימוד ועיון בלבד. ועוד שכאמור, תמיד נשארים עניינים בלימוד, שלא נקלטו בפנימיות, אלא ב"מקיף", כך שיש בלימוד התורה גם מעלת המצוות. וקל וחומר, כאשר לימוד התורה נעשה בדבור בפה – שדבור נחשב מעשה, שהרי הבל הדבור הוא דבר גשמי – נעשה "אור מקיף" לנפש כמו בכל מצוה, שחומר המצוה נעשה אור מקיף לאדם, כמו שכתוב בפרי עץ חיים.          

פרסום תגובה חדשה

test email