פרק ו – אדמו״ר הזקן ונשיאי חב"ד וספר התניא

יום רביעי ז׳ אייר ה׳תשע״ד
בהתוועדות של הצמח צדק לפני גאוני ליטא אמר פעם הצמח צדק: רבותי! רחמו על עצמכם, פרצו את המחיצה הקשה של הסטרא אחרא שלוחם תמיד נגד פנימיות התורה והמצוה שהוא גילוי אלקות בעולם בכל הדורות, ובפרט בדורות האחרונים לפני ביאת המשיח. ועיקר מלחמתו העצומה בכל מיני התחכמויות עצות ותחבולות, היא שלא לתת לטעום מתורת חסידות חב״ד, וכ״ש מהתניא האלקי. כי יודע הוא טוב מה שכתוב ברעיא מהימנא (זהר ח״ג קכ״ד, ב): ״ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים״.
מאת הרב משה ניסילעוויטש
תוכן העניינים
 
 

מסירות הנפש של אדמוה"ז על פרסום אלקות בתניא קדישא

 

שח כ״ק אדמו״ר הצמח צדק בי״ט כסלו תקצ״ב:
אברהם אבינו ידע אשר צריך להוליד בן שמזרעו יהי׳ עם הנבחר. וגם ידע כחו של נמרוד שהוא גבור ציד להמריד נגד הוי׳, ויכול להיות שנמרוד בסיוע השטן וסיעתו ינצח את אברהם אבינו וימיתו. בכל זאת הנה מסר את נפשו בסכנה ממש. ואין זה מפני שהי׳ אצלו ענין של בטחון בה׳(שה׳ יציל אותו), כי אם מסירות נפש, מה שהפקיר וסיכן את נפשו בפועל לפרסם אלקותו ית׳ בעולם, מבלי לחשוב מחשבות כלל מה יהי׳ אחרי כן.
כן הוד כ״ק זקני אדמו״ר הזקן, ידע כחו של השטן המקטרג על שיטתו ודרכו של מורנו הבעש״ט והרב המגיד נ״ע, כי מאז שהתחיל לדבר ברבים המאמרים של ספר התניא בשנת תקמ״ב, נתחזקה ההתנגדות באופן מבהיל. וכשאמרו ברבים בפעם השני בשנת תק״ן, התחזק הקטרוג יותר וארך שלש שנים בהתגברות גדולה, עד אשר אמי החליפה אותו ונסתלקה בשלישי בתשרי תקנ״ג. והפקיר וסיכן את נפשו הקדושה לסדר את ספר התניא, תורה שבכתב של תורת חסידות חב״ד. וכה עמד בסכנת נפשו עד שנת תקנ״ט שאז(בהיותו במאסר) נוספה גם סכנת גופו הקדוש, וסבל יסורי מות נ״ג ימים נגד נ״ג פרקים שבספר התניא. ובעבודתו הקדושה זכה כי תניא, שהוא אותיות איתן, יעורר את האיתן שבנשמה בכל מי שהוא לומד את ספרו הקדוש, ויפעול בו התחזקות בעבודת השי״ת.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ג ע׳ 59)
 
 

בזכות המס״נ של אדמוה״ז על התניא, תהי' יד מקושריו על העליונה

בימים הסמוכים לגאולת אדמו״ר הזקן ממאסרו בשנת תקנ״ט התוועדו זקני החסידים, ובן כ״ק אדמו״ר הזקן בא ג״כ אל ההתועדות וסיפר, אשר כשיצא ספר התניא לאור בשנת תקנ״ז, קטרג הס״מ על רבינו עד אשר פעל מה שפעל – לא עלינו – וכ״ק רבינו קיבל ע״ע הכל, אפילו יסורי מיתה ר״ל, רק התאמץ בבקשת רחמים שספרו יתקבל בישראל, ותתרבה הדעת בהשגת אלקות וביראת שמים.
במשך השתי שנים (=תקנ״ז ותקנ״ח) לא פסק הס״מ מלקטרג על כ״ק אאמו״ר, על אשר תיקן וסדר אופן עבודה בדרך הבעש״ט נ״ע, אשר כל אחד ואחד לפי ערכו יוכל להגיע לזה.
וביום א׳ דר״ה (תקנ״ט) בשעת התקיעות היתה עת צרה ר״ל, וכ״ק אאמו״ר עם כל עדת החסידים עמדו בסכנה. ולאחר ההתעוררות רחמים פסקו בבי״ד של מעלה יסורי מיתה ר״ל על כ״ק אאמו״ר, וראינו במוחש אשר סבל – לא עלינו – חמשים ושלשה ימים יסורי מוות, יום לפרק יום לפרק. אמנם בגלל המסירות נפש הלזו על תורת החסידות פסקו בי״ד שלמעלה, אשר בכל ענין של תורה יראת שמים ומדות טובות, תהי׳ יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה.
 
(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע׳ קכב)
 
 

הצלת אדמוה״ז והתניא ע״י בית דינו של הרשב״י

 

בעת שאסרו את אדמוה״ז על גילוי התניא וחסידות בעולם, והושיבוהו בעגלה השחורה כידוע, ואנשי חייל מזויינים שמרו עליו והובילוהו לפטרבורג באופן שמובילים את הנידונים למוות ר״ל, פעל מחזה זה דיכאון גדול מאוד אצל כל החסידים. וחסיד אחד מהעיר סטאדאב, בראותו זאת נחלש כ״כ עד שנתעלף, וכל העומדים סביבו ניסו להעירו מעלפונו בתחבולות שונות ולא הצליחו בשום אופן לעוררו, עד שהי׳ בסכנה גדולה.
לפתע הציע חסיד אחד עצה, שיצעקו באוזניו שהרבי השתחרר וחזר לביתו וזה יוכל להועיל לו. חבריו עשו כעצתו והחסיד התעורר מעלפונו. לאחרי שחזר לאיתנו ונוכח לדעת שהרבי עדיין נמצא במאסר, לא התעלף שנית אך היה שבור מזה מאד, וקיבל ע״ע לצום בכל יום ויום עד שהרבי ישתחרר (בנוסף על הנהגת שאר כל החסידים שצמו בכל תקופת המאסר בימי שני וחמישי בלבד).
בליל י״ט כסלו, נגלה אליו בחלומו אחד מגדולי התלמידים של הרב המגיד, הרה״צ ר׳ מנחם מענדל מהורודוק, ואמר לו: היות והיית מקושר אלי (בטרם שאדמוה״ז קיבל את הנשיאות) אגלה לך סוד: היום הוא י״ט כסלו, יום ההילולא של המגיד נ״ע, והסדר הוא שהצדיק ביום ההילולא שלו אומר דברי תורה וכל הנשמות באות מההיכלות שלהם לשמוע את דברי תורתו, ואגלה לך מי היו הנשמות שבאו לשמוע את תורתו, ומה היה סדר ישיבתם, הבעש״ט ישב מימינו של הרב המגיד, והאר״י ז״ל ישב משמאלו, ועוד צדיקים רבים היו שם. ואחר שסיים המגיד את אמירת התורה, פרץ בבכי׳ גדולה ואמר: תלמידי הרבי ר׳ זלמן יושב במאסר, וספר התניא ותורת חסידות חב״ד נמצאים בסכנה גדולה. מבקש אני מכולכם לעשות לו טובה ולפעול את שחרורו. לפתע בא הרשב״י והושיב בית דין לדון אודות המאסר והסכנה הגדולה עבור התגלות התניא באופן ד״יתפרנסון״, ופסק הדין יצא שישחררו את הרבי מיד, ועוד היום בי״ט כסלו זה ישתחרר הרבי בפועל.
ואחרי המאסר דפטרבורג התחילה הפצת המעיינות באופן אחר לגמרי, ובהבנה והשגה שכלית באין ערוך יותר ממה שהי׳ קודם.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער) 
 
 

גאולת י״ט כסלו בזכות התניא

 

בפירוש שמענו מפי כ״ק בן רבינו בשם כ״ק רבינו הזקן שאמר, אשר שתי השנים (=תקנ״ז ותקנ״ח) של חיות בתורה ועבודה, שהוסיף ספרו בקרב החסידים, הצילוהו ממות; ואלפי האלפים וריבוי רבבות מלאכים שנבראו מאותיות ותיבות לקוטי אמרי קדש של רבותיו, המליצו בעד דרכם ודרכו להוציא לאור צדקו, והגאולה של י״ט כסלו היתה בזכות שתי השנים האלו של חיות בתורה ועבודה שהוסיף התניא.
 
(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע׳ קכא)
 
 

י״ט כסלו הוא ראש השנה לדא״ח – זה היום תחילת מעשיך

 

מכתב כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, בענין חג הגאולה י״ט כסלו:
החג אשר פדה בשלום נפשינו ואור וחיות נפשינו ניתן לנו, היום הזה הוא ר״ה לדא״ח אשר הנחילנו אבותינו הקדושים זצוקללה״ה נ״ע זי״ע, והיא היא תורת הבעש״ט ז״ל.
זה היום תחילת מעשיך, שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ, להמשיך גילוי אור פנימיות תורתינו הקדושה, אשר נמשך ביום הזה בבחינת המשכה כללית על כללות השנה, ועלינו להעיר לבבנו ביום הזה בבחי׳ חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבינו, שיאיר נפשינו באור פנימיות תורתו ית׳.
ממעמקים קראתיך ה׳, להמשיך בחי׳ עומק ופנימיות תורת ה׳ ומצוות ה׳, מבחי׳ פנימיות ועצמות אוא״ס ב״ה שיאיר בפנימיות נפשנו, אשר כל עצמותינו (ר״ל כל מציאותינו, העצם וההתפשטות כו׳) יהיו אליו יתב׳ לבד, לגרש מאיתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדות הטבעיות, כי אם כל עשיותינו וענינינו(הן בעבודה היינו תפילה ותורה ומצוות, והן בעניני עולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים אשר חפץ ה׳ כו׳, והשי״ת אב הרחמים ירחם עלינו וינחנו בדרך הטובה והישרה ישר יחזו פנימו.
 
(מכתב מיום י״ט כסלו תרס״ב, נדפס בהיום יום י״ט כסלו)
 
 

גילוי התניא נחוץ יותר מאשר פירוש על כל הש״ס

 

כ״ק אדמו״ר הצ״צ סיפר, שפעם שמע מהסבא (אדמוה״ז) שאמר בזה הלשון: ״ווען חסידים וואלטן מיר לאזן רוהען זיבן יאר וואלט איך מאכן א פירוש אויף גאנץ ש״ס, אז מוואלט ניט דארפן אנקומען צו קיינע פירושים ניט, און צו רש״י אויך ניט״ (אם חסידים היו נותנים לי מנוחה שבע שנים הייתי עושה פירוש על כל הש״ס, שלא היו נזקקים לשום פירושים, וגם לא לפירוש רש״י).
והסביר כ״ק אדמו״ר הצ״צ, שבפתגם זה רואים אנו ב׳ ענינים:
א) כידוע שרבינו כתב במשך עשרים שנה את ספרו הקדוש לקוטי אמרים תניא, והוסיף וגרע ודייק בכל תיבה ותיבה עד אשר צרפו וזקקו בחסר ויתיר ועלתה לו ביגיעה עצומה, ואח״כ נתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים. ויש כאן פלא גדול, דבשביל לכתוב ספר קטן זה, שהיה כולל אז רק ב׳ חלקים בלבד (לקוטי אמרים ושער היחוד והאמונה), היה צריך הסבא להתייגע יגיעה עצומה עשרים שנה, אבל בכדי לעשות פירוש על כל הש״ס היה הסבא זקוק לשבע שנים בלבד.
ב) אפשר לתאר לעצמינו כמה היה מועיל פירוש מיוחד כזה על כל הש״ס, בשביל כל עם ישראל, כי היה חוסך ריבוי זמן וטרחה, והיה מקל על הבנת הגמרא. ומ״מ ע״פ השגחה העליונה לא היה הסבא יכול למצוא זמן לזה, שמזה גופא מוכח שאין זה הכרח גדול כל כך. אבל בשביל הפצת מעיינות הבעש״ט שהוא גילוי הספר לקוטי אמרים תניא בעולם, המאור שבתורה ונשמתא דאורייתא, הנה הגם שחסידים גם אז לא נתנו לו מנוחה, מכל מקום פרץ את כל הגדרים ואת כל ההעלמות והסתרים הרוחניים והגשמיים, ועמל במשך עשרים שנה ביגיעה עצומה עד שהוציא את ספרו הקדוש, בכדי שיהיה לכל ישראל אנשים נשים וטף אפשרות ויכולת ע״י התניא קדישא לזכות לקבלת פני משיח צדקנו בקרוב. כי בזה דוקא תלוי׳ ההצלה של כל ישראל מכל צרותיהם בדורות האחרונים בכלל, ובזמן האחרון של חבלי משיח האיומים בפרט, וזה יביא לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו ברחמים.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר״ה פאריטשער והרה״ח ר״מ ווילענקער)
 
 

אדמוה״ז צירף וזיקק כל תיבה ותיבה בספר התניא

 

עשרים שנה כתב רבינו הזקן את ספר ליקוטי אמרים, הוסיף וגרע ודייק בכל תיבה ותיבה, עד אשר צרפו וזקקו בחסר ויתיר ונתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים.
 
(קיצורים והערות לספר לקוטי אמרים ע׳ קכא)
 
 

על כל אות החיבור העביר במחשבתו את כל הספר

ישנה קבלה במשפחת בית רבי, אשר פעם מצא מהרי״ל מיאנוביטש את אחיו רבינו הזקן יושב אצל שלחן הכתיבה והוא בהתעמקות גדולה. כשעה עברה ונתעורר אדמו״ר הזקן, וירא את אחיו עומד אצלו ויאמר לו: ״הנה זה שבוע השלישי שהנני מתבונן בכתיבת תיבה זו״ – והראה על הגליון הכתוב, מספר התניא, שהי׳ מונח לפניו – ״אם לכתבה בוא״ו החיבור״(כמו תיבת ״ועיקרה ושרשה״ בפרק מ״א בתחלתו, שהי׳ יכול לכתוב: ראשית העבודה עיקרה, וכתב: ועיקרה). ואמר בזה״ל: ״אויף א וא״ו אין בינונים מאג מען אוועקגעבן זעקס וואכן, און אויף דער זיבעטער וואך וועט ווערן ליכטיק ממש מיט א אור עצמי״(=על וא״ו בספר של בינונים אפשר להקדיש ששה שבועות, ובשבוע השביעי תהיה הארה ממש באור עצמי). ״אויף יעדער אות החיבור וואס עס איז אין  
בינונים, האב איך איבערגעטראכט דעם גאנצן ספר״ (=על כל אות החיבור שבספר של בינונים, העברתי במחשבתי את כל הספר).
 
(מכתב כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ, הובא ב״לקוטי שיחות״ ח״ד ע׳ 1212 הערה 3)
 
 
 

מצב נפשו הק' של רבינו הגדול היה על פי הענין שכתב אז בתניא

 

כ״ק רבינו הגדול בעת שכתב את הספר הקדוש תניא, הנה באיזה ענין ומדריגה שהתעסק בכתיבתו כן הי׳ מעמד ומצב נפשו הקדושה. אם הי׳ זמן דמרה שחורה היה בפועל ממש ענין של מרה שחורה שוכן על פני כל החסידים, עס איז גיווען מורא׳דיק (=זה הי׳ נורא), ואם הי׳ מתעסק בענין של שמחה היתה השמחה נעלית ורבה מאד מאד.
 
(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, ״תורת שלום״ ע׳ 86)
 
 

אינני יודע מה יחדש משיח צדקנו יותר על התניא

 

אדמוה״ז שלח את התניא בכתב ידו הקדושה לקעניגסבערג לאיש אחד שומר בתיאטרון. הלה דפדף בספר ואמר בהתפעלות: ״רוח הקודש״, וידפדף עוד ויאמר שוב ״רוח הקודש״, וידפדף עוד ויאמר ״רוח הקודש אמיתית, ואינני יודע מה יחדש משיח צדקנו יותר על התניא״. וזה הי׳ אחד מהצדיקים הנסתרים הגדולים אשר אדמוה״ז רצה הסכמה על התניא גם ממנו.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער. וראה ״ספר זכרון״ להרב ברוק, ע׳ 98)
 
 

גם אדמוה״ז עצמו מצא חידושים בתניא

 
פעם ראה אחד החסידים את אדמוה״ז לומד בספר התניא, וישאלהו: רבי וכי גם אתם לומדים תניא?! ויענה אדמוה״ז: ״אני מוצא בספר חידושים רבים יותר מאשר במעזריטש״. וסיים ע״ז כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע: ״מה החידוש והפלא על נשמה חדשה״.
(מסיפורי החסידים)
אדמוה״ז הוריד בספר התניא ענינים הכי גבוהים לדרגות הכי נמוכות
רבינו הגדול מפני עוצם גודל מעלתו ורוממותו בקודש, היה מסוגל להוריד את הענינים הכי גבוהים גם לדרגות הכי נמוכות.. אנו, מפני שבעצם אין אנו מבינים מה זה אלקות, היינו מהי מהות אלקות, במילא אין אנו מסוגלים להבין את מהותו של הרבי (=רבינו הזקן), שכן כל השגתנו הרי היא השגה מגושמת.. מה שאנו יכולים כן להבין ברבי, הרי זה רק מהתניא..
בתניא אנו רואים ב׳ ענינים מובדלים זה מזה, מצד אחד הכל יכולים ללמוד בו, ולכאורה הכל מובן וחלק; אולם לאידך גיסא, כשמנסים ללמוד את הענין קצת בעומק יותר, מתברר שבעצם אף אחד לא מבין בו מאומה.
חוץ מהשכל המופלג שרואים בתניא, עצם ההשכלה והעושר הרוחני, הנה מורגש בזה אור אלקי, ועם זאת, הרי כל זה מתקבל באופן חלק ושקט כאילו הי׳ זה מובן מאליו ודבר פשוט. והרי זה ממש כמו באלקות, מצד אחד ״ואתה מחיה את כולם״ בחיות פרטי כל נברא ונברא בפועל, ומצד שני הרי זה מציאות יש ממש. וכן הענין בתניא: לפעמים כשעוזר השי״ת, רואים קצת איזה אור, נעשה מואר, אבל בדרך כלל הכל נראה חלק ופשוט, כמו שכל גלוי, וזה רק משום שאין לנו חוש בהשגת אלקות כיצד להשיג השגה אלקית..
 
(כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, ״תורת שלום״ ע׳ 168-170 – תרגום מאידיש)
 
 

עבור גילוי התניא בשכל אנושי מתלבש אדמוה״ז בכל רבי

 

הרה״ח ר׳ בנימין קלעצקער שהיה מגדולי תלמידיו של אדמוה״ז, בא פעם אל הצמח צדק וישב אצלו, והתחיל הצמח צדק לומר לפניו דא״ח, ור׳ בנימין יושב עמו ושומע, פתאום באמצע המאמר קם ר׳ בנימין מלא קומתו ברעדה גדולה, ויעמוד לפני הצמח צדק כעבדא קמי׳ מארי׳.
לאחרי גמר המאמר, שאלו לר׳ בנימין לפשר הדבר, ויען: באמצע המאמר שמעתי פתאום את קול אדמוה״ז מדבר מתוך גרונו של הצמח צדק, ולא זו בלבד אלא שהתחלתי לראות את פניו של אדמוה״ז בפני הרבי הצמח הצדק, ועד גמר המאמר עמדתי והסתכלתי בפני אדמוה״ז.
כאשר ספרו זאת לאדמו״ר המהר״ש ענה בפשטות: עבור גילוי התניא בשכל אנושי, יש בכוחו של הסבא להתלבש בעת אמירת המאמר בכל רבי, בשמיעה ובראי׳, מכיון ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכמה מגדולי החסידים בדורותיהם זכו לזה.
 
(הרה״ח ר׳ דובער יפה, בשם הרה״ח ר׳ מנחם מענדל נאדל מחסידי המהר״ש)
 
 

היצר הרע אומר: ״תלמדו תורה ובלבד שלא תדברו אודותי״

 
הי׳ מעשה בזמן אדמוה״ז, שראש ישיבה מסויים נכנס פעם לישיבה לראות את התמדת התלמידים בלימודם ומצאם משוחחים, שאל אותם ראש הישיבה: במה הנכם עוסקים? והשיבו: אנו משוחחים בנושא הזהירות מהיצר הרע. נענה ראש הישיבה ואמר להם מיד: ״היצר הרע הוא כל כך פיקח וערמומי עד שאומר תדברו אודותי ובלבד שלא תלמדו תורה״.
כשסיפרו דבר זה לפני אדמוה״ז, הגיב ואמר: ״היצר הרע הוא עוד יותר פיקח (מכפי שנדמה לאותו ראש ישיבה), ואדרבה בדיוק להיפך, היצר הרע אומר: תלמדו הרבה ובלבד שלא תדברו אודותי״.
והמשיך אדמוה״ז: ״הרי זה כל ענין עסק התורה וקיום המצוות, שצריך להיות לשמה דוקא, ולא ח״ו שלא לשמה. (ומי שזכה ללמוד תניא רואה את זה ברור, שכל ענין ההתבוננות בגדולת ה׳, הוא כדי לזכות להגיע לאהבה ויראה כו׳, כדי להתגבר על הקליפה וסטרא אחרא שהיא הנפש הבהמית והיצר הרע של כל אדם, שהוא המעלים ומסתיר על כל הנ״ל). ולכן אדרבה, צריכים הרבה לדבר בזה, וזקוקים תמיד להרבה התחכמות ועצות המובאים בתניא ובחסידות, בכדי להנצל מתכסיסי מלחמתו״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ ברוך מרדכי באברויסקער)
 
 

גודל הצער של הבי״ד הטועה בעולם האמת

 

בסעודת יום השני דחג השבועות בשנת תרי״ג, הואיל כ״ק אאזמו״ר הרה״ק הצמח צדק, לומר חידושי תורה בסוגיא דבי״ד טועה ובסוגיא דגביית עדות ועדים זוממין. הוא הרבה לדבר בגודל הצער של אותו בי״ד טועה בעולם האמת כשהם מכירים בטעותם, נוסף על חרפתם. שזה גופא הוא עונשם המר, נוסף על העונשים הפרטים כפי אשר ישית עליהם בי״ד של מעלה, עבור התוצאות של טעותם במשפט.
הרה״ק הגאון האדיר המקובל והחסיד המופלא ר׳ אייזיק נ״ע מהאמיל, שהי׳ פה מפיק מרגליות, הנה בצחות סגנונו ומתק לשונו, ביאר והסביר ותיאר בהתוועדות עם עדת החסידים, את מעמד ומצב הבי״ד טועה דווילנא וסלוצק, במשפטי החרמות וההתנגדות על הוד כ״ק אדמו״ר הזקן והרדיפות על החסידים והחסידות. ויקרא בשם את כל אחד ואחד מהגאונים שהשתתפו בפסקי החרמות והרדיפות – כי ידע את כולם משנת תקנ״ט כשהלשינו את כ״ק רבינו הזקן. ויתאר את כל אחד ואחד מהם במעלות ידיעתו בתורה ובמעלות צדקתו ויראתו ותמימותו, ואת גודל תוגתם ועגמת נפשם כשנודע להם בעולם האמת את גודל טעותם שטעו.. הם ונשיאם.. נ״ע בראשם, ואת כלימתם וחרפתם הגדולה, בקנאותם לעדת החסידים..
בינתים נשמע קול בכייתו החרישית, של הרה״ק החסיד הידוע המשכיל ועובד הוי׳ המקובל והגאון ר׳ הלל נ״ע מפאריטש, ועיני כל המסובים נסבו אליו בתמיהא למה הוא בוכה. הרה״ק ר׳ אייזיק נ״ע הפסיק את דבורו, וכל המסובים נרעשו מקול בכייתו של הרה״ק ר׳ הלל נ״ע, כי הרעיש בבכייתו את מיתרי לבבם. והרה״ק ר׳ הלל בעצמו לא יכול להוציא הגה מפיו מרוב התרגשותו.
כשנרגע מעט אמר: אם בדורות הראשונים שהיו גאונים צדיקים ותמימים כך, הנה בדור הזה שנתמעטו הגאונות והצדקות וספה התמימות, וכבר נודע להם טעותם, ובכל זה הם הולכים בעקבות הטועים, הנה מה גודל עוונם חטעם ופשעם ואוי להם מכלימותם וחרפתם. ובפירוש שמעתי מפי הוד כ״ק אדמו״ר האמצעי זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע, שאמר בשם הוד כ״ק אביו אדמו״ר הזקן זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע: ״אהבת ישראל בעדארף דערנעמען ביז מיצוי הנפש״ (אהבת ישראל צריכה לחדור עד מיצוי הנפש).
 
(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, אגרות קודש חלק ו׳ ע׳ קע״ב)
 
 

החזן הגיע ע״י התניא לדרגת אדם הראשון קודם החטא

 
אצל אדמוה״ז היה חזן גדול שהיה מתפלל בדבקות ובהתלהבות, והוא היה הבעל תפלה בביהכ״נ של אדמוה״ז גם בימים נוראים. פעם ביום הכיפורים באמצע החזנות שלו נכנס לדביקות עצומה, עד שהמכנסים שלו נפלו לארץ, והמשיך את התפילה והחזנות כשעומד בלבנים בלבד, ולא הרגיש כלום. והפלא הגדול אצל הקהל הי׳, שאדמוה״ז הסתכל עליו ושתק.
לאחר זמן מה חשב הגבאי בלבו, הרי החזן הוא שליח צבור בעד המתפללים, והיום הרי יוהכ״פ, והרבי מתפלל אתנו, ולכן ניגש אל החזן להרים לו את המכנסים. מיד רמז אדמוה״ז בידו הקדושה שלא לנגוע בו, ואמר בזה הלשון: ״טשעפעט עם ניט, דער תניא דאוונט אין אים (=אל תגעו בו, התניא מתפלל בתוכו), ער איז איצטער צו גיקומען צו דער דרגה פון אדם הראשון קודם החטא (=עכשיו הוא הגיע לדרגתו של אדם הראשון קודם החטא)״.
מכל זה מובן מי הי׳ החזן של אדמו״ר הזקן, שבודאי הי׳ אחד מהצדיקים הנסתרים הגדולים.
 
(ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ פנחס רייזעס)
 
 

דעתו של אדמוה״ז היא המכרעת למעלה

 

בזכות התגלות התניא קדישא בעולם וקירוב אלפים ורבבות לבבות מישראל להקב״ה ולעבודתו ית׳ ע״י התניא, זכה אדמוה״ז:
א) אז מהאט ביי עם אלץ גיפרעגט (שהיו שואלים אצלו מן השמים הכל).
ב) און ער האט זיך אומעטום גימישט (הוא הי׳ מתערב בכל הדברים).
ג) און מ׳איז קיין מאל נישט פארבאיי גיגאינגען זיין דעה (אף פעם לא עברו בשמים על דעתו הקדושה).
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

דרגתו הנעלית של אדמוה״ז לאחר הסתלקותו בזכות התניא קדישא

 

מיד לאחר הסתלקות אדמוה״ז, שמעו בביתו באחד הלילות מכה חזקה של נפילה. התברר שפריידקע בתו נפלה באמצע הלילה מן המטה לארץ, מתוך פחד וצעקה גדולה. מיד ניגשו אליה בבהלה כל בני הבית ואדמו״ר האמצעי ביניהם, ושאלוה מה אירע?
בתחילה היא שתקה משך זמן ולא ענתה כלום, ואח״כ פתחה את פיה וסיפרה: ״ראיתי עכשיו חלום נורא מאד, חלום קצר אבל עמוק. ראיתי פתאום את אבא בלבוש מאיר ביותר עד שנזדעזעתי מאד, ואמרתי לו בהתרגשות גדולה: אבא, אני רואה עליך לבוש מאיר ביותר, והשיב לי אבא: מדוע הנך כ״כ נרעשת, אצל רבי שמעון בר יוחאי הלבוש מאיר עוד יותר. ומיד נעלם ממני ונבהלתי מאד ובזה התעוררתי״.
כשהחסידים הגדולים שמעו את זה נעשה רעש גדול ביניהם וערכו מיד התוועדות לכבוד החלום הנורא. נכחו שם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער, הרה״ח ר׳ זלמן זעזמער, הרה״ח ר׳ משה ווילענקער, ועוד מהחסידים הגדולים, וגם אדמו״ר האמצעי הי׳ נוכח שם והתוועד עמהם, ובהתוועדות הסבירו את פשר החלום. דמה שאדמוה״ז אמר שאצל רשב״י הלבוש מאיר עוד יותר מאשר אצלו, זאת אומרת שרק אצל הרשב״י בלבד הלבוש יותר מאיר, ויש לדייק ולהוסיף בזה כמה פרטים:
א) דוקא אצל הרשב״י שהי׳ גבוה באין ערוך מכל התנאים, הי׳ כן.
ב) המדובר הוא בדרגה שהגיע אליה הרשב״י לאחר עליות רבות ובאין ערוך במשך כאלפיים שנה. שהרי ידוע שבכל שנה ושנה ביום ההסתלקות של הצדיקים, יש עלי׳ גדולה לנשמתם והם זוכים לעלות תמיד לדרגה יותר גבוהה באין ערוך למעלה מהעליות שהיו להם בשנים הקודמות. ואילו אצל אדמוה״ז המדובר הוא מיד אחרי הסתלקותו, שעדיין לא הספיק לעלות כלל בעולמות העליונים. ואעפ״כ רק אצל הרשב״י בלבד הלבוש הי׳ מאיר יותר.
והוסיף אדמו״ר האמצעי והדגיש, שהעיקר שיש לזכור הוא, שהאבא זכה לכל זה בגלל המסירות נפש הגדולה שהיתה לו בפועל ממש עבור כלל ישראל, בשביל התגלות חסידות חב״ד בכלל וספר התניא קדישא בפרט, שהוא אלקות הבא בהבנה והשגה בשכל אנושי, שלא קדם לו בזה אף אחד מגדולי ישראל בדורות שלפני כן.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער. ״לשמע אוזן״ ע׳ כו)
 
 

הגאולה בזכות התניא, ולכן גומרים בכ״ד טבת את כל ההלל בתהלים

 

הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער זכה להיות מהחסידים הגדולים של אדמו״ר הזקן שמונה עשרה שנה, ואח״כ נעשה לחסיד של כ״ק אדמו״ר האמצעי. בזקנותו זכה להיות חסיד גם של כ״ק אדמו״ר הצ״צ, שהיה עבורו ״רבי צעיר״, וכאשר הרה״ח ר׳ אייזיק הי׳ צריך להיכנס ליחידות לכ״ק אדמו״ר הצ״צ, הי׳ עומד הזקן המופלג הזה על יד הדלת באימה וביראה בתכלית הביטול.
פעם כשהי׳ ביחידות אצל אדמו״ר הצ״צ זכה לשמוע ממנו כמה ענינים, ובתוכם היתה שיחה אחת וזה לשונו הקדוש: ״גאולת מצרים שהיתה  
בפסח היתה גאולה שאינה שלימה, גאולה שאחריה גלות, שהרי אחרי גאולה זו עדיין אנו נמצאים בגלות, עד שאומרים ברוב ימי הפסח רק חצי הלל. אבל עם התגלות התניא האלקי בעולם ע״י הסבא אדמו״ר הזקן, וכל ישראל הרי ילמדו בו ויזכו לצאת עם התניא אל הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקינו בקרוב, בגאולה שאין אחריה גלות, לכן עפ״י ההשגחה האלקית יצא לפי חלוקת אמירת תהילים כפי שנחלק לימי החודש, שביום כ״ד טבת יום ההילולא של הסבא, אומרים בתהלים את פרקי ההלל, ועד שגומרים בו את כל ההלל כולו.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

הנשמות למעלה מחכות ל״צמח צדק״ שיגלה להם תורת חסידות

 

פעם בר״ה אחרי תפילת מנחה הלכו אדמוה״ז וכל החסידים לתשליך, ואחרי שגמרו לומר הפסוקים חזרו ללכת לבית הכנסת. פתאום נזכר הנכד רבינו הצמח צדק, שהי׳ אז בגיל שנתיים, ששכח להשקות את ה״סוסון״ שלו מים. ה״סוסון״ היה מקל שהי׳ מחזיק בין רגליו ורכב עליו כדרך שעושים הילדים. ולכן רץ למים ״להשקותו״.
כשראה אדמוה״ז שהילד חזר למים עמד לחכות לו עד שיחזור, ובמילא כולם עמדו מללכת. אחד מבני המשפחה הקרובים פנה אל אדמוה״ז ושאלו: רבי! הלא היום ראש השנה! ובעוד כמה דקות בין כה וכה הילד יגיע אלינו. והשיב אדמוה״ז: מה אני יכול לעשות, הלא גם מאות אלפי נשמות למעלה מחכות לו עתה, ומחכות לו בכלל על הזמן שיבואו מג״ע לעוה״ז ויגלה להם חסידות, את התורה שבעל פה הגנוז בספר התניא. ואיך לא נחכה לו אנו, ובפרט שהיום ראש השנה.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

הפסיד העמקות הכי גדולה בתניא קדישא, עבור חוסר סבלנות

 
כ״ק אדמו״ר הצ״צ הציע לא׳ מהחסידים הגדולים שהי׳ בקי מאד בתניא, לקבוע יחד שיעור בתניא קדישא, מובן שהחסיד הסכים בשמחה גדולה, אבל לאחר שלמדו כמה פרקים ביחד הפסיק הלה לבוא לשיעור. אחרי כמה זמן שאלו הצ״צ לסיבת הדבר, והשיב הלה, שהטעם שהפסיק לבוא לשעור, הוא מפני שבלימוד זה הצ״צ לא הוסיף לו שום דבר על מה שידע כבר בספר התניא. אמר לו הצ״צ, בזה שהפסקת את הקביעות הפסדת הרבה מאד, כי רצוני הי׳ ללמוד אתך את התניא כמו שהסבא אדמוה״ז למד עמי: בפעם הראשונה למד עמי את כל התניא עפ״י פירוש הפשוט כמו שאנו למדנו, בפעם השני׳ למד אתי באופן אחר לגמרי, בפעם השלישית באופן עוד יותר עמוק, ובפעם הרביעית למעלה מעלה מכל הקודם, וכל זה איבדת.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר׳ אייזיק האמליער)
 
 

טעמו וראו כי טוב ה׳

 

ידוע על נסיעתו המפורסמת של הרבי הגאון בעל ״הצמח צדק״ למינסק ולווילנא. והנה באחד המקומות בהתוועדויותיו הארוכים עם גדולי גאוני הסביבה, בתחילת ההתוועדות דיבר שיחה ארוכה בענין החינוך, והרבה לדבר בנושא אל כל המסובים, פתאום הפסיק לדבר לזמן מה, ופניו הקדושות נעשו רציניים מאד, ואחר כך התחיל לדבר בקול תחנונים:
רבותי! אני פונה אל כולכם מעומק פנימיות לבבי ובבקשה נפשית, רבנים, גאונים, ראשי ישיבות, מנהיגים, בני תורה, מנהלי הישיבות וראשיהם, קשה עלי מאוד לדבר, אבל אין לי ברירה אחרת ומוכרח אני בזה.
רבותי! רחמו על עצמכם ועל משפחותיכם ועל הקהילות הקדושות יחיו, פירצו את המחיצה הקשה של הסטרא אחרא שלוחם תמיד נגד פנימיות התורה והמצוה שהוא גילוי אלקות בעולם בכל הדורות, ובפרט בדורות האחרונים לפני ביאת המשיח. ועיקר מלחמתו העצומה בכל מיני התחכמויות עצות ותחבולות, היא שלא לתת לטעום מתורת חסידות חב״ד, וכ״ש מהתניא האלקי. כי יודע הוא טוב מה שכתוב ברעיא מהימנא (זהר ח״ג קכ״ד,ב): ״ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים״.
ובדורותינו אלה פנימיות התורה התגלתה בתורת חסידות חב״ד, והתניא קדישא היא התורה שבכתב של חסידות חב״ד בפרט, שבזה תלוי הגאולה.
הסטרא אחרא גם יודעת טוב, שבימים הכלליים של שית אלפי שנין, בדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח, ב-״ערב שבת״ של ״יום שכולו שבת״ נמשכת הארה ״בדרך טעימה״ מהגילוי של פנימיות התורה שיתגלה בשלימותו על ידי משיח צדקינו. על דרך כמו שכתוב בכתבי האריז״ל ומובא במגן אברהם ובשו״ע אדמוה״ז להלכה, שבערב שבת צריכים לטעום מהמאכלים של שבת כמ״ש ״טועמיה חיים זכו״. וזוהי מלחמתו העיקרית של הסט״א לפני הגאולה האחרונה, שלא לתת אפילו לטעום מספר התניא קדישא.
מיד בבריאת העולם בזמן חטא עץ הדעת, היתה פעולתו הראשונה על ידי נחש הקדמוני בערמומיות(והנחש הי׳ ערום) לרמות את חוה ואדם, על ידי פיתויים של מרמה, עד שדחף את חוה לנגוע בעץ הדעת, והכל בשביל שיטעמו מעץ הדעת, אשר צוה הקב״ה ״לא תאכל ממנו״, ושע״י כל זה ירדו העולמות אל תוך הקליפה וסטרא אחרא.
והפעולה האחרונה של הס״מ בעצמו היתה, בזמן התגלות התניא בעולם, וכפי שסיפר מורי וחמי אדמו״ר האמצעי בעת ההתוועדות עם זקני החסידים, שכשיצא ספר התניא לאור, קטרג הס״מ על רבינו עד אשר פעל מה שפעל, לא עלינו, וכ״ק רבינו קיבל על עצמו הכל, אפילו יסורי מיתה ר״ל, רק התאמץ בבקשת רחמים שספרו יתקבל בישראל ותרבה הדעת בהשגת אלקות וביראת שמים. ובמשך השתי שנים לא פסק הס״מ מלקטרג על רבינו הזקן, על אשר תיקן וסידר אופן עבודה בדרך הבעש״ט נ״ע, אשר כל אחד ואחד לפי ערכו יוכל להגיע לזה..
וכשם שבעץ הדעת בתחילת הבריאה, הי׳ הכשלון הכי הנורא על ידי מרמה ופיתויים של הס״מ בעצמו, כן בדורות האחרונים ובפרט בסוף הגלות האחרון לפני ביאת המשיח, שוב בא הס״מ בעצמו דוקא ובלבל את האדם בדברי שקר ומרמה, אך הכל להיפך מפעולתו בזמן חטא עץ הדעת, כי עתה הוא מפתה את האדם אדרבה, שלא לנגוע ולטעום ״מעץ החיים אילנא דחיי״ שהוא התניא קדישא וחסידות חב״ד.
לא מפריע לו שילמדו זהר, ולא מפריע לו שילמדו קבלה, ועוד יותר שלא מפריע לו כ״כ אפילו הלימוד של חסידות הכללי, כי כולם אינם באים בהבנה והשגה שכלית. וכל עיקר ההפרעה שלו, ומה שאכפת לו באמת, הוא אך ורק חסידות חב״ד דוקא, ובפרט התניא קדישא, כי זה בא בהבנה והשגה שכלית דוקא, באופן דיתפרנסון מיני׳.
ולכן לא נותן הס״מ אפי׳ ״לנגוע״ וכ״ש ״לטעום״, כי כאשר טועמים כבר מרגישים ורואים את אור האמת כי טוב. ועל כן התחנן הסבא (אדמוה״ז) כשדיבר בפני קהילה קדישא מסוימת ״טעמו טעם החסידות ותראו״.
וכידוע הסיפור המפורסם, שבתחילת פרסומו את תורתו תורת חב״ד, במדינת רייסין וליטא, עבר דרך שקלאוו, מבצר המנגדים אז לתורה זו ועניני׳, ועלה על הבימה בבית הכנסת הגדול שם, ובקול ניגון כדרכו בקודש, אמר את הפסוק ״טעמו וראו כי טוב ה'״, ופירש: ״פארזוכט וועט איר זעהען ווי דער אויבערשטער איז גוט״ (תטעמו ותראו איך שהקב״ה טוב). ובהיות דבריו יוצאין מן הלב חוצב להבות אש, נכנסו ללב השומעים, ורצו אחריו עשיריות אברכים תלמידי חכמים שנעשו לתלמידיו, ועסקו אחרי כן בלימוד תורת החסידות, והפיצו מעיינות תורת החסידות ברבים, ובמשך הזמן נעשו לעמודי עדת החסידים. ולכן מצד אהבת ישראל ביקש אדמוה״ז והתחנן לפניהם ״טעמו וראו כי טוב ה׳״, תטעמו ותראו איך שהקב״ה טוב.
עד כאן מדברי הרבי הצ״צ לגאוני הדור – ובעת שסיפר הצמח צדק את כל זה, ובהתחננותו אליהם, נגע הדבר בעומק נפשו כל-כך עד שפרץ בבכיה חזקה ולא היה יכול לדבר, וכשנרגע אמר: זה נוגע לכם למשפחותיכם ולדורות. והדברים היוצאים מן הלב נכנסו אל הלב, עד שנעשתה התעוררות גדולה לכל המסובים שם, ואחרי ההתועדות נגשו הרבה אל הצ״צ בשאלה: ואיך נגשים לזה? ובמה מתחילים? והשיב הצ״צ לכולם תשובה אחת: ״ההתחלה היא אד ורק מלימוד בספר התניא, ואדעתא דנפשי״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר״א האמליער והרה״ח ר״ה פאריטשער)
 
 

שמונה שעות של עיון בסודות התניא

 

ידוע שהנהגתו של הרבי מהר״ש נ״ע היתה באופן של הצנע לכת גדול מאד, שהסתיר את מדרגותיו ועבודתו בקודש גם מהחסידים וגם ממשפחתו הקרובה. ועד כדי כך שפעם התבטא לפני אחד מהמקורבים אליו ביותר בזה הלשון: ״הם חושבים (כוונתו אל החסידים) שהם מכירים אותי – הם אינם מכירים אותי. היא חושבת (כוונתו אל זוגתו הרבנית) שהיא מכירה אותי – אפילו היא גם כן לא מכירה אותי. קורה שאני עסוק מאוד בעיון בסודות העמוקים שבספר התניא שמונה שעות ברציפות, ואחרי כל זה היא לא מחזיקה מעמד יותר, ופורצת בטענה: קח כבר ספר לידים!״
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם זקני החסידים) 
 

פרסום תגובה חדשה

test email