פרק ז – יחס הצדיקים וגדולי ישראל לספר התניא

יום רביעי ז׳ אייר ה׳תשע״ד
הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ׳וב לא הי׳ הולך אף פעם ד׳ אמות בלי שספר התניא אתו: וגם ביציאה קלה מביתו לחצר הי׳ אתו ספר התניא. וביחס כזה של יראת כבוד לתניא נהגו גם צדיקים אחרים.
מאת הרב משה ניסילעוויטש
 
 

״התניא הוא תורה מגן עדן העליון״

במענה להסכמתו של הרה״ק ר׳ יהודה ליב הכהן(בעל ״אור הגנוז״) להדפסת התניא, כתב אליו אדמו״ר הזקן (ביום ה׳ לפרשת בראשית תקנ״ז):
הסכם כבוד קדושתו על הדפסת ספרי הק׳ לקוטי אמרים מיום ג׳ תבוא, נתן בלבי עוז ותעצומות. ועוד באותה הלילה ראיתי את כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו הרב המגיד נשמתו עדן יושב על כסא קדשו, והוא(ר׳ יהודה לייב הכהן) עומד עליו, והרב המגיד נשמתו בגנזי מרומים נענע לו בראשו ואמר לו בזהל״ק: לייביני׳, דאס זאג עך דיר, אז זלמינ׳ס ספר איז תורה מגן עדן העליון(=זאת אומר לך, שספרו של זלמן הוא תורה מגן עדן העליון), ע״כ לה״ק ותחי נפשי..
 
(כ״ק אדמו״ר הזקן זי״ע, אגרות קודש ח״א ע׳ רו, ממכתבי הגניזה החרסונית)
 
 
״הנייר בעולם לא יספיק לכתוב שבחי אדמו"ר הזקן והתניא״
 
כשניגש הרה״ק ר׳ זושא מאניפולי, שהיה מגדולי תלמידי המגיד, לכתוב את הסכמתו על ספר התניא, ביקש שיביאו לו נייר. כשהביאו לו, אמר: וכי נייר זה מספיק כדי לכתוב עליו את אשר צריך לכתוב?! הביאו לו נייר נוסף, חזר ואמר גם עליו וכי זה יספיק?! עד שלבסוף אמר: מכיוון שכל הניירות שבעולם לא יספיקו, א״כ אכתוב בקצרה, ואז כתב את הסכמתו.
 
(״בית רבי״ ע׳ 156)
 
 

הרה״ק ר׳ זושא מאניפולי החזיק את התניא תמיד לידו

 

הרה״צ ר׳ זושא מאניפולי, היה מקפיד מאד שהתניא קדישא יהיה תמיד בסמיכות אליו, והספר לא ירד משלחנו בביתו לא בשבת ולא בחול. גם בהלכו לביהכ״נ היה התניא עמו, ובמשך כל זמן היותו בביהכ״נ היה התניא על שלחנו, וכן כשהיה ישן היה התניא סמוך למיטתו. וגם כשהיה עורך ״גלות״ ונודד ממקום למקום היה התניא קדישא כל הזמן אתו ושמר אותו תמיד כבבת עינו.
 
(הרה״ח ר׳ אליהו פאריטשער, בשם הרה״ח ר׳ משה ווילענקער)
 
 

״הכניס את הקב״ה שהוא כה גדול בספר כ״כ קטן״

 
ידוע הסיפור מחסידים ומובא ג״כ בכמה מקומות, שבשעה שהביאו את ספר התניא להרה״ק ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳וב, אמר ״כמה גדול המחבר שלקח את הקב״ה שהוא כה גדול והכניס אותו בספר כל כך קטן״. את זה אמר ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳וב שהיה מהתלמידים הכי גדולים של המגיד. ואמר זאת אודות אדמו״ר הזקן, ובקשר עם הקב״ה ועם ספר התניא קדישא, שזה מכריח שאין כאן מליצות אלא הפירוש הוא כפשוטו.
והביאור הפשוט בדבריו הוא, שבתוך ספר קטן זה הכניס אדמוה״ז את ענין פנימיות התורה, שהיא נשמתא דאורייתא, ועוד יותר נשמתא לנשמתא דאורייתא. שעל התורה הרי נאמר ״ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים״, ולמעלה מזה ״שעשועים לפניו״, שזהו בעיקר פנימיות התורה, ומעמידים אותה בתוך חכמה בינה ודעת, שזהו צמצום הכי עצום בכלל, אפילו לגבי עצם הנפש של יהודי, ועאכו״כ בפני ״אנא נפשי כתבית יהבית״ היינו עצמותו יתברך, שנמצא בגילוי בפנימיות התורה ועד ל״רזין דרזין״.
וזה הי׳ תוכן פתגמו של ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳וב, שהפלא הוא ״אז מ׳האט גינומען אזא גרויסן גאט״ – שאדמוה״ז לקח ״רזין דרזין דאורייתא״, שבזה ״אנא נפשי כתבית יהבית״ בגלוי, ״און מ׳האט אים אריינגישטעלט אין אזא אקליינעם ספר״ – והכניסוהו בספר קטו זה, בהבנה והשגה של חכמה בינה ודעת.
בתורת הנגלה הרי ג״כ ״אנכי״ – אנא נפשי כתבית יהבית, אבל שם זה נמצא בהעלם, כי דברה תורה כלשון בני אדם, אבל כשמדובר בענין עשר ספירות, הרי אפילו כשלא מבינים את המהות שלהם רק המציאות, מ״מ הוא יודע שמדבר אודות ענינים הכי נעלים. ופה באה
נשמה כמו שהיא מלובשת בגוף, ולוקחת את הקב״ה שהוא למעלה מכל העילוים, ונותנת זאת באופן של הבנה והסברה(שזו כוונת לשונו: ״ספר קטן״, ובפרט שהרי ספר התניא הוא ספר קטן גם בכמות), ומכניסים בו את הקב״ה הגדול. ואין הכוונה ל״גדול״ מצד ״מה גדלו מעשיך ומה רבו מעשיך״ עם כל שאר עניני גדלות, אלא לגדלות שלא בערך כלל, הקשורה ל״ואהי׳ שעשועים לפניו״ הדרגה הכי גבוהה בפנימיות התורה.
שזהו תוכן הפתגם של ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב שלקחו את פנימיות התורה, שבה ״אנא נפשי כתבית יהבית״ בגלוי, והכניסו אותה בספר כל כך קטן, היינו בענין של הבנה והשגה, עד לאופן של דעת שזהו ענין ״יתקע מחשבתו בחוזק״, ועד שנותנים זאת באופן שיוכלו להבינו גם בדעת של נפש הבהמית של קל שבקלים, שגם בשבילו נכתב ספר התניא, כי זהו ספר של בינונים. ו״מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך״.
 
(כ״ק אדמו״ר מה״מ, התוועדות כ״ד טבת תשל״ט)
 
 

הרה״ק ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳וב לא הי' הולך ד' אמות בלי התניא

 

הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ׳וב לא הי׳ הולך אף פעם ד׳ אמות בלי שספר התניא אתו: וגם ביציאה קלה מביתו לחצר הי׳ אתו ספר התניא.
(הרה״ח ר׳ שמואל גרונם, בשם רבו הרה״ח ר׳ אברהמקע מז׳עמבין.
 
אוצר סיפורי חב״ד חלק טו עמ׳ 280)
 
 

הצדיק נסתר שהיה מעביר במחשבתו את כל התניא בעת מלאכתו

 
אצל אדמו״ר ה״צמח צדק״ לא היה סדר בכניסה ליחידות, אלא בלתי סדר ודחיפות, ומי שהצליח היה נכנס. וחיים בער המשרת, היה עומד ליד הדלת חסר אונים, ולוחם עם כל אחד בנסיון להשליט קצת סדר, כך היה המצב תמיד. אחד מחשובי החסידים מהמקורבים מאד אל הצ״צ, הרהיב פעם עוז בנפשו, ושאל את הצ״צ מדוע אינו מנהיג סדר בכניסה ליחידות, וכי הדחיפות התמידיות האלו הם הנהגה מכובדת במקום קדוש כזה?
הואיל הצ״צ להשיב: ״ישנם אצלי כאלו שבגללם אני מוכרח את הדחיפות. לדוגמא, יש מהמקושרים אלי פיטשניק אחד (=מתקין תנורים גדולים לחימום הבית בחורף ברוסיה) שהוא בעל מדרגה גדול ועוסק במקצוע זה אך ורק מתוך כוונה כדי שיהי׳ חם ליהודים. ובשעה שהפיטשניק הזה בונה את התנורים הוא מעביר במחשבתו את כל התניא, ונוסף לזה גם חלק מקבלת האר״י ז״ל, ואני זקוק לו הרבה יותר, בכדי דורך פירן (לפעול דרכו) ענינים נסתרים בהנוגע להכלל, מאשר הוא זקוק אלי. וכאשר הוא בא אלי ליחידות, דוחף אותו חיים בער המשרת בחוזק כזה, שהוא מתעופף מקיר אחד לקיר השני ולבסוף הוא דוחק ומצליח להכנס. ואילו היה סדר בענין הכניסה ליחידות, אזי חיים בער לא היה נותן לנסתר הזה אף פעם להכנס בלי תור כשבא אלי (כי הוא אינו רוצה לגלות עצמו ונראה איש פשוט). ומה אעשה כשאני והפיטשניק מוכרחים דחוף ביותר להתראות (ואי אפשר לגלות מהותו אפילו לפני המשרת, שיתן לו להכנס כשמגיע), ולשם כך אני צריך את הדחיפות״.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם זקנו הרה״ח ר׳ מרדכי יואל)
 
 
בליל יום הכיפורים למד תניא כל הלילה מספרים על א׳ מגדולי האדמו״רים של פולין (וכמדומה שהיה זה הרה״ק הרמ״מ מקוצק) שהי׳ לומד בליל יום הכיפורים את ספר התניא כל הלילה.
 
(הרה״ח ר׳ דובער יפה)
 
 

היצר הטוב הצליח לרמות את היצר הרע

 

סיפר כ״ק אדמו״ר ה״צמח צדק״ זי״ע:
בהתחלת התגלות התניא בעת המחלוקות הגדולות שהיו אז, הנה באחת מערי המבצר של המנגדים הגדולים נגד שיטת חב״ד והתניא, בקהילה קדושה של יראים ושלמים, קרה מעשה נורא ונפלא מאד.
שני אברכים מצויינים, מהעילויים המפורסמים בכל הסביבה בזמן ההוא, יראי שמים גדולים, כששמעו על השיטה החדשה שמקורה בספר התניא, וכי השיטה הולכת ומתפשטת מהר, עד שקיים חשש שבמשך הזמן תכבוש את העולם, נגע הענין בלבבם מאד עד הנפש, ולהיותם קנאים גדולים, נתעוררו שניהם למען הצלת ישראל, לטכס עצות מה לעשות בכדי לעצור את דרך החסידות.
בהיותם יראי שמים אמיתיים התפללו לה׳ שיהיה בעזרם, והיות ששני אנשים בלבד אין זה כח מספיק לתעמולה רצינית זו למען ישמעו ויראו, עלה בדעתם, שכשם שבכל דבר שבקדושה צריך עשרה, וכל בי׳ עשרה שכינתא שריא, לכן בודאי גם בענין זה זוהי סגולה נפלאה להצלחה, והחליטו לאסוף לפחות עוד שמונה אברכים קנאים שיהיה מנין שלם שילחמו עמם מעומק הלב נגד החסידות.
הם עשו אסיפה והחליטו כולם יחד ״נעמען זיך פארן תניא״(להתגייס לעבודה לפרוך את הכתוב בספר התניא), וקבלו על עצמם לעבור על כל ב׳ החלקים שבו בעיון רב, ולחקור ולדרוש היטב את הפירוש האמיתי של כל ענין תיבה ואות, ולמצוא את כל הדברים שאינם נכונים לפי תורתנו הקדושה, ואח״כ לפרסם זאת לגדולי הדור וכן לרבים בכתב ובדפוס, למען ידעו כולם את האמת הגמור.
מיד קבעו זמן ומקום קבוע לשיעור בכל יום בצבור של עשרה, והחבורה התחילה ללמוד בישוב הדעת גדול ובעמקות נפלאה כל ענין ופרט.
אמנם כאשר התחילו ללמוד פרק א׳ פרק ב׳ ופרק ג׳ של החלק הראשון, מיד היה נרגש על פניהם איזו השתנות, והיו מסתכלים זה לזה בעיניהם אבל בשתיקה מוחלטת, וככה היו ממשיכים בלימוד העיוני והעמוק, ובכל פרק ופרק היו פניהם משתנים יותר ויותר, אבל לא היה מובן כלל מה זה אפילו להם עצמם, ולפעמים היה נראה על פניהם ב׳ הפכים תענוג וגם צער כאחד.
כשהגיעו לפרק יב, הרגישו הסובבים אותם שהאברכים סובלים קשיים גדולים בפנימיות נפשם, עד שכמה מהם לא היו יכולים לשבת רגועים במקומם. הם היו קמים כל הזמן ושוב יושבים וקמים ויושבים מאיזו התפעלות נפלאה בלתי רגילה, אבל לבא לפומה לא גליא, ואף אחד מהם לא היה יכול לדבר על זה גם עם חבריו. כך המשיכו בלימודם עד פרק יח, ואז כבר ראו כולם שמשהו לא פשוט מתרחש כאן, כי היה נראה על פני האברכים שמצטערים מאד, אבל אף אחד לא היה מבין ממה נובע הצער העמוק שלהם.
ובגמרם הלימוד העיוני של פרק יח פתאום הפסיקו כולם ללמוד, והתחילו להסתכל זה על זה בהסתכלות עמוקה נפשית זמן ארוך. ופתאום שני האברכים הקנאים הראשונים לא יכלו עוד להתאפק יותר ופרצו בקול רועד בבכיות עצומות, ולאחר כמה רגעים פרצו גם שאר האברכים בבכיות חזקות וכולם בכו זמן ממושך.
בעת הזו נפל פחד גדול על כל הסובבים אותם כי לא הבינו מה קרה להם, אבל כולם ראו והרגישו שלב אחד בוכה אצל כולם. וכאן פתח אחד משני האברכים הראשונים את פיו בקול בכי מר וקורע לב, באמרו:
״טעות גדולה היתה בידינו בכל מה שזממנו לעשות בההתנגדות נגד התניא והשיטה החדשה, אנו מתחרטים חרטה גמורה על מחשבתנו הרעה, אבל לא אשמים אנחנו, כי האמת היתה רחוקה מאתנו ובחושך הלכנו כל הזמן. והלוואי שהיינו מחליטים החלטה זו לפני הרבה שנים, שאז היינו באים לאמת האמיתי לפני זמן רב. עד כה קבלנו חיותינו מצד אחר שאינו צד הקדושה, אבל בסופו של דבר בפעם זו האחרונה אנו חשבנו לרעה ואלקים חשבה לטובה. וב״ה שמתוך תורה שלא לשמה אנו באים עכשיו בעזרת ה׳ יתברך לתורה לשמה. ספר התניא הוא קודש קדשים מלא אוצרות אלקיים, סודות עמוקים ונפלאים בלי סוף גנוזים ורמוזים בו, ענינים העומדים ברומו של עולם, מלובשים בשכל אנושי המובן לכל. וכפי שהרגשנו וראינו מיד בתחלת הלימוד בפרקים הראשונים של הספר״.
כאשר סיים הראשון את דבריו, פתח האברך השני ואמר בדמעות: ״אין ספק כי המחבר שגילה ספר קדוש זה, הוא צדיק גמור, מקובל אמיתי, בעל רוח הקודש שלם, וכל דבריו הם גחלי אש מסיני ניתנו. יש בספר הוראות עמוקות מאד בעבודת ה׳ ובדרגות גבוהות הן בסור מרע והן בועשה טוב, ונכון הדבר מאד ששמענו עליו שהוא נשמה חדשה בעולם, כי כנראה שלחבר ספר כ״כ רם ונשא, הוא ביכולתה של נשמה כזו דוקא״.
ושוב המשיך האברך הראשון: ״יהודים! למה יש אצלנו התנגדות על ספר טהור וקדוש כזה. איך יתכן שעוד טרם שניסינו לטעום וללמוד בספר התניא ולראות את האור כי טוב הגנוז בו, כבר התחלנו לחלוק עליו בתוקף כה גדול, ה׳ יכפר בעדינו. יהודים! בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם האמיתי, איפה קיום המאמר ״וחקרת ודרשת  
היטב״ בפרטיות כל הענינים של השיטה החדשה הזו לפני שהתחלנו לחלוק עליה? אין זה אלא שנתנה רשות ויכולת לשטן להעלים ולהסתיר אפילו על האמת הגמור והגלוי לעין כל שבתורה, ובפרט על פנימיות התורה נשמתא דאורייתא״.
אחרי כל זה המשיכו כל מנין האברכים בשיעור הקדוש בספר התניא, ומזה נתפשטו עוד שיעורים בקהילות שבערים סביבותם.
מעשה נורא ונפלא זה, שמנין אברכים מצויינים למדנים וכו׳ המפורסמים כקנאים גדולים נגד התניא וכל שיטת חב״ד, נתהפכו פתאום מן הקצה אל הקצה, על ידי שלמדו תחילה בתניא בכוונה לקנטר – נתפרסם מיד, ועשה רעש גדול בין הקהילות בכל הסביבה כולה. כמה מזקני הקנאים ניסו להשקיט את כל הענין, כי ראו בזה סכנה גדולה, אבל לא עלתה בידם, כי מיד נתקרבו לאברכים אלו מאות צעירים יראי שמים פנימיים שבעיר ובסביבה כולה, וגם הם קבעו אח״כ שיעורים קבועים בספר התניא במקומות מושבותיהם.
לאחר זמן קצר התחילה התעוררות גדולה אצל האברכים לנסוע אל אדמוה״ז, והחלו לנסוע קבוצות קבוצות לקבל ממנו הוראות בעבודה פנימית, והתקשרו אליו כחסידים נאמנים. ומהם שהיו אח״כ עובדי ה׳ אמיתיים, ומשפיעים גדולים בתניא וחסידות ברבים.
וסיים הצ״צ – בסיפור נורא זה רואים שהפעם היצר טוב הצליח לרמות את היצר הרע. והלוואי שכל הטועים בעולם זאלן זיך נעמען פארן תניא באיזה דרך שהיא, וכבר יבוא משיח צדקנו ברחמים.
 
(הרה״ח ר׳ חיים אברהם דוכמן, בשם הרה״ח ר״ה פאריטשער, והרה״ח ר״מ ווילנקער)
 

פרסום תגובה חדשה

test email