פניני התניא – ביאור פרק ו בליקוטי אמרים

יום ראשון י״ב אייר ה׳תשע״ד
והנה זה לעומת זה עשה האלוקים, כי כמו שהנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא, מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם, גם בה ישנם אותם עשרה כוחות, גם היא כלולה מעשר כתרין דמסאבותא – עשרה ״כתרים״ של טומאה…
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
 
 
 
 

הכל בשבילי

 
עתה, כשאנו כבר ׳מכירים׳ קצת את הנפש האלקית, כוחותי׳ ולבושי׳ – מעתה יש להכיר את הנפש הבהמית, בבחינת ״דע את האויב״ כדי לדעת כיצד להילחם בה.
את מהות הנפש הבהמית כבר ביאר רבנו בסוף פרק א׳, ומעתה הוא מבאר את כוחותי׳ ולבושי׳.
אלא שכאן אין צורך לחזור ולבאר בפרטיות את הכוחות והלבושים לפרטיהן, מאחר שישנו כלל ״זה לעומת זה עשה האלוקים״, וכל כוח שיש בקדושה, יש כנגדו ולעומתו כוח בקליפה. אם כן, אין צורך לחזור ולבאר את החילוקים בין חכמה לבינה ודעת, ואת עניינן של המידות וה״לבושים״ כשלעצמן. ברור שזה באותו אופן כמו החב״ד דקדושה והמידות וה״לבושים״ דקרושה, אלא שכאן הכל מכוון לטובת ה״יש״ העצמי שלו.
לכן כאן צריך רק לציין שאותם עניינים שנתבארו לעיל בקדושה ישנם גם בקליפה, ולבאר רק את הפרטים בהם שונה הנפש הבהמית מהנפש האלוקית.
והנה זה לעומת זה עשה האלוקים, כי כמו שבנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא, מקליפות נוגה (המושגים ״סטרא אחרא״ ו״קליפות נוגה״ יבוארו בהמשך, והוזכרו כבר לעיל בסוף פרק א׳) המלובשת בדם האדם (וכפי שנתבאר לעיל בסוף פרק א׳, שהחמימות שבדם היא ה״רוחניות שבגשמיות״ המהווה ״כלי״ ל״גשמיות שברוחניות״ של הנפש הבהמית), גם בה ישנם אותם עשרה כוחות, גם היא כלולה מעשר כתרין דמסאבותא – עשרה ״כתרים״ של טומאה.
הכוחות של הנפש הבהמית מכונים בשם ״כתרין״, לפי שהם בתוקף גדול, כדוגמת הכתר, שהוא למעלה מהראש. כלומר, שהתוקף שבהם הוא תוקף שלמעלה מן השכל.
כפי שרואים גם בבהמה כפשוטה, להבדיל, שמידותי׳ הן בתוקף גדול, והיא ״עומדת״ עליהן בתוקף, לפי שאין לה את השכל, שבטבעו הוא ״מחליש״ את המידות. כך גם בנפש הבהמית, מכיון שהשכל אינו המנהיג והמחליט וקובע מהי האמת ולמה ראוי לשאוף, אלא הוא כלי שרת לבד ביד המידות, להורות להם את הדרך שהם חפצים בה, וכפי שיבואר לקמן, לכן אין השכל מחליש את המידות, והן בתוקף גדול (שלמטה מהשכל, שהוא) כדוגמת התוקף שלמעלה מן השכל.
הסיבה העמוקה והפנימית יותר לתוקפן של המידות בנפש הבהמית היא מפני ששורשן הוא ״מעולם התוהו״ (שלמעלה ״מעולם התיקון״, שורש הנפש האלוקית. ואין כאן מקומו לבאר מדריגות אלו), שם האורות הם בתוקף גדול ביותר, ולכן הם נקראים ״כתרין".
וכשם שבנפש האלוקית מתחלקות עשר הכוחות לשניים, השכל והמידות, כן גם בנפש הבהמית, אלא שכאן ההתחלה היא מהמידות ואח״כ השכל, כדלקמן. שהן, שבע מידות רעות, הבאות מארבע יסודות רעים הנ״ל (בפרק א׳), ושכל המולידן, הנחלק לשלש, שהן חכמה בינה ודעת, מקור המידות.
בניגוד לכוחות הנפש האלוקית, בה העיקר הוא השכל, הוא המנהיג והוא המתבונן למה ראוי לשאוף, וע״י ההתבוננות בגדולת ה׳ נולדו ממנו המידות, הרי בנפש הבהמית המצב הוא להיפך. נקודת המוצא היא המידות, והשכל רק מורה את הדרך למה כדאי להתאוות, כי המידות הן לפי ערך השכל.
השכל בעצם מהותו הוא ״בטל״. השכל הוא ״אובייקטיבי״, בלתי משוחד. הוא אינו מנסה להכניס את עצמו (״מה יהי׳ לי מזה״) לעניין אותו הוא מנסה להבין. הוא מנסה לדעת ולהבין מהי האמת, ולפי הנתונים שהוא קולט הוא חושב ומחליט איך הוא העניין, ולפי זה הוא קובע כיצד יש לנהוג.
המידות, לעומתו, הן מאוד ״כדאיסטיות״. נקודת המוצא היא ״מה כדאי לי״ ו״מה נוח וטוב לי״, ולפי זה הן ״מחליטות״ למה להתאוות. האמת כמו שהיא, אם היא לא ״משתלמת״, אינה ״מעניינת״ אותן.
בכוחות הנפש האלוקית השכל הוא העיקר, שכן השכל הוא ״כלי״ לביטול מוחלט לה׳.
למרות שעצם הנפש האלוקית היא למעלה מהשכל, היא ״חלק אלוקה ממעל ממש״, והקשר שלה אל הקב״ה אינו מבוסס על שכל; אבל בכל זאת, כשמדובר על כוחות פנימיים (ולא על עצם המהות) הרי ה״כלי״ לאלוקות הוא דווקא השכל.
השכל, בהיותו ״מחפש את האמת כמות שהיא״, יכול לקלוט בתוכו את האמת האלוקית כמות שהיא, להכיר ולהבין כי ה׳ הוא האלוקים ולכן ״להחליט״ להתבטל ולהתמסר אליו יתברך. ומהתבוננות בגדולת ה׳ יוולדו אהבת ה׳ ויראתו.
הנפש הבהמית, לעומת זאת, בהיותה ״בהמית״, הרי העיקר אצלה הוא ״אני״, נקודת המוצא שלה היא תמיד ״מה יהי׳ לי מזה״, ולכן אצלה ההתחלה היא מהמידות, והשכל רק מורה למידות את הדרך שהן מעוניינות ללכת בה – מה אכן כדאי וטוב לי. לכן כאן אין המידות ״נולדות מן השכל״ כמו בפרק ג׳, אלא ״המידות הן (רק) לפי ערך השכל״.
כיצד רואים שהמידות הן לפי ערך השכל? – כי הקטן חושק ואוהב (מידת החסד והאהבה) דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם. הוא אינו מבין את ערך הכסף והכבוד ולכן אינו ״רודף״ אחריהם, אלא אחרי הדברים הקטנים שהוא מבין ומשיג את ערכם, כצעצועים וכדומה. וכן מתכעס ומתקצף (מידת הגבורה) מדברים קטנים, וכן בהתפארות (מידת התפארת, הכלולה מחסד וגבורה) ושאר מידות.
ועשר בחינות אלו הטמאות, כשאדם מחשב בהן, או מדבר, או עושה, מחשבה דיבור ומעשה של הקליפה – הרי מחשבתו שבמוחו, ודיבורו שבפיו, וכוח המעשיי שבידיו ושאר איבריו, נקראים לבושי מסאבו, ״לבושים״ של טומאה, לעשר בחינות אלו הטמאות, שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דיבור או מחשבה.
כשם שנתבאר לעיל בפרק ד׳ באריכות, כיצד ״מתלבשים״ כוחות הנפש בשלושת הלבושים, ועל ידם, הם, הכוחות, מתקשרים בתורה ובמצוות – כך ב״לעומת זה״, בקליפה, ״מתלבשים״ כוחות הנפש הבהמית בשלושת ה״לבושים״, ועל ידם הם מתקשרים בענייני הקליפה (וכנ״ל, אין צורך לפרט ולהסביר באריכות, מכיון שכל הפרטים הוסברו בהרחבה לעיל (בפרקים ג – ד) בקדושה. ההסברים הנוספים כאן הם רק במה שהנפש הבהמית שונה מהנפש האלוקית).
 
 

הלבושים גרועים מהעצם

 
מעתה, אחרי שנתבארו כוחות ולבושי הנפש הבהמית, הרי כשם שבנפש האלוקית נתבאר באריכות מעלת ה״לבושים״, שדווקא על ידם יכולים כוחות הנפש לעלות מעלה מעלה ולהתקשר בהקב״ה ממש – כן גם ב״לעומת זה״, בא רבנו עתה לבאר את עוצם פחיתותם של ה״לבושים״ דקליפה, שדווקא על ידם יכולים כוחות הנפש הבהמית לרדת מטה מטה, ולהיפרד ח״ו מאלקות בתכלית, הרבה יותר ממה שהנפש הבהמית וכוחותי׳ נפרדים מאלוקות מצד עצמם.
נקודת הביאור היא, לפי שהנפש הבהמית וכוחותי׳ אינם אלא מ״קליפת נוגה״, ואילו ע״י הלבושים יורדת הנפש וכוחותי׳ ל״שלוש קליפות הטמאות״.
אך כדי להבין את ההבדל בין ״קליפת נוגה״ לשאר הקליפות, עלינו להבין תחילה מהי בכלל קליפה, מה ההגדרה של ״רע״.
״כולם יודעים״ שלרצוח ולגנוב זה רע, ולעזור לחלש ולכבד את ההורים זה טוב, אך היכן עובר בדיוק הגבול המוחלט בין טוב לרע – מה דינם של כל אותם דברים ״סתמיים״, שהם כמעט כל עסקי העולם הזה – האם הם ״טוב״ או ״רע״ או משהו ״באמצע״ בין טוב לרע?
רבנו קובע בפרק זה ברורות ונחרצות: ״טוב״ יש רק אחד, הקב״ה שאין עוד מלבדו. מה ששייך אליו ובטל אליו בתכלית הוא טוב. כל מה שאינו בטל לאלקות, ויהא זה הדבר הנפלא והנשגב ביותר, הוא רע!
מה הם ״ענייני הקליפה״, בהם ״מתלבשים״ כוחות הנפש הבהמית, ע״י ה״לבושים״ – והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, כל מה שנעשה בעולם הזה (מצד עצמם, אם אין בהם מטרה של קדושה וביטול לה׳),
אשר הכל הבל, כפי שאמר שלמה המלך שכל ענייני העולם הזה הינם ״הבל הבלים הכל הבל״, מאחר שהם ברי חלוף, כלים ו״נפסדים״ במשך הזמן.
יתר על כן, לא רק שהם ״הבל״, אלא הם גם ורעות רוח. שהפירוש בזה הוא וכמו שכתוב כזהר בשלח שהן תבירו דרוחא כו׳ – שהם שוברים (״רעות (רוח)״, מלשון ״תרועם (=תשברם) בשבט ברזל״) את ה״רוח״, את הרוחניות והקדושה, כי ע״י ריבוי ההתעסקות בענייני העולם הזה שלא לשם שמיים, ״נשברת״, חלילה רוח הקדושה.
וכמו שהוא ב״לבוש״ השלישי, לבוש המעשה, כן גם בשאר הלבושים: וכן כל הדיבורים וכל המחשבות אשר לא לה׳ המה, ולרצונו ולעבודתו, כל אלו הם הבל ורעות רוח, הם הקליפה השוברת את רוח הקדושה.
מדוע אכן מהווים כל ענייני העולם הזה ה״סתמיים״ ענייני קליפה ה״שוברת״ את הקרושה –
שזהו פירוש לשון סטרא אחרא, פירוש צד אחר שאינו צד הקדושה – חד וחלק. אין ״באמצע״. כל מה שאינו קדושה הוא ״סטרא אחרא״!
וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב״ה. בקדושה אין ״דברים נוספים״. יש רק אמת אחת מוחלטת – הקב״ה, שאין עוד מלבדו!
ואין הקב״ה שורה אלא על מה שבטל אצלו יתברך, כי מאחר ש״אין עוד מלבדו״, הרי כל מה שמרגיש עצמו ״מציאות״ ו״יש״ באיזה אופן שיהי׳, הוא עומד כאילו בסתירה לאחדותו המוחלטת של הקב״ה, כאילו יש ״עוד משהו״ ח״ו. רק מה שבטל לגמרי אליו יתברך, שוכן בו הקב״ה.
בין בפועל ממש, כמלאכים עליונים, הבטלים לאלוקות בתכלית, ונרגשת בהם המציאות האמיתית, שאין שום מציאות חוץ ממנו יתברך. ולכן הם עומדים תמיד באימה וביראה, ומברכים ומשבחים ומפארים וכו'.
בין בכוח, גם מי שנמצא ב״מקום״ ובדרגא שאין שם בגלוי ביטול לה׳ בתכלית, אבל בתוכו ובפנימיותו הוא בטל לאלקות בתכלית, ככל איש ישראל למטה, שבכוחו להיות בטל ממש לגבי הקב״ה, במסירת נפשו על קדושת ה׳, גם בו שורה הקב״ה, גם הוא שייך לצד הקדושה (אלא אם כן יפעל בניגוד לזה, שאז הוא כאילו מנתק את עצמו ממציאותו האמיתית).
ולכן אמרו רבותינו ז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי׳ כו', כי התורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב״ה, כנ״ל באריכות, מגלה אצל האדם את הביטול לאלוקות שקיים בו בעצם מצד נשמתו.
 
 

ציבור – מציאות חדשה

 
וכל בי עשרה — כאשר נמצאים עשרה יהודים יחד, ואפילו כשאינם מדברים בדברי תורה, שכינתא שריא לעולם, שורה השכינה תמיד. ואפילו אם הם עושים דברים הנוגדים את הקדושה. שכן, עצם המעמד של עשרה יהודים ביחד פועל את התגלות הנשמה שלהם.
המושג של ״ציבור״ ביהדות, הוא לא רק התאספות והתקבצות של עשרה יחידים, אלא נוצרה כאן מציאות חדשה של ״ציבור״, מציאות שיש לה דינים מיוחדים וגדרים מיוחדים. ״אין אומרים דבר שבקדושה אלא בעשרה״ – אי אפשר לומר קדיש וקדושה וברכו אלא בציבור! תפילת הציבור מתקבלת תמיד, אפילו כשאינם ראויים לכך (כמ״ש ״ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו, וליבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו״ ואעפ״כ ״והוא רחום יכפר עוון״! והגמרא מפרשת שהדברים אמורים על תפילה בציבור); תפילת ציבור ביום רגיל נחשבת כתפילה בעשרת ימי תשובה, ועוד ועוד.
כשנמצאים יחד עשרה יהודים, מתגלה אז עצם הנשמה שלהם, עד שהם הופכים למציאות חדשה. (אלא שגם אז הבחירה בידם לנהוג שלא כראוי. ומובן שאז הדבר חמור יותר, כמלך שמורדים בו בפניו של המלך עצמו. ראה באריכות באגרת הקדש סימן כ״ג), ולכן ״כל בי עשרה – שכינתא שריא לעולם״.
 
 

החיות האלוקית שבקליפות

 
אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך, אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, ויהא זה אפילו הדבר הנעלה ביותר, אם רק הוא מחשיב עצמו מציאות בפני עצמו – הרי בעצם מציאותו הוא ״מפריע״ לקדושה, שעניינה הוא ״אין עוד מלבדו״. ולכן אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב״ה.
אך בוודאי אין פירושו של דבר שאינו מקבל בכלל חיות מהקב״ה – בלי חיות מהקב״ה ח״ו, אין שום דבר יכול להתקיים בשום אופן אפילו רגע אחד!
הכוונה היא רק שהחיות שהוא מקבל מהקב״ה, היא לא מבחינת פנימיות הקדושה ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה. כלומר: בחיות זו אין האלוקות בגלוי. להיפך: בגלוי זהו היפך האלקות לגמרי – חיות אלוקית זו, המאפשרת שתהי׳ מציאות של דבר זר ונפרד מאלוקות, היא היפך העניין של ״אין עוד מלבדו״, ולכן אין היא שייכת (בגלוי) למהות ועצמות הקדושה.
אבל בכל זאת בוודאי גם חיות זו באה מהקב״ה, אלא שהיא מבחינת אחוריים, שפירושו ״כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו, שמשליכו לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו. כך למעלה, בחינת פנים הוא פנימיות הרצון העליון וחפצו האמיתי, אשר חפץ ה׳ להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה. אבל הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת ה׳ אשר שנא, ואינו משפיע לה חיות מפנימיות הרצון, וחפצו האמיתי, אשר חפץ בה ח״ו, כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי (=כמי שמשליך לאחר כתפו) לשונאו שלא ברצונו״ (לקמן פרק כ״ב).
וגם ״בחינת אחוריים״ אינם מהווים מייד דבר נפרד מאלקות, אלא רק כאשר הם שיורדים ממדרגה למדרגה, והרבה מאד מדרגות, רבבות מדרגות.
וזאת, בהשתלשלות העולמות – ירידת החיות האלוקית מעולם לעולם מכונה בשם ״השתלשלות״ (כנ״ל בפרק ב׳) – כשלשלת העשוי׳ טבעות טבעות, ורק החלק התחתון של הטבעת העליונה יורד ומתחבר עם החלק העליון של הטבעת התחתונה, וכך ״טבעות״ רבות, ירידה והשפלה יותר ויותר.
דרך עילה ועלול – כאשר דבר אחד מהווה רק ״עילה״ וסיבה (בפרטיות יותר יש הבדל בין ״עילה ועלול״ לבין ״סיבה ומסובב״ (המסובב הוא תוצאת הסיבה), אלא שאין כאן מקומו) לדבר שתחתיו, נמצא שהתחתון רחוק ערכו ביותר מהעליון. וכמו למשל ״שכל הרב״ שהוא נעלה באין ערוך כלל מהבנת התלמיד, והוא מהוה רק ״עילה״ לגביו (שכל התלמיד הוא ה״עלול״, הנולד מהעילה). או כמו שכל, שהוא נעלה באין ערוך מהמידות, והוא מהוה רק ״עילה״ וסיבה להולדת המידות. (שהן ה״עלול״). וכך הוא סדר ירידת החיות ממדרגה למדרגה שבאין ערוך זו לזו.
וצמצומים רבים – הדוגמאות שניתנו כאן מ״השתלשלות״ ו״עילה ועלול״ הן רק אופן מסויים של ירידת החיות, אך ישנם גם אופנים אחרים ושונים של סוגי צמצומים גדולים יותר, ורחוקים יותר זה מזה וכו׳ כמבואר בחסידות.
עד שנתמעט כל כך האור והחיות האלוקיים, ש״מבחינת אחוריים״ הנ״ל, מיעוט אחר מיעוט, עד שיכול להתצמצם ולהתלבש, להיות מתאים (כמו לבוש שהוא מתאים לאדם הלובשו, כנ״ל) ״להיכנס״ אל תוך הדבר הנפרד.
וגם זאת, רק בבחינת גלות – באופן שלא יהי׳ ניכר בדבר שחיותו היא חיות אלוקית. החיות האלוקית תהי׳ נעלמת ונסתרת בתוכו, ותעשה דבר שהוא היפך מהותה שלה. כמו בן מלך שנמצא בגלות, שתחת היותו בן מלך ועוסק בעניינים נעלים ונשגבים, הריהו ״טוחן בבית האסורים״, ומשמש ומשרת את היריב והשונא; כך החיות האלוקית עושה כאן היפך טבעה (כי גם אחרי כל הצמצומים והירידות היא עדיין חיות אלוקית) ומהוה ומחי׳ דבר שמרגיש עצמו זר ונפרד לגמרי, וכאילו הוא מציאות עצמאית שאינה תלוי׳ באלוקות, בה בשעה שכל הוייתו וחיותו היא אך ורק מאלוקות.
אותה חיות אלוקית מצומצמת, ״מתלבשת״ ״בבחינת גלות״ תוך אותו דבר הנפרד, להחיותו ולקיימו – לא רק העובדה שהוא ״חי״ ולא דומם, אלא גם עצם קיומו, נובע מהחיות האלוקית – שלא יחזור להיות אין ואפס, כבתחילה מקודם שנברא.
ולכן – בגלל הסבר זה, שכל מה שמרגיש עצמו נפרד מאלוקות, הריהו בעצם ״סטרא אחרא״, לכן נקרא עולם הזה ומלואו עולם הקליפות וסטרא אחרא – לפי שבעולם הזה, כפי שהוא עתה, מורגש בכל מציאותו שהוא ״יש״ ונפרד מאלוקות, וא״כ הרי כולו ״שייך״ בגלוי ל״סטרא אחרא״. ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ״ב סוף פרק ד.
בהגה״ה שבצד העמוד מבהיר רבנו שכל האמור אודות העולם הזה שהוא ״עולם הקליפות וסטרא אחרא״, הוא בקשר לעולם הזה כפי שהוא בגלוי, אבל בפנימיותו של העולם הזה יש אכן בתוכו חיות אלוקית, ולא רק ״מבחינת אחוריים״ ובצמצומים רבים, אלא ״אור אין סוף ברוך הוא ממש מלא כל הארץ הלזו התחתונה״:
עם היות בתוכו, למרות שבתוכו של העולם הזה ישנם עשר ספירות דעשי' דקדושה, שהרי החיות האלוקית המהווה ומחי׳ את העולם הזה, שהוא חלקו התחתון של עולם העשי׳, באה מהקדושה שבעולם העשי׳ – עשר הספירות דקדושה ״מתלבשים״ כולם בתוך ״מלכות רעשי״׳, שהיא המחי׳ ומקיימת את העולם הזה. נמצא שכל הספירות דקדושה ״מתלבשים״ בתוך העולם הזה, ומחיים ומקיימים אותו, וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ״ג.
ובתוך עשר ספירות דעשי׳ אלו – הן עשר ספירות דיצירה, שהן ״מתלבשות״ ב״מלכות דיצירה״ ועי״ז נתהוו מהן עשר הספירות דעשי׳. ובתוכן (לפי אותו עיקרון, למעלה יותר) – עשר ספירות דבריאה. ובתוכן— עשר ספירות דאצילות, שבתוכן אור אין סוף ברוך הוא.
ונמצא אור אין סוף ברוך הוא מלא כל הארץ הלזו התחתונה, אלא שזהו על ידי התלבשותו בעשר ספירות דארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשי׳, כמו שכתוב בעץ חיים שער מ״ז פרק ב׳ ובספר הגלגולים פרק כ'.
אבל כל זה הוא ב״פנימיות״ העולם. בחיצוניותו הוא ״עולם הקליפות וסטרא אחרא״.
 
 

שלוש קליפות הטמאות

 
מעתה, אחרי שהובהר מהי בכלל ״קליפה וסטרא אחרא״, פתוחה הדרך, לבאר את השפלות והפחיתות של ״לבושי״ הנפש הבהמית, ובמה הם גרועים ופחותים לאין ערוך יותר מן הנפש הבהמית עצמה וכוחותי׳ (כשם שלבושי הנפש האלוקית נעלים באין ערוך מהנפש האלוקית וכוחותי׳, כנ״ל):
אלא שהקליפות – למרות היות לכולן נקודה משותפת, ״יש״ ונפרד מאלוקות, בכל זאת – הן נחלקות לשתי מדרגות, זו למטה מזו (חסידים שמים לב לדיוק שבקדושה המדרגות הן תמיד ״זו למעלה מזו״ ואילו בקליפה – תמיד ״זו למטה מזו״…).
המדרגה התחתונה היא שלש קליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהם טוב כלל – אין להם שום אפשרות לעלות לקדושה, אף אם ירצו להשתמש בהם לשם שמים, שכן החיות האלוקית שבתוכן ירדה כל כך עד ש״נחשכה״ לגמרי ואינה שייכת כלל ״לצאת״ מחושך הקליפות וכאילו ״נהפכה״ בעצמה לאיסור. בחסידות מובא על כך לשון ההלכה ״חתיכה (של היתר) נעשית נבלה״.
(אלא אם אכל לפיקוח נפש, ״שהתירו חז״ל ונעשה היתר (גמור)״ (אגרת הקודש סימן כ״ו), או בגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומייד ממש, או ע״י תשובה מיוחדת, כדלקמן בפרק ז')
ונקראו במרכבת יחזקאל רוח סערה וענן גדול וגו׳ ואש מתלקחת. (הסיבה שרבנו אינו מסתפק ב״רוח סערה וגו'״ – כי אז היו עלולים לפרש שכוונת ה״וגומר״ היא (לא ל״ענן גדול״ וגו', אלא) להמשך הפסוק ״(רוח סערה) באה מן הצפון״, ולפרש שגם ה״צפון״ הוא מהקליפות).
אמנם יש להדגיש ש״מרכבת יחזקאל״ היא בוודאי ״מרכבה״ עליונה דקדושה (״מרכבה״ – דרגת ביטול לאלוקות בתכלית, כמו מרכבה, שאין לה רצון לעצמה, אלא לכל אשר ירצה הרוכב), אלא שממנה נשתלשלו וירדו שלוש קליפות הטמאות.
[בכללות, עניינן של שלוש קליפות הטמאות – מדוע הן ״שלוש״ דווקא – הוא שלושת ה״קוין" ימין שמאל ואמצע, חסד גבורה ותפארת, שהן כללות המידות.
וכפי שזה משתקף גם במשלים שבמרכבת יחזקאל: ״ענן״ הוא מטיפות מים, כידוע, שזהו עניין החסד, ״המשכה״ מלמעלה למטה, תנועה חיובית; ״אש״ עניינה גבורה, ״העלאה״ מלמטה למעלה, תנועה של שלילה: ו״רוח״ הוא ״קו האמצעי״ המאחד ומחבר את שניהם, כשם שה״רוח״ (האויר) מאפשרת לאש לבעור ולבשל את המים (ובכך להתחבר עימם).
ב״ראשית חכמה״(שער היראה פ״ד) מבאר שעניינן של שלוש הקליפות הוא מידת הגאוה, העקשנות והכעס, עיי״ש. וישנם עוד ביאורים]
 
 

לא להכניס תמונות של חיות טמאות

 
ומהן, משלוש קליפות הטמאות, נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות העולם, הן הנפשות של הגויים, נפש האדם, והן הגוף הגשמי של הגוים, וקיום גופם – גם הגוף הגשמי של גוי שונה במהותו מגופו של יהודי. גופו של גוי ״נלקח״ משלוש קליפות הטמאות, ואילו הגוף היהודי – מקליפת נוגה, כדלקמן.
ונוסף לזה, נשפעות משלוש קליפות הטמאות ונפשות כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה, ולא רק נפש החי שבקרבו, אלא גם וקיום גופם, גם גוף בעלי החיים הטמאים ״נלקח״ מהקליפות הטמאות לגמרי.
וזו, אגב, הסיבה שכ״ק אדמו״ר שליט״א מזהיר ומעורר פעמים רבות, להיזהר שלא לקבוע בבית תמונות של חיות טמאות – משום שבחיות אלו ״מלובשות״ הקליפות הטמאות, ואסור שהן ייצרו ח״ו את ה״אוירה״ בבית.
ובמיוחד כשמדובר על תמונות וצעצועים לילדים קטנים, שהם מושפעים הרבה יותר, נפשית, מהדברים הסובבים אותם, והדבר משפיע עליהם למשך כל ימי חייהם. כפי שהקפידו תמיד אצל יהודים שיהיו התינוקות (במיוחד) תיכף ללידתם מוקפים בענייני קדושה, בתמונות צדיקים ופסוקי תורה, ״שיר המעלות״ וכדומה, ולשיר להם שירי־ערש של קדושה דווקא, ״די תורה איז די בעסטע סחורה״ וכדומה – כי הדברים שסביב התינוק משפיעים מאד על אופיו לכל חייו, כידוע (ולאחרונה ״גילו״ זאת גם החוקרים ה״מדעיים״).
ונוסף לאלו נשפע מהקליפות גם וקיום וחיות כל מאכלות אסורות מהצומח. כאן לא מדובר על ״נפשות״ ו״גוף״, כי לצומח, בפשטות, קשה לומר שיש לו ״נפש״ חי׳ ורצון – ה״חיות״ שיש בצומח היא, בפשטות, רק לצורך גידולו והתפתחותו, שהוא צומח ומתפתח מקטנות לגדלות. אבל לכאורה אי אפשר לומר שיש לו רצון ותענוג, ושהוא מרגיש ומתפעל וכו' – דברים ששייכים רק בדבר חי ולא בצומח ודומם.
ובכל זאת נוקט רבנו שתי לשונות, ״קיום״ ו״חיות״, כי אכן יש בצומח שני דברים: עצם העובדה שהוא נמצא וקיים, כמו הדומם, ונוסף לכך יש בו ״חיות״ המגדלת ומצמיחה אותו.
כמו פירות ערלה, בשלוש השנים הראשונות מנטיעת אילן, פירותיו אסורים באכילה ובהנאה, וכלאי הכרם, כשנוטעים כרם ענבים וביחד עמו חיטה ושעורה, איסור ״כלאיים״, וב״כלאי הכרם״ האיסור הוא חמור יותר (גם מ״כלאיים״ סתם), שהוא גם אסור בהנאה.
מ׳ – וכן באיסורים דומים, שהם ״איסורי חפצא״, שהחפץ עצמו אסור (בניגוד ל״איסורי גברא״ – איסור על האדם לאכול או ליהנות מחפץ זה, אבל החפץ עצמו אינו אסור, כגון ביום הכיפורים, שאסור לאדם לאכול, אף שהמאכלים אינם אסורים).
מה הפירוש ש״החפץ עצמו אסור״, מה שייך לומר על החפץ מצד עצמו (לא האיסור לאדם בקשר לחפץ) שהוא אסור – לפי מה שמוסבר כאן מובן היטב: חפץ זה קיומו וחיותו היא משלוש קליפות הטמאות לגמרי, שאין להם עלי׳ לעולם. וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ״ט פרק ו'.
(אודות ה״דומם״ לא מזכיר כאן רבנו מאומה, כי אכן אין דברים מהדומם שאסורים מעצם בריאתם, שנלקחו משלוש קליפות הטמאות לגמרי).
 
 

פחיתות ״לבושי״ הנפש הבהמית

 
וכן קיום וחיות, עצם המציאות הגשמית של היכולת לעשות את האיסור, וה״חיות״ הנפשית שבזה, של כל המעשה דיבור ומחשבה של כל שס״ה (=365) לא תעשה, וענפיהן, כל פרטי האיסורים, דאורייתא ודרבנן (כמפורש לקמן) המסתעפים מעצמן של האיסורים, כמו שכתוב שם (בעץ חיים) סוף פרק ה׳.
[מכאן, אגב, משמע שלפי דעת רבנו, גם איסורים דרבנן הם ״איסור חפצא״, איסור על החפץ עצמו. ולא כדעת כמה אחרונים שאין בכוחם של חכמים להטיל איסור על החפץ עצמו, אלא רק על האדם שלא ישתמש בחפץ. ולדעתם האיסורים דרבנן כולם ״איסורי גברא״ ולא ״איסורי חפצא״. אך ממה שאמר רבנו שגם איסורים דרבנן באים משלוש קליפות הטמאות, נמצא שגם הם ״איסורי חפצא״].
לפי המבואר עד כאן כבר מובן (מה שהתחיל רבנו בפרק זה) גרעון ה״לבושים״ של הנפש הבהמית, שהם שפלים יותר לאין ערוך מהנפש עצמה וכוחותי׳ הפנימיים (כשם ש״לבושי״ הנפש האלוקית נעלים לאין ערוך על הנפש וכוחותי׳ הפנימיים כמבואר בפרקים ד־ה) – לפי שהנפש הבהמית עצמה וכוחותי׳ -הפנימיים, ״נלקחו״ מקליפת נוגה (כפי שיבואר לקמן בפרק ז׳), ואילו ה״לבושים״, המחשבה דיבור ומעשה של שס״ה לא תעשה וענפיהן, הן משלוש קליפות הטמאות לגמרי.
ולפי המבואר לקמן בפרק ז׳ נמצא עוד יותר, שגם המעשה דיבור ומחשבה בעניינים המותרים של העולם הזה, שהן מקליפת נוגה – גם הן, כאשר האדם עושה אותן שלא לשם שמיים, הריהן יורדות אז לשלוש קליפות הטמאות, וא״כ הן גם כן שפלות באין ערוך לגבי עצם הנפש הבהמית וכוחותי׳ הפנימיים, שהן מקליפת נוגה.
[ואולי י״ל שזו הסיבה שרבנו חילק אה הפרקים בצורה כזו, שלכאורה הוא מפסיק ומסיים את פרק ו׳ כאילו באמצע העניין – כי בפרק ו׳ הוא מדבר על פחיתות וגרעון ה״לבושים״ של שס״ה לא תעשה לגבי הנפש וכוחותי׳, ואילו בפרק ז' הוא מוסיף גם את ״גרעון״ הלבושים לגבי הנפש וכוחותי' גם ב״כל המעשים אשר נעשים תחת השמש״, ״אשר לא לה׳ המה״].
 

פרסום תגובה חדשה

test email