פרק ו – החיות האלוקית היורדת לקליפות

"סוד גלות השכינה"

לאחר שרבנו הסביר בפרק הקודם את משמעותו הפנימית של החטא, את ה"הפסק" וה"ניתוק", חלילה, בין היהודי למטה לבין שורשו ומקורו ב"פנימיות החיות", שהוא "שם הוי'", ובפרט "פנימיות ומקור הדיבור" – בא רבנו לענות על הקושיא ששאל בתחילת ההסבר, בפרק ד, כיצד ייתכן שישנם יהודים שעברו על איסורי כריתות ומיתות בידי שמים, שאז, על פי התורה, צריך להיות "מת ממש" קודם גיל חמישים או שישים, "והאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים"?!

נקודת הביאור היא, שה"כרת" וה"ניתוק" חלילה קיים גם בזמן הגלות, בנפש האלוקית. אבל בזמן הגלות יש אפשרות שהאדם ימשיך לחיות בגשמיות, משום שהוא יכול לקבל חיות לגופו ונפשו הבהמית מהקליפות וסטרא אחרא, כמו החיות שמקבלים הבהמות והחיות מקליפת נוגה.

(ביאור נוסף ישנו בסוף הפרק, שלכן יש אפשרות, על ידי תשובה, לחזור ולהתקשר באלוקות, ושוב לקבל את החיות האלוקית כמו קודם החטא).

אמנם, עובדה זו, שיהודי שעבר על איסור כרת, הי' "מת ממש" בגלל שנפשו "נכרתה" ו"ניתקה" משורשה ומקורה ב"פנימיות החיות", זהו, בזמן שהיו

ישראל במדרגה עליונה, כשהיתה השכינה שורה בישראל, שזה מורה שעם ישראל בכלל, הי' אז במדרגה עליונה. וזה הי' בבית המקדש, שהיו בו ניסים וגילוי אלוקות בתמידות, שזה מורה שהעולם כולו הי' אז במדריגה עליונה יותר. ומזה מובן (עוד ענין) גם בנוגע לכל פרט, וכל אחר מישראל, שהי' אז במדריגה עליונה.

ואז, לא היו מקבלים חיות לגופם (היינו, גם כל אחד ואחת בפני עצמו) רק על ידי נפש האלוקית לבדה.

שהיא מקבלת את חיותה, מבחינת פנימיות השפע שמשפיע אין סוף ברוך הוא, על ידי שם הוי' ברוך הוא, כנ"ל. ולכן, ברגע ש"נכרת וניתק חבל ההמשכה" ממקור חיות הנפש האלוקית, לא היתה לו שום אפשרות לחיות, והי' "מת ממש".

אך, לאחר שירדו ממדריגתם, ככלל, וגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה, שה"שכינה", החיות האלוקית השוכנת ומתלבשת בעולם, תהי' בגלות ובשבי' כביכול בתוך הקליפות והסטרא אחרא, ותשפיע חיות גם למקום ולענין שהם היפך הכוונה והיפך הרצון לגמרי (כאדם שנמצא בגלות, שהוא עובד ומשרת את שונאו, ועוזר לשונאו להתגבר ולהתעצם).

[הסיבה לכך שזה נקרא "סוד": מכיון שבוודאי אין הקב"ה "מוכרח" חס ושלום בשום דבר, אם כן, הרי וודאי שיש בכך בפנימיות "סוד" גדול ועמוק – כדי להגיע מתוך "ירידה" עצומה זו לעלי' האמיתית וגילוי עצמותו יתברך וכו' וכו'.

אבל בינתיים, עד שתתגלה הכוונה הפנימית שבזה, הרי החיות האלוקית נמצאת בתכלית ההעלם, ב"סוד", ועד שהיא פועלת כאן כאילו נגד עצמה, בכך שהיא נותנת "חיות" לקליפה וסטרא אחרא, שהם ההיפך הגמור של "אמיתת המציאות" האלוקית!

(ועיין לקמן (קמ, ב) שהדבר דורש ביאור רחב "איך הוא התלבשות זו", וזו סיבה נוספת לכך שזה נקרא "סוד")].

מי גרם לגלות השכינה?

ענין זה של "גלות השכינה" נגרם על ידי מעשי האדם, חטאי בני ישראל. ואף שהדבר תמוה לכאורה: איך ייתכן שמעשי בני אדם יגרמו גלות ל"שכינה"

– מביא רבנו הוכחה לכך מפסוק, הוכחה שגם מוסיפה ביאור איך ייתכן הדבר: כמו שכתוב (ישעי' נ, א) ובפשעיכם, בגלל הפשעים שלכם, שולחה אמכם, "שולחה" ו"גורשה" ממקומה ומציאותה האמיתי, שכל עניינה הוא אלוקות בלבד; ובגלל שהיא "אמכם", ה"אמא" והמקור של נשמות ישראל, הרי כאשר ה"בנים" ירדו מטה מטה לתוך הקליפות, הם "גוררים" עימם גם את מקורם, "פנימיות החיות" האלוקית, שתרד גם היא, כללית, ו"תתלבש" ו"תיכנס" אל תוך "היכלות הסטרא אחרא".

וכפי שיוסבר לקמן, שבכל חטא שהאדם עושה (נוסף לענין ה"ניתוק" שנתבאר לעיל), הריהו (גם) "מעביר" את החיות האלוקית שבו אל הסטרא אחרא. וכפי שנאמר (בראשית ו, ט) "שופך דם האדם (דקדושה) באדם" (בליעל, בקליפה) – הוא לוקח את החיות האלוקית שבקרבו ("דם" מורה על החיות, "כי הדם הוא הנפש") ומשתמש בה נגד רצונו יתברך, ובכך הוא "מעביר" אותה ("עבירה" – גם מלשון "מעביר" את החיות האלוקית) אל הקליפה, שהיא נגד רצונו יתברך. וכאשר חטאו ישראל, ככלל, פעלו בחטאיהם שהחיות האלוקית, "פנימיות החיות" בכללותה, "תשולח" ו"תגורש" ממקומה האמיתי, ותתלבש בתוך הקליפות.

דהיינו, שירדה השפעת בחינת ה' תתאה של שם הוי' הנ"ל, שהיא כללות החיות של כל העולם, כנ"ל בפרק ד', ופנימיותה בפרט היא החיות של כל יהודי, כנ"ל נפרק ה'.

ואותה "פנימיות החיות" ירדה ונשתלשלה ממדרגה למדרגה למטה מטה, עד שנתלבשה השפעתה ביו"ד (עשר) ספירות דנוגה. שכן, גם בקליפת נוגה, הקליפה שיש בה מעט טוב, יש בה גם כן עשר ספירות, כי "זה לעומת זה עשה האלוקים" (כמבואר בתניא חלק א' פרק ו').

לקבל חיות כמו בהמה

אותם הקליפות הרוחניות, "עשר ספירות דנוגה", הם הינם המשפיעות שפע וחיות, על ידי המזלות, וכל צבא השמים, והשרים שעליהם, לכל החי הגשמי שבעולם הזה.

(וזאת, לא רק בגלל הגלות והחורבן, אלא עוד הרבה לפני כן, החל מחטא עץ הדעת – ראה אגרת הקודש סימן כ"ה. קמ, רע"א).

שכן, בעולם הזה, שהוא "מלא קליפות וסטרא אחרא", מרגיש עצמו "יש" ו"נפרד" לגמרי מאלוקות, ואינו מרגיש כלל שיש בתוכו חיות אלוקית – החיות שבעולם הזה באה מקליפת נוגה, המכסה ומסתירה על האלוקות.

חיות רוחנית זו "עוברת" דרך "השרים" הממונים על העולם הזה, שהם למטה יותר אפילו מקליפת נוגה.

ומהם "עוברת" החיות, דרך "המזלות וכל צבא השמים", לכל הברואים.

כי הנהגת כל העולם מתנהלת (ברצון ה', כמובן) באמצעות גרמי השמים, כמו שכתוב (ברכה לג, יד) "וממגד תבואות שמש, וממגד גרש ירחים".

נמצא שחיותו של העולם הזה כולו היא מהקליפה. ולמרות שהקליפה מקבלת את חיותה מהקדושה, הרי בחיות שבאה מהקליפה אין הדבר ניכר ונרגש כלל.

ולא רק ה"חי", בעלי החיים, אלא וגם לכל הצומח, שגם בהם יש "חיות" מסויימת, הגורמת להם לצמוח ולגדול, גם חיות זו באה מהקליפה.

כמאמר רבותינו ז"ל (ב"ר פ"י, ו) אין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל וכו' למעלה, המכה בו ואומר לו גדל, שעל ידי המזל צומח העשב וגדל.

אלא שכל אלו מקבלים את חיותם מ"חיצוניות החיות" האלוקית, שהתלבשה בקליפות עד שאין ניכרת האלוקות שבה כנ"ל, וכך היא משפיעה להם חיות.

אבל "פנימיות החיות", ככלל, בזמן בית המקדש, לא ירדה לתוך הקליפות (אלא רק פרטים ו"הארה" ממנה – כאשר כל פרט מישראל חטא, הוא "הוריד" פרט מסויים, אבל כללות "פנימיות החיות" לא ירדה).

ומכיון שמקור חיותו של יהודי הוא אך ורק מ"פנימיות החיות", וגם הנפש הבהמית והגוף של יהודי, לא יכולים לקבל את חיותם שלא דרך הנפש האלוקית – לכן לא הי' יכול אז לחיות אם בעוונותיו ניתק את עצמו חלילה ממקור חיותו.

אבל בזמן הגלות, כאשר "פנימיות החיות", ככלל, ירדה גם היא ו"התלבשה" ו"נכנסה" בגלות בתוך הקליפות, אזי גם היא "נותנת חיות" גם למה שנגדה ולעומתה ממש כביכול כנ"ל – ואזי, יכול גם החוטא ופושעי ישראל, לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות, גם כן מהקליפות, כמו שאר בעלי חיים ממש. כמו שכתוב (תהלים מט, יב) נמשל כבהמות נדמו, שישנו מצב בו האדם הוא "נמשל" לבהמה ודומה לה ("נדמו"), כי הוא מקבל את חיותו מאותו מקור כמו הבהמה.

נפשו האלוקית של היהודי, נכרתה וניתקה חלילה משורשה, והיא אכן "מתה" ברוחניות (כי לא שייך שהנפש האלוקית תקבל חיות מהקליפה), אבל בגשמיות ממשיך האדם לחיות, כי נפשו הבהמית והגוף מקבלים את חיותם מהקליפות.

[וכדאי לשים לב: לכאורה, גם במצב כה שפל, אין שום אפשרות שיהודי (גם הגוף והנפש הבהמית שבו) יקבל חיות מ"חיצוניות החיות" (שאם לא כן, לשם מה כל ההסבר על "סוד גלות השכינה"? אפשר לומר פשוט שישראל אז מקבלים מ"חיצוניות החיות" ומהקליפה!) – אלא גם אז הם מקבלים מ"פנימיות החיות" שירדה לתוך הקליפות ומחי' דבר שנגד כל מהותה, ולכן היא מחי' את הגוף והנפש הבהמית.

אבל גם אז הוא מקבל חיות מ"פנימיות החיות". כי את מהותו של יהודי, גם של הגוף והנפש הבהמית שלו, ואף בשעה שהם מקבלים חיות מהקליפות, אי אפשר לשנות בשום אופן!]

מאידך, למרות כל השפלות והרע שבמצב זה, הרי יש בו גם "טוב" גדול מאד – סוף סוף האדם נשאר לחיות בעולם הזה, וכל עוד הוא חי הרי בידו לחזור בתשובה, ולהחזיר את מצבו כמו קודם החטא, ואף להתעלות יותר מכך!

יש בחירה חופשית

ואדרבה, לא זו בלבד שאז יכול החוטא לקבל חיות כמו שאר בעלי חיים, אלא הוא יוכל לקבל ביתר שאת ויתר עז, הרבה יותר חיות ממה שהם מקבלים.

מדוע – על פי המבואר מזוהר הקדוש פרשת פקודי, שכל שפע וחיות הנשפעת לאדם התחתון, בשעה ורגע שעושה הרע בעיני ה', במעשה או בדיבור או בהרהורי עבירה וכף, [כוונתו ב"וכו'", לרבות את מה שכתב בתניא חלק א' פרק יא: "וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה, אלא בענין זיווג זכר ונקבה בעולם, שעובר על אזהרת התורה ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום כו'" (שלא יבוא לידי קרי בלילה). וגם כשמהרהר בזה, אף שאין זה עבירה ממש] – הכל נשפע לו מהיכלות הסטרא אחרא המבוארים שם בזוהר הקדוש (שישנם ב"סטרא אחרא" "היכלות" שונים לסוגים שונים של עבירות). וכפי שיוסבר להלן, מכיון שבעשותו עבירות הריהו משפיע להם תוספת חיות מהקדושה, לכן "הוא נוטל חלק בראש".

אבל גם אחרי ש"פנימיות החיות", ככלל, ירדה לתוך "היכלות הסטרא אחרא", עדיין יש לאדם בחירה: והאדם הוא בעל בחירה, אם לקבל השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא, אם יחשוב ידבר או יעשה שלא כרצון ה', או מהיכלות הקדושה, שמהם נשפעות כל מחשבות טובות וקדושות, וכו' – ודיבורים ומעשים טובים וקדושים, ואם יחשוב ידבר או יעשה כרצון ה', יקבל את חיותו מהקדושה.

[רבנו מחדש בכך חידוש גדול, שלמרות ש"שולחה אמכם" וירדה השפעת הקדושה ל"עשר ספירות דנוגה", הרי(מאחר שמדובר על "קליפת נוגה" שיכולה להפוך לקדושה) כאשר הוא ינהג כרצון ה', ה"לבוש" של קליפת נוגה יהי' בטל ל"מלובש" בו, ויהפוך ויהי' נכלל בקדושה.

ועל דרך המבואר בתניא חלק א' פרק מ' (נד, ב) ש"באותיות הקדושות של דברי תורה ותפילה", "אין קליפת נוגה מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן", היא "מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו".

(ובפשטות, המילים "והאדם הוא בעל בחירה וכו'", באים בהמשך למה שאמר קודם "אך לאחר שירדו ממדרגת וכו"' – שדווקא בזמן הגלות יכול האדם

לקבל חיותו מקליפה, מה שאין כן בזמן הבית. וכאילו כתוב "ואזי האדם הוא בעל בחירה")].

כי זה לעומת זה עשה האלוקים וכו'(קהלת ז, יד) ולכן יש לו בחירה ואפשרות לקבל את החיות מקדושה או מקליפה.

והיכלות הסטרא אחרא שהם מ"שלוש קליפות הטמאות" (ראה תניא חלק א' פרקים ו-ז ופרק ל"ז) מקבלים ויונקים חיותם מהתלבשות והשתלשלות השפע דיו"ד ספירות חוגה.

אשר היא, קליפת נוגה, הכלולה מבחינת טוב ורע, היא בחינת עץ הדעת וכו', עליו נאמר "ועץ הדעת טוב ורע", שיש בו אפשרות לעלות לקדושה או לרדת לקליפה (כמבואר בארוכה בתניא חלק א' פרק ז'). ולכן גם אחרי שירדה השפעת החיות ל"עשר ספירות דנוגה" יש עדיין אפשרות שתעלה לקדושה (כנ"ל) או שתרד ל"היכלות הסטרא אחרא". כנודע ליודעי חן, חכמה נסתרת, חכמת הקבלה.

להמשיך חיות לקליפות

מכאן מגיע רבנו לענין שלישי שנגרם על ידי החטאים (נוסף ל"הפסק" החיות שמבחינת "ויפח", ו"כריתת" ו"ניתוק" "חבל ההמשכה", שנתבארו באריכות לעיל בפרק ה') – המשכת תוספת חיות לקליפות.

[ואם כי ענין זה הוזכר לעיל כבר מתחילת הפרק – אך קודם לא דובר שזה עוד ענין שנגרם על ידי החטא, אלא שמכיון שישנו "סוד גלות השכינה" לכן יכול האדם לחיות בגשמיות גם אחרי ש"נכרת ונפסק חבל ההמשכה". וכאן חוזר רבנו לבאר שאכן על ידי החטא נגרם ענין נוסף]

והנה יעקב חבל נחלתו כתיב (האזינו לב, ט) – גם קודם, בפרק ה', הביא רבנו פסוק זה, אבל שם הוא בא בהמשך ל"חלק הוי' עמו", כי הדרגא שבנשמה שם, בה נעשה "כרת" ו"ניתוק" על ידי החטא, היא דרגה שבאה בהמשך לדרגת "ויפח" (למרות שהיא למטה ממנה). וכאן רוצה רבינו להדגיש שישנה דרגא שלישית, שאין לה קשר לדרגת "ויפח": לעיל, בפרק ה', נתבאר באריכות שבדרגת "ויפח" נעשה "הפסק" אפילו בעבירה קלה ביותר, ובאופן שהחיות אינה מגיעה מלכתחילה אל האדם החוטא, ואילו בדרגת ה"חבל" ש"ראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה" (בה מורגש שהחלק שלמטה הוא רק "קצה תחתון" (ולא "ראש" בפני עצמו) של "ראש החבל" שלמעלה) – בו נעשה "כרת" ו"ניתוק" (בעבירות חמורות) שהקצה תחתון "מתנתק" ומאבד את הקשר עם שורשו למעלה.

בשתי הדרגות לא שייך לומר שהוא "ממשיך חיות לקליפות" – שהרי החיות האלוקית נפסקה ונכרתה, ואינה נמשכת לקליפות!

כאן מוסיף רבינו שישנה מדריגה שלישית בנשמה – ולמרות שמדריגה זו מרומזת גם היא בפסוק "יעקב חבל נחלתו", אך(שלא כמו בדרגת ה"חבל" שבפרק ה') אין לה קשר לתחילת הפסוק ("חלק הוי' עמו"). ולכן מוסיף רבינו כאן "כתיב", להדגיש שזהו ענין בפני עצמו: והנה, יעקב חבל נחלתו כתיב, נשמתו של יהודי היא כמו חבל. אבל כאן, אופן הקשר שלה למקורה הוא דרך משל, כמו החבל שראשו אחד למעלה וראשו השני למטה.

כאן לא מדובר על "קצהו", אלא על "ראשו השני" – בחלק הנשמה שלמטה בגוף מורגש שהיא כאילו מציאות וענין בפני עצמו, וגם כאשר הוא חוטא ופוגם הוא נשאר "ראש", ונשאר קשור עם החלק שלמעלה. חלק זה לא "נכרת" ולא "ניתק" אפילו בעוונות החמורים ביותר י ודווקא משום כך הריהו "גורר" עמו את החלק שלמעלה לאותם מקומות נידחים ושפלים לשם הוא מגיע – אם ימשוך אדם בראשו השני, ינענע וימשך אחריו גם ראשו הראשון, כמה שאפשר לו להמשך.

וככה ממש, בשרש נשמת האדם ומקורה, מבחינת ה' תתאה, ה' אחרונה של שם הוי', הנ"ל – שכאשר הוא עושה עבירה, הוא ממשיך את החיות האלוקית שלמעלה גם לאחרים שחוץ ממנו (דבר שלא הי' כלל בדרגא הקודמת של "חבל", שרק הנשמה שלמטה היתה קשורה למעלה, ולא אחרים);

ויותר מזה: ומוריד השפעתה של "פנימיות החיות", "ה' תתאה" של שם הוי', על ידי מעשיו הרעים ומחשבותיו, למטה מטה, עד תוך היכלות הסטרא אחרא כביכול, שמשם, מהיכלות הסטרא אחרא, הוא מקבל מחשבותיו ומעשיו. ומכיון שהוא "מקבל" מהם, והם "המשפיעים" לו, לכן הוא "ממשיך" אליהם את החיות, שהרי בכך עשה עצמו למטה מהם, והשפע המגיע אליו "עובר" אליהם תחילה.

[הסיבה הפנימית לכך שדרגא זו שבנשמה נשארת תמיד קשורה בשורשה, ואינה "ניתקת" לעולם, גם כשיחטא בעוונות החמורים ביותר – משום שדווקא דרגא זו החיצונית קשורה עם עצם הנשמה "כפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך", שם אין שום "תפיסת מקום" לשום חטא ועוון, ושום דבר לא יוכל למנוע ולהפריד חם ושלום את התקשרות הנשמה באלוקות. עצם הנשמה "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך" (תניא חלק א' פרק כד), והיא תמיד "חבוקה ודבוקה בך, יחידה ליחדך" (נוסח הושענות). וכמו שלגבי עצמותו יתברך "גם חושך לא יחשיך ממך, וכחשכה כאורה", כך גם לגבי בחינה זו בנשמה.

ומכיון שכן, הרי גם "טוב" עצום ישנו בזה: מאחר שהנשמה קשורה תמיד בעצמותו יתברך, ואף כאשר ירדה ונפלה מטה מטה תוך היכלות הסטרא אחרא, נשארה קשורה ודבוקה באלוקות – לפיכך תמיד יכולה היא לעשות תשובה, "לצאת" מהקליפות, וכך "להוציא" גם את השכינה מה"גלות", ולהביא את הגאולה הפרטית, ותיכף ומיד ממש – את הגאולה האמיתית והשלימה].

כאן חוזר רבינו ומבאר את מה שהתחיל לעיל – מדוע החוטא יכול לקבל חיות "ביתר שאת ויתר עז": ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה, השפעת החיות דקדושה אל הקליפות באה רק ב"זכותו", בכך שהוא "לקח" את החיות האלוקית שבו, ו"העביר" אותה לסטרא אחרא רחמנא ליצלן, בכך הוא הוסיף להם חיות אלוקית מ"פנימיות החיות" — לכן הוא נוטל חלק בראש, לכן הוא גם מקבל מהם הרבה יותר חיות מאשר מקבלים כל בעלי החיים.

ובזה מתורצת הקושיא שבפרק ד, מדוע אותם חייבי כריתות ומיתות "האריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים" – משום שהם "נטלו חלק בראש" בגלל שהשפיעו לסטרא אחרא.

[אבל אף על פי כן מבואר בחסידות(קונטרס ומעין עמודים 80־77) שכל זה הוא רק לפי שעה, באופן זמני. באופן קבוע לא ייתכן בשום אופן שהקליפות יהיו מקור חיותו של יהודי. ולכן בהכרח שבאיזה שהוא שלב גם ההשפעה הגשמית תיפסק.

נמצא ש"לטווח ארוך" אין הדבר "משתלם" גם מבחינת ה"חישובים" של "הנפש הבהמית" (וראה ד"ה ביום עשתי עשר תשל"א שלא זה צריך להיות החישוב של יהודי, אלא ש"אנא נסיב מלכא", שהוא רוצה דווקא את המלך עצמו וכו', עיין שם). וכדוגמת אדם המחלל שבת, רחמנא ליצלן, שסוף סוף בוודאי שמה שהרויח מזה לא יכול להיות לטובה – ברכה והצלחה אמיתית ובאופן קבוע אצל יהודי, לא תיתכן אלא על ידי התורה ומצוותי'.

אין בידינו משלוות הרשעים

על פי הנ"ל נמצא, שהחוטא בזמן הגלות צריך לקבל הרבה יותר חיות והצלחה בגשמיות ממי שאינו חוטא. עלולה, אם כן, להישאל שאלה: מדוע אם כן אין אנו רואים בזמן הגלות (כל זמן שלא תיקנו את ה"מפני חטאינו") ריבוי של השפעה גשמית? על כך מבאר רבינו:

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ד, טו) אין בידינו לא משלות הרשעים וכו', אצלנו בזמן הגלות אין ("אין בידינו") את השלוה שיש לרשעים ("וכו'" – "ואף לא מיסורי הצדיקים, כדלקמן).

הדיוק בזה הוא בידינו דוקא, כלומר בזמן הגלות אחר החורבן. כי דווקא בזמן הגלות, ודווקא אחר החורבן, כאשר ישנו "סוד גלות השכינה" –

(מה שאין כן בגלות עשרת השבטים שלפני כן, ואפילו בגלות יכני' שלפני החורבן, שעדיין לא הי' "סוד גלות השכינה". וכמבואר בסוף חלק א' של התניא שבזמן בית המקדש ההשפעה לכל העולם היא דרך קדש הקדשים),

אזי נשפעת החיות האלוקית לקליפות, והחוטא "מקבל חלק בראש" מהקליפות כנ"ל. ואם כן, היתה צריכה להיות אצלנו (אצל החוטאים) "שלוות הרשעים". ולמרות זאת אין לנו את השלווה הזו, כדלקמן.

(כמובן אין הכוונה שאין לנו טוב כלל, אלא שלא זכינו ל"שלווה" מוחלטת, טוב ללא רע כלל. על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ראה פרש"י ר"פ וישב) "ביקש יעקב לישב בשלווה").

[ה"ברטנורא" כאן מפרש את מאמר חז"ל זה בשני אופנים (לא כפי המבואר כאן באגרת התשובה), אבל על שניהם קשה:

א. פירוש ראשון, שאין אנו יודעים ("אין בידינו" – כמו הביטוי בגמרא "לא הוה בידי'"(לא הי' בידו) היינו שלא ידע דבר זה), מדוע יש שלווה לרשעים.

אבל קשה – למה זה רק "בידינו"? הרי משה רבינו (ברכות ז, א) כבר שאל "מפני מה רשע וטוב לו": וירמי' הנביא גם הוא כבר שאל "מדוע דרך רשעים צלחה"!

ב. פירוש שני, ש"בידינו", בגלות, אין "משלוות הרשעים", מהשלווה שהקב"ה נותן לרשעים "כדי לטרדן מן העולם הבא". ויש לומר הטעם לכך לפי שאין אנו רשעים כה גדולים, עליהם נאמר (ואתחנן ז, י) "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו" – הרשעים שבזמן הגלות אינם "שונאיו" חס ושלום, אלא שנכשלו וחטאו בגלל חושך והעלם והסתר הגלות.

אך גם על זה קשה: הרי דבר פשוט הוא שעתה בזמן הגלות אין "שלווה", ולשם מה צריך התנא לומר לנו את זאת (כקושיית ה"תוספות יום טוב" כאן)?

אך לפי ביאור רבינו כאן מובן: עלולה היתה להיווצר "קושיא" וספק באמונה – איך ייתכן שאין "שלווה" לרשעים בזמן הגלות, והרי על פי התורה, החוטא בזמן הגלות "מקבל חלק בראש"?! ולכן מציין התנא שאכן "אין בידינו משלות הרשעים", שהתורה כבר אמרה לנו שאין בזמן הגלות שלווה גמורה].

מדוע "אין בידינו"?

מדוע אכן אין לנו את "שלוות הרשעים" – אין אנו יודעים (וגם זה נרמז בביטוי "אין בידינו" – שאין אנו יודעים מדוע כן הדבר. כמו "לא הוה בידי'", ועל דרך פירושו הראשון של ה"ברטנורא" כאן).

אמנם אפשר להסביר זאת קצת (על דרך פירושו השני של ה"ברטנורא" הנ"ל), שבזמן הגלות אין אנו רשעים גדולים כל כך, שהרי ה"רשעות" נובעת מחושך והעלם והסתר הגלות. ולכן אין ה"ניתוק" מאלוקות מוחלט, ואין "המשכת החיות לסטרא אחרא" מוחלטת – מאחר שישנו "לימוד זכות" מפני חושך הגלות.

ומכיון שכן, הרי האדם מקבל חיותו גם מ"היכלות הקדושה", ומשם מגיע לו רק מעט חיות (שהרי סוף סוף חטא), ומ"היכלות הסטרא אחרא" אינו מקבל כל כך, מאחר שלא השפיע להם כל כך – לכן אין ההשפעה לרשעים רבה כל כך בזמן הגלות.

[וגם בזמן החורבן עצמו, כאשר הרשעים היו אכן רשעים גמורים, בכל זאת לא ראינו שהצליחו כל כך ו"נטלו חלק בראש". ויש לבאר זאת בשני אופנים:

א. מכיון שאז "שפך חמתו על העצים ועל האבנים" בחורבן בית המקדש, היתה בכך כפרה על החטאים שבאותו זמן.

[כדברי חז"ל שזהו "מזמור לאסף" (תהילים עט, א. ראה פרש"י שם) ולא "קינה לאסף", כי זה ש"שפך חמתו על העצים ועל האבנים" גרם לביטול החטאים.

ועל דרך מאמר רבותינו ז"ל (מכות כג, א) "כיון שנקלה – אחיך הוא", לאחר שקיבל את עונשו, כבר אינו רשע והריהו "אחיך".

ולכן מיד אחרי ש"געתה פרתו" פעם ראשונה, שזה הי' רמז על החורבן (איכה רבה פ"א, נז), תיכף ומיד "געתה פרתו" פעם שני', רמז ל"נולד מושיען וגואלן של ישראל", כי מכיון שבטלו החטאים, צריכה מיד להתחיל הגאולה על ידי משיח צדקינו].

ולכן לא שייך שיקבלו את החיות רק מ"היכלות הסטרא אחרא" וכנ"ל.

ב. בנוגע לכלל ישראל, לא שייך לומר, חס ושלום, שיקבלו את חיותם רק מ"היכלות הסטרא אחרא", שהרי "להחליפם באומה אחרת אי אפשר". ולכן לא שייך ש"יטלו חלק בראש"].

אבל למרות שיש בכך קצת ביאור, עדיין אין הדבר מובן ומתקבל כל כך, עדיין "אין בידינו" הסבר מלא.

[מה שכתב רבינו "(משלוות הרשעים) וכו'", כוונתו לרבות את ההמשך, שאין בידינו גם מ"ייסורי הצדיקים". שאין זה נוגע כל כך להבנת ולהמשך הענין כאן באגרת התשובה, ולכן לא כתב זאת בפירוש, אבל על פי המבואר כאן יובן גם ענין זה: דווקא בזמן הגלות, כשישנו "סוד גלות השכינה", והחיות האלוקית עוברת דרך הקליפות, הי' צריך להיות "ייסורי הצדיקים". אלא שחס עלינו הקב"ה, ואין הדבר נמצא אצלנו כל כך (וגם לזה אין הסבר מספיק, מדוע זה כך)].

להשיב את השכינה מהגלות

ומסיים רבינו: וזו היא בחינת גלות השכינה כביכול, כאשר מהחיות האלוקית של "פנימיות החיות", "ה' תתאה", נמשך להשפיע בקליפות – להשפיע להיכלות הסטרא אחרא אשר שנאה נפשו יתברך. כאשר החיות האלוקית נשפעת למקום שהוא לגמרי נגד רצונו יתברך.

ולא רק השפעה "רגילה" לצורך התהוותם, שבכך היתה כוונה אלוקית שיתהוו הקליפות (כדי שתהי' בחירה חופשית וכו'), אלא, על ידי החטאים, האדם ממשיך להם תוספת חיות יותר ממה ש"נקצב להם" בתחילה, והרי זה בניגוד לרצונו יתברך.

(אלא שבוודאי גם בכך ישנה כוונה אלוקית פנימית יותר, כדי להגיע מזה אחר כך לעלי' גדולה יותר בקדושה וכו' – אבל "בינתיים" הרי זה בניגוד לרצונו יתברך, ה"שכינה" נמצאת בגלות בתוך הקליפות).

[תוספת השפעה זו לקליפות היא לא רק בזמן הגלות, אלא גם בזמן בית המקדש, כמובן. אלא שאז הי' היהודי במדריגה נעלית, ולא הי' שייך לקבל את החיות שנמשכה לקליפות.

ובגלל ריבוי החטאים ירדה, בזמן החורבן, השכינה כולה, "שולחה אמכם", ונשפעה גם "פנימיות החיות" לקליפות. ואז היתה ירידה בכל העולם, וגם ביהודים בכלל, שכולם מקבלים את החיות האלוקית ש"עברה" את "עשר ספירות דנוגה"]

נמצא שרבינו ביאר עד כאן מה "קורה" כאשר יהודי חוטא חלילה:

א. "נפסקה" החיות האלוקית של "ויפח", ו"אינה מגיעה כלל מלכתחילה" ליהודי (אבל אין זה גורם לשינוי בחיותו הגשמית).

ב. "נכרת ונפסק חבל ההמשכה" מבחינת "ה' תתאה", ואין הנפש שבגוף קשורה עם שורשה ומקורה שלמעלה (בעוונות חמורים – לגמרי. ולכן בזמן הבית הי' הדבר גורם למיתה גם בגשמיות, ובזמן הגלות רק ברוחניות הנפש).

ג. ה"חיצוניות" של "פנימיות החיות", שממשיך להיות קשור למעלה כל הזמן, הוא יורד ו"מוסיף חיות בקליפות".

ולכן "תשובה תתאה" פירושה (כנ"ל בפרק ד' מהזוהר הקדוש) "תשוב ה' תתאה", שיש להשיב ולהחזיר את "ה' תתאה", שירדה ונפלה, למקומה הראשון

כי בחטאיו הוריד האדם את בחינת "ה' תתאה" להוסיף חיות בקליפות. ולכן יש "להשיב" ולהחזיר אותה משם, ולשוב ולקשור אותה בשורשה ומקורה הראשון, באותיות י־ה־ו של שם הוי'.

ובפשטות יותר הכוונה היא (גם) להשבת בחינת ה"א תתאה שבנפשו: הרי נתבאר לעיל (סוף פרק ד') שבחינת "ה' תתאה" שבנפש הוא מעשה המצוות בפועל. אם כן, כאשר האדם עשה את ההיפך, הוא כאילו "משתמש" ב"ה' תתאה" שבנפשו למעשה שהוא הפוך מרצון ה'. ולכן יש להשיב ולהחזיר את "ה' תתאה" שבנפשו למקומה האמיתי, למעשה המצוות כרצון ה' (ועל ידי זה גם יתקן את פנימיות הענין הנ"ל של המשכה "ה' תתאה" לקליפות).

וכשהאדם עושה תשובה נמנה, שעניינה, כנ"ל בפרק א' "עזיבת החטא בלבד", אלא שיש לעשות זאת "באמת ובלב שלם" (כנ"ל פרק ד, וכדלקמן) ובזה הוא משיב את "ה' תתאה" שבנפשו למקומה האמיתי במעשה המצוות, אזי מסלק מהם, מהקליפות, את ההשפעה שהמשיך בהן במעשיו ומחשבותיו, משום שבכך הוא מחזיר גם את "ה' תתאה" שלמעלה למקומה האמיתי, בו אין שום שייכות לקליפות.

וזהו שתשובה פירושה "תשוב ה'", ותשובה תתאה פירושו תשוב ה' תתאה, שכן בחינת "ה' תתאה" היתה בגלות בתוך הקליפות בגלל החטאים, ועל ידי התשובה היא שבה מבחינת גלות.

וכמו שכתוב (נצבים ל, ג) ושב ה' אלקיך, האלוקים שלך, האלוקות שבנשמה שלך, הוא "ישוב" את שבותך, כלומר הוא ישוב ויחזור יחד עם שבותך, משום שגם הוא, ה' אלוקיך, בחינת ה"א תתאה, הי' בגלות ועליו לשוב יחד עם שבותך, ההשבה שלך.

וכמאמר רבותינו ז"ל (מגילה כט, א) והשיב לא נאמר וכו' – אלא "ושב". לא נאמר שהקב"ה רק ישיב את שבותך, אלא שהוא עצמו ישוב יחד עם שבותך, משום שגם האלוקות היתה בגלות, ובגאולתו של היהודי נגאלת גם השכינה. ובגאולת כלל ישראל, תיגאל גם כללות השכינה, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.