פניני התניא – ביאור פרק ז באגרת התשובה

יום רביעי י״ד סיון ה׳תשע״ד
עתה, אחרי שרבינו הסביר באריכות בפרקים הקודמים מה ״קורה״ במעשה החטא, ניגש רבינו להסביר כיצד עושים אכן ״תשובה נכונה״, שתתקן את כל החסרונות והפגמים הנ״ל, ותשיב את ״ה׳ תתאה״ למקומה.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

 

 

פרק ז – ״דרך האמת והישר״ לתשובה תתאה

 

ה״אמת״ וה״ישר״

 

עתה, אחרי שרבינו הסביר באריכות בפרקים הקודמים מה ״קורה״ במעשה החטא, ניגש רבינו להסביר כיצד עושים אכן ״תשובה נכונה״, שתתקן את כל החסרונות והפגמים הנ״ל, ותשיב את ״ה׳ תתאה״ למקומה.

את פירושה של תשובה בפשטות, כבר הסביר רבינו בפרק א׳, שהיא ״עזיבת החטא בלבד״. אבל יש צורך שתשובה זו תהי׳ אכן ״באמת ובלב שלם״ (כלשון רבינו בתחילת פרק ד׳. וראה בביאורנו שם) – שלא תהי׳ זו החלטה של התעוררות לרגע, שלא תחזיק מעמד ולא תהי׳ מעומק הלב (אף שגם זו תשובה), אלא החלטה אמיתית, שתבוא מבפנים, מעומק הלב, ותהי׳ באופן שאחרי התשובה הוא יהי׳ במצב שכאילו ״אינו מסוגל״ לחטוא (אלא אם כן ישתמש בכוח הבחירה החופשית שלו, כנ״ל שם).

לשם כך על האדם להתבונן מה גרם בחטאיו, להתחרט עליהם מעומק ליבו,

ואז תהי׳ החלטתו וקבלתו על להבא ״באמת ובלב שלם״. ואז היא גם תחזיק מעמד לאורך זמן, כמו שכתוב (משלי יב,יט) ״שפת אמת – תכון לעד״ (ראה גם בתניא חלק א׳ סוף פרק י״ג).

ואולם, דרך האמת, שתהי׳ התשובה אמיתית אצלו, שתבוא מפנימיות ליבו ונפשו, ולא רק ב״חיצוניות״;

והישר, שהתשובה תבוא מתוך עצמו, ולא מסיבה חיצונית שגרמה לו להתעורר בתשובה(כמו המסופר בגמרא (עבודה זרה יז,א) אודות רבי אליעזר בן דורדייא, שהתעורר לתשובה על ידי סיבה חיצונית, שאמרו לו בשעת העבירה שאין לו שום סיכוי לחזור בתשובה – אף שאחר כך אכן חזר בתשובה באמת, אך אין זו ״דרך הישר״ לתשובה. וכמו שכתב רבינו בחלק א׳ סוף פרק מ״ג שזו ״הוראת שעה״ ולא ״סדר העבודה הקבועה ותלוי׳ בבחירת האדם״).

לבחינת תשובה תתאה, ה׳ תתאה הנ״ל, הם ב׳ (שני) דברים דרך כלל.

כדי שהתשובה תהי׳ אכן אמיתית, ותבוא מתוך עצמו, יש צורך בהתעוררות פנימית שתגרום לו להתעורר בתשובה, ולקבל עליו באמת עול מלכות שמים.

כדי לקבל באמת עול מלכות, יש צורך בשני דברים:

א. בהכרה בגודל מעלת המלך, ובכך שהוא מלך ואדון עליו.

ב. בהכנעה וביטול מצידו אל המלך (כי אם לא תהי׳ בו הכנעה וביטול, גם אם יכיר במלך ובכך שהוא אדון עליו – עלול למרוד בו).

ואלו הם שני הדברים שיבאר כאן רבינו:

א. התבוננות בגדולת הקב״ה, ובהתעוררות רחמים בקרבו על ריחוקו מאור פני ה׳ בחטאיו(שזה מורה שהאלוקות מאירה בנפשו, שלכן איכפת לו הריחוק — הוא מכיר בגדולת המלך ובמלכותו עליו).

ב. הביטוש וההכנעה של נפשו, שתיכנע אל המלך.

[שני דברים אלו הם גם בהתאם לשני הדברים הנ״ל – ״האמת״ ״והישר״:

״האמת״ מראה שחענין הוא ״אמת״, שהקב״ה אכן מלך עליו.

יותר מזה: ה״אמת״ שבתשובה הוא דבר שבא מלמעלה, כפי שמציין ב׳׳לקוטי לוי יצחק״ לאגרת הקודש ס״ו, שם מבואר(קי,ב) שהאהבה והיראה הבאים מלמעלה דווקא הם הנקראים בשם אמת ״שהוא יתברך האמת האמיתי וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמי״׳. וכדי לזכות ל״אמת ה״׳ הוא על ידי ״שיעורר רחמים רבים לפני ה׳ על הניצוץ שבנפשו״.

״והישר״ הוא שהדבר פועל בתוכו פנימה, ההכנעה והביטול שלו לאלוקות.

ובאותיות הקבלה (כפי המבואר ב״לקוטי לוי יצחק״): ״בנין המלכות״ שהיא ״ה׳ תתאה״ הוא בעיקר מ״שני ראשים״ — ״תפארת״, שהיא בעיקר ״חסדים״, אור וגילוי, ״תנועה״ של גילוי אלוקות וקירוב לאלוקות בנפשו, שמרגיש את גדולת ה׳ והיותו מלך עליו, ו״ממנה נמשכו חסדים לכתר מלכות״, שגם זה מורה על התגלות המלך.

ו״יסוד״, ש״ממנה נמשכו גבורות לדעת דמלכות עד סיומה״, תנועה של ״גבורה״, שהיא הכנעת האדם, שעל ידי זה עול המלך מתקבל בנפשו וחודר לליבו, ל״דעת״ דמלכות, ענין הפנימיות.

(במה שמציין לאגרת הקודש הנ״ל יש עוד רמז לתרץ קושיא: הרי האדם הפריד עצמו ח״ו מאלוקות, ואיך יוכל לפעול בנפשו שיאיר אצלו גילוי אלוקות (שזהו ענין ״האמת״, כנ״ל) – לכן מציין ל״אגרת הקודש״ שם, שעל ידי שהאדם יעורר רחמים מצידו, יומשך לו מלמעלה ״ואמת ה׳ לעולם״)].

 

 

לעורר רחמים העליונים

 

הדבר הראשון הדרוש כדי להגיע לתשובה כראוי – הא', הוא לעורר רחמים העליונים של הקב״ה, ממקור הרחמים – לא רק מבחינת ״אב הרחמן״, האב שיש בו מידת הרחמים, אלא מבחינת ״אב הרחמים״. מקור הרחמים, שם אין הרחמים מוגבלים כלל (לא כבמידת הרחמים, בה הרחמים מדודים ומוגבלים. ראה לקוטי תורה נשא כג, א וש״נ) –

[לכן נהגו פעם (וגם רבותינו נשיאינו) לכתוב בבקשות ברכה  (״פ״נים״) מהרבי שיעורר רחמים רבים ״ממקור הרחמים והחסדים״ – אבל כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ביטל ״נוסח״ זה עוד בשנת תש״י, באומרו שאין צורך ״להראות״ לרבי מניין לעורר את הרחמים, כי הוא יודע בעצמו מניין צריך לעורר, ויכול הוא לעורר מלמעלה עוד יותר וכו׳].

אם כן, יש לעורר רחמים, על נשמתו ונפשו האלוקית, שנפלה על ידי החטאים, חלילה, (כלשון הש״ס חגיגה ה, ב) מאיגרא רמה מגג גבוה, לא רק מ״גג״ סתם (שגם הוא גבוה), אלא מ״גג גבוה״, מדריגה עליונה ביותר; ממה שהיתה קשורה בהקב״ה, שהוא חיי החיים ברוך הוא, למעלה מבחינת ה״חיים״ השייכים לעולמות, מבחינה שאינה שייכת לעולמות כלל, מ״פנימיות החיות״ –

ומשם נפלה וירדה הנשמה לבירא עמיקתא, לבור עמוק, לא סתם ל״בור״ (שגם הוא עמוק), אלא ״בור עמוק״, הן היכלות הטומאה והסטרא אחרא. וכפי שנתבאר לעיל שעל ידי החטאים יורדת הנשמה ומקבלת חיותה מהיכלות הסטרא אחרא. ועל כך יש לעורר עלי׳ את הרחמים העליונים ממקור הרחמים.

ולא רק הנשמה ירדה כל כך, אלא גם החיות האלוקית ירדה – ועל מקורה של הנשמה במקור החיים, הוא שם הוי׳ ברוך הוא. וכנ״ל שמקור הנשמה הוא ״שם הוי״׳, ובפרט בחינת ״ה׳ תתאה״, ובחטאיו מוריד האדם את השפעתה, שתשפיע חיות להיכלות הסטרא אחרא. יש, אם כן, לעורר רחמים רבים גם על מקור הנשמה, על שם הוי׳.

וכמו שכתוב (ישעי׳ נה, ז) וישוב אל הוי׳ וירחמהו, שיעורר רחמים (״וירחמהו״) על שם הוי׳.

פירוש – מה הפירוש לעורר רחמים על שם הוי׳ – לעורר רחמים על השפעת שם הוי׳ ברוך הוא, שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסטרא אחרא הטמאים להחיותם.

כיצד ומדוע – על ידי מעשה אנוש, מעשה האדם, החטאים, ותחבולותיו, ומחשבותיו הרעות, כי גם מחשבות רעות בלבד גורמות לתוספת השפעת חיות לסטרא אחרא.

וכמבואר בחסידות שעל זה נאמר ״ונוקב שם הוי״׳, שהוא עושה כאילו ״נקב״ בשם הוי׳, שתומשך החיות ממנו ל״חיצונים״.

וכמו שכתוב (שיד השירים ז, ו) מלך אסור ברהטים, המלך, הקב״ה הוא ״אסור״ וקשור ״ברהטים״, במקומות המרוצה, במקומות בהם רצים (כמו שנקראו ״שקתות המים״ בשם ״רהטים״ (ויצא ל, לח) על שם מרוצת המים בהם, כי ״ריצה״ בארמית הוא ״ריהטא״). ופירשו על כך בהוספות לתיקוני זוהר (תיקון ו׳) ברהיטי מוחא וכו׳, ב״שקתות״ של המוח – חלקי המוח בהם ישנה ״מרוצת״ המחשבות.

כלומר: בכך שהמחשבות מתרוצצות וחולפות במוח, ״אסור״ וקשור כיכול המלך הקב״ה. ואם המחשבות היו בלתי רצויות, הרי הוא ״נמשך״ על ידי זה ויורד בגלות לתת תוספת השפעה וחיות לסטרא אחרא, היא בחינת גלות השכינה מלכות דאצילות (״מלך אסור ברהטים״), הנקראת ״שכינה״ על שם ששוכנת ומתלבשת בתחתונים להחיותם, ועל ידי החטאים היא יורדת להשפיע חיות להיכלות הסטרא אחרא, כנ״ל בפרק הקודם.

 

 

״תיקון חצות״ וקריאת שמע שעל המטה

 

וזמן המסוגל לזה לעורר רחמים רבים על נפשו ועל השפעת שם הוי׳, הוא בתיקון חצות, כמו שכתוב בסידור בהערה, ב״הערה לתיקון חצות״ בסידור רבינו הזקן (נדפס בסידור ״תורה אור״ עמוד צט. סידור עם דא״ח קנא, ג) עיין שם באריכות.

שם מבואר (בנוגע לענייננו) כי מניעת והסתלקות יראת ה׳ מנפשו נקראת בשם ״חורבן ירושלים״ – ״יראה שלם״. וזה קורה ״בסיבת גלות השכינה, היא הארת מידת פחד מלכותו יתברך, המלובש בלבוש שק, אשר הלבשנו בעוונותינו, בפריקת עול מלכות שמים, בביטול מצוות עשה, ותלמוד תורה כנגד כולם, ובהמשיך עלינו עול דרך ארץ, שהוא פחד חיצוני, פן יחסר לחמו, וכי האי גוונא (וכמו כן) שארי יראות חיצוניות, המסירים לבב האדם מעבודת קונו, וגורמים

לפרוק עול תורה ועבודה. ויעקב חבל נחלתו כתיב. וכמשל המושך בחבל מלמעלה כו'.

שלכן ממשיכים ומורידים כביכול גם כן (את) הארת מידת פחד מלכותו יתברך. שורש נשמותינו, גם כן לשורש החיצונים כו' כנ״ל, וכנודע.

והנה כל המעמיק דעתו ותבונתו בגדולת אין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין, וכולא קמי׳ כלא חשיב כו', יבכה במר נפשו על היותו גרמא בניזקין, להוריד הארת כבוד מלכותו יתברך, בבחינת גלות, לחיצונים שבהיכלות הנ׳׳ל, המגביהין עצמן כנשר לומר ידינו רמה ולא ה׳, לי יאורי ואני עשיתיני כו'. (ו)הצדיקים המבטלים נפשם וגופם לה׳, ליכלל וליבטל באורו יתברך, שפכו (הקליפות) דמם כמים. להיות (מכיון ש)ביטול זה (של הצדיקים, הוא) נגד רצונם ודעתם (של הקליפות). וזהו חרפתם אשר חרפוך וגו״׳. וממשיך ומבאר שם את הפסוקים שבתיקון חצות בקשר לזה.

וממשיך ש״מאחר שמתאבל על מניעת והסתלקות היראה, מעלה עליו הקב״ה כאילו כו'״. ואז תוכל לשרות עליו האהבה והשמחה העליונה בעת רצון. ״אך לא די באנינות וצער בלב. כי אם להראות אבילות בפועל ממש, לישב על הארץ כו', מפני שמידת מלכות נקראת בשם כבוד מלכותו. וזהו עיקר מהות מידת המלוכה, כמאמרם ז״ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואין כבוד אלא דבר הנראה לעינים בראי׳ חושיית בפועל ממש, וד"ל״.

ומסיים: ״ואחר הדברים והאמת האלה, כל החיל אשר נגע יראת ה׳ בליבם, יסירו מסוה הבושה, ויתאספו אגודות אגודות. עשרה או פחות, או אפילו ביחידות, ויעשו כסדר תיקון חצות הנדפס בסידורים״ וכו׳.

אמנם בדורות המאוחרים יותר, כתב כ״ק אדמו״ר מוהרש׳׳ב נ״ע בקונטרס התפילה (פרק י״א) שאין צריך תיקון חצות בכל לילה אצל אנשים רגילים, אלא רק ״לעיתים״, ״וגם שיהי׳ ביחידות דווקא, שלא בפני אדם. כי ידוע דתיקון חצות הוא התחלת ויסוד העבודה דכל היום, ולכן צריך להיות בסתר, כמו יסוד הבניין שהוא טמון בארץ כו'״.

ובספר המאמרים תרס׳׳ט (עמוד קכא) נתבאר שיש רבים שיכולים להתעורר דווקא בשעת התפילה (ולא בתיקון חצות) משום שאז הוא קרוב לאלוקות יותר בכללות, ואז יוכל לפעול את מרירות ליבו על הריחוק מאור פני ה׳ בנקל יותר.

[וכיום נוהגים אצל חסידים (כמדומה שגם זה אומרים בשם כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע) שאין עורכים תיקון חצות כלל (מלבד יחידי סגולה), וכל העניינים של חשבון הנפש, חרטה ותשובה וכו׳ ״העבירו״ לקריאת שמע שעל המיטה.

זאת, נוסף לכך שבדורותינו אלו האחרונים ממש עיקר העבודה היא בשמחה, ובאופן של ״טראכט גוט – וועט זיין גוט״ (תחשוב שיהי׳ טוב – ואכן יהי׳ טוב) גם בנוגע לרוחניות ותשובה. על דרך תשובה עילאה, כי ״אין לנו כח לענין המרירות וכו'״, (ראה באריכות בד״ה מרגלא בפומי׳ דרבא, יז כסלו תשמ״ו (התוועדויות תשמ״ו חלק א׳ עמוד 667, ובהרבה מקומות בשיחות כ״ק אדמו״ר שליט״א)). וגם כשיש צורך בחשבון הנפש וכו', והרי מוכרחת ״ביקורת״ וחשבון נפש בכדי לתקן וכו' וכו' – הרי זה בעיקר בנוגע להחלטות להבא ולא ״לחטט״ כל כך בפרטי העבר, גם אם זה בשביל מרירות ותיקון וכו', כי הלוואי שמכאן ולהבא יהי׳ אכן כראוי].

 

 

להתמרמר – אך לא להתעצב

 

וזהו שכתוב שם, ב״תיקון חצות״, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו(איכה ה, טז) כי על ידי החטאים אכן נפלה וירדה ״עטרת ראשנו״, מקור נשמות ישראל, ספירת המלכות, ״ה׳ תתאה״.

ולכן נקרא הקדוש ברוך הוא מלך עלוב, כך נקרא הקב״ה בספר בפרקי היכלות (פרק י״ח) כמו שכתב הומ״ק רבי משה קורדובירו ז״ל. כי אין לך עלבון גדול מזה – כש״לוקחים״ את החיות האלוקית ומורידים אותה לתוך הקליפות, ״והוא כמשל האוחז בראשו של מלך, ומורידו למטה, וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה… שהקליפות וסטרא אחרא נקראים קיא צואה כנודע״ (לעיל חלק א׳ סוף פרק כד).

ובפרט כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין סוף ברוך הוא, בגדולת ה״מלך״ אותו ״מורידים״ כל כך למטה על ידי החטאים, שהוא ממלא כל עלמין, מחי׳ את כל העולמות על ידי ״התלבשות״ בתוכם, והמשכת חיות פרטית לכל נברא לפי ערכו, ולכל פרטיו בפרטי פרטיות.

ונוסף לכך, הוא גם וסובב כל עלמין, הוא למעלה מהעולמות והנבראים לגמרי, ומה שמהוה ומחי׳ אותם הוא רק ״הארה״ בלבד, ש״אינה תופסת מקום״ לגבי מה שהוא יתברך עצמו.

ויתר על כן, הוא למעלה אפילו מכדי לומר עליו אפילו שהוא למעלה מהעולמות, כי אין לו שום יחס אליהם כלל וכו' (ראה בכל זה בביאורנו לחלק א׳ פרק ג׳)

כאשר יתבונן בזה כל אחד ואחד לפי שיעור שכלו והבנתו. ולא רק יבין, אלא ״יתבונן״ ויתעמק וישים אל ליבו, עד שיכיר וירגיש בגדולת ה׳; וביחד עם זה יכיר וירגיש עד כמה חמור הדבר כאשר ״סוחבים״ את ה״מלך״ חלילה למטה מטה כל כך – יתמרמר על זה מאד מאד.

וכפי שמובאת הדוגמא למרירות זו ממי שטובע בנהר, שברגעים אלו שטובע הוא מתחרט מאד מאד על שהלך לרחוץ בנהר  (ספר המאמרים עזר״ת עמוד

כב). וחרטה והתמרמרות מוחלטת זו בנפשו, תגרום לו ש׳׳עזיבת החטא״ תהי׳ אכן ״באמת״ ובשום אופן ״לא ישוב לכסלה עוד״.

חשוב רק להדגיש, שכל המדובר הוא אודות ״מרירות״, אך בשום אופן לא על ״עצבות״, אותה ״הרחיקו במאד חכמי האמת״ (אגרת הקודש סימן י״א). ואומרים בשם הרב הקדוש ר׳ אהרן מקרלין נ״ע, שלמרות שהעצבות עצמה אינה עבירה – הרי שום עבירה אינה יכולה להוריד את האדם ולדרדר אותו מטה מטה כל כך כמו העצבות (ומאידך: למרות ש״מקוה״ היא לא מצוה, אך שום מצוה אינה יכולה לרומם את האדם ולהעלותו כל כך כמו ה״מקוה״).

נקודת ההבדל בין ״מרירות״ ל״עצבות״ (ראה בחלק א׳ פרק ל״א): ״עצבות היא שלבו מטומטם כאבן, ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר״. העצבות היא ״אסקופה הנדרסת לכל מיני רע״, היא מביאה לייאוש ולאי עשי׳, ואילו המרירות מביאה לעשי׳ מוגברת (וכפי שחסידים נוהגים לומר שאחרי עצבות ״הולכים לישון״, ואילו אחרי המרירות ״מתחילים לעבוד״).

ומבואר (ד״ה ויקרא יעקב הב׳ עת״ר, ועוד) שבעצם העצבות נובעת מ״הרגש עצמו״ – ״מציאות״ אצלו הוא דווקא מי שלומד ומתפלל וכו׳, ומאחר שחטא ונפל הרי הוא לא ״מציאות״! ואילו המרירות נובעת מהרגש האלוקות בנפשו. ולכן זה ״דוחף״ אותו לעשות ולפעול בכל כוחותיו כדי לתקן את מה שקלקל (וגם בנוגע למרירות – ראה לעיל בנוגע לדורותינו אלו האחרונים).

כל זה הוא הדבר הראשון ב״דרך האמת והישר״, להגביר את הרגש האלוקות בנפשו וההתמרמרות על ריחוקו מאור פני ה׳, על ידי שיעורר רחמים רבים (שזהו ענין ה״אמת״, כנ״ל).

[בכמה מקומות בחסידות (ראה ספר המצוות להצמח צדק מצות וידוי ותשובה פרק א׳) מבואר שעל ידי זה עוקר את רצונו מן החטא, ובזה גורם ״לעקור״ את ״נפש״ הקליפה ולהוציאה מן הקליפות. אמנם ענין זה לכאורה שייך בעיקר לפרק ח׳, וכאן עיקר ההדגשה היא על אופן התשובה שלו שתהי׳ ״באמת ובלב שלם״, כנ״ל בארוכה].

 

 

לב נשבר – ישבור את הקליפה

 

והב׳, הדבר השני, כדי שהדברים אכן ייקבעו בנפשו בפנימיותו ״בלב שלם״, ויבוא מעצמו (בדרך ה׳׳ישר״), צריך לבטש ולהכניע את הקליפה וסטרא אחרא.

אשר כל חיותה היא רק בחינת גסות והגבהה, כמו שכתוב(ירמי׳ מט, טז. עובדי׳ א, ד) אם תגביה כנשר וגו׳ (המשך הפסוק ״ואם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך נאום ה'״) – עיקר ה״נקודה״ של הנפש הבהמית, ושל הסטרא אחרא בכלל, הוא היותה ״יש ודבר בפני עצמו״, וההרגשה שהכל סובב סביב ה׳׳אני״ שלי, מזה נובעים כל פרטי הרע (ראה בחלק א׳ פרק כ״ט, ובביאורנו ל״דף השער״ של חלק א׳). ולכן והביטוש וההכנעה עד עפר ממש, זוהי מיתתה וביטולה של הסטרא אחרא.

ומכיון שכל חיותה היא (שני דברים) ״גסות״ ו״הגבהה״, הרי ״מיתתה וביטולה״ הוא על ידי ה״ביטוש״ והשבירה של ה״גסות״, וה״הכנעה״ שהיא ביטול ה״הגבהה״(לקוטי לוי יצחק כאן).

כיצד פועלים ״ביטוש והכנעה״ בסטרא אחרא – והיינו על ידי שהאדם גורם שליבו יהי׳ לב נשבר ונדכה, ולהיות נבזה בעיניו נמאס וכו׳. כי מכיון שמציאות הנפש הבהמית (שבאה מהסטרא אחרא), ״היא היא האדם עצמו בבינונים״ (כמבואר בחלק א׳ פרק כט. ומכל שכן במי שחטא), הרי בזה שמבטש ומכניע את עצמו, הריהו מוריד ומשפיל את הסטרא אחרא, ״ומסלק ממנה הכח והרשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלוקית. ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החושך מפני האור הגשמי״.

וכמו שכתוב ענין זה, שעל ידי ביטוש והכנעת עצמו גורם מיתת וביטול הסטרא אחרא בזוהר הקדוש (ויקרא ה, א) על פסוק (תהילים נא, יט) זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה וגו׳.

הזוהר מפרש את כפילות הלשון (לכאורה) ״רוח נשברה לב נשבר״ — שעל ידי ה״לב נשבר״ גורם שתהי׳ ״רוח״ הסטרא אחרא בכללותה ״נשברה״, כפי שיובא מיד לקמן.

תחילה מדייק הזוהר את לשון הפסוק ״זבחי אלוקים״, ולא ״זבחי הוי׳״ כי כל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי׳, היא מדת הרחמים. אבל לשם אלקים, היא מדת הדין, אין מקריבין קרבן בהמה..

ולכן נזכר תמיד בקרבנות שם הוי׳: ״אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'״ (ויקרא א, ב), ״ריח ניחוח להוי'״ ועוד, ואילו ״קרבן אלוקים לא כתיב״.

ומכאן שענין הקרבן אינו שייך לענין השני כאן של ״הביטוש וההכנעה״, שהוא מצד ה״גבורות״ כנ״ל, אלא לשם הוי׳, שהוא מידת החסד והרחמים – הענין הראשון כאן, שהוא מצד ה״חסדים״ כנ״ל.

מדוע אם כן נאמר בפסוק זה ״זבחי אלקים״ – איזה ״זבח״ הוא לשם אלוקים; למידת הדין והגבורה?

– כי אם עניינו של ה״זבח״ ל״אלוקים״, למידת הגבורה, הוא לשבר ולהעביר רוח הטומאה והסטרא אחרא בכללותה. וזהו הפירוש רוח נשברה, לשבור את ״רוח״ הסטרא אחרא.

[שם אלוקים, מידת הדין, אינה ״מתפייסת״ בקרבנות הבהמה, שהוא ה״בירור״

של קליפת נוגה, אלא דווקא בשבירת ״רוח הסטרא אחרא״ שהיא משלוש קליפות הטמאות (״יהל אור״ עמוד 199)].

והאיך נשברה רוח הסטרא אחרא, כפי שמובן מדברי הזוהר הקדוש הנ״ל -כשהלב נשבר ונדכה וכו'.

 

 

״אתכפיא״ אז והיום

 

והאיך נשבר הלב ונדכה –

[בלקוטי תורה (ר״ה סב, א) מדייק שהלשון ״נדכה״ מורה שאין הלב במצב של ״דכא״ (מצב של שבירה) מצד עצמו, אלא רק על ידי פעולה שעושה בנפשו וגורם שיהי׳ לבבו נדכה, או אם חלילה באים לו ייסורים מלמעלה להכניעו ולהשפילו. וזהו שביקש דוד המלך ע״ה, שגם במצב שאין הלב ״דכא״ מצד עצמו באמת לאמיתו, בכל זאת ״אלוקים לא תבזה״, שיהי׳ על ידי זה גילוי אור אין סוף ברוך הוא, דהיינו שיהי׳ בטל לאור אין סוף ברוך הוא.

ובמקום אחר (מאמרי אדמו״ר הזקן על התורה עמוד תרפ״ב) מבואר שהלשון ״נשבר״ הוא ״לחתיכות גדולות״, ו״נדכה״ הוא ״לשברים קטנים״].

הנה מעט מזעיר הוא על ידי סיגופים ותעניות – לסיגופים ותעניות יש אמנם כח לשבור את הלב ולהכניעו. וכנ״ל, שה״נקודה״ של ״הנפש הבהמית״ הוא ה״ישות״ והרגשת עצמו, ואם כן הרי כל סיגוף ותענית ״מכניע״ אותו, כאשר הוא ״קולט״ שוב ושוב ש״לא הוא בעל הבית״, וכך נשבר לבו ונדכה. כך ״נפרד ממנו הרע שבו מעט מעט״, והוא מזדכך ונעשה ״כלי״ שישכון בתוכו אור ה', אבל בדורותינו אלה, שאין לנו כח להתענות הרבה, וכפי שנתבאר לעיל (בפרק ג׳) באריכות, שאפילו תעניות על חטאים אי אפשר לצום ככל הדרוש לתיקון הנפש, ומכל שכן תעניות נוספות, שכל תכליתן הוא לבטל ולהכניע את הגוף, ״אין לנו כח״ לכך, ולכן רק ״מעט מזעיר״ הוא על ידי ״סיגופים ותעניות״.

[אבל, כמובן, גם בדורותינו צריך להיות, לפחות ״מעט מזעיר״, ענין ה״סיגופים״ (גם אם ענין התעניות מושלל לגמרי, כדלעיל), ה״אתכפיא״, וגם באכילה ושתי׳ (מאחר שעיקר ״חומריות״ והתלהבות הנפש הבהמית הוא בכך. ואם לא יכניע את ליבו ויישאר שקוע בתאוות עולם הזה – לא יועיל לו שום חשבון נפש!) אלא שזה צריך להיות בזהירות מירבית שלא יפגע בשום אופן בבריאות (וספק —לחומרא, שלא יעשה זאת!).

וכפי שאמר כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ב״יחידות״ להמשפיע הרה׳׳ח וכו׳ ר׳ ניסן נעמינוב ע״ה, שצריך להסביר לתלמידים שעתה אין לעשות ״אתכפיא״ על ״מרגרינה״ או ״תפוח״, אלא שאם נותנים במטבח הישיבה לבחור בין שני סוגי מאכלים, ובנוגע לבריאות אין שום עדיפות לאחד מהם, והוא חושק במאכל אחד -שיאכל דווקא את השני…

ועיקר ה״אתכפיא״ הנדרשת עתה היא להיות עוצם עיניו מלהסתכל במקום שליבו חפץ, אוטם אוזניו מלשמוע מה שחושק ומתאווה, ובולם פיו מלדבר מה שחומד ליבו, גם בדברים המותרים (ומכל שכן כאשר יש חשש איסור חס ושלום).

ובמיוחד באופן החיובי של ״אתכפיא״ – להתייגע הרבה יותר מטבעו ורגילותו בהפצת המעיינות והיהדות, וכן בלימוד בתפילה ובקיום המצוות (ראה לעיל חלק א׳ פרק כ״ה ופרק ל׳)].

כי ״אין לנו כח להתענות הרבה״ כדוד המלך, שהתענה הרבה תעניות, ועל ידי כך ״הרג״ את נפשו הבהמית. כמאמר רבותינו ז״ ל (ירושלמי ברכות בסופה. וכפי שנזכר גם בחלק א׳ פרק א׳) על פסוק (תהילים קט, כב) ולבי חלל בקרבי, ש״חלל״ פירושו ״הרוג״ (מלשון ״נופל חלל בשדה״. נוסף לפירוש שבלב נשאר ״חלל ריק״ משום שהיצר הרע ״נהרג״ ואיננו שם), שהרגו את היצר הרע בתענית. אך אנו אין לנו כח להתענות כל כך כדוד המלך, ולכן אצלנו זהו רק ״מעט מזעיר״.

[ולמרות שבחלק א׳ הביא רבינו את הענין של ״הרגו בתענית״, ומשמע שם שזה שייך לכל אחד (וכידוע פתגם החסידים שכל מה שכתוב בתניא (אפילו דרגת ״צדיק״ שבתניא) שייך לכל אחד) – אך שם מדובר על ״בינוני״ ש״לא עבר עבירה מעולם״, וכל מה שצריך להתענות הוא רק בשביל להרוג את היצר, ולכך אולי יש אפשרות לכך גם בדורו של רבינו הזקן, אך כאן, כשמדובר על בעל תשובה שצריך להתענות הרבה כדי לתקן עוונותיו, בוודאי שאין לו אפשרות להתענות הרבה כל כך שיוכל להרוג היצר על ידי כך].

 

 

״בעל הבית״ שעושה חשבון

 

אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר ונדכה, ועל ידי זה והעברת רוח הטומאה והסטרא אחרא, הוא, להיות ממארי דחושבנא, מ״בעלי החשבון״ – לא רק מאותם שעושים חשבון, כ״מנהל חשבונות" שלמרות שעושה את החשבון בנאמנות ובדיוק, אך אין זה ״עסק שלו״, ולא איכפת לו כל כך התוצאה; אלא כבעל הבית (״מארי׳״) שעושה חשבון, שה״עסק״ הוא שלו,

וכל הריוח יהי׳ לו וכל ההפסד הוא הפסד שלו, שאיכפת לו מאד מאד מכל פרט בחשבון שעושה (וכפי הסיפור על המלמד, שקרא לפני ה״כפרי״ את המכתב על פטירת אביו של הכפרי, והלה התעלף מרוב צער – רק ה״כפרי״ התעלף, ולא ה״מלמד״, אף שה״מלמד״ ידע יותר ממנו, כי הרי זה ״אבא שלו״!).

ולעשות זאת בעומק הדעת שיעמיק בענין, באופן שיהי׳ מקושר ומחובר עמו, ועד שתהי׳ לו הרגשה והכרה בענין, שזהו עניינו של כח ה״דעת״ (ראה בחלק א׳ סוף פרק ג׳) – להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום או לילה,

[פשטות הלשון משמע שהכוונה היא ל״שעה״ ממש, אחת מעשרים וארבע ביממה, (שאם לא כן הרי ה״שעה אחת״ מיותר!) אף שבדוחק יש לפרש שהכוונה למשך זמן ולאו דווקא לזמן קבוע. וכמו השהי׳ של ״שעה אחת״ קודם התפילה (שו״ע או״ח סימן צ״ג. וראה שו״ע רבינו שם שחסידים הראשונים שהו ״שעה אחת״ ממש, אחת מכ״ד שעות היממה, ואילו אצל סתם אנשים די בשעה מועטת].

לפני תיקון חצות, שהוא הזמן המסוגל לחשבון נפש ותשובה, כנ״ל.

[אבל כבר הובא לעיל מקונטרס התפילה שאין צריך בכל לילה, כי לא נאמרו הדברים אלא לצדיקים, שנוהגים תמיד ״בדוגמא של מעלה״, ובלילה הוא זמן מסוגל לחשבון נפש, אבל באנשים רגילים אין צריך בכל לילה וכו׳ וכנ״ל].

 

 

ה״חיים״ הם עצמם ״לא חיים״

 

להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה מ״ל, וגרם לעקור נשמתו ונפשו האלוקית מחיי החיים ברוך הוא, מהקב״ה שהוא מקור החיים, ולמעלה מהחיים שבכל העולמות. והוא, בחטאיו, גרם ״לעקור״ את הנפש ו״לנתקה״ מאלוקות (כנ״ל בפרק ה׳ בענין ה״כרת״), והורידה למקום הטומאה והמוות, הן היכלות הסטרא אחרא. ונעשית הנשמה בטלה וטפלה בבחינת מרכבה אליהם, כמו ש״מרכבה״ בטלה וטפלה לגמרי אל המוליך ומנהיג אותה, כך בטלה וטפלה נשמתו לגמרי אל היכלות הסטרא אחרא, לקבל מהם שפע וחיות להשפיע לגופו, כנ״ל, שהשפע והחיות האלוקיים מתלבשים בהיכלות הסטרא אחרא, ומהם נשפעת החיות לנשמה וממנה לגוף החוטא.

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח, ב) רשעים בחייהם קרויים מתים, דהיינו שגם ״בחייהם״, בתוך החיים שלהם עצמם, הם ״מתים״, כי החיים שלהם עצמם הם ענין של מיתה, כלומר שחייהם נמשכים ממקום המות והטומאה, מהיכלות הסטרא אחרא, שהם ענין של טומאה ו״מוות״, היפך החיים. כי אלוקות הוא אמת וחיים, ״ואתם הדבקים בה׳ אלוקיכם חיים כולכם היום״(ואתחנן ד, ד), ואם כן, הפירוד מאלוקות הוא ענין של מיתה חס ושלום.

(וכן מה שכתוב (תהילים קטו, יז) לא המתים יהללו גו', אין הכוונה על המתים כפשוטם, שאינם יכולים להלל את ה׳ – אינו כלועג לרש חס ושלום. שהרי זהו איסור גמור, ועד כדי כך שאמרו רבותינו ז״ל (ברכות יח, א) ״לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא. ואם עושה כן עובר משום ׳לועג לרש חרף עושהו׳״, ואם כן בוודאי שאין כוונת הפסוק על מתים כפשוטם –

אלא הכוונה על הרשעים, שבחייהם קרויים מתים, ועליהם נאמר שאין הם יכולים להלל את ה', משום שמבלבלים אותם במחשבות זרות, אפילו בשעה שהם רוצים להלל את ה', שההילול שלהם לא יהי׳ כראוי, כל זמן שאינם מפסיקים להיות רשעים, בעודם ברשעם ואינם חפצים בתשובה, כנודע).

[וגם בזה יש כוונה פנימית עמוקה לטובתם, שיראו עד כמה הם ״מנותקים״ מאלוקות, עד שאפילו כשרוצים להלל את ה׳ אינם יכולים לעשות זאת. וזה עצמו יעוררם לחזור בתשובה אמיתית וכו׳].

נמצא אם כן שהחוטא נמצא במקום המוות והטומאה, עד שאפילו חייו קרויים ״מוות״, ואפילו כשרוצה להלל את ה׳ אינו יכול, כל זמן שלא חזר בתשובה.

האדם החוטא, כשיתבונן בעומק דעתו בכל זה, יבוא למצב של ״לב נשבר ונדכה״, כשיראה עד כמה נפל והתדרדר. ועל ידי כך תשבר ״רוח הסטרא אחרא״, שזהו ה״זבח״ לשם אלוקים, מידת הדין והגבורה.

על ידי זה תקבע ההכנעה והביטול אל הקב״ה בעומק נפשו, כך שמתוך תוכו תבוא ״עזיבת החטא״ באופן מוחלט לגמרי, ובשום אופן ״לא ישוב לכסלה עוד״ – זהו ״דרך האמת והישר״ כיצד לחזור בתשובה תתאה.

 

 

גם ריבוי חטאים קלים

 

בכל הנ״ל דיבר רבינו בעיקר על מי שעבר על עוונות חמורים, בהם ״עקר״ ו״ניתק״ את נפשו מאלוקות, והורידה להיכלות הסטרא אחרא. וכאשר יתבונן בזה בעומק דעתו, יתחרט ״באמת ובלב שלם״ ו״לא ישוב לכסלה עוד״ בשום אופן.

בא רבינו עתה לבאר, שגם מי שעבר רק על עבירות קלות, אף הוא עלול להגיע ל״ניתוק״ מאלוקות, כמו בעוונות חמורים, ואף יותר מכך. וגם עליו להתבונן במה שגרם בחטאיו, ולחזור בתשובה ״באמת ובלב שלם״:

ואף מי שלא עבר על עוון כרת, וגם לא על עוון מיתה בידי שמים, שהוא הוצאת זרע לבטלה, וכהאי גוונא, וכדומה. אלא הוא עבר על שאר עבירות קלות (ולכאורה בזה ה״ניתוק״ אינו ״נורא״ כל כך) – אף על פי כן, מאחר שהם העבירות. גם העבירות הקלות, פוגמים בנשמה ונפש האלוקית, וכמשל פגימת ופסיקת חבלים דקים, כנ״ל (בפרק ה׳) ש״חבל ההמשכה״ של ההתקשרות בין יהודי להקב״ה הוא ״על דרך משל חבל עב, שזור מתרי״ג חבלים דקים, ככה חבל ההמשכה הנ״ל כלול מתרי״ג מצוות, וכשעובר חס ושלום על אחת מהנה, נפסק חבל הדק וכו'״.

אם כן, הרי בריבוי החטאים, יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה (כשם שכאשר ניתקו הרבה חבלים דקים, עלול להינתק חס ושלום כל החבל המורכב מהם, והרי זה כמו ניתוק של חבל עבה מתוך החבל הכללי ויותר).

ולכן גם מי שחטא רק בריבוי עבירות קלות ש״אדם דש בעקביו״, עלול להיות שגם הוא גרם ל״ניתוק״ מאלוקות, ואף יותר מהניתוק שיש בעבירה חמורה אחת. אם כן, גם עליו להתבונן, להתמרמר, להתחרט ולחזור בתשובה שלימה.

 

 

גם חטא אחד פעמים רבות

 

אבל ממשל זה מובן רק במי שעשה הרבה חטאים שונים, שכל אחד מהם הוא ״חבל דק״ אחד.

מוסיף רבינו: ואפילו בכפילת חטא אחד (שהוא, לכאורה, רק ״חבל דק״ אחד) פעמים רבות מאד – שמהמשל הנ״ל היינו עלולים לחשוב שאינו פוגם בכל זה אלא באותו ״חבל דק״ אחד, ולא בכללות החבל, לכן מביא רבינו משל אחר, המורה שגם בחטא אחד פעמים רבות מאד הוא גורם חס ושלום ל״ניתוק״ כללות החבל.

[ראי׳ לכך גם מנגלה דתורה: כתב הר"ן, והובא לפסק דין בשולחן ערוך (שו״ע רבינו או״ח סימן שכ״ח סט״ז) שאיסור מן התורה פחות מכשיעור, אבל כמה פעמים – חמור מאיסור סקילה!: חולה שיש בו סכנה הזקוק לבשר, שוחטין לו (איסור סקילה), ואין אומרים נאכילנו נבילה, שהיא איסור לאו… שבנבילה עובר על כל כזית וכזית (איסור לאו פעמים רבות). ואפילו כשאוכל פחות מכזית (שאין חיוב עונש מהתורה) יש איסור מן התורה בכל אכילה ואכילה, מה שאין כן בשחיטה אינו עושה אלא איסור אחד אף על פי שהוא חמור״. (ומשם ראי׳ לא רק שהוא ״כמו״ איסור חמור אלא גם ״ויותר״, כדלקמן].

כמו שהמשיל הנביא את החטאים, לענן המאפיל ומכסה על אור השמש, כמו שכתוב (ישעי׳ מד, כב) מחיתי כעב פשעיך, ש״פשעיך, העוונות החמורים, הם כמו ׳׳עב״, ענן עב וחשוך – הם עבירות חמורות [המבדילים]

(לכאורה הי׳ צריך לומר ״המבדילות״, כי עבירות הן לשון נקבה – ואולי הוא על פי לשון הכתוב (ישעי׳ נט, ב) ״עוונותיכם היו מבדילים״, אף ששם מדובר ב״עוונות״ שהם לשון זכר)

בין פנימיות השפעת שם הוי׳ ברוך הוא לנפש האלוקית, כהבדלת ענן עב וחשוך, המבדיל בין השמש לארץ ולדרים עלי׳, על דרך משל.

[דיוק הלשון ״לארץ ולדרים עלי׳" (שלכאורה מיותר) – כנגד שני העניינים שפועלים בהם ״הבדלה״ חס ושלום בנמשל: ״הארץ״, ספירת המלכות, ״ה׳ תתאה״, ״ולדרים עלי״׳, הנשמות, הנפש האלוקית, ש״דרים״ ב״ארץ״ זו, שנלקחו מ״ה׳ תתאה״].

והמשך הפסוק, וכענן חטאתיך, ה״חטאים״, העוונות הקלים (ביחס ל״פשעים״), הן עבירות קלות שאדם דש בעקביו, הם המבדילים כהבדלת ענן (ביחס ל״עב״), המורה על ענן קל וקלוש על דרך משל.

והנה, כמו שבמשל הזה, מכיסוי והאפלת אור השמש, הרי אם משים אדם נגד אור השמש בחלון, מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד, הן מאפילות על אור השמש, כמו מחיצה אחת עבה, ויותר, ואף יותר מכך.

וככה ממש הוא בנמשל, בעבירות שנמשלו לעננים המסתירים על אור השמש, בכל עוונות שאדם דש בעקביו, שאינן נחשבות אצלו כעבירות חמורות, אך עליו לדעת, שכאשר עבר עליהן פעמים רבות, נעשו הרבה ״מחיצות דקות״, המאפילות ומבדילות בינו לבין הקב׳׳ה כמו ״מחיצה אחת עבה״, כמו בעבירה חמורה אחת, ואף יותר מכך.

 

 

עבירות קלות הפוגמות כחמורות

 

שזה מדובר אפילו אם עבירות אלו הן באמת עבירות קלות. ומכל שכן העוונות המפורסמות מדברי רבותינו ז״ל, שאף שאדם ״דש בעקביו״ אותן, הרי יש בהן חומרה מיוחדת, כפי שאמרו רבותינו ז״ל, שהן ממש (ולא רק ״כאילו״) כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים!

כמו, העלמת עין מן הצדקה (כתובות סח, א) – אדם שמבקשים ממנו צדקה, והוא יכול לתת, ומעלים עיניו ואינו נותן, שנחשב ״כאילו עובד עבודת כוכבים״.

כמו שכתוב (ראה טו, ט) השמר לך פן יהי׳ דבר עם לבבך בליעל גו׳

– להימנעות מהלוואה לפני השמיטה, קוראת התורה ״בליעל״, וכן לכל הימנעות מענין של צדקה. והרי ובליעל היא, כפי שאמרו רבותינו ז״ל (בכתובות שם, ובסנהדרין קיא, ב) עובד עבודת אלילים וכו'. הרי שהימנעות מן הצדקה נחשבת כעובד עבודה זרה.

והמספר בגנות חבירו, היא לשון הרע, השקולה כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (ערכין טו, ב. וראה אגרת הקודש סוף סימן כ״ב, שהרהור לשון הרע הוא אף חמור יותר מבחינה מסויימת).

וכל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה (רמב״ם הלכות דעות פ״ב ה״ג). וכן מי שיש בו גסות הרוח (ראה סוטה ה, א).

וכהנה, כדוגמת עוונות אלו, ישנן עוד עבירות רבות בגמרא, שאף שאינן איסורים חמורים לגבי העונש, אך בנוגע לפגם שפוגמות בנפש הן כמו העבירות החמורות ביותר.

ותלמוד תורה, מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, ביטול תורה, הוא חמור כנגד כולן, כנגד כל העבירות החמורות ביותר(אף כי אינו נחשב אלא ביטול מצות עשה). כמאמר רבותינו ז׳׳ל (פתיחתא לאיכה רבה אות ב׳ כתחילתה. ירושלמי חגיגה פ״א ה״ז) ויתר הקב״ה על עבודה זרה וכו' — ״גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה״, שהוא חמור מכולן (וכפי שהובא גם בחלק א׳ פרק א׳ מאמר רבותינו ז״ל שעל המבטל תורה נאמר ״כי דבר ה׳ בזה וגו׳ הכרת תכרת וגו')!

בעבירות אלו, אותן האדם ״דש בעקביו״ ומזלזל בשמירתן, הוא גורם ״ניתוק״ מאלוקות כמו בעבירות החמורות ביותר. וכשעושה אותן פעמים רבות, הרי ה״ניתוק״ הוא ביותר, כנ״ל.

אם כן, גם מי שיש בידו ״רק״ עבירות שאדם ״דש בעקביו״, יש לו ״די והותר״ במה להתבונן ולהתמרמר על מה שגרם בחטאיו ״לעקור נפשו מחיי החיים ברוך הוא״, ולשוב בתשובה ״באמת ובלב שלם״.

 

 

״ארבע מיתות״ – לכל אחד?!

 

ולכן, בגלל הענין הנ״ל, שישנן עבירות קלות הפוגמות בנפש כמו החמורות, סידרו הרמב׳׳ן והאריז״ל בקריאת שמע שעל המיטה – שעניינה הוא: חשבון הנפש מכל מעשיו דיבוריו ומחשבותיו וכל הנהגתו במשך כל היום, תשובה עליהם, וההחלטה ש״מחר יהי׳ לגמרי אחרת״ (ולכן מביא זאת רבינו כאן ב״אגרת התשובה״, שאין עניינה ביאור התפילות, אלא שעניינה של קריאת שמע שעל המיטה הוא התשובה) –

לקבל עליו, ב״יהי רצון״ שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה, ד(ארבע) מיתות בית דין וכו׳ – ״הרי אני מקבל עלי סקילה, והריני כאילו נסקלתי.. בבית דין הגדול שבירושלים על דבר כבוד שמך״. וכן בשריפה הרג וחנק.

ולכאורה, מדוע צריך לומר זאת כל יהודי, גם מי שמעולם לא עבר עבירות כה חמורות?

אך לפי הנ״ל שיש עבירות קלות הפוגמות כמו החמורות ביותר (ובפרט אם עבר פעמים רבות) מובן שענין הפגם של מיתות בית דין שייך גם לכל אחד ואחד.

אלא שיכול מישהו לבוא ולטעון: במשך יום אחד, מאז קראתי אמש ״קריאת שמע שעל המיטה״, לא עברתי כל כך הרבה עבירות שיתהוה מהם ״ענן עב וחשוך״, עד כדי כך שאתחייב חם ושלום בכל ארבע מיתות בית דין – ומדוע צריך כל אחד (והרי ״ועמך כולם צדיקים״ (ישעי׳ ס, כא) ו״לאו ברשיעי עסקינן״) לומר זאת בכל יום ויום?!

– אפשר הי׳ אמנם לתרץ, על פי המבואר (בחלק א׳ פרק כ״ט) שגם אם כבר חזר בתשובה שלימה אתמול, אך הרי ״עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדריגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי הזמן והמקום, כידוע ליודעים״. ואם כן, ייתכן ״שהיום לא נתקבלה תשובתו ועוונותיו מבדילים. או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר, מעומקא דליבא יותר״. ולפי זה עליו לחזור כתשובה בכל יום גם על העוונות שעשה במשך כל ימי חייו, אף שכבר חזר בתשובה עליהם. וכאן ייתכן מאד ש״הצטברו״ הרבה עוונות, ואף מעוונות חמורים לפי ערך (כנ׳׳ל), עד שהוא חייב בארבע מיתות בית דין –

אך רבינו ממתיק זאת יותר ״על פי הסוד״, לומר שגם על עבירות של יום אחד בלבד, ואף מי שכמעט ולא נכשל בפועל ממש, גם בעבירות קלות ביותר, ואפילו הצדיקים ויחידי סגולה – גם עליהם לקבל על עצמם ארבע מיתות, משום ש׳׳בדקות״ או אפילו ״בדקות דדקות״ יש בהם פגמים בכוחותיהם הפנימיים ובעבודה הרוחנית (ולכן מבאר רבינו ענין זה ״על פי הסוד״, אף שאין דרכו בכך בדרך כלל):

 

 

סקילה שריפה הרג וחנק – ברוחניות

 

מלבד שעל פי הסוד, על פי קבלה (ראה בכל הבא לקמן ספר המאמרים תרס״ה עמוד לח ואילך, תש״ו עמוד קס״א ואילך) כל הפוגם באות יו״ד של שם הוי׳ כאילו נתחייב סקילה:

עניינה של ה״יו״ד״ של שם הוי׳ הוא ״חכמה״ (כנ״ל בפרק ד׳), שהיא ״נקודה״ בלבד, ובנפש היא ״נקודת״ ההתקשרות באלוקות, וההכרה המוחלטת ש׳׳הוא (הקב״ה) לבדו ואין זולתו״ (״וזו היא מדריגת החכמה״ – חלק א׳ פרק ל״ה בהגהה), וכל העולמות, גם לאחר שנבראו, אינן ״יש ו״נפרד״ כלל,

כאשר הכרה וביטול זה אינם חדורים אצלו במאה אחוז (ו״בדקות דדקות״ יכול כל אחד, ואפילו צדיקים ויחידי סגולה, למצוא שאין הדבר חדור אצלו במאה אחוז, שהרי הוא ״יש מי שאוהב״. ראה חלק א׳ פרק ל״ה), הוא מרגיש את עצמו ל״יש״ והעולם ״תופס מקום״ אצלו, הריהו פוגם בכך בדקות ״באות יו״ד״.

העונש על כך הוא ״סקילה״, ובמובן הרוחני – שנעשה ליבו כאבן(כשם ש״סקילה״ היא באבנים) ואינו ״כלי״ כלל לאלוקות.

כדי למנוע ״סקילה״ רוחנית זו, תיקנו שיקבל עליו סקילה, ״והריני כאילו נסקלתי״, וכך יתוקן פגם זה, ויוכל לפתוח ליבו להיות ״כלי״ לאלוקות.

והפוגם באות ה״א עילאה, הה׳ הראשונה של שם הוי׳, כאילו נתחייב שריפה: עניינה של ״ה״א עילאה״ הוא ה׳׳בינה״, שיש בה התפשטות לאורך ולרוחב, ובנפש הוא ההתבוננות בגדולת ה׳, המביאה לאהבת ה׳ ויראתו (כנ״ל שם).

כאשר לא התבונן כראוי, ושכלו שקוע בהשגת (הטוב שיש ב)ענייני עולם הזה, בהתחכמות במשא ומתן וכדומה. ולכן אהבת ה׳ ויראתו אינן בשלימות אצלו, הוא אוהב וירא גם את העולם הזה ותאוותיו, הריהו פוגם בכך בדקות ״באות ה״א״.

העונש הרוחני על כך הוא ״שריפה״, ובמובן הרוחני – שנפשו ״נשרפת״, רחמנא ליצלן, ב״אש זרה״ של הקליפה, בוערת בליבו אהבת וחמדת התאוות החומריות של העולם הזה.

כדי למנוע ״שריפה״ זו, תיקנו שיקבל עליו שריפה, ״והריני כאילו נשרפתי״, וכך יוכל לחזור בתשובה ולהגיע ל״אש״ האהבה לאלוקות.

והפוגם ובאות וי״ו של שם הוי׳, כאילו נתחייב הרג: עניינה של ״האות ו'״ למעלה הוא המידות (כנ״ל שם).

כאשר האדם שקוע בתאוות חומריות (גם אם זה ״תאוות היתר״, כ״הלעיטני״ שאמר עשיו, בתאוות האכילה, וכדומה) הוא פוגם בכך בדקות באות ו׳.

העונש על כך הוא ״הרג״, ובמובן הרוחני – שליבו וגופו ״נפרד״ מראשו (כשם ש״הרג״ הוא ב״סייף״ המפריד חלילה בין הראש לגוף), שההשגה האלוקית שבמוחו לא תשפיע על הלב (ועל ההנהגה).

כדי למנוע זאת, הוא מקבל עליו הרג, ״והריני כאילו נהרגתי״, וכך יוכל לחזור בתשובה, ושההתבוננות שבמוח תשפיע על ליבו ועל הנהגתו.

והפוגם ובאות ה״א אחרונה של שם הוי׳, כאילו נתחייב חנק: עניינה של ״ה״א תתאה״. ספירת המלכות, הוא קבלת עול מלכות שמים במעשה ובדיבור.

כאשר חסר לו ב״קבלת עול״ (גם כשחסר לו רק במובן הפנימי של קבלת עול בנפשו פנימה, ובפועל מתנהג כראוי), הריהו פוגם ב״ה׳ תתאה״.

העונש על זה הוא ״חנק״ – שתהי׳ ״הפרדה״ בין המידות שבלב אל הדיבור (כשם שב״חנק״ מפרידים בין ההבל שבלב לאויר שבחוץ), שהמידות שבלב לא ישפיעו על הדיבור ועל ההנהגה בפועל.

כדי למנוע זאת, הוא מקבל עליו הרג, ״והריני כאילו נהרגתי״, וכך יוכל לחזור בתשובה ולקבל עול מלכות שמים בשלימות.

[בשולי הדברים: למי שישאל, איך אפשר על ידי קבלה בדיבור בלבד לפעול ״כאילו״ היו אצלו כל ארבע המיתות החמורות – גם אם איננו יודע את התשובה, אך בוודאי שהדברים פועלים את פעולתם בשלימות, כפי שתיקנו חכמים:

מספרים על חסיד של רבינו הזקן, ששנים רבות ביקש מהרבי שייפקד בבנים, בזרעא חייא וקיימא, ורבינו תמיד דחה אותו, ולא נתן לו את הברכה המבוקשת.

בחתונה המפורסמת עם משפחתו של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב נשמתו עדן, כשבא החסיד לבקש את בקשתו, שלח אותו רבינו ל״מחותן".

רבי לוי יצחק שמע את הבקשה, ומיד הבטיח לחסיד ״זרעא חייא וקיימא״ כבקשתו.

עוד החסיד עומד ותוהה כיצד קיבל את בקשתו ״בלי שום בעיות״, כאשר שנים רבות לא זכה לכך למרות כל השתדלויותיו, שומע הוא את קולו של הצדיק: ״יונגערמאן יונגערמאן, טראכט נישט קיץ סאך, קאנסעטו נאך קאליע מאכין״ (אברך, אברך, אל תחשוב יותר מדי – עלול אתה עוד ״לקלקל״)…]

 

 

״פושע ישראל בנשמתו״

 
והמבטל קריאת שמע פוגם באות יו״ד: עניינה של ״קריאת שמע״ הוא להחדיר באדם את ההרגשה וההכרה (״שמע״), כי ״ה׳ אחד״. כאשר הוא ״מבטל קריאת שמע״, כולל גם במובן הרוחני, שלא החדיר בנפשו את אחדות ה׳ כראוי, הריהו פוגם בכך באות יו״ד, ב״חכמה״, שהיא ״נקודת״ ההתקשרות עם הקב״ה, כנ״ל.
 
והמבטל ותפילין — באות ה״א: עניינם של תפילין הוא ״שעבוד המוח והלב״. יש בתפילין ״ארבע פרשיות״, כנגד ״ארבע מוחין״, בהם צריך להתבונן באחדות ה׳ (שזהו תוכן הפרשיות).
ה״מבטל תפילין״, כולל גם במובן הרוחני, שאינו מתבונן כראוי באחדות ה׳ (וכפי שידועים דברי כ״ק אדמו״ר האמצעי נשמתו עדן (בהקדמה לספרו ״אמרי בינה״) ש״מי שאינו מתבונן באחדות ה׳״ הוא ״קרקפתא דלא מנח תפילין״ ברוחניות, ונקרא ״פושע ישראל בנשמתו״, כפי ש״קרקפתא דלא מנח תפילין״ בגשמיות נקרא ״פושע ישראל בגופו״), הריהו פוגם בכך באות ה״א, ב״בינה״, בהתבוננות באחדות ה׳, המביאה לאהבת ה׳ ויראתו.
והמבטל וציצית — באות וי״ו: ״ציצית״ היא מלשון ״מציץ מן החרכים״, מלשון התגלות. הציצית רומזת על המידות אהבה ויראה שבהתגלות הלב. ה״מבטל ציצית״, שאין אהבת ה׳ ויראתו בהתגלות ליבו, ואדרבה, הוא שקוע בתאוות ואין אצלו התגלות (״ציצית״) אלוקות, הריהו פוגם באות ו', בשש המידות.
[מה שנקט רבינו כאן (ופעמיים) את הו׳ במילוי י׳ – ״וי״ו״, מבאר כ״ק אדמו׳׳ר מלך המשיח שליט׳׳א (אג״ק ח״ג עמוד קסד), לפי שמדובר כאן על הפגם בציצית, שעניינה ״יודין״ ו״ווין״ (לקוטי תורה ריש פרשת קודח), ולכן נקט את ה״מילוי״ של יו״ד, שהוא שם בן נ״ד. ולא נקט שם ע״ב (שגם שם הו׳ במילוי יו״ד – שהרי שם גם הה׳ היא במילוי י׳, ״ה״י״, ורבינו נקט כאן ״ה״א״) – כי שם ע״ב הוא למעלה מכל הפגמים, ואין שייך בו ענין החטא והתשובה המבוארים כאן. עיין שם].
והמבטל ותפילה – באות ה׳׳א: תפילה היא מלשון ״התופל כלי חרס״, שפירושה התקשרות והתחברות לאלוקות. והיינו שזוהי דרגא כזו בה זקוקים לקשר ולחבר, משום שנמצאים כאילו ״מבחוץ״, שזהו ענין קבלת עול מלכות שמים (״תפילה״ היא גם מלשון ״נפתולי אלוקים נפתלתי״, במלחמה עם הנפש הבהמית, כי ״שעת צלותא שעת קרבא״ – שעת התפילה היא שעת המלחמה), וכשהוא ״מבטל תפילה״, שחסר אצלו בקבלת עול, הריהו פוגם באות ״ה׳ תתאה״.
וכו', עם כל העניינים הקשורים בכך.
ומזה, יוכל המשכיל ללמוד בקשר לשאר עוונות וחטאים, שכל עוון שייך באיזו שהיא צורה לאחת מארבע אותיות הוי/ והפגם בו שייך לאחת מארבע מיתות בית דין.
וביטול תורה כנגד כולן, שהוא החמור ביותר, כנ״ל. ומאידך כמעט כל אחד נכשל בו קצת.
נמצא שלכל אחד, גם מי שלא עבר עבירות חמורות, ואפילו הוא מן הצדיקים ויחידי סגולה, יש לו הרבה מה לתקן, ויכול להיות שיש אצלו פגם בנפשו מבחינה רוחנית, פגם שעלול לגרום לו אחת מארבע המיתות במובנן הרוחני. ולכן גם עליו לקבל על עצמו את ארבע המיתות בקריאת שמע שעל המיטה.
בהתבוננות בעומק דעתו בכל זה, יכול האדם להגיע ל״לב נשבר״, בדעתו עד כמה פגם והתרחק מאלוקות, ועד כמה המשיך חיות אלוקית לקליפות.
ובזה שישבר ליבו, תשבר ״רוח הסטרא אחרא״, ויהי׳ ״כלי״ לאור הקדושה.
ואז תהי׳ חזרתו בתשובה ״באמת ובלב שלם״ ומעומק פנימיות נפשו, ו׳׳עזיבת החטא״ תהי׳ אצלו מוחלטת, ״שלא ישוב לכסלה עוד״ בשום אופן.
ובכך שמחזיר את ה״ה׳ תתאה״ שבנפשו למקומה, כאשר ה׳׳קבלת עול״ תהי׳ אצלו בשלימותה לגמרי, תחזור גם ״ה׳ תתאה״ שבשם הוי׳ ״למקומה״, להתחבר ולהתייחד עם האותיות י־ה־ו של שם הוי׳, ושוב לא תהי׳ ממנה יניקה לקליפות, כפי שיבואר בעזרת השם בפרק הבא.
 
 

פרסום תגובה חדשה

test email