פרק יב – דיני הפרישה והבדיקות בעונות חשש הוסת

יום שישי ט״ו סיון ה׳תשע״ד
אשה שהיא טהורה, כשמגיע הזמן שסביר שתראה בו דם וסת, צריך בעלה לפרוש ממנה מחשש שיצא ממנה דם תוך כדי הקירוב אליה, ואמנם מן הדין אסור רק תשמיש כיוון שיש סבירות שהדימום יקרה תוך כדי התשמיש, משום שדרכו למהר את הוסת.
מאת הרב דב טברדוביץ

 

 

הקדמה

אשה שהיא טהורה, כשמגיע הזמן שסביר שתראה בו דם וסת, צריך בעלה לפרוש ממנה מחשש שיצא ממנה דם תוך כדי הקירוב אליה, ואמנם מן הדין אסור רק תשמיש כיוון שיש סבירות שהדימום יקרה תוך כדי התשמיש, משום שדרכו למהר את הוסת.

לעומת זאת, שאר קירובים מותרים מן הדין, אבל כתב אדמוה״ז, שראוי להיזהר מקירוב פיזי [חיבוק ונישוק] וכל שכן שלא לישון במיטה אחת משום שעלולים לבוא לידי תשמיש, פרט לכך אין צורך להיזהר בכל ההרחקות, וכגון שמותרים לאכול בשולחן אחד ללא הבדל מפה וכיו״ב.

נחלקו הראשונים האם חשש וסתות הוא מן התורה או מדרבנן, יש שסוברים שמדין תורה עליהם לפרוש מפני החשש הנ״ל, אבל רוב הפוסקים – וביניהם אדמו״ר הזקן (שוע״ר סי׳ קפד סק״ה) – סבורים שאיסור וסתות הוא רק מדרבנן.

ובטעם הדבר, מדוע אין כאן חשש מן התורה [בוסת שנקבע שלוש פעמים], מבאר אדמו״ר הצמח צדק (ראה שו״ת צמח צדק יו״ד סי׳ קיז), שזה מצד שיש חזקת טהרה, ע״כ מן התורה אין לחשוש שמא תיטמא במהלך התשמיש, אבל חז״ל חששו לזה. וכתבו הפוסקים, שאם אכן שימשו באיסור והיא נטמאה במהלך התשמיש – חטאם קרוב לבועל נדה במזיד [זאת נוסף על איסור דרבנן שעברו גם אם לא נטמאה].

בפרק זה יפורטו, אי״ה, הלכות אלו.

 

(דין זמני הוסתות יתבאר בעז״ה להלן בפרק יג)

 

האיסורים בימי החשש

א. בעונות חששות הווסת – בין וסת הימים, כגון עונת החודש, עונה בינונית ועונת ההפלגה, ובין וסת הגוף, כגון שהרגישה הרגשות או כאבים האופיניים לשעת הוסת או וסת שע״י אונס, כגון שקיבלה וסת אחר מאמץ מסוים וחזרה ועשתה אותו מאמץ – בכל זמני החששות הנ״ל אסורים בתשמיש המיטה.

ויש להחמיר ולאסור גם חיבוק ונישוק. וכן יש להימנע מלישון במיטה אחת[1].

 

זמן החשש

ב. זמני החששות [באשה שאין לה וסת קבוע] ברוב הוסתות הן עונה אחת בלבד. כלומר, שאם ראתה ביום – חוששת רק ביום ובלילה מותרת. ואם ראתה בלילה – חוששת רק בלילה וביום מותרת. אבל חשש יום השלושים [עונה בינונית] הוא כל היממה, בין אם ראתה ביום ובין אם ראתה בלילה – אסורה מתחילת הלילה עד סוף היום, כנ״ל[2].

ג. יום נחשב מזריחת השמש עד שקיעתה ולילה נחשב משקיעת השמש עד זריחתה. ויש לנהוג [בארץ-ישראל בארבע דקות לפני הזריחה ו]ארבע דקות לאחר השקיעה מעל המבנים הגבוהים המצויים במקום להחשיבם ליום. (ובחו״ל, בכל מקום לפי מיקומו הגיאוגרפי ולפי עונות השנה, זמן קצר [לפני הזריחה] וזמן קצר אחר השקיעה יש להחשיבו כיום).

ואם מצאה בלילה דם – חוששת רק לעונת הלילה, וכן אם מצאה ביום – חוששת רק לעונת היום. אבל אם מצד כמות הדם או יובש הדם יודעת שהוסת התחיל בעונה הקודמת – חוששת לזמן אותה עונה.

ואם ראתה דם ואינה זוכרת אם היה יום או לילה, מן הדין אסורה רק בעונה השניה, שהיא ודאי בימים של המחזור אך ראוי להחמיר בשניהם [וכן אם ראתה בזמן בין השמשות – מן הדין חוששת כאילו ראתה בלילה, אבל ראוי להחמיר ולחשוש ליום וללילה][3].

 

אופן הבדיקה וזמנה

ד. בעונת החשש על האשה לבדוק את עצמה בעד בדיקה שתכניס באותו מקום בעומק ותסובב בפנים, לבדוק האם יש שם דם[4].

ה. הבדיקה צריכה להתבצע באותה שעה שראתה וסת או אח״כ לפני סוף אותה עונה. לדוגמא, אם ראתה מיד אחר חצות היום – תבדוק בעונת החשש אחר חצות היום מיד או אח״כ עד סוף היום. וכן בעונה בינונית, אע״פ שאסורה כל היממה, מ״מ, הבדיקה צריכה להתבצע בזמן שקיבלה את הוסת או אח״כ עד סוף העונה [בדיקה אחת].

קביעות השעה היא לפי שעה זמנית. לדוגמא: אם קיבלה וסת בחורף בשעה 5 בערב, שהוא כבר לילה אז, ואח״כ בחודש הבא עדיין יום בשעה 5 – צריכה לבדוק בתחילת הלילה. וכן מובן שאם החליפו לשעון קיץ או לשעון חורף בודקים לפי השעה הזמנית [יחסית לזמני הזריחה והשקיעה][5]

ו. אשה שטסה מארץ לארץ, כגון מארץ-ישראל לארה״ב וכיו״ב חוששת לזמני הוסתות כפי שעות היום והלילה במקום שהיא נמצאת שם, ותבדוק לפי השעה והזמן במקום שהיא שם, כמו שיתבאר להלן בפרק יג, פרק א הלכה יג[6].

 

עברה העונה ולא בדקה

ז. עברה העונה ולא בדקה, אבל לא הרגישה שיצא ממנה דם, הרי אם זה וסת שאינו קבוע – אינה חייבת לבדוק [אך, מ״מ, ראוי שתבדוק עצמה בימים הסמוכים לפני תשמיש].

ואם עבר וסת קבוע או שעברה עונה בינונית, היא חייבת לבדוק מיד כשנזכרת ואפילו עבר זמן רב, אפילו עברו כמה ימים, אסורה לבעלה עד שתבדוק. אך אם תבדוק ותימצא נקיה -מותרת לבעלה.

[ואם היא מסולקת דמים וקרה שראתה דם ועברה עונה בינונית ולא בדקה – תשאל רב האם חייבת לבדוק עוד][7].

 

אי רחיצה בעונת החשש

ח. בעונת החשש לא תרחוץ את עצמה באותו מקום מזמן חובת הבדיקה עד לאחר שתבדוק. למשל, אם ראתה ביום א׳ בחודש מיד אחר חצות היום, לא תרחוץ בתוך אותו מקום ביום א׳ לחודש הבא מחצות היום ואילך עד שתבדוק. וכן הדין לשאר עונות החשש. וכן לא תיכנס לבריכה או לרחוץ בים מחצות היום ואילך עד שתבדוק. אבל שטיפה חיצונית או להתקלח מלי לרחוץ בתוך אותו מקום מותרת.

ומ״מ, אם רחצה בתוך אותו מקום או שהלכה לבריכה וכיו״ב – בודקת אח״כ ומותרת גם אם עברה עונה בינונית או וסת קבוע[8] .

ט. אם עברה עונה בינונית או וסת קבוע – אסור לבוא עליה כשהיא מנומנמת עד שתהיה עירנית ותאמר לו ״בדקתי וטהורה אני״.

אבל אם עברה עונת חשש של וסת שאינו קבוע [ומכל שכן אם לא היה לה שום חשש וסת] – מותר לבוא עליה כשהיא מנומנמת, כיון שיש לה חזקת טהרה [ומ״מ, ראוי לשמש כשהאשה מתרצה לכך בדיעה גמורה וצלולה][9].

 

דין יוצא לדרך בעונת החשש

י. היוצא לדרך רחוקה חייב לשמש עם אשתו [בלילה] לפני יציאתו לדרך. ומן הדין חייב לשמש עימה גם אם יוצא לדרך בתוך עונת חשש וסתה אם תבדוק את עצמה והיא טהורה, אבל עדיף שיפייס אותה עד שתמחול לו על התשמיש. אך אם אשתו רוצה דווקא תשמיש – חייב לשמש עימה אחר שבדקה, כנ״ל.

וראוי שגם אם מחלה על התשמיש, יתקרב אליה בחיבוק ונישוק כשיוצא לדרך [אחר שבדקה עצמה והיא טהורה]. אבל אם חושש להוצאת שז״ל – ימנע מכך.

אך אם האשה יוצאת לדרך, אם אינה עונת וסת – אינו מחוייב לפוקדה, אבל כמובן מותר לפוקדה. ואם היא עונת הוסת – אסור לפוקדה ולא להתקרב אליה קירוב של חיבה.

וכן הבא מהדרך, נכון לפוקדה אם אינה בעונת חשש, אבל בעונת חשש – אסור להתקרב פיזית אליה[10].

יא. אם יוצא לדבר מצוה וקיים חשש שע״י שיתקרב לאשתו יתאחר ויפסיד את הנסיעה לדבר המצוה – הרי הוא פטור מלהתקרב לאשתו גם אם היא טהורה. אבל אם אין סבירות שעי״ז יתאחר, הרי מוטל עליו להתקרב לאשתו ואח״כ ילך לדרכו לשלום ואם היא טמאה – אסור כל קירוב פיזי, אבל ראוי להיפרד ממנה יפה ע״י שיחה על כוס שתיה וכיו״ב, כמובן באופן שמותר בימים אלו, כנ״ל בפרק ב הלכה יא-יב. וכבר הובאו דיני יוצא לדרך בפרק ז הלכה כא ואילך[11].

 

הערות

 


[1] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״ב ובשוע״ר שם סק״ו. ושם מבואר, שמן הדין אסור רק תשמיש, מפני שדרך התשמיש להביא דם. כלומר, שאע״פ שגם חיבוק ונישוק אסורים מן התורה בנדה מצד הלאו של ״ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה״ (ויקרא יח, יט), שאסורה קירבה גופנית שעשויה להביא לידי גילוי ערוה, מ״מ, בימי חשש וסת, אין אסורים מן הדין בחיבוק ונישוק, כיון שאין סבירות מיוחדת שתראה וסת דווקא בשעת החיבוק והנישוק ורק בתשמיש אסור מן הדין, כיון שדרכו למהר את ביאת הדם. אבל ראוי להחמיר בחיבוק ונישוק משום שמביאים לידי חשק ושמא יבואו לידי תשמיש. ועפ״ז כתב שם במוסגר שכל שכן שאין לישון עימה במיטה אחת, מכיון שודאי יש לחשוש שזה יביאם לידי תשמיש.

[אולם לדעת ט״ז שם סק״ג, שאיסור חיבוק ונישוק הוא מצד הדין, כיון שהם איסור תורה ורק באיסורים דרבנן לא חששו בזמני הוסתות, הרי שלדבריו אכן מותר לישון במיטה אחת בזמני הוסתות, כיון שאין בזה איסור תורה.

אבל לדעת רבינו, שהאיסור הוא מפני החשש שמא יבואו לידי תשמיש, א״כ, כל שכן שאסורים לישון במיטה אחת, שאז יש חשש גדול מאוד שיבואו לידי תשמיש].

[2] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״ב ושוע״ר שם סקי״ב. אבל בחשש יום השלושים לראייתה [עונה בינונית] – אסורה כל היממה, כמ״ש בשוע״ר סי׳ קפט סק״א.

וטעם הדבר, מדוע בשאר וסתות חוששת רק עונה אחת ואילו בעונה בינונית אסורה כל היממה, נראה מלשון רבינו שם, שהוא מפני שבשאר העונות החשש נגרם בגלל שראתה בעונה מסוימת ואנו חוששים שמא תחזור לראות בזמן דומה [ושמא מתחילה עכשיו סדר קבוע של ראיות בזמנים אלו], וע״כ יש לחוש רק לאותה עונה שראתה בה, כי חושי הוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה, כמ״ש רבינו בסי׳ קפד שם. משא״כ עונה בינונית היא לא מפני שראתה בזמן כזה אלא מפני שהוא זמן ראיה לרוב הנשים [שאין להם קביעות], כמ״ש רבינו בסי׳ קפט סק״א, ומצד שהטבע הזה קיים בכל המעת לעת של יום השלושים, ע״כ אסורה בשתיהם.

וכן משמע מלשון רבינו שם, שכתב שדרכה לראות ביום השלושים וממשיך: ״הלכך חוששת ליום ל׳, לפרוש מבעלה מתחילת הלילה עד סוף היום אפילו ראתה עכשיו בלילה״. עכ״ל.

הרי, שמכיון שזה טבע הנשים, שאינו בהתאם לאופן שראתה אשה זו בעבר, לכן אסורה כל המעת לעת.

[ומה שרבינו לא כתב שאם ראתה ביום אסורה ביום השלושים ביום ובלילה שלפניו – יש לומר, שבזה אין כ״כ חידוש, שהרי דעת האור זרוע שלעולם חוששים גם עונה שלפני הוסת (וכ״ש בעונה בינונית), אלא החידוש הגדול בזה, שגם אם עברה עונת החשש שראתה בעבר, כגון שראתה בלילה וכבר עבר הלילה בנקיות – מ״מ, תחשוש לעונת היום, כנ״ל, מפני שזה טבע הנשים לראות בכל היממה של יום השלושים].

[3] ראה שוע״ר סי׳ קפד סק״ז וסק״ח וזמן ארבעה רגעים אחר שנעלמת השמש הוא ע״פ דברי רבינו בפסקי הסידור בסדר הכנסת שבת, שכתב שאחר סילוק השמש מראשי האילנות וגגים הגבוהים יש עוד כארבעה רגעים עד השקיעה האמיתית, שהוא סילוק וביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבא״י.

ולכאורה דעת רבינו ברורה, שהשקיעה האמיתית היא כארבעה רגעים אחר שהשמש נעלמת ושוקעת בארץ המישור.

[ומ״מ, יש שחששו, אולי יש שינויים בעונות השנה. וכן במקומות בחו״ל, שאולי יש שינויים מחמת מיקומם הגיאוגרפי וגם מצד עונות השנה, כמבואר בשוע״ר שם לענין בין השמשות, וע״כ ראוי לשאול רב בזה].

ובספר טהרה כהלכה פכ״ד הע׳ 18 מעיר בדברי שוע״ר שם, שבסק״ח משמע מדבריו שהיום מסתיים בשקיעת החמה ואילו בסקי״ט משמע מדבריו שבין השמשות [שהוא לאחר שקיעת החמה] הוא ספק יום או לילה.

ונראה לבאר בזה, שדברי רבינו בסק״ח, שהיום מסתיים בשקיעה, הם ע״פ דבריו בסקי״ט, שמצד ספק של בין השמשות היא אסורה מן הדין רק בעונת הלילה, שזה ודאי היה בזמן ראייתה ולא בעונת היום שבזה אינה מוחזקת עדיין כטמאה, מצד ספק דרבנן לקולא. אלא שאם נקבל הסבר זה, נמצא שמקילים בזה מצד ספק. וא״כ לפי דברי רבינו שם (בסקי״ט), שראוי להחמיר בשתי העונות, יוצא שאם ראתה בבין השמשות תחשוש ללילה וגם ליום שלפניו.

ומש״כ רבינו בסק״ח, שסוף עונת היום הוא לפני השקיעה מובן, כיון שמן הדין אם ראתה בבין השמשות זה נחשב לעונת לילה, כמ״ש רבינו בסקי״ט. וע״כ מבאר רבינו בסק״ח (בדעת השו״ע) שסוף היום הוא סמוך לשקיעה לפני בין השמשות. ובודאי כך מתבאר לשיטת המחבר שהרי כנ״ל רבינו כאן מבאר את דברי השו״ע כנ״ל, שפוסק שרק העונה השניה נאסרת ואינו חושש להחמיר לשתי העונות.

ולענין ראתה בלילה וכו׳ או מסתפקת – כ״כ בשוע״ר שם סקי״ט. ומ״מ, אם ברור לה מצד כמות הדם או מצד יובש הדם שהדימום התחיל קודם – תחשוש לאותה העונה, כמובן כמ״ש בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ה ס״י ואילך.

[4] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״ט.

[5] ראה שוע״ר סי׳ קפט סק״ד.

ואף ששם מדובר אודות וסת ההפלגה, אבל נראה שאין לחלק בין וסת ההפלגה לשאר וסתות כולל וסת עונה בינונית כי אילו היה חילוק ביניהם היה רבינו מציין זאת, כמ״ש בספר טהרה כהלכה פכ״ד הע׳ 33, שכן משמעות דברי רבינו.

[ובספר טהרה כהלכה שם בביאורים אות א דן בזה בדעת רבינו, מכיון שלא כתב במפורש דעתו על עונה בינונית וגם אפשר להבין במק״א שדעתו אולי להרבות בבדיקות עונה בינונית. אבל לענ״ד רמזה רבינו במה שציין לסי׳ קפד ס״ט, ששם מוזכר וסת בכלל וגם עונה בינונית – לרמז בזה שבכולן יש אותה בדיקה בשעת הוסת או אחריו, כנ״ל].

ומה שכתבנו שהשעות הן שעות זמניות הוא לפי דברי רבינו בסי׳ קפד סקי״ב, שהוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה. וראה גם להלן בפרק יג, פרק א הלכה יב.

[6] כן משמע משוע״ר סי׳ קפד סקי״ב, ממה שכתב שחושי הוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה כו׳. ומובן לפ״ז, שתלוי בהימצאות השמש או הירח במקום שהאשה שם.

ובספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ה ס״ז מביא שיש מחמירים בזה לחשוש גם לפי השעות של המקום שהייתה שם בזמן קבלת הוסת.

ובהערה שם מביא, שיש מי שתולה זה האם הוסת תלויה בזמן הימצאות השמש [יום], או בזמן שנראית הלבנה [לילה].

ולפ״ז, לדעת רבינו, שתלוי במהלך השמש והלבנה, ה״ז תלוי לפי המקום שהיא נמצאת שם בשעת החשש.

[7] ראה שו״ע ורמ״א סי׳ קפד ס״ט, ובשוע״ר שם סקכ״ט ובשו״ע סי׳ קפט ס״ד.

והנה, אף שמן הדין, אם עברה העונה ולא בדקה א״צ בדיקה ובעונה בינונית או וסת קבוע אם בדקה ונמצאה טהורה היא מותרת אחר העונה, מ״מ, מקובל להורות, שתבדוק את עצמה לפני תשמיש, כיון שיש סבירות גבוהה שקיבלה וסת או שתראה בזמן התשמיש.

ואם יש לה סיבה לומר שלא תקבל וסת, כגון שנודע לה שהיא בהריון או שיודעת שתמיד יש לה תחושות לפני קבלת הוסת ובנתיים אין לה תחושות אלו, כך שהיא בטוחה שלא תקבל עתה וסת, הרי במצב כזה מותרת ללא בדיקה.

אך אם יש לה כבר תחושות הגוף שהוסת עומד להגיע, אפשר שיש לה להימנע מתשמיש גם אם בדקה ונמצאה טהורה עד שיפסקו התחושות ותתייעץ עם רב.

[8] בשו״ע לא נזכר כל איסור רחיצה בעונת הוסת אלא יש מהפוסקים שכתבו שראוי להימנע מרחיצה, מפני שעלולה להוציא את הדם ולא יהיה ניכר בבדיקה. ולפי דעת שוע״ר, שחובת הבדיקה היא בשעה שהיה הוסת הקודם או אח״כ באותה עונה (כנ״ל הלכה ד), א״כ, מובן שאחר שבדקה בזמן הראוי לבדיקה [בזמן שקיבלה וסת פעם קודמת או אח״כ], שוב אין סיבה שתימנע מרחיצה. וכן מובן שלפני שעת הוסת אין לה סיבה למנוע מרחיצה, שהרי אינה צפויה לקבל וסת עד שעת הראיה.

ומ״מ, אם רחצה עצמה בזמן שהיה עליה לבדוק ורק אח״כ בדקה – מקילים בדיעבד, כפשטות לשון רבינו בסי׳ קפד סקכ״ט, שאפילו אחר זמן מרובה בודקת ומותרת, ולא כתב רבינו שיש איסור אם רחצה בנתיים. והרי אם עבר זמן מרובה, רגיל הדבר שתתרחץ ואעפ״כ לא הזכיר רבינו שום חשש, משמע, שבדיעבד אין חשש אם רחצה בנתיים.

ומ״מ, גם לפני הבדיקה מותרת בשטיפה חיצונית ובמקלחת, ורק בשטיפה פנימית או כניסה של מים בתוך אותו מקום [כגון בבריכה] יש מקום להחמיר. וראה גם בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ח ה״ג, שהביא שלרוב הדיעות יש להתיר מקלחת חיצונית.

[9] ראה שו״ע סי׳ קפד סי״א ושוע״ר שם סקמ״א. ושם כתב, שבישנה לגמרי – אסור לבוא עליה. ומשמע שגם אם הודיעה בפירוש שמסכימה שיבוא עליה כשהיא ישנה ממש, אסור [כי זה מוגדר אונס, כיון שהוא בלא רצון והנאת האשה. וגם הסכמתה אינה מתירה, וכמו שנפסק בשוע״ר בהלכות שמירת הגוף והנפש ס״ד, שאין לאדם רשות לצער או לבזות עצמו].

ומ״מ, ראוי שיהיה התשמיש ברצון ובדיעה ברורה של שניהם [וכמ״ש הרמב״ם בהלכות דעות פ״ה ה״ד ובאגרת הקודש להרמב״ן שער ד ושער ה, ומובא בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק טו]. וראה גם לעיל פרק ז הלכה יז.

[10] ראה שו״ע סי׳ קפד ס״י. וברמ״א שם מבאר, דאפילו בתשמיש מותר.

ומ״מ, המחמיר שלא לפוקדה ומסתפק בדברי ריצוי – תבוא עליו ברכה. ומבאר בשוע״ר שם סקל״ג, שהפירוש הוא שרצוי שיפייסנה שתמחול על תשמיש ואז יוצא ידי ספק, כיון שמחילתה ודאי מועילה.

ומשמע, שאם אינה מוחלת – חייב לפוקדה בתשמיש, כדעת רוב הפוסקים.

ויש שהבינו ברמ״א שראוי להחמיר גם אם אינה מוחלת ואפשר שיסוד המחלוקת היא כי לדעת רבינו באו״ח סי׳ רפ יש איסור לבטל עונה גם אם זה לא מחמת מריבה ולכן אסור להחמיר פה ללא מחילתה ואילו החולקים סוברים שאם אינו מתכוון לצערה אינו עובר וע״כ ראוי להחמיר בזה. ושם בסקל״ה כתב רבינו, שגם אם מוחלת על תשמיש, יש לפוקדה בחיבוק ונישוק, כיון שהיא טהורה. ויש אומרים, שיש אפילו חיוב תשמיש ביוצא לדרך, ע״כ, לפחות יקרבנה בחיבוק ונישוק, אלא שכתבו האחרונים, שאם זה עשוי להביא לידי שז״ל – ימנע מכך.

ויש שכתבו, שגם אם הוא סבור שיבוא לקישוי גם ללא שז״ל, גם אז

ימנע מכך [וכן בכל אשה טהורה, יזהר מקירוב שיכול לגרום כנ״ל אם אין מתכוון לשמש אז]. ולענין אשה שנוסעת או באה מהדרך – כ״כ בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פק״ב ה״ה וה״ח.

ופשוט, שאם שניהם נוסעים ביחד [גם אם אין שם אפשרות לשמש] – אין דין יוצא לדרך. וכנ״ל פרק ז הלכה כד.

[11] ראה רמ״א בסי׳ קפד ס״י ושוע״ר שם סקל״ו, שביוצא לדבר מצוה פטור מלהתקרב לאשתו, שמא יטרד בזה ויתבטל מהמצוה. ולפ״ז מובן, שאם אין חשש כזה, כגון שהנסיעה היא ביום אחרי זמן שרגיל תמיד לקום משנתו – אז צריך לפקוד את אשתו בלילה לפני נסיעתו גם אם נוסע לדבר מצוה. ואם היא טמאה, אע״פ שאסור בכל קירוב, מ״מ, ראוי להיפרד ממנה בצורה יפה, כגון לשוחח עימה ״על כוס קפה״ וכיו״ב.

ושמעתי שכך נהג כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע, שבנוסעו מרוסיה, קודם הנסיעה היה נפרד מהרבנית בשיחה על כוס שתיה.

 

פרסום תגובה חדשה

test email