מהות ההשגחה הפרטית

יום ראשון ט׳ תמוז ה׳תשע״ד
כל הבריאה כולה על כל פרטיה וחלקיה נבראה יש מאין – ש״קדמה ההעדר״, שאין אף פרט בבריאה שהוא ״קדמון״, וההתהוות היא רק מכח א״ס ב״ה, הרי זה מחייב שהנברא יהי׳ מושגח תמיד ע״י כח הבורא – דבר הוי׳.
מאת הרב ישבעם סגל

 

כאמור לעיל, כל הבריאה כולה על כל פרטיה וחלקיה נבראה יש מאין – ש״קדמה ההעדר״, שאין אף פרט בבריאה שהוא ״קדמון״, וההתהוות היא רק מכח א״ס ב״ה, הרי זה מחייב שהנברא יהי׳ מושגח תמיד ע״י כח הבורא – דבר הוי׳.

 

השגחה זו מתבטאת בשלושה ענינים:

א. ההשגחה על התהוותו וקיומו של כל נברא ונברא, משלשול קטן שבים ועד הדרגות הגבוהות ביותר בעולמות העליונים.

וכנ״ל, שהתהוות הנבראים אינה פעולה חד-פעמית, אלא פעולה המתחדשת בכל רגע מחדש – ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״.

דהיינו, שה׳ משגיח ב״דברו״ על קיומו של כל נברא (״שהכל נהיה בדברו״) – כח הפועל בנפעל תמיד.

ב. ההשגחה על כל ״מקרי הגוף״ – על כל מה שקורה עם כל נברא ונברא, בכל רגע ורגע ממש, שאפילו עלה נידף ברוח הוא בהשגחתו ית׳, לעיתים לכונה גלויה ולעיתים לכונה נסתרת.

ג. ההשגחה על תכליתו של כל נברא – שכל מה שקורה בעולם משלים את הכוונה העליונה שלמענה נברא העולם.

כי מכיון שכל הבריאה נובעת מרצון ה׳, ש״נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים״[1], נמצא שכל פרטי הבריאה משלימים את הרצון הזה.

וגם זו אפשרית בשני אופנים: השגחה פרטית ב״עין אחת״ (כמו ״עין ה׳ אל יראיו״), שגם היא השגחה נעלית, שהרי היא על יראיו!

או ב״שתי עינים״ (כמו ״עיני ה׳ אל צדיקים וגו׳) שבהם מתגלה רצון ה׳ ביותר כמבואר לעיל.

 

והיינו, שכל מה שנברא וכל מה שקורה בעולם – אף גם מה שאינו מצד הקדושה – הוא מכוון מלמעלה להביא לשלימות הכוונה העליונה של הקב״ה – שלמענה נברא כל העולם על כל פרטיו.

 

וכדברי הנביא הנ״ל: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״.

 

ההשגחה האלקית בכללה, – גם ההשגחה הפרטית בכלל זה – אפשרית בשני אופנים: א) השגחה גלויה, עד אפילו ניסים גלויים – שידוד מערכות הטבע. ב) השגחה נעלמת בלבושי הטבע, עד אפילו מצב שאין בעל הנס מכיר בניסו.

 

וזאת למודעי, אין סתירה בין שיטת הרמב״ם במורה נבוכים לשיטת מורנו הבעש״ט – לעצם ענין ההשגחה הפרטית – אפילו בדצ״ח, וכלשון הרמב״ם[2]: ״וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו״?!

 

אלא שלדברי הרמב״ם אין השגחה גלויה בדצ״ח, ואכן בדורו שלטו עדיין לבושי הטבע – כנ״ל, כי הנהגת העולם היתה – בעיקר – משם אלהים (בגימטריא ״הטבע״), ואילו מורנו הבעש״ט שבא לעולם כדי להכינו לקראת הגאולה השלימה, פעל בדורו ופועל גם היום – בעולם – גילוי שם הוי׳, ופעולה זו הולכת וגוברת מדור לדור, ע״י רבותינו נשיאי החסידות, וממילא הולכים ונחלשים ולעיתים אף מתבטלים – מזמן לזמן – ההסתרים של לבושי הטבע בעולם, וההשגחה האלוקית הולכת ומתגלה מיום ליום בניסים ונפלאות בכל העולם.

 

בספר ליקוטי דיבורים לכ״ק אדמו״ר הריי״צ זצוקללה״ה זי״ע נמצאת רשימת דברים שכתב בזמנו, וז״ל:

איתא בזהר הקדוש (תיקו״ז ת״ח) ״מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא״ (אנו רוצים לעמוד לפני המלך הקדוש), כל המעיינות הנה מן היום שהקב״ה הבדיל בין מים למים, המים התחתונים בוכים שרוצים לעמוד לפני מלכא קדישא, שיעשו בהם ועל ידם דבר שבקדושה, כמו רחיצת ידים לפני התפלה, טבילת מצוה, טבילת טהרה לתפלה ולתורה, נטילת ידים עם ברכה בהזכרת שם שמים, מים לשתיה ומברכים עליהם לפניהם ולאחריהם, מאז ברא הקב״ה את המים והבדיל בין מים למים, הנה מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא, להיות תשמישי מצוה ותשמישי קדושה וטהרה, ובכייתם זו של המעיינות יכולה להימשך מאות ואלפים בשנים עד אשר אחד היהודים עובר עליהם ורוחץ ידיו ומברך על נטילת ידים, או שותה לצמאו ומברך תחלה וסוף.

 

זהו ענין השגחה פרטית שכל נברא – ללא יוצא מן הכלל – יש לו זמן עלייתו ותיקונו, ועל ידי מי יתעלה ויכלל באוא״ס ב״ה, ולכל נשמה ונשמה נקבעה לה תכליתה – מה ובאיזה מקום עליה לעבוד ולתקן.

 

בויכוח המפורסם שהתקיים במינסק בין הוד כ״ק אדמו״ר הזקן לבין גדולי גאוני ליטא, עלתה שאלה זו, ואדמו״ר הזקן התבקש ע״י גדולי הגאונים להוכיח מהגמרא שההשגחה הפרטית חלה גם על הדומם צומח חי, ולא רק על מין המדבר.

 

בתשובתו ציטט אדמו״ר הזקן את הגמרא בחולין דף סט ע״א: ״כי כשהוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה וכי הוי חזי נמלה אמר צדקתך כהררי א-ל״.

ופרש״י; שנמלה יש לה חיותא כגדולה, ומשפטיך אף בתהום רבה שזימנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות עכ״ל.

ומזה הביא רבינו נ״ע תשובה לאותן שאומרים שהשגחה פרטית היא רק על מין האדם, שהרי בדגת הים יש דין ומשפט ומזמין את השלך לשפוט ולעשות נקמתו באותן המזומנים כו׳.

 

יתר על כן, אף הרע שבעולם היא פעולתו של הקב״ה, ואף הוא משלים את הכוונה העליונה, וכמ״ש[3]: ״כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רעה״.

וכן כתוב[4]: ״יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ה׳ עשה כל אלה״.

 

בתורת החסידות[5] מבואר כיצד משלים הרע את הכוונה העליונה. והוא בשנים:

1) כדי להעניש את הרשעים. 2) ליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא.

ובעומק הענין, ״וגם רשע ליום רעה״ – היינו, לאהפכא את ה״רעה״ ל״יום״, את החושך לאור, וכמבואר במדרש שקודם החטא הי׳ הנחש משרת את האדם בעבודת ה׳.

 

 

הערות



[1] תנחומא בחוקותי ג, ועוד.

[2] הל׳ תשובה פ״ה ה״ד.

[3] משלי טז, ד.

[4] ישעיה מה, ז.

[5] תניא פרק כב, והביאור בהרחבה – במאמרים ושיחות.

 

פרסום תגובה חדשה

test email