בחירה חופשית

יום ראשון ט׳ תמוז ה׳תשע״ד
הבחירה היא יכולת הבוחר לפעול ברצונו החופשי בלי שום אילוץ מצד גורם – חיצוני או פנימי – כל שהוא. ומכאן הביטוי; ״בחירה חופשית״, וזה מורה שהפעולה נובעת מהבוחר עצמו – מעצמותו של הבוחר, ולא מגורם חיצוני כל שהוא.
מאת הרב ישבעם סגל

 

 

רצון ה' והבחירה החופשית

לפי כל המבואר לעיל, נמצא, שהקב״ה הוא אדון יחיד על כל העולם, ומנהיג את כל הנבראים כרצונו באופן בלעדי, וכל מה שנעשה בעולם – וביחוד כל הקורה לאדם – הוא בהשגחה והכוונה מאת בורא העולם ומנהיגו, בין באירועים סתמיים בעניני העולם הגשמי, ובין באירועים הנוגעים לתורה ומצוות, הכל נעשה בהשגחה והכוונה אלקית.

אך לפי זה ניצבת בפנינו שאלה עקרונית; מהי משמעות כוח הבחירה שבאדם עד שיכול לבחור היפך רצון ה׳ רח״ל, והרי הכל נעשה בהשגחתו וברצונו ית׳?!

והתשובה לשאלה זו היא על יסוד האמת האלקית הצרופה והברורה, שמצד פשיטות עצמותו ית׳ אין שום סתירה בין השגחתו המוחלטת של הקב״ה על האדם וכל מעשיו, הנובעת מפנימיות רצון ה׳, לבין חופשיות הבחירה שבידי האדם – על כל מעשיו, וכדלהלן.

 

יכולת הבחירה

הבחירה היא יכולת הבוחר לפעול ברצונו החופשי בלי שום אילוץ מצד גורם – חיצוני או פנימי – כל שהוא.

ומכאן הביטוי; ״בחירה חופשית״, וזה מורה שהפעולה נובעת מהבוחר עצמו – מעצמותו של הבוחר, ולא מגורם חיצוני כל שהוא.

פעולת הבחירה מתחייבת מהעובדה שהבוחר אינו מוגבל בשום הגבלה חיצונית ובוודאי שאינו מאולץ ע״י גורם כל שהוא – בבחירתו, שהרי במקרה כזה אין זו בחירתו שלו, אלא של דבר זר – המכריחו.

יתר על כן, פעולת הבחירה מתחייבת גם מהעובדה שהבוחר אינו מוגדר בשום הגדרה (הגבלה) עצמית, כי כל ״הגדרה״ היא השלילה והניגוד לעצם ישות מציאותו וכובלת ומאלצת אותו בפעולותיו, וממילא כל פעולה הנגרמת מהגבלתו והגדרתו, היא לא נובעת ממנו בעצמו, אלא מסיבה אחרת שמחוץ לו, ואינה בחירתו של הבוחר.

 

בחירת עצמותו ית'

עפ״י הנ״ל הנה, היחיד שיכול לבחור באמת בתכלית החופשיות הוא רק הקב״ה בכבודו ובעצמו, כי רק הוא בלבד מחוייב המציאות ובלתי בעל גבול באמת, ובפשיטות עצמותו אין שום ציור ותואר כל שהוא.

לפיכך כל פעולותיו הן בבחירה חופשית, כגון: ״הבוחר בתורה ובמשה עבדו״, ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״[1], וכן ״המקום אשר יבחר ה״א בו לשכן שמו שם״[2] וכדו׳.

כי מצד פשיטות עצמותו ית׳ – נאמר[3]: ״הלוא אח עשיו ליעקב״ – שניהם שווים לפניו, ולפיכך העובדה ש״ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי״ – אינה מוכרחת, אלא נובעת מבחירתו החופשית, ש״בחר ביעקב ובבניו״[4] – בלי שום טעם ודעת, שכך עלה ברצונו, כי לפניו ״כחשיכה כאורה״[5] בהשוואה מוחלטת.

וכדאיתא במד״ר[6]: ״רבי אבהו אמר מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו׳ אבל איני יודע באיזה מהם חפץ – אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב – הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים״.

כי מצד עצמותו ית׳ ״מה איכפת ליה להקב״ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף״[7]?! והעובדה שבחר במעשיהם של צדיקים (כמו שחיטה מהצואר וכדו׳) הרי זה רק כי כך עלה ברצונו – בלי איזה טעם מחייב.

ולכן בחירתו ביעקב היא מעצמותו ית׳, בחינת ״אהבה שאינה תלוי׳ בדבר״[8],

וכן הבחירה בתורה ובארץ ישראל.

 

כוח הבחירה שבישראל

עפ״י הנ״ל שהבחירה היא חופשית ומתייחסת רק למי שאינו מוגבל כלל בשום הגבלה שהיא, ואם כן כיצד זה קיימת בחירה בכח האדם מישראל, שאינו אלא נברא?!

והתשובה היא, שכח הבחירה שבישראל הוא מצד עצם הנשמה שבו, שהיא ״חלק אלקה ממעל ממש״.

ועפ״י הכלל הידוע, שבמהות – הרי ״חלק מן העצם הוא ככל העצם״, נמצא שכל יהודי – מצד עצם נשמתו – הוא בן חורין וחפשי לגמרי בבחירת פעולותיו.

ולפיכך כל פעולותיו – הן בחייו הטבעיים הגשמיים, והן בנוגע לתורה ומצוות – נובעות מעצם נשמתו מתוך האמת הפנימית שבו, בלי שום פניה חיצונית, וממילא, כל מעשיו משלימים את רצון ה׳.

אבל לפי זה הדרא קושיא לדוכתא, בשלמא מעשי האדם הטובים בתורה ומצוות או אפילו מעשי חולין המשרתים את מעשי המצוות, בבחינת ״כל מעשיך יהיו לשם שמים״, אכן נובעים מרצון ה׳, ו״מה׳ מצעדי גבר כוננו״, ואפילו אם אין האדם מודע ליד ההשגחה העליונה המובילה אותו, ונדמה לו שהוא הולך ופועל מדעת עצמו, הנה, האמת היא שהכל בא מלמעלה, ורצון ה׳ – הוא שמטה את דעתו לפעול כך או אחרת.

ומכיון שרצון ה׳ בבריאת העולם הוא ״להיות לו ית׳ דירה בתחתונים״, לכן כל מעשי האדם – חלק אלקה ממעל – הנ״ל, משלימים את רצון ה׳.

אבל מעשי האדם הגשמיים והחומריים, שאינם לשם שמים, ובמיוחד מעשיו הרעים – החטאים – שנעשים בבחירתו החפשית של האדם, כיצד הם נעשים ברצון ה׳? וכיצד הם משרתים את רצון ה׳ בעולם?!

והתשובה בזה, כי מכיון שכל מה שקורה בעולם נובע מרצון ה׳ ית׳, ורצון ה׳ ית׳ מושרש – כלול ומאוחד – בעצמותו ית׳, הנה, מצד פשיטות העצמות אין רצון ה׳ מורגש בגילוי, ונדמה כאילו הנברא עושה את מעשיו מרצונו העצמי.

יתר על כן, לא רק שנדמה שהאדם עושה זאת מדעת עצמו, אלא שאכן כך הוא באמת – מצד פשיטות עצמותו ית׳ הוא כל-יכול, ולכן יכול לתת באדם כוח בחירה מבלי שזה יגרע – ח״ו – בשלטונו ואחדותו ית׳ הבלעדית, ואדרבה, לבסוף יתגלה שמעשי האדם החומריים, הובילו לקיום רצון ה׳ בעולם.

ואפילו החטאים והעבירות שעושה – רח״ל – יגלגלו ויביאו אותו – בסופו של דבר – לדרגה רוחנית גבוהה, שהרי הובטחנו שלא ידח ממנו נידח ועתידין כל ישראל לחזור בתשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם, ונמצא, שע״י התשובה מעלים אותו החטאים לדביקות בקב״ה בחילא יתיר.

והענין הוא, דאיתא במדרש[9] עה״פ[10] ״נורא עלילה על בני אדם״, עלילה נתלה בו (באדם הראשון) שהוא הביא את המיתה לעולם (כי ביום אכלך ממנו מות תמות[11]), שהרי התורה קדמה אלפים שנה לעולם וכתיב בה[12] ״זאת התורה אדם כי ימות באוהל״. ומבאר אדמו״ר האמצעי, דזה שעלילה נתלה בו (באדה״ר) הוא לא רק בנוגע להמיתה שבאה ע״י חטא עה״ד אלא גם בנוגע להחטא עצמו. כי זה שלפעמים גובר הרע דיצה״ר על האדם, הוא לפי שמלמעלה הסיתו עליו היצה״ר להביאו לחטא זה. [אלא שהעזר מלמעלה להרע שבאדם להתגבר על הטוב שבו, וכן העזר מלמעלה להטוב שבאדם להתגבר על הרע שבו, הוא מובדל מהאדם (מצד פשיטות העצמות שמושלל מכל גדר וציור) ואינו נרגש בו, ולכן אינו מכריח את האדם, וזה שהאדם בוחר בטוב או ברע הוא בחירה חפשית]. וכיון שהירידה דעולם (סילוק ״עיקר שכינה״) שבאה ע״י חטא עה״ד (אף שהחטא הוא היפך הרצון) היתה בכוונה, בהכרח לומר, שהכוונה דהירידה היא צורך עלי׳, בכדי שהמשכת ״עיקר שכינה״ לאחרי שנסתלקה תהי׳ נעלית יותר מכמו שהיתה בתחלת הבריאה.

וכדוגמת ההבדל שבין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי, שעל הבבלי נאמר[13] ״במחשכים הושיבני״ בגלל ריבוי הקושיות והפילפולים המעלימים ומסתירים את כוונת התורה, ומחייבים ריבוי מאמץ במציאת התירוץ, ונמצא שדוקא ע״י הקושיא והסתירה – בא התלמיד לירידה לעומק כוונת התורה, ולפיכך במחלוקת שבין תלמוד בבלי לירושלמי, הלכה כבבלי.

הוה אומר; שהחושך מגלה את האור בדרגא גבוהה באין שיעור, וכן אמרז״ל עה״פ[14] ״והמכשלה הזאת תחת ידך״ – אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בה.

וכך גם כל החטאים והעבירות וכל ג׳ הקליפות הטמאות – שורש ההחטאים,

וכן כל מציאות הרע שבא לעולם ע״י הקליפות הנ״ל כמו המות רח״ל, הצרות והיסורים כו׳, הנה, מכיון שכל זה הוא נגד רצון ה׳, הרי ״מציאותם״ הוא העדר המציאות, וע״י הנסיונות שאדם עומד בהם, ואפילו הכשלונות שאדם נכשל בעטיים ונדרש לעבודת התשובה עד ש״זדונות נעשים לו כזכויות״, הנה עי״ז תתגלה האמת – שהקליפות אינם קיימים כלל, ו״בלע המות לנצח ומחה א-דני אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה׳ דבר[15]״.

 

 

הערות

 


[1] נוסח התפילה.

[2] דברים יב, יא.

[3] מלאכי א, ב-ג.

[4] הלשון בילק״ש בראשית פי״א רמז סח.

[5] תהילים קלט, יב.

[6] פ״ב פ״ה.

[7] בראשית רבה פמ״ד פס׳ א.

[8] אבות ח׳ טז.

[9] תנחומא וישב ד.

[10] תהילים סו, ה.

[11] בראשית ב, יז.

[12] חוקת יט, יד.

[13] איכה ג, ו. וראה סנהדרין כד ע״א.

[14] ישעי׳ ג, ו. וראה גיטין מג   ע״א.

[15] שם כה, ח.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email