הסיפור שמאחורי בתי אורנשטיין בירושלים

מוצאי שבת ה׳ אלול ה׳תשע״ד
אוּלָם, בְּיוֹם הַחֻפָּה, הָיָה הֶעָנִי מְבֻלְבָּל בְּשֶׁל הַטְּרָדוֹת הַמְּרֻבּוֹת, וְלֹא זָכַר אֶת מֵיטִיבוֹ – הֶעָשִׁיר שֶׁתָּרַם לוֹ אֶת כָּל הוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה וְאֶת הַבְטָחָתוֹ אֵלָיו – וַיִּשְׁכָּחֵהוּ!
מאת הרב מישאל ארונסון

 

לִפְנֵי לְמַעְלָה מִשִּׁבְעִים שָׁנָה חַי בְּאֶחָד מִכְּרַכֵּי אֵירוֹפָּה יְהוּדִי בְּשֵׁם אורנשטיין. יְהוּדִי זֶה הָיָה יְרֵא שָׁמַיִם, סֶר מֵרָע וּבַעַל יָד פְּתוּחָה לַעֲזֹר לְכָל הַמִּסְכֵּנִים וַעֲלוּבֵי הַחַיִּים שֶׁנִּזְקְקוּ לוֹ.

בְּאַחַת מִן הָעֲיָרוֹת שֶׁבִּסְבִיבוֹת הָעִיר הַגְּדוֹלָה, הִתְגּוֹרֵר יְהוּדִי עָנִי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעָה לְפִרְקָהּ. גַּם לְאַחַר שֶׁהִתְיַגֵּעַ וְנִסָּה לְהַשִּׂיג כֶּסֶף מִמְּקוֹרוֹת שׁוֹנִים, נוֹכַח לָדַעַת כִּי כָּל מַה שֶׁצָּבַר לֹא יַסְפִּיק לַהוֹצָאָה הַגְּדוֹלָה הַנִּדְרֶשֶׁת לַחֲתֻנָּה.

עֶרֶב אֶחָד, כְּשֶׁיָּשַׁב לָדוּן עִם אִשְׁתּוֹ עַל הַמַּצָּב, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מַדּוּעַ לֹא תֵּלֵךְ אֶל רַבִּי אורנשטיין, הַנָּדִיב הֶעָשִׁיר, וּתְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לַעֲזֹר לְךָ לְהַשִּׂיא אֶת בִּתֵּנוּ, הֵן שָׁמַעְנוּ עָלָיו רַבּוֹת שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם וְעוֹזֵר לְכָל הַפּוֹנִים אֵלָיו. הַצָּעַת אִשְׁתּוֹ נִרְאֲתָה לוֹ, וּלְמָחֳרָת הַיּוֹם הוּא הוֹפִיעַ אֵצֶל רַבִּי אורנשטיין וְשָׁטַח לְפָנָיו אֶת בַּקָּשָׁתוֹ.

הֶעָשִׁיר הִבִּיט בּוֹ בַּחֲמִימוּת וּבִקְּשׁוֹ שֶׁיֵּשֵׁב בְּסַבְלָנוּת וִיחַשֵּׁב בִּקְפִידָה, מִתּוֹךְ שִׂימַת לֵב לְכָל פְּרָט וּפְרָט, מַהוּ הַסְּכוּם הַכּוֹלֵל הַדָּרוּשׁ לוֹ כְּדֵי לְהַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְבָחוּר הָגוּן. יָשַׁב הֶעָנִי וְחָשַׁב: כַּמָּה כֶּסֶף הוּא צָרִיךְ לַנְּדוּנְיָה לְקַבֵּל בָּחוּר טוֹב – בֶּן תּוֹרָה, מְיֻחָס, יָדוּעַ בְּמִדּוֹתָיו וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם. כַּמָּה יִצְטָרֵךְ עֲבוּר תַּשְׁלוּם לַשַּׁדְכָנִים, תַּשְׁלוּם לְבִגְדֵי הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, תַּשְׁלוּם לְבַיִת עִם כֵּלִים וְרָהִיטִים. כְּשֶׁגָּמַר לְחַשֵּׁב הוּא הִגִּיעַ לִסְכוּם גָּדוֹל שֶׁל כֶּסֶף.

לְאַחַר כַּמָּה הִסּוּסִים וְהִתְלַבְּטֻיּוֹת הוּא הִתְאַזֵּר בְּעֹז רוּחַ, אִמֵּץ אֶת לִבּוֹ וְהוֹדִיעַ לְרַבִּי אורנשטיין אֶת גֹּדֶל הַסְּכוּם, אַךְ תֵּכֶף הִתְחָרֵט. בְּאוֹתָם רְגָעִים הֵחֵל לָחוּשׁ אֶת גֹּדֶל ׳חֻצְפָּתוֹ׳ לְבַקֵּשׁ סְכוּם כֹּה גָּדוֹל. פַּחַד גָּדוֹל תָּקַף אוֹתוֹ, וּבְעֵינֵי רוּחוֹ חָזָה אֶת הֶעָשִׁיר כְּשֶׁהוּא תּוֹפֵס בְּשַׁרְווּלוֹ וּמוֹשְׁכוֹ הַחוּצָה בַּחֲמָתוֹ.

לְהַפְתָּעָתוֹ, הִבִּיט בּוֹ רַבִּי אורנשטיין בְּחִיּוּךְ וּבְטוּב לִבּוֹ אָמַר: "הִנְנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת מְבֻקָּשְׁךָ בִּתְנַאי אֶחָד… הַתְּנַאי הוּא, כִּי בְּלִי נֶדֶר, כַּאֲשֶׁר יַעֲזֹר לְךָ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, וְיַצְלִיחַ אֶת פָּעָלְךָ תַּזְמִין אוֹתִי לַחֲתֻנָּה!״.

כְּמוֹ אֶבֶן כְּבֵדָה יָרְדָה מֵעַל לִבּוֹ שֶׁל הֶעָנִי, וְהוּא הִתְחִיל לִנְשֹׁם לִרְוָחָה: "בְּלִי נֶדֶר, בְּוַדַּאי וּבְוַדַּאי אַזְמִינְךָ".

קִבֵּל הֶעָנִי מִן הֶעָשִׁיר הַנַּדְבָן אֶת מְלוֹא הַסְּכוּם וְנִפְרַד מִמֶּנּוּ בְּהַבָּעַת תּוֹדָה. תֵּכֶף וּמִיָּד הִתְקַשֵּׁר עִם שַׁדְכָנִים וּכְשֶׁמָּצָא בָּחוּר מַתְאִים, הִמְשִׁיךְ בְּמַאֲמַצָּיו לִמְצֹא בַּיִת וְכֵלִים עֲבוּר הַזּוּג הַצָּעִיר, הִזְמִין בְּגָדִים לַכַּלָּה, וְסִדֵּר אֶת שְׁאַר הָעִנְיָנִים בִּמְהִירוּת, וְהִנֵּה הִתְקָרֵב וּבָא מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה וּבְעֶזְרַת הַשֵּׁם בִּתּוֹ עָמְדָה לְהִנָּשֵׂא לִבְחִיר לִבָּהּ.

אוּלָם, בְּיוֹם הַחֻפָּה, הָיָה הֶעָנִי מְבֻלְבָּל בְּשֶׁל הַטְּרָדוֹת הַמְּרֻבּוֹת, וְלֹא זָכַר אֶת מֵיטִיבוֹ – הֶעָשִׁיר שֶׁתָּרַם לוֹ אֶת כָּל הוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה וְאֶת הַבְטָחָתוֹ אֵלָיו – וַיִּשְׁכָּחֵהוּ!

 

*

הֶעָשִׁיר שֶׁלֹּא יָדַע בִּכְלָל עַל הַחֲתֻנָּה, שָׁהָה בְּבֵיתוֹ כָּרָגִיל. אַךְ כָּאן קָרָה דָּבָר בִּלְתִּי צָפוּי: כַּמָּה גּוֹיִים שׁוֹדְדִים, אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל, פָּרְצוּ אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל רַבִּי אורנשטיין, כָּפְתוּ אוֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ בַּחֲבָלִים.

"אַיֵּה הַכֶּסֶף?!״ – הִרְעִימוּ עָלָיו בְּקוֹל, בְּאַיְּמָם עָלָיו וְעַל אִשְׁתּוֹ בַּפִּגְיוֹנוֹת שֶׁבִּידֵיהֶם.

בְּלֵית בְּרֵרָה הוּא הֶרְאָה לָהֶם אֶת הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הוּא שָׁמַר אֶת כַּסְפּוֹ וּזְהָבוֹ. כְּשֶׁסִּיְּמוּ לִטֹּל אֶת כַּסְפּוֹ וְכָל חֶפְצֵי הָעֵרֶךְ, הוֹדִיעוּ לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ כִּי הֵם עוֹמְדִים לְהָרְגָּם.

 

*

הֶעָנִי שֶׁכָּאָמוּר שָׁכַח אֶת הַבְטָחָתוֹ לֶעָשִׁיר וְלֹא הִזְמִינוֹ, עָרַךְ אֶת חֻפַּת בִּתּוֹ כַּדָּת וְכַדִּין. תִּזְמֹרֶת הָעֲיָרָה פָּצְחָה בְּמַנְגִּינוֹת שֶׁל שִׂמְחָה וּבַעֲלֵי הַשִּׂמְחָה, הוֹרֵי הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, נִגְּשׁוּ כְּבָר לִסְעוּדַת הַחֲתֻנָּה.

וְהִנֵּה בְּעוֹד הַקָּהָל הָעַלִּיז עוֹשֶׂה כְּמֵיטַב יְכָלְתּוֹ לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה, עַל מְנַת לְשַׂמֵּחַ אֶת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה, נִזְכַּר הַמְּחֻתָּן הֶעָנִי בַּהַבְטָחָה שֶׁנָּתַן לְרַבִּי אורנשטיין. נִגַּשׁ אֶל מְחֻתָּנוֹ וְסִפֵּר לוֹ אֶת הָעִנְיָן. הַלָּה הִצִּיעַ שֶׁלְּפָחוֹת, אִם נִשְׁכַּח הֶעָשִׁיר לְמַעֲמַד הַחֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, לְפָחוֹת יִשְׁלְחוּ לִקְרֹא לוֹ כָּעֵת לַסְּעוּדָה.

 

כְּשֶׁנּוֹדַע הַדָּבָר לְכַמָּה מֵהָאוֹרְחִים, הִצִּיעוּ, כִּי לְאוֹת חֲרָטָה עַל שֶׁשְּׁכָחוּהוּ וּכְתוֹדָה עַל נְדִיבוּת לִבּוֹ, יֵצֵא כָּל קְהַל הַמֻּזְמָנִים לְבֵית הֶעָשִׁיר לְהַזְמִינוֹ לַחֲתֻנָּה, וְכֵן עָשׂוּ. הֵם הָלְכוּ בְּשִׁירִים וּבְרִקּוּדִים כְּשֶׁהַתִּזְמֹרֶת מְנַגֶּנֶת בָּרֹאשׁ.

כַּאֲשֶׁר הִתְקָרְבוּ הַחוֹגְגִים לְבֵית הֶעָשִׁיר, כְּבָר עָמְדוּ הַשּׁוֹדְדִים לְבַצֵּעַ אֶת זְמָמָם. לְפֶתַע נִשְׁמַע קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל שֶׁל קָהָל מִתְקָרֵב, וּמֵרָחוֹק נִרְאוּ לַפִּידִים שֶׁהֶחְזִיקוּ בָּהֶם הַחוֹגְגִים.

נִבְהֲלוּ הַשּׁוֹדְדִים וְהֵחֵלּוּ לָרוּץ וְלִבְרֹחַ – יָשָׁר לְכִוּוּן קְהַל הַחוֹגְגִים, וּמִיָּד הֵם נִתְפְּסוּ. הֵם הֻכּוּ מַכּוֹת נִמְרָצוֹת וְתֵכֶף כָּפְתוּ אוֹתָם וְהוֹלִיכוּם אַחַר כָּבוֹד לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה.

נִכְנְסוּ הֶעָנִי וּמְחֻתָּנוֹ, הִתִּירוּ אֶת רַבִּי אורנשטיין וְאִשְׁתּוֹ מִכַּבְלֵיהֶם, עוֹדְדוּ אֶת רוּחָם, וּבִקְּשׁוּ מֵהֶם מְחִילָה עַל שֶׁשָּׁכְחוּ לְהַזְמִינָם לַחֻפָּה, וּבִקְּשׁוּ מֵהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ לְפָחוֹת עַתָּה לְהִשְׁתַּתֵּף בִּסְעוּדַת הַמִּצְוָה. הֵם אָכֵן הִגִּיעוּ וְחָגְגוּ בְּשָׂשׂוֹן וּבְשִׂמְחָה עִם כֻּלָּם גַּם אֶת שִׂמְחַת הַצָּלָתָם הַפְּרָטִית.

כַּעֲבֹר זְמַן קָצָר, מָכַר רַבִּי אורנשטיין אֶת כָּל נְכָסָיו, עָלָה עִם אִשְׁתּוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּקֵּעַ בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ. הוּא בָּנָה שָׁם שְׁכוּנָה גְּדוֹלָה מִבָּתֵּי אֶבֶן גְּדוֹלִים וּמַרְהִיבִים, אֲשֶׁר בְּמֶרְכָּזָהּ נִבְנָה בִּנְיָן אַדִּיר הַמֵּכִיל בֵּית כְּנֶסֶת גָּדוֹל וּבֵית מֶרְחָץ.

שְׁכוּנָה זוֹ, הַנִּקְרֵאת בָּתֵּי אורנשטיין, קַיֶּמֶת עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְהַהַכְנָסוֹת שֶׁל שְׂכַר הַדִּירוֹת קֹדֶשׁ הֵם לַחֲתָנִים וּלְכַלּוֹת עֲנִיִּים וּמְחֻסְּרֵי אֶמְצָעִים, לְזֵכֶר אוֹתוֹ הַנֵּס שֶׁאֵרַע לְרַבִּי אורנשטיין וּלְאִשְׁתּוֹ.

 

(מתוך הספר "אהבת חסד" – הרב מישאל אר')

 

פרסום תגובה חדשה

test email