שני שלבים בחתונה – אירוסין ונישואין

א. הבניין היהודי[1], חתונה בין איש לאשה, נבנה בשני שלבים, תחילה "אירוסין" מלשון "איסור"[2], האשה נעשית אשת איש לבעלה, ונאסרת להינשא על כל העולם. אולם בשלב זה עדיין לא התחילו חייהם המשותפים, לא חיי כלכלה ולא חיי אישות, כמו שכתב הרמב"ם בספר ה"יד החזקה"[3]: "האשה נעשית מקודשת, אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה, הרי היא אשת איש כו'".

השלב השני, הסופי, הוא – "נישואין", כשהבעל והאשה מתחילים להתגורר בבית אחד, ואז מתחילים חיי משפחה מלאים לכל דבר.

בזמן חכמי התלמוד המתינו בין האירוסין לנישואין חודשים ארוכים, כמסופר במשנה[4], אמנם במרוצת השנים, עוד מימי הראשונים נשתנה המנהג, והאירוסין והנישואין מתבצעים יחד, אך מכל מקום, עצם הענין, שבחתונה יש שני שלבים, אירוסין ונישואין, קיים כמובן גם עתה, אלא ששניהם מתבצעים בזה אחר זה מיד וללא הפסקה.

מה הצורך באירוסין?

ב. צריך להבין מה עניין האירוסין, ומה תוכנם ומטרתם בתהליך החתונה[5]:

הרי כל מטרת החתונה היא בשביל שהבעל והאשה יחיו יחד, ובלשון התורה: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[6] חיים משותפים של איש ואשה, אם־כן, לשם מה צריך לעשות אירוסין בהם הארוס וארוסתו אינם חיים יחד, ואף אסור להם לחיות יחד[7]?

ובפרט שבזמן האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב, ועד מתן תורה, לא היו עושים אירוסין, וכתיאור הרמב"ם[8]: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא… מכניסה לתוך ביתו… ותהיה אשתו", נישואין בלי הקדמה של אירוסין, ומדוע מזמן מתן תורה השתנה המצב, והצטווינו תחילה להתארס, ורק אחר־כך להינשא?

הקשר בזמן האירוסין חזק יותר מבזמן הנישואין!

ג. דבר פלא מצאנו בדיני התרת נדרים, שממנו אנו למדים שהקשר בין ארוס לארוסתו חזק יותר מהקשר שבין בעל נשוי לאשתו:

בעל יכול להפר את נדרי אשתו, כמו שכתוב[9]: "ואשה כי תדור נדר לה׳ גו' אם ביום שמוע אישה יניא אותה, והפר את נדרה אשר עליה".

ההפרה היא אך ורק על הנדרים שהאשה נדרה מהחתונה ואילך, אבל נדרים שהאשה נדרה לפני החתונה, אין הבעל יכול להפר אותם, כדברי הגמרא[10]: "אין הבעל מיפר בקודמין", משום שבזמן ההוא לא היה קשר ושייכות ביניהם.

אבל בנוגע לארוס אמרו חז"ל שהוא יכול להפר גם את הנדרים שנדרה ארוסתו לפני האירוסין – "ארוס מיפר בקודמין" (ראה הערה 10) – הנדרים שנדרה הארוסה "קודם" האירוסין הארוס יכול להפרם.

וצריך להבין איך יתכן שהארוס יכול להפר נדרי ארוסתו הקודמים ואילו הבעל אינו יכול להפר את נדרי אשתו הקודמים? האם יכול להיות שהקשר שבין ארוס לארוסתו חזק יותר מהקשר שבין בעל נשוי לאשתו[11]?!

הרמב"ם מבליט את האירוסין

ד. גם צריך להבין, מדוע הרמכ"ם מדגיש במיוחד את האירוסין ומצניע את הנישואין:

בתחילת הלכות אישות[12] כותב הרמב"ם את המושגים העיקריים והמרכזיים של החתונה, ועליהם הוא אומר: "שים כל השמות האלו לעומתך תמיד כר", כלומר שחשוב לדעת ולזכור אותם – וביניהם לא מוזכרים הנישואין.

זאת ועוד: בתשעת הפרקים הראשונים של הלכות אישות הרמב"ם מבאר רק את האירוסין והוא מתעלם לגמרי מהנישואין.

הדברים תמוהים ביותר:

הלא המצווה מהתורה היא – "לישא אשה" ־ נישואין, וכן תכלית האירוסין היא הנישואין, החיים יחדיו של האיש והאשה, אם־כן מדוע הרמב"ם אינו מדגיש את הנישואין?

אירוסין קשר נשמתי

ה. הדברים יובנו היטב על־פי הנחת היסוד שהוסברה בתחילת הספר[13]:

לבעל ואשה יש נשמה אחת. אלא שלפני החתונה הנשמה היתה חצויה לשניים, חצי בבעל וחצי באשה, והחתונה מחברת ומאחדת את שני חצאי הנשמה. נמצא שבחתונה (באירוסין ובנישואין) יש (לא רק חיבור של הגופים, אלא גם) חיבור ואיחוד הנשמות.

לפי זה, נבין איך אשה ארוסה, שאינה חיה עם בעלה נעשית אשת איש:

אילו נישואי הבעל והאשה היו רק חיים משותפים בגשמיות, הרי שבזמן האירוסין, שהם אינם חיים יחד בגשמיות – "לא נכנסה לבית בעלה כו'" – האשה אינה יכולה להיקרא אשת איש;

אך היות שהמהות הפנימית של הנישואין היא בנשמה המשותפת של האיש והאשה, מובן שזה אינו תלוי בחיים המשותפים של הגוף, אלא כבר בזמן האירוסין – הם נקראים בני זוג, כיוון שנוצר ביניהם החיבור הרוחני של הנשמה.

כלומר, הקשר בין איש לאשה קיים גם ברובד הגשמי – איחוד גשמי גופני, וגם ברובד הרוחני – איחוד רוחני נשמתי. וכאשר האיחוד של הרובד הרוחני קיים, הרי אף־על־פי שהאיחוד הגשמי אינו קיים, מכל מקום הם נעשים זוג נשוי לכל דבר, כיוון שיש ביניהם איחוד אמיתי ומושלם בנשמה.

מעלה באירוסין על נישואין

ו. כאשר נחדד את הדברים האמורים, נמצא שבאירוסין קיימת מעלה נפלאה אף על הנישואין:

נישואין, כיוון שבהם קיים קשר גשמי, חיים משותפים בגשמיות בין הבעל לאשה, הרי לא בולט הקשר הרוחני הנשמתי שבין בני הזוג, ואפשר לטעות ולחשוב שהקשר בין הבעל לאשתו הוא רק ברובד הגשמי, בגוף;

לכן ציוותה התורה שלפני הנישואין יעשו אירוסין, שהוא פרק זמן בו אין שום קשר גשמי, ואז מתגלה לבני הזוג מהותם הרוחנית־פנימית – שיש ביניהם קשר רוחני בנשמה.

לפי זה יובן למה הרמב"ם, בתחילת הלכות אישות מתעלם מה"נישואין", ומדגיש ומבליט את ה"אירוסין" – כי הרמב"ם רוצה לחדד לנו את הייחוד של הקשר בין בעל ואשה בעם ישראל – שהוא בקשר הפנימי של הנשמה, ודבר זה בולט וגלוי באירוסין יותר מבנישואין.

ייחוד החתונה היהודית משתקף כעיקר באירוסין

ז. על פי זה נבין שהמיוחד בקשר בין איש לאשה בעם ישראל – ביחס לשאר אומות העולם – משתקף באירוסין ולא בנישואין:

נישואין, שבעל ואשה קשורים בקשר גשמי, חיים יחד בגשמיות, קיימים גם אצל אומות העולם (כדברי הרמב"ם האמורים), וכך היה גם בעם ישראל לפני מתן תורה;

והחידוש המיוחד של התורה הוא דווקא האירוסין, שבהם אין שום קשר גופני בין האיש לאשה, ולמרות זאת הם נעשים זוג נשוי, וזאת בגלל שבעם ישראל יש קשר רוחני ופנימי, קשר שברובד הנשמה.

אבל באומות העולם לא שייך המושג של אירוסין, כי, אצלם אין שום קשר רוחני נשמתי בין איש לאשה, והקשר הוא רק גשמי גופני.

על פי זה יובן דבר תמוה בדברי הרמב"ם:

ספר הרמב"ם אינו ספר היסטוריה, אלא הלכות, דינים ומנהגים.

אם־כן יש להבין מדוע הרמב"ם פותח את הלכות אישות בתיאור הנישואין שהיו נהוגים בעבר, לפני מתן תורה: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא .. מכניסה לתוך ביתו " ותהיה אשתו", במה עובדה היסטורית זו, נוגעת לימינו[14]?

אלא, ללמדך שמהות הנישואין שלפני מתן תורה – הקשר הגופני בין בעל לאשתו – קיים גם לאחר מתן תורה, אלא שמתן תורה הוסיפה וחידשה מהות אחרת ונוספת בקשר בין הבעל לאשה – הרובד הרוחני[15].

ארוס בלבד מפר נדרי אשה

ח. על פי זה יובן, מדוע הארוס מפר את נדרי אשתו הקודמין ולא הבעל:

כוחו של האיש להפר נדרי אשתו נובע מהקירבה והדביקות שביניהם, שכיוון שהם נעשו כמציאות אחת – "בשר אחד", לכן אין האשה יכולה לקבל על עצמה נדרים ואיסורים כל זמן שאין הסכמה מבן זוגה, שהוא בעצם חלק ממנה עצמה.

לכן הנדרים שהאשה נדרה בזמן רווקותה, אין הבעל יכול להפר – שכן בזמן ההוא הם עדיין לא נעשו "בשר אחד", מציאות אחת.

אם־כן כיצד הארוס יכול להפר את הנדרים שנדרה ארוסתו בזמן רווקותה?

מוסבר בפרק ה׳מבוא׳ ולקמן בשער ׳נשים במצוות׳ שהקשר המהותי בין הבעל לאשתו קיים גם לפני האירוסין והנישואין, שכן בעצם מהותם הם בעלי נשמה אחת (אלא שלפני החתונה הנשמה היתה חצויה לשתי מהויות נפרדות, ובחתונה הנשמה מתדבקת למהות אחת).

לכן גם את נדרי האשה שנדרה בזמן רווקותה ניתן להפר, שכן גם בזמן ההוא התקיים ביניהם קשר פנימי עמוק בנשמה.

אם־כן מדוע רק ארוס מפר את נדרי ארוסתו שמזמן הרווקות, ובעל נשוי אינו מפר את נדרי אשתו שמזמן הרווקות? – הדבר נובע מתוך המעלה שקיימת באירוסין על הנישואין:

כיוון שבזמן האירוסין בולט הקשר הרוחני של הנשמה (כאמור כיוון שהקשר הגשמי־גופני אינו קיים, וממילא הם מוכרחים להכיר בקשר הרוחני הקיים ביניהם) – לכן הם יכולים להפר את הנדרים שהיא נדרה בזמן הרווקות, בכוח הקשר הרוחני העמוק שהיה קיים גם בזמן הרווקות.

אבל בזמן הנישואין, כיון שלא בולט הקשר הזוגי של הנשמה, אלא רק הקשר הזוגי של הגוף, לכן לא ניתן לבעל הכוח להפר את הנדרים הקודמים, שהאפשרות להפר "בקודמין" היא רק מתוך הקשר של הנשמה.

אביה ובעלה

[יש לומר שזוהי המשמעות הפנימית בדברי חז"ל (ראה הערה 10) שהארוס מפר בנדרים יחד עם ה"אב" – "נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה":

"אב" הוא רמז על אבינו שבשמים, ועל הדברים הרוחניים העליונים, ובענייננו – על הנשמה, והיות שאצל הארוס הקשר של הנשמה בולט, לכן הוא מפר בקודמין, כלומר: כיוון שלארוס יש קשר ל"אב", רוחניות – נשמה, לכן הוא יכול להפר את הנדרים שמזמן הרווקות[16]].

מדוע מקדימים אה הקשר הרוחני?

ט. עדיין צריך לבאר מה הסיבה שחכמים חילקו את יצירת הקשר בין בעל לאשה לשתי פעולות וזמנים שונים – הרובד הרוחני בעת האירוסין, ולאחר יב חודש (כפי שהיה נהוג בזמנים עברו) הרובד הגשמי בעת הנשואין?

במיוחד תמוה מדוע מקדימים את הפעולה הרוחנית על הפעולה הגשמית:

בעולמנו הרובד הגשמי משפיע הרבה יותר מהרובד הרוחני, ואם כן, ההתחלה והפתיחה היתה צריכה להיות עם הקשר הגשמי גופני, הנישואין, ואז יתקיים קשר רגשי ומוחשי בין הבעל לאשה, ורק אחר־כך יש להוסיף את הקשר האחר, הקשר הרוחני העליון שאינו מוחשי כל כך כמו הקשר הגשמי?

גם צריך להבין מדוע הרחיקו בין הקשר של הרובד הרוחני האירוסין לקשר ברובד הגשמי הנישואין – משך זמן ארוך מאוד, כדי יב חודש, שנה שלימה, מהי הסיבה להפרדה הארוכה הזו?!

שהגשמי לא "יעלים" על הרוחני

י. אולם סיבת הדבר נובעת מאותה סיבה – שאנו קיימים בעולם גשמי, שבו ההרגשה הגשמית הינה מוחשית יותר מההרגשה הרוחנית:

אילו היו מתחילים עם הקשר הגשמי של הגוף, עם הנישואין, הרי הקשר הגופני היה מעלים לגמרי את הקשר הרוחני העליון של הנשמה;

לכן הקדימו תחילה את הקשר הרוחני של הנשמה, בו אין שום קשר גופני, ורק לאחר שבני הזוג מכירים וחיים עם הקשר הרוחני שביניהם, נעשה הקשר הגשמי, הנישואין, וכך אנו יכולים לדעת בוודאות שבני הזוג יחיו לנצח גם עם הרובד הרוחני של איחוד הנשמה, והוא לא ישכח על ידי ה"שקיעה" ברובד הגשמי של תאוות הגוף.

ה"אירוסין" נקראים על ידי חז"ל בשם "קידושין", מלשון "קדושה", וקדוש משמעותו מופרש ומובדל[17], פרישה מהקשר של הרובד הגשמי, כלומר שאין שום קשר גופני. רק קשר נשמתי, ואז גם כאשר יהיה קשר גשמי הם יהיו מורגלים לחיות עם הקשר הרוחני נשמתי.

על כן ממתינים עד ליצירת הקשר הגשמי שנה שלימה, כדי לתת לבני הזוג משך זמן ארוך ומתאים, שנה שלימה – שלימות אחת, עם הרובד הרוחני, ואז הרובד הגשמי לא ישכיח את הרוחני.

אירוסין – איסור להנשא עם שאר העולם

יא. היבט נוסף ופשטני הקיים למהות האירוסין הוא – פרישות משאר אנשי העולם:

מבואר בתלמוד[18] שאירוסין הם מלשון "איסור" — "אסר לה אכולי עלמא כהקדש", שהאשה נאסרת להנשא על כל העולם, כשם שדבר קדוש אסור בהנאה על כל העולם, כלומר שיש כאן עניין של פרישות מכל אנשי העולם.

כי, על מנת ליצור קשר חזק ואיתן בין הבעל לאשה יש לעשות פעולה כפולה המורכבת משני שלבים:

השלב הראשון – שלילה, פרישה משאר אנשי העולם: האשה יודעת שהיא אסורה להנשא לכל האנשים שבעולם חוץ מלבעלה, והשלב השני – קשר חיובי, נישואין – האיחוד והחיבור המושלם והאמיתי שבין הבעל לאשה.

סיבת הדבר היא, כי, כדי שהקשר עם הבעל יהיה מושלם ונצחי על האשה לפרוש קודם משאר אנשי העולם, ואז היא נעשית "כלי" להיות דבוקה ומאוחדת עם בעלה.

מאין באמת, נובע הכוח לפרוש מכל העולם ?

ניתן ללמוד זאת מתוך דיוק בדברי חז"ל האמורים: "אסר לה אכולי עלמא כהקדש", כאשר מגלים את בחינת ה"קודש", את הנשמה הקדושה, אז יש כוח לפרוש משאר אנשי העולם.

כלומר. שעל ידי האירוסין בהם מתגלה הקשר הרוחני־נשמתי בין בני הזוג, ניתן כוח וסיוע לפרוש משאר אנשי העולם, ולאחר מכן בא שלב הנישואין, בו נוצר האיחוד המושלם, גם של הרובד הגשמי.

זוהי אפוא המהות הפנימית שבאירוסין כפי שמסבירה תורת החסידות:

על מנת שהזיווג יעלה יפה, שהחיים הגשמיים של הנישואין יהיו מוצלחים, שתהיה שלילה מוחלטת של כל אנשי העולם ואיחוד מוחלט בין הבעל לאשה, יש לעבור שלב של קשר רוחני בלבד שאין בו קשר גשמי, שלב ארוך של יב חודש בו מתבוננים בענייני הנשמה, ובקשר הרוחני המהותי שבין שני בני הזוג, ואז תהיה פרישות מוחלטת משאר העולם, ולאחר מכן בנישואיהם הגשמיים הם יזכרו את האחדות הרוחנית האמיתית והפנימית, וחייהם המשותפים יהיו מלאי אושר, תענוג ושלווה.

[בכל זאת, בימינו, אין מפרידים בין האירוסין לנישואין, ושני הדברים נעשים בבת אחת. הסיבה לדבר עיין בפרק האירוסין בימינו].

סיכום – אירוסין ונישואין ומעלותיהם

יב. לסיכום, מהות האירוסין והנישואין ומעלותיהם:

אירוסין – קשר איתן וחזק שאין כמותו, קשר של הרובד הרוחני העליון, הנשמה. אמנם, כיוון שקשר זה הינו רוחני, הרי הוא אינו מוחשי בתחושתם הגשמית של בני הזוג.

נישואין – מוסיף קשר מוחשי, קשר של הרובד הגשמי, הגוף. אמנם קשר זה אינו חזק ואיתן לחלוטין כמו הקשר העליון של הנשמה.

אם־כן, יש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה, והשלימות היא הצירוף של שני הדברים גם יחד, אירוסין ולאחריו נישואין:

אז קיים גם קשר איתן וחזק מצד הנשמה, וגם קשר שניכר וחי בגשמיות מצד הגוף.

הערות