האושר שכל ילד מוסיף

א. בסיפורי[1] התורה על ארבע האימהות של עם ישראל: שרה, רבקה, רחל ולאה, מסופר על הרצון החזק שהיה להן ללדת ילדים, כמסופר בספר בראשית, שכל אחת מהן התחננה להקב״ה שיהיה

לה ילדים.

בימי חיי האמהות היו מאורעות חשובים רבים, ורוב רובם לא נכתבו בתורה, היות שאין בהם ענין ללימוד ומוסר השכל לדורות הבאים. אבל בנוגע ללידת ילדים מספרת התורה באריכות על כל אחת מהאמהות, על הדרישה והבקשה שלהן ללדת ילדים, וזאת, כדי ללמדנו על הרצון העמוק הקיים בכל אשה יהודיה: לראות פרי בטן, ללדת בנים ובנות.

ומארבע האימהות באה תכונה זו בירושה לכל אחת מנשות ישראל: רצון עצמי, ללדת ילדים.

למרות הצער והכאב הכרוך בכל זמן ההריון והלידה – כמו שכתוב[2]: ״הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים גו'״ – מוטבע באשה היהודית רצון להקים בית מלא בבנים ובנות.

זאת ועוד:

הילדים בבית הינם המפתח גם לשלמות הבית; אחת הדרכים ליצור ״שלום בית״ אמיתי בין האיש לאשה הוא – ילדים.

כל ילד שנולד מביא לבית אור, עושר ואושר, מרגוע ומנוחת נפש שלווים ואמיתיים לכל המשפחה. והוא מוסיף ביופי הרוחני והגשמי של האשה ושל כל המשפחה.

מצות פרו ורבו בנשים   

ב. אולם[3], ההלכה היא שהאשה אינה מצווה ללדת ילדים, כמו שנפסק בשולחן ערוך[4]: ״האיש מצווה על מצוות פריה ורביה, אבל לא האשה״, שמצוות פרו ורבו מוטלת רק על האיש ולא על האשה.

והדברים תמוהים: הלא תקופת ההריון, הלידה וההנקה נעשים על ידי האשה, ולא על ידי האיש, אם כן מדוע התורה לא הטילה מצוות פרו ורבו על האשה?

ג. מפרשים רבים התחבטו בשאלה זו, ואחד מהתירוצים המקובלים הוא[5]:

על כל יצור שבבריאה הטיל הקב״ה תפקיד מיוחד, והתפקיד שהוטל על האשה הוא להיות ״עקרת הבית״ מלשון עיקר הבית. ניהול עניני הבית וצרכיו, ואין היא מצווה לדאוג לעתיד העם היהודי. והדאגה לעתיד, לדור ההמשך, הוטלה רק על האיש.

ובספר אבודרהם[6] כתוב: ״נפטרו הנשים מהמצוות עשה דפרו ורבו כדי שיהיה לה שלום עם בעלה״. פירוש: כדי שהאשה תוכל להתמסר לענייני הבית והבעל, פטרו אותה ממצות פרו ורבו.

אולם עדיין תמוהים הדברים: מדוע אם כן הטביע הקב״ה שעיקר ההריון והלידה תלוי באשה; אם זה אינו תפקידה, מדוע זה נעשה על ידה?

יש לה מצוה, מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו

ד. יש המסבירים[7] שעל אף שאין האשה מצווה בפרו ורבו, הרי ה״זכות״ של המצווה ניתנת גם לאשה, כיוון שהיא המסייעת לבעל לקיים את המצווה, כי הבעל לבדו אינו יכול לקיים את המצוה והוא זקוק לאשה.

וזה לשון רבינו ניסים – ״יש לה מצוה, מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצוותו״.

אולם עדיין צריך ביאור: מכיון שהטבע הוא שהאשה היא הנושאת בעול העיקרי של ההריון והלידה מדוע לא הוטלה עליה המצווה באופן ישיר. וזכותה היא רק בזה שהיא מסייעת לבעל?

יש צורך לצוות כאשר ללא הציווי לא יקימו את המצווה

ה. ההסבר לכך הוא:

בדרך כלל, כאשר אדם מצטווה לעשות דבר מסוים, הרי זה מוכיח שיש איזו שהיא קירבה בינו לבין מצוה המצווה. לדוגמא: הוראות וציווים לילדים, חינוך הילדים, נעשה רק על ידי אביו ואמו או מוריו ומחנכיו, ולא על ידי אדם זר, כיוון שהוריו קשורים ושייכים אליו.

כך גם בנוגע להקב״ה ולעם ישראל, הסיבה שרק עם ישראל זכו למצוות ולא אומות העולם נובעת מתוך הקירבה של עם ישראל להקב״ה, לכן הוא זיכה אותם ונתן להם את המצוות[8].

אולם לעיתים אין מצווים לא בגלל הנתק והריחוק בין האדם לבין המצווה, אלא להיפך – דווקא בגלל הקירבה הגדולה שלו למצוה אין צורך בציוויים, שכן גם ללא הציוויים הוא יבצע את המשימות כיאה וכיאות, ואם־כן מה טעם יש בציווים.

המסירות המיוחדת והנפלאה של האשה

ו. ובנוגע לאשה ולאיש:

האשה בטבעה יש לה קירבה רוחנית אל הבורא יותר מלאיש. אצל האשה יש רגש של עדינות ותמימות טבעית, רגש של אמונה בהקב״ה וקירבה יתרה לעניני הרוח, וכן אמרו חז״ל[9]: ״כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים שהן מזדרזות במצוות", ועוד אמרו[10] ״בושתה של האשה (הבושה, העדינות ורכות הלב) מרובה משל האיש״.

מבואר באריכות בספרי החקירה שאיש ואשה הפוכים הם בטבעם, לאיש יש נטייה טבעית חזקה יותר לרדוף אחר הדברים החומריים, גשמיות העולם, והדאגה לעצמו. ולא כל כך ההתחשבות בזולת. ואילו לאשה, קיימת נטייה ומשיכה טבעית לעניני הרוח, ולדאגה ומסירות לזולת[11].

לכן הציווי לבנות בית ומשפחה ניתן רק לאיש ולא לאשה:

לאשה מטבעה יש שאיפה ותשוקה להתחתן, ללדת ילדים ולקיים חיי משפחה מתוקנים – לכן היא לא נצטוותה על זה בתורה, כי אין צורך לצוות אותה, שכן גם ללא הציווי היא תמלא את המשימה בצורה נאמנה ומושלמת.

ואילו האיש – היות שאין לו רצון טבעי חזק להקים משפחה כו' – לכן יש צורך לצוות אותו לבצע את הדברים.

דבר נפלא במעלת האשה

נמצאנו למדים דבר נפלא במעלת האשה:

האיש, למרות שאינו סובל בצער ההריון והלידה, בכל זאת הוא זקוק לציווי מיוחד מהקב״ה ללדת ילדים, כי ללא הציווי הוא לא היה מוליד ילדים; ואילו האשה, למרות הצער והכאב שבהריון בלידה ובהנקה, בכל זאת היא אינה זקוקה לציווי, כי גם בלעדיו היא תעשה ככל יכולתה על מנת להוליד ילדים.

כאן אנו רואים את החידוש המיוחד, והאור הנפלא, שמאירה תורת החסידות:

במבט ראשון נראה שהאשה לא נצטוותה במצוות פרו ורבו מפני נחיתותה (שאין לה זכות של מצווה וציווי מהקב״ה), ואילו החסידות מגלה שמפני מעלת האשה היא לא נצטוותה בפרו ורבו, כי היא אינה זקוקה לציווי, שכן גם בלעדי הציווי היא תקיים את המצווה.

ז. בתורת הקבלה והחסידות מוסבר[12] שהפטור של האשה ממצוות פרו ורבו, מלמד גם על כך שפעולתה בפריה ורביה גבוהה ועליונה יותר מפעולת האיש.

רשות בגלל שורשם העליון

מבואר[13] שקיום כל מצווה ממשיך ומשפיע אור קדושה מהעולמות העליונים, אל האדם המקיים מצווה.

אולם, ישנן מצוות ששורשם בעולמות גבוהים ונעלים ביותר, ואין בכוח האדם ״להכריח״ את הקדושה הנעלית לרדת אל העולם הגשמי, ולכן הם נקראות ״רשות״, שהאור רשאי שלא לפעול את ההמשכה הרוחנית.

ביאור הענין:

מצוות שהן ״חובה״, משמעותן שבכוח האדם להמשיך את ההשפעה הרוחנית שלהן, ולכן הן נקראות ״חובה״, כי האדם יכול לחייב ולהכריח את האור הרוחני לרדת ולפעול בעולם;

והמצוות שהן ״רשות״. הן מצוות השייכות לאור רוחני נעלה ביותר, שאין לאדם כוח המסוגל ״לכפות״ על האור הרוחני לבוא אל העולם, ולכן הן נקראות בשם ״רשות״, כי האור האלוקי רשאי שלא להתגלות בעולם, אף על פי שהאדם קיים את המצווה.

נמצא, שמצוות ה״רשות״ אינם רומזות על נחיתות מסוימת (שכביכול הם אינן חשובות כל כך ולכן הם רשות), אלא להיפך – על העליונות שלהן, שהאור הרוחני של המצווה הוא נעלה ביותר, עד שמעשה האדם לא יכול ״לשלוט״ על האור, ולהכריחו לרדת אל העולם[14].

רשות בגלל שזה כוח על טבעי

ח. כמו כן גם בקשר למצוות פרו ורבו:

כוח ההולדה הוא כוח עליון ביותר, כוח שמעל הטבע, הנקרא בחסידות: ״כוח אין סוף״, ועד שחכמי הטבע, הרופאים, אינם מסוגלים לתת את כוח ההולדה למי שאין לו, כי הוא כוח שמעל הטבע.

ולכן מצוות פרו ורבו (של האשה) היא רשות, כי אין מעשה האדם יכול להכריח את השפעת האור האלוקי בעולם, וברשות האור שלא לרדת לעולם למרות מעשה האדם.

ליתר ביאור:

אילו כוח ההולדה היה כוח הקשור לטבע, הרי כל זוג וזוג, בטבעם היה יכול ללדת ילדים ללא מניעות והגבלות, וחכמי הטבע, הרופאים וכדומה, היו מסוגלים לתת את כוח ההולדה למי שאין לו, ואז המצווה היתה יכולה להיות בבחינת ״חובה״, שהאדם יכול לחייב את הפעולה הרוחנית שתפעל בעולם;

אבל מכיוון שכוח ההולדה הוא כוח עליון שמעל הטבע, ומעל השגת חכמי הטבע והרופאים, לכן מצווה זו היא ״רשות״, שלא תמיד יכולים להמשיך על הדרגה שמעל הטבע, כוח ההולדה, להתגלות בטבע, כי המקור הרוחני של המצווה – שהוא הגורם ליצירת התינוק בעולמנו – יכול שלא להתגלות בעולם, למרות מעשה האדם.

אם כן, בזה שמצוות האשה בפרו ורבו היא רשות נרמז שכוח ההולדה הוא כוח עליון, שמעל הטבע.

ט. מדוע, אפוא, דווקא ביחס לאשה מצוות פרו ורבו היא ״רשות״, וביחס לבעל היא ״חובה״:

בספרי החוקרים[15] קיים דיון בנוגע לכוח ההולדה ככוח מי הוא, האיש או האשה, והמסקנה היא שיצירת העובר היא מהאם ולא מהאב, וכן כתב רבינו בחיי[16]: ״כל גוף העובר מהאשה״, ו״זרע האיש איננו חלק מהעובר״, והוא רק ״נותן צורה בחומר״.

״פרו ורבו״ נעשה על ידי האשה ולכן אצל האשה היא ״רשות״

דוגמא לדבר מכוח הצמיחה של צמחים[17]:

מבואר בספרים שהצמיחה היא מהכוח שבאדמה, ולא מהגרעין שנזרע באדמה, כלומר, באדמה עצמה טמון כוח מיוחד המצמיח את כל סוגי הצמחים למיניהם[18].

פעולת הגרעין היא רק לעורר את כוח הצמיחה שבאדמה, שהוא יצמיח צמח פלוני, שעל ידי זריעת הגרעין באדמה והרקבון שלו, מתעורר כוח הצמיחה שבאדמה להצמיח את הצמח, אבל הצמיחה בפועל נעשית על ידי הכוח שבאדמה ולא מהגרעין.

כמו כן ביחס לאיש ואשה: ההריון נעשה על ידי האשה ובכוחה, והאיש רק מעורר את כוח היצירה וההריון של האשה.

ועל כן רק מצוות האשה ב״פרו ורבו״ היא רשות, ולא של האיש:

היות שההולדה נעשית על ידי האשה, הרי אילו היו מחייבים אותה במצווה, היה ניתן לה הכוח המוחלט ללדת ילדים כרצונה, אך כיוון שזה אינו תלוי באשה בלבד, ולעיתים היא אינה יכולה ללדת, כיון שזה תלוי בכוח רוחני עליון שמעל הטבע, שהאשה אינה יכולה להכריח את האור האלוקי לפעול בעולם, לכן המצווה ביחס אליה היא ״רשות״ ולא חובה.

אבל האיש חייב במצוות פרו ורבו, כי האיש אינו המוליד, ואין הוא הממשיך את כוח האין סוף שמעל הטבע, לכן ניתן לחייב אותו, ומשמעות החיוב היא: עליו לעשות ככל יכולתו על מנת שיוולדו לו ילדים[19].

איש ואשה כסמל לפעולותיהם

נמצא שבפנימיות העניינים ״חובת״ האיש במצוות פרו ורבו וה״רשות״ של האשה משמשים כ״סמל״ וכביטוי לתפקידם ב״פרו ורבו״:

האשה – שהיא המולידה בפועל – מסמלת את המשכת האור הרוחני – ולכן אצלה המצווה היא ״רשות״, כי אין ביכולת בני האדם ״להכריח״ את האור האלוקי להתגלות בעולם, וללדת ילדים.

והאיש – שהוא רק המעורר את כוח ההולדה שבאשה – מסמל את מעשה האדם (המעשה המשותף של בני הזוג), ולכן מצוותו היא ״חובה״, כי על בני האדם מוטל ה״חיוב״ לעשות ככל יכולתם ואפשרותם על מנת להוליד ילדים.

נמצינו למדים מכל האמור על העליונות של האשה במצוות פרו ורבו:

הפטור, הרשות, שלה מהמצווה אינה נובעת מתוך נחיתותה, אלא להיפך – מתוך עליונותה, היות שהיא ממשיכה את הכוח העליון של ההולדה, התלוי אך ורק ברצונו יתברך, ואינו מוכרח על ידי מעשה האדם.