הלכות מוקצה ה – שאין עליו תורת כלי ושאר מיני מוקצה גמור

הקראת כתבה
יום שני כ״א אלול ה׳תשע״ד
כל דבר שאין עליו תורת כלי ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים, כספים, עצים, קנים, קורות, עפר, חול וקמח, וכן מאכלי אדם שאינם מבושלים ואין אפשרות לאוכלם חיים, כגון מיני קטניות, שאין ראויין לאוכלם חיים – הרי הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם גם לצורך גופם.
מאת הרב דב טברדוביץ
לילך

 

א. כל דבר שאין עליו תורת כלי ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים, כספים, עצים, קנים, קורות, עפר, חול וקמח, וכן מאכלי אדם שאינם מבושלים ואין אפשרות לאוכלם חיים, כגון מיני קטניות, שאין ראויין לאוכלם חיים – הרי הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם גם לצורך גופם, כגון לקחת אבן לפצוע בה אגוזים או לסמוך בה כלי וכיו"ב; או לצורך מקומם, כגון לפנותו מהשולחן, כדי שיוכל להניח עליו אוכל [וכן מיני בשר קשה, שאין אפשרות לאוכלם חיים, או דגים שאינם מבושלים ולא מלוחים. וראה באריכות בפרק ד לעיל].

ולכן, אם מונחים במקפיא [פריזר] חבילות בצק או בורקס שלא נאפו וכיו"ב, וכן בשר קפוא קשה [כגון, בשר בקר קשה שלא נתבשל, ואילו בשר בקר רך – אינו מוקצה], ולידו מונחת חבילת גלידה או חלה וכיו"ב שראויים לאכילה – אסור להוציא את חבילת הבצק וכיו"ב כדי להגיע אל הגלידה, אלא יכול למשוך את חבילת הגלידה אפילו שממילא יזיז את חבילת הבצק המוקצה, או להוציא את המוקצה בשינוי כלאחר יד. וכן אם ירצה להחזיר את חבילת הבצק הקפוא וכיו"ב למקומו – אינו יכול. רק בשינוי כלאחר יד מותר, כשם שכל מוקצה מותר לטלטלו בשינוי[1].

ב. וכן כלים שעומדים לסחורה ומקפידים שלא להשתמש בהם כדי שלא יפסידו מערכם [כגון, כלים באריזה, שוודאי לא יוציאם מהאריזה, כי אז יאבדו מערכם או שיתקשה למוכרם] – הרי הם מוקצה גמור, גם אם הם כלים שמלאכתם להיתר, כגון כוסות וצלחות [וגם אם אינם זקוקים לשום הכשרה או הטבלה במקווה], ואסור לטלטלם גם לצורך גופם ומקומם[2].

ג. כלים שמלאכתם לאיסור ומקפידים עליהם שלא להשתמש בהם למלאכת היתר, כגון סכין של שחיטה וסכין של מילה; וכן כל דבר שמקפידים, כגון מחשבים, מכשירי צילום והקלטה וכיו"ב – הרי הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם לצורך גופם ומקומם[3].

ד. כל מאכל האסור באכילה ובהנאה – הרי הוא מוקצה גמור, כגון יין של גויים, חמץ בפסח וכו'. בדבר שאסור באכילה ומותר בהנאה – יש חילוק, שאם עומד ליהנות בו, כגון לתיתו לבעלי-חיים – אינו מוקצה; ואם אינו עומד לכך, כגון פירות שצריך להפריש מהם תרומה ומעשרות ובכוונתו להפרישם אחר השבת ולאוכלם, אבל בזמן שעדיין לא הפריש מהם תרומה ומעשרות אינם עומדים למאכל בהמה וגם אינם ראויים לאדם מפני איסורם – לכך הם מוקצה גמור[4].

ה. בשר אסור, שאין עומד להאכילו לכלבים וכיו"ב; וכן בשר שלא נמלח והוא בשר קשה, שאין ראוי לאכילת אדם בעודו חי; וכן שומן שאין רגילים לאוכלו חי; וכן דגים שלא נמלחו ולא נתבשלו [ואינם דגים מעושנים] – הרי הם מוקצה גמור.

וכן אם אינו ראוי אלא לבעלי-חיים שאין מצויין ואינו מגדלם בעצמו [וגם אין רגיל לשמור עבור בעלי-חיים אלו] – הרי הם מוקצה גמור.

וכן עצמות שאינן ראויות לכלב, או שהוא במקום שאין שם כלבים – הרי אלו מוקצה גמור[5].

ו. מאכל שהוקצה למצווה ומחמת כך נאסר באכילה ובשימוש – דינו כמוקצה חמור, כגון הדס בתוך החג; וכן נויי סוכה, כגון פירות שתלאם לנוי בסוכה, כיוון שאסורים באכילה [וכן נר שהדליקו לשם מצווה הוא מוקצה, הואיל והוקצה לבין השמשות, שהיה אסור למעט מהשמן, שלא יגרום כיבוי הנר מוקדם מן הראוי לו, ולכך גם ביום-טוב זה מוקצה, וכ"ש בשבת, שיש גם איסור להסתפק בשמן משום איסור כיבוי][6]. וראה לעיל פרק ג פירוט דיני מוקצה במאכלים שאין ראויין לאכילה.

ז. וכן גיזי צמר וצמר גולמי, שעשויים לעבדם ולטוות מהם חוטים, ואינם עומדים לשימוש עכשיו – הרי הם מוקצה גמור ואסורים בטלוכמו בדברטול גם לצורך גופם ומקומם.

ואפילו אם אין מקפיד מלהשתמש בהם לדברים המותרים בשבת, מ"מ, כיוון שאין עליהם שם כלי – הרי הם מוקצה גמור ואסורים בטלטול גם לצורך גופם ומקומם. וכן עורות, שאין עומדים לשימוש [קודם עיבודם], הם מוקצה גמור[7].

 

 

הערות



[1] שוע"ר סימן שח סע' ח. וראה לעיל בפרק ד אודות מאכלי אדם ובהמה, עיי"ש.

[2] שוע"ר סימן שח סע' ג.

ולהעיר, שכל כלי שאסור להשתמש בו כיוון שלא הוטבל, לכאורה, יש בו סברא שיהיה מוקצה, אבל בשוע"ר סימן שכג סע' ח משמע, שאינו מוקצה. ואפשר שההסבר הוא מפני שיש מתירים

להטבילו בשבת, או מפני שיכול ליתנו לנכרי ולחזור ולהשתמש בו, כנזכר שם [ואפשר גם שמפני שאם עבר והטבילו מותר בשימוש, כנזכר שם].

וכלי שצריך הכשר – אם לא הכשירו, לכאורה, אינו מוקצה, כי עדיין שם כלי עליו, כי הוא עומד להכשירו ולהשתמש בו. ואינו גרוע משברי כלים שעומדים לתקנם, שאינם מוקצה, כמ"ש רבינו בסע' לד. וכל שכן בכלים שנטרפו, שמותר להשתמש בהם באופן ארעי בצונן יבש [או לח לזמן קצר. אם הכלי שטוף ונקי – ראה בשו"ע יו"ד סימן צא].

[3] שוע"ר שם.

ומשמע מדברי רבינו, שכלי שמלאכתו להיתר, גם אם מקפידים שלא להשתמש בו רק לצורך מסויים – אינו מוקצה כלל [כגון, גביע יקר לקידוש, שמקפידים שלא להשתמש בו לשום צורך אחר – אינו מוקצה כלל ודינו ככל כלי שמלאכתו להיתר]. וכן דעת רוב האחרונים.

[ומובן, שאם אין עומד לשימוש מחמת חשיבותו והוא עומד בארון ואין מוציאים אותו משם בדרך כלל, ועתה בשבת רוצה לטלטלו – אסור, וגם לצורך גופו או מקומו אסור (ורק כלאחר יד יהיה מותר, כמו כל מוקצה)].

[4] שוע"ר שם סע' ט.

וראה שם בפרטיות, שאם האיסור לזמן רב, כגון איסור חדש שנמשך עד ניסן, הרי מכיוון שעומד בינתיים להאכילו לבהמות ולמוכרו לנכרים – אינו מוקצה [ומובן שזה תלוי כמה זמן יש עד שיבוא זמן היתר החדש]. וממילא, בזמננו, יש לראות האם במציאות עומד להאכילו לבהמות או למוכרו לנכרים. ושם מבאר רבינו, שגם חלב שנחלב בשבת וביצה שנולדה בשבת היא מוקצה חמור, כי מן הסתם אינה עומדת לאכילת בעלי-חיים אלא לאדם, ולאדם אינה ראויה עד לאחר השבת.

וגם יש לדייק מדברי רבינו, שדבר שראוי לנכרים ואינו עומד למוכרו לנכרי – הרי הוא מוקצה [ואינו כמו מאכל שראוי לישראל, שגם אם אין עומד לאכילה, מ"מ, כיוון שראוי לאכילה – אינו מוקצה]. וטעם הדבר נראה, כי חז"ל לא רצו להטיל איסור מוקצה על דברי מאכל שראויים לישראל, אבל לא נמנעו מלהטיל איסור מוקצה על מה שאין ראוי לישראל, אע"פ שראוי לנכרים, כי לא חששו לצורך הנכרים ורק אם עומדים להאכילם לנכרי – אינם מוקצה בגלל שהישראל צריך אותם בשביל הנכרים, וכמו בדבר שעומד לבהמה. משא"כ במאכל שראוי לישראל – לא רצו לאוסרו באיסור מוקצה, גם אם אינו עומד מן הסתם לאכילה. ולכן, מי שיש לו בבית אוכל שנטרף ואינו רגיל להאכילו לבעלי-חיים או לתיתו או למוכרו לנכרים – הרי הוא מוקצה גמור גם אם גר בשכונה שיש בה גויים [ואם בני הבית היהודים אוכלים מאכלי איסור – מסתבר שאינם מוקצה אם אינם אסורים בהנאה].

[5] שוע"ר שם סע' סד-סה, סח-סט.

ומדברי רבינו בסע' סד אפשר שאם הבעלי-חיים מצויים בעיר – אינם מוקצה גם אם אין מצויין אצל רוב בני האדם, כי שולל רק בעלי-חיים שמצויים רק אצל שרים בלבד. משמע, שאם מצוי אצל בני אדם רגילים, גם אם אין מצוי אצל רוב בני האדם – אינו מוקצה [ודלא כמשנה ברורה].

וצ"ע.

אבל משמע, שכל זה הוא רק אם עומד [לפעמים עכ"פ] למאכל בהמה. אבל אם אין עומד כלל למאכל בעלי-חיים – הוא מוקצה גמור, גם אם אותם בעלי-חיים מצויים בעיר, וכנ"ל.

[ומובן, שמה שיש חתולים באשפה שאוכלים שאריות בשר – אינו מחשיבו מאכל בעלי-חיים, כי מצידו זרקו באשפה ואין לו עניין להאכילם (אבל אם אומנם הוא מניח שאריות בשר לחוד כדי להאכיל חתולים וכיו"ב – מובן שאינו מוקצה, שהרי עומד למאכל בעלי-חיים באם מזונותיו עליו, שאינם מתפרנסים לבד. אבל אם אין מזונותיו עליו אפשר שהוא מוקצה)].

[6] שוע"ר סימן שח סע' י, ובסימן תקיד סע' כד-כה.

ולהעיר מסימן שי סע' ד, שהשמן שבנר נדחה כיוון שיש איסור להשתמש בו משום מכבה. ועד"ז בסימן תקיד סע' ו נאמר שאסור להסתפק מהשמן שבנר הדולק, ושם בסע' כב גבי נר מוצק כתב רבינו, שהשיירים אינם מוקצה כיוון שיכול להניח סביבות הנר דבר שמונע את האש מלשרוף אותו ועי"ז לא יכלה הנר, עיי"ש.

ובסימן תרלח סע' ו, שנוי סוכה הוא מוקצה גמור, ורק אם היתנה לפני כניסת החג שאינו בודל מהם – אז אינו מוקצה, כמ"ש שם בסע' ז.

וגבי אתרוג של מצווה יש להעיר מסימן תרסה סע' א, שאסור לאוכלו כל שבעת ימי החג ומותר להריח בו, כמ"ש בסימן תרנג. ולכן יש לברר האם הוא מוקצה, שהרי אפשר להריח בו.

והנה בסימן תרנח סע' ב כותב הרמ"א במפורש, שהאתרוג אינו מוקצה ומותר בטילטול, דראוי להריח בו. ומפשטות הדברים משמע, שמותר לכולם לטלטלו גם אדם שאינו רגיל להריח אתרוג או שאין לו חוש ריח [באופן זמני עכ"פ], מ"מ, כיוון שראוי לבני אדם – אינו מוקצה.

[ואפשר שבזמן הרמ"א היו רגילים להריח באתרוג בסוכות ולכן כתב שאין זה מוקצה.

וכבר דן בזה בשש"כ פרק כב הערה סא ומביא, שבזמננו אין רגילים ליטול אתרוג כדי להריח וע"כ ה"ז מוקצה, עיי"ש].

[7] שוע"ר סימן שח סע' ג.

ואומנם, שם מובא שרק אם הכניסם לאוצר לסחורה – אז הם מוקצה. ואפשר, שבזמננו, מן הסתם, הם מוקצה, כי אין עומדים מן הסתם להשתמש בהם כמו שהם.

ובנוגע לעורות – כתב רבינו בסע' נח, שיש חילוק בין עור לח לעור יבש וכו'. ומן הסתם, בזמננו, אינו עומד לשימוש אם לא ייחדו לכך.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email