הלכות מוקצה ו – דיני בסיס לדבר האסור

הקראת כתבה
יום שני כ״א אלול ה׳תשע״ד
דבר שאסור בטלטול, שהיה מונח כל בין השמשות על גבי דבר המותר בטלטול – הרי דבר ההיתר נעשה כמו המוקצה שמונח עליו. ועל כן אם היה מונח עליו מוקצה גמור – הרי הוא נעשה מוקצה גמור ואסור בטלטול גם לצורך גופו ומקומו [גם אם ניטל המוקצה ממנו ע"י גוי או בשינוי וכו'].
מאת הרב דב טברדוביץ
אנשים על השולחן

 

א. דבר שאסור בטלטול, שהיה מונח כל בין השמשות על גבי דבר המותר בטלטול – הרי דבר ההיתר נעשה כמו המוקצה שמונח עליו.

ועל כן אם היה מונח עליו מוקצה גמור – הרי הוא נעשה מוקצה גמור ואסור בטלטול גם לצורך גופו ומקומו [גם אם ניטל המוקצה ממנו ע"י גוי או בשינוי וכו'].

[ואם היה מונח מוקצה קל – נראה שאין בזה דין בסיס כלל][1].

ב. גם אוכל שהיה מונח עליו מוקצה – נעשה בסיס למוקצה, כמו שנתבאר[2].

ג. אין ההיתר נעשה בסיס לאיסור שעליו אא"כ היה מונח עליו כל בין השמשות, ובתנאי שהונחו שם בכוונה, בין אם הונחו לצורך המוקצה ובין אם לצורך ההיתר, כגון אבן שהונחה על החבית, שמטרתה לשמור את היין שבחבית, אבל אם הונחה האבן על החבית באקראי ושלא בכוונה מיוחדת, אלא כמו שרגילים להניח חפצים בתיבה זה על זה כי אינו חושש לפנות להם מקום, אינם נעשים בסיס.

וכן מנורה המונחת על המפה – אין המפה נעשית בסיס להמנורה, כי אין לו צורך שתהיה המנורה על המפה ולכן אינה נעשית בסיס לכך[3].

ד. אם הניח האיסור עליו קודם בין השמשות בכוונה שיינטלו [על ידי ניעור או טלטול בשינוי, או שהנכרי יטלם מעצמו, וכן אם יינטלו על ידי הרוח, בעלי-חיים וכיו"ב] אחר בין השמשות – הרי זה בסיס לאיסור.

ויש מקילים בזה, ובמקום הפסד יש להקל[4].

ה. דבר שהוא בסיס לאיסור ולהיתר, הרי אם ההיתר חשוב יותר מן האיסור – אינו נחשב בסיס לדבר האסור. ולכן, אם היו מונחים על השולחן מנורה של נרות שבת וחלות, שהם חשובים יותר מן האש שבמנורה – הרי אין השולחן נחשב בסיס לאיסור[5].

ו. אם אדם הניח דבר מוקצה על דבר המותר של חברו שלא מדעתו, אף אם גם הדבר המוקצה הוא של חברו – לא נעשה בסיס לאיסור, ואם עשה כן לטובת חברו, שמן הסתם נוח לחברו דבר זה שנעשה לטובתו – הרי הוא נעשה בסיס לאיסור[6].

 

 

הערות



[1] שוע"ר סימן שט סע' ד.

והנה נחלקו האחרונים האם גם במוקצה קל יש דין בסיס. ומדברי רבינו משמע, שאין במוקצה קל דין בסיס, כמ"ש בסימן שט בספר זה הערה 4. ויש לדון בכך, עיי"ש.

[2] כך משמע בשוע"ר סימן רעט סוף סע' ב, שהשמן נעשה בסיס וכו' אע"פ שהוא אוכל. וכן בסימן תקיח סע' כא, שבית סתום מלא פירות שנפחת ביום-טוב ע"י נכרי או שנפחת מאליו – מותרים הפירות בטילטול וכו', וגם לא היו בסיס לדבר האסור, עיי"ש בדברי רבינו. משמע, שאם היו בסיס – היו נאסרים בטילטול מדין בסיס.

ויש לשאול: מה הדין בנותן מוקצה בכוונה על חבילת ביסקוויטים וכד', שבעצם

צריך לקופסא שעליה יונח המוקצה, ואינו צריך להמאכל שבתוכה, כי גם אם היא ריקה יש לו אפשרות להניח עליה את המוקצה, ולכן יש סברא לומר שאין המאכל שבתוכה מוקצה [ואולי, מ"מ, נחשב הכל לדבר אחד שהופך להיות בסיס למוקצה].

ואם אכן נאמר כן, יש לשאול בחבילה רכה, כגון מצות עטופות בנייר, שכאן וודאי שצריך לגוף המצות, שהן יחזיקו את המוקצה, ועל כן הרי זה בסיס לדבר האסור.

ויש לחקור במצב שהמוקצה מונח על חלק מהחבילה וחלק מהמצות אינן תחת המוקצה, כגון שיש שתי מצות בחבילה ברוחב כל שורה, האם הם יהיו בסיס לאיסור, כי אפשר, שכיוון שאין מונח עליהן מוקצה – אינן בסיס. ואפשר, שכל החבילה היא כדבר אחד וכולן בסיס לאיסור.

[3] שוע"ר סימן שט סע' ט ובסע' ז גבי אבן.

ומובן, שמדובר באבן שהיא מוקצית, אבל אם ייחדה לכך לעולם אינה מוקצית, כמ"ש רבינו בסימן שח סע' נב-נג, עיי"ש.

והנה בעניין אבן נתקשו בזה האחרונים מדוע נעשית החבית בסיס, שהרי האבן משמשת לחבית ולא להיפך.

ומדברי רבינו משמע, שמ"מ, כיוון שרוצה שהאבן תעמוד לכסות את פי החבית ע"כ נחשבת החבית בסיס להאבן.

[4] שוע"ר סימן שט סע' ז, סימן רעז סע' ו.

ושם מביא דוגמה להפסד, כגון נר שנפל על השולחן וחושש שלא ישרפנו – יכול לנערו [ומובן, שהוא באופן שאינו פסיק רישיה שיכבה בזה הנר].

ולהעיר, שבסימן רעז מביא רבינו, כגון שהיה בדעתו לסלקו על ידי ניעור, או נכרי, או טילטול מן הצד. ואילו בסימן שט סע' ז מביא רבינו רק את האופן של ניעור

ובהמשך מביא גם על ידי נכרי, ואינו מביא את האופן של טילטול מן הצד.

ואולי כיוון שיש חולקים בדבר, כמ"ש רבינו בסימן רעו סע' י, לכך לא הביאה בסימן שט, שלא להיכנס למחלוקת, כי אין זה נוגע לעצם הדין. אבל בסימן רעז, שמדובר במצב של הפסד, מביא רבינו את פסק ההלכה להקל, גם כשהיה בדעתו לפנותו בשבת בטילטול מן הצד, כי כבר פסק כן רבינו בסימן רעו ובסימן שח סע' טו. ולכן, כשמדבר רבינו במקרה של חשש הפסד – מביא להקל גם בזה כי כך ההלכה.

[5] שוע"ר סימן שט סע' ד, סימן שי סע' טז ובסימן רעז סע' ו.

ושם מביא הקולא גבי לחם המונח על השולחן, שחשוב יותר מן האש, ושם בסוגריים מבאר שלצורך השבת. כלומר, שלשיטה זו, רק בדבר שהוא לצורך השבת יש להקל [בגלל החשיבות של סעודת שבת, ואינו סובר שמקילים בגלל שהלחם חשוב יותר מן האש. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה פרק כ הערה רטז, שדן בזה ושם חקר האם רק בפת, שהיא עיקר סעודת השבת, מקילים].

וראה בסימן רעט סע' ד, שאין מועיל מה שיתן לחם על המנורה כיוון שהמנורה עשויה בשביל הנרות ולא בשביל הלחם. ולפ"ז יש לומר, שכך לא יועיל ליתן לחם על המגש שמיוחד לנרות כיוון שהוא מיוחד לנרות, ורק יועיל לתיתו על השולחן כיוון שאינו מיוחד רק לנרות. ויש לשים לב לכך, בפרט בחג החנוכה, שרגילם להניח הנרות על הכסא, ובערב שבת שמים שם דבר היתר כדי שלא יהיה בסיס לאיסור. וצריך להיזהר שלא יתנו על מגש שמיוחד בשביל הנרות.

ויש מחברים שדנו האם מגש שמתחילה לא היה מיוחד לנרות ואח"כ ייחדוהו רק עבור הנרות האם גם בו לא יועיל נתינת מאכל עליו [ולכאורה, כך מסתבר שמאחר שייחדוהו עבור נרות דינו כמנורה שלא מועיל אם ישים עליה לחם כנ"ל].

ולהעיר, שבסימן שט סע' ד כתב, שאם ההיתר חשוב יותר – אז אינו בסיס לאיסור. משמע, שבשווים בחשיבותם – נחשב לבסיס לדבר האסור. וכן משמע בסימן רעז סע' ו, שדווקא אם הלחם וכיו"ב חשובים יותר מן המנורה – אז אינו בסיס לאיסור.

אבל בסימן שי סע' טז מתחיל רבינו, שאם דבר המותר חשוב מדבר האסור – אז אינו בסיס לאיסור. וממשיך, שאם

האיסור חשוב יותר אז נחשב בסיס לאיסור. ואסור אפילו לנער האיסור, כמו אם היה מונח שם רק איסור.

ולכאורה, מדוע אומר רבינו שאם האיסור חשוב יותר אז אסור אפילו לנער, והרי גם בשווים משמע שהוא בסיס לאיסור, וכנ"ל?

ואולי יש לומר, שבשווים אסור לטלטל בידיים ממש, כי כיוון שיש שם איסור חשוב כמו ההיתר – מסתבר שנחשב כמו שיש איסור והיתר מעורבים בו, ונמצא מטלטל גם את האיסור [כיוון שאין כאן ביטול של האיסור לגבי ההיתר], אבל לנערו – מותר כיוון שאינו טילטול גמור, ונמצא שאוחז כאילו את ההיתר, והאיסור מיטלטל מאליו. ורק באיסור חשוב יותר – אז אסור, כי אז נחשב כאילו מטלטל רק את האיסור, שכמו שמותר לנער מוקצה כשאינו בסיס, כי איננו מטלטל את המוקצה, כך כשהוא בסיס לאיסור והיתר שווים – נחשב כאילו אוחז את ההיתר והמוקצה מיטלטל מאליו. ויש לעיין.

גם אפשר, שאז יהיה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, כיוון שיש בזה צד היתר וצד איסור דומה לכלי שמלאכתו לאיסור, אך אין נמנע לפעמים להשתמש בו לצורך היתר.

ולהעיר, שבסימן שי סע' כ כתב רבינו: "תיבה שיש בה דברים המותרים בטילטול ומעות, אם המעות אינן עיקר – מותר לטלטלה" וכו'. משמע, שאם המעות שווים בחשיבות להיתר – מותר לטלטלה. וזה סותר, לכאורה, להנ"ל, שבשווים יש לאסור [לפחות בטילטול גמור].

ואולי כיוון שיש שם חשיבות לגוף התיבה שעשויה לשימוש ולהניח בה חפצים – הרי זה מכריע לצד ההיתר. ויש לעיין.

[6] שוע"ר סימן שט סע' יא. ורבינו מבאר שם טעם ההלכה, לפי שאין אדם אוסר חפץ של חברו שלא מדעתו. ולפ"ז אפשר, שאם היה דבר הפקר – הרי זה יעשה בסיס [גם אם לא זכה בזה הבסיס]. וצ"ע.

ויש לעיין בדברים שרבים משתמשים בהם, כגון שולחנות שבבית-הכנסת, שלכל אחד מותר להשתמש, אם נשתמש להניח

עליו דבר האסור [וברשות הגבאים] – האם יהיה בסיס, או שאין בכוחו לאסור על הציבור [וממילא גם לגביו אינו בסיס].

ובאמת גבי הפקר יש לעיין, שהרי אינו שלו. ואולי אם לא זכה בו לא יוכל לאוסרו, ובפרט שהרי הפקר זה אולי נחשב כמו ששייך לכל העולם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

ולפ"ז יש לחקור אם יש מזה תועלת לחפץ ההפקר, וכמו בנר הנ"ל, שלא יפול על הכלי וישרפנו, האם אז יהיה בסיס, כי זה טובה לכללות העולם, או כיוון שזה הפקר אין שייך לומר שהבעלים ניחא להו.

 

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email