באחת השנים, בראש השנה, הלך אדמו"ר הזקן לאמירת 'תשליך' כשעמו צועדים גדולי החסידים, האריות שבחבורה.

בתום אמירת ה'תשליך', פנה אדמו"ר הזקן לחזור לבית הכנסת ועמו הפמליה כולה. לפתע יצא מתוך החבורה הזאטוט מנחם מענדל בן השנתיים, לימים אדמו"ר ה'צמח צדק', וחזר אל הנהר. מסתבר כי 'שכח' להשקות את ה'סוסון' שלו…

'סוסון' זה לא היה אלא אל מקל שהיה מחזיק בין רגליו ועליו היה 'רוכב' כדרך הילדים, ומשום כך שב כעת לאמת המים כדי 'להשקותו'.

כשראה אדמו"ר הזקן את נכדו שב אל המים, נעצר במלוא הדרת גאונו, והמתין לזאטוט עד שובו. מובן מאליו, שכולם יחד נעצרו והמתינו לילד הרך…

אחד מבני המשפחה הקרובים פנה אל הרבי ושאלו:

"רבי! והלא ראש השנה היום, כל רגע יקר וחשוב. בעוד כמה דקות בין כה וכה הילד ישוב אלינו".

פניו של רבינו הזקן עטו ארשת רצינית:

"מה אני יכול לעשות, והלא גם מאות אלפי נשמות מחכות לו למעלה, ובכלל הן מחכות לזמן שיבואו מגן עדן לעולם הזה כדי שיגלה להן חסידות, את התורה שבעל פה הגנוזה בספר התניא. ואם כן, איך לא נחכה לו אנו, ובפרט כשהיום ראש השנה?!…"

(סיפר הרה"ח ר' חיים אברהם דוכמן, בשם הרה"ח ר' אייזיק האמליער)