שבת פרשת בראשית היא שבת מיוחדת במינה. לא רק בגלל שהיא חותמת את סבב החגים-שבתות-מועדים-וחול המועד, אלא כי היא מהווה עניין בפני עצמו. ומהו עניין זה?

על השבת הזאת ישנו משפט מפורסם שאמרו אדמ"ורי חב"ד כי "באופן שהאדם מעמיד את עצמו בשבת זו, כך תתנהל השנה כולה".

כלומר, שבת בראשית היא מעין 'מצפן' או קוד גנטי לשנה כולה ובדרך שנעמיד את עצמנו בשבת הזו- כך תפרש הדרך לפנינו משך כל השנה כולה. נשים לב לפועל "מעמיד" שמתאר פעולה אקטיבית, בחירית ורצונית. אין המדובר ב"עמידה" אקראית אלא בהיעמדות בפוזה מסוימת, מיוחדת שנותנת את האות והסימן לשנה כולה.

בשבת זו כפי שמשתמע משמה, קוראים את פרשת בראשית. לאחר שסיימנו את כל התורה וחגגנו עם התורה את סיום הלימוד השנתי בשמחת תורה, מתחילים מהתחלה. הבעיה, שלהתחיל זה לא קל. כל ההתחלות קשות. בייחוד לאחר שחגיגת הסעודות, התפילות, המפגשים, החופשה והטיולים עומדים להסתיים ואנו נכנס לשגרה (אפורה?) של עבודה ועמל, עם כל האתגרים, הידועים לנו ושאינם. אז מאיפה צוברים כוחות?

ראשית החגים הם שהעניקו לנו דלק ואנרגיה לשמוח בכל השנה כולה. כל תפוח שנטבל בדבש בראש השנה, כל תפילה ביום כיפור, כל ישיבה בסוכה, כל צעד של ריקוד בשמחת תורה, הטעינו אותנו בפולסים של כוח. אך גם מי שלא זכה לעשות כל או חלק מהעניינים שלעיל, יכול וצריך להתעטף באופטימיות. כיצד?

פרשת בראשית נפתחת בפסוק המפורסם "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ". אומר על כך הרמב"ן שמדובר על בריאה מאין ליש. כלומר תופעה פנומינלית וחד פעמית של יצירת משהו, מכלום. פעולה שרק בורא אלוקי יכול לחולל. כל יצירה מתחילה מאיפשהו, מהיכנשהו, מהחומר הבסיסי ביותר. הבריאה נבראה מאין והפכה ליש. קצת קשה לנו לקלוט את העניין הזה, אבל מה שאנחנו כן יכולים להכיל ולהבין זה מה שחידשה לנו תורת החסידות, עם הפצת עניין ההשגחה הפרטית על ידי הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות. הבעש"ט לימד כי כל דבר בעולם מושגח ומנוהל בכל רגע נתון, מרגע בריאת העולם ועד לשניות אלו ממש, והלאה.

אדמו"ר הזקן פיתח את הרעיון בספר התניא והסביר כיצד זה קורה: בהתבסס על הפסוק  "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" אומר בעל התניא כי מה שמחזיק כל בריאה ונברא בעולם הוא הדיבור. כלומר, הדיבור האלוקי שיצר את המילה "שמים", לדוגמא, נמצא כאנרגיה אלוקית בתוך השמיים עצמם ו"מחזיק את השמיים להיות מה שהם, מבלי להתאיין ולהיעלם כהרף רגע.

ב"כוס", למשל, נעוצות האותיות כ' ו' ס' כאנרגיה אלוקית שמקיימת את הכוס, ומתחדשת בה בכל רגע דבר המאפשר לכוס להיות כוס, שאם לא כן, תתאפס הכוס ותהפוך לאין ואפס. כיום המדע מודה בקיומה של אנרגיה כזאת שנמצאת בכל חומר ו"מחזיקה" אותו ואם היא לא קיימת – העצם לא קיים עוד.

מכאן, אנו למדים כי בעצם הקב"ה מקיים את העולם בכל רגע ורגע, ומחייה את כל הדברים קטנים כגדולים חשובים וחשובים פחות – הכל מתקיים מכוח הדיבור האלוקי.

כיוון שכך, כבר יותר קל לנו לחשוב על התמודדות עם השגרה, עם אתגרים, ועם קשיים (אם ישנם) כי אנחנו יודעים שה' מקיים אותם והוא זה ששולט בהם. הוא מזמן לנו אותם לא חלילה כדי להרע לנו או לשבור אותנו אלא כדי להיטיב לנו ולעזור לנו לגדול ולצמוח. נכון שממבט ראשון זה לא נראה כך, אך תמיד במבט לאחור אנחנו רואים שהאתגרים הם אלה שהצמיחו אותנו. הקיום האלוקי בכל דבר נותן בעצם את ההבנה כי זה אותו האלוקים שציווה אותנו על קיום תורה ומצוות, ולכן לא יתכן שהוא יאתגר אותנו בעולם שאנחנו לא יכולים להתמודד אתו ולקיים את ציוויו.

כעת, כשאנו יודעים שהכל בהשגחה פרטית, ומכוח ציוויי אלוקי והדרך חייבת להיות מוצלחת, יש לנו הכוח לשים צעד ראשון ולהתחיל מבראשית.

(מבוסס על דברים מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 1)